נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/קיח
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קיח
עריכהתשובה
שלום וישע רב, לכבוד אהובי תלמידי ידידי וחביבי התורני המופלא חכים מובא כהר"ר דוד נר"ו:
מכתבך קבלתי, ועל דברי תורה באת, באשה אחת שהיתה ישינה ובשעת שנתה נדמה לה כאילו היא מרגשת שנפתח מקורה ומתוך כך הקיצה ותיכף בדקה עצמה ולא מצאה מאומה ועתה היא מסופקת בעצמה אם זה שנדמה לה בעת שינה היה רק חלום ולא נפתח מקורה כלל או באמת נפתח מקורה. והנה פלפלת בחכמה להתיר מטעם ס"ס שמא לא נפתח המקור ואת"ל נפתח שמא מראה לבן יצא שגם הדמים הטהורים מן המקור הם באים, ושוב הבאת דברי תוספות בכתובות דף ט' ע"א בד"ה ואבע"א דמה שהוא נגד הרוב אפילו לס"ס לא מיחשב ספק, וכתבת דלהראב"ד בשאר הוסתות דרוב דמים שבאשה טמאים לא מיחשב זה ס"ס, וכתבת דהרז"ה בשער הוסתות סימן יו"ד הוכיח דלא אמרינן רוב דמים שבמקור המה מראות טמאים, ושוב פלפלת בחכמה אם התוס' סוברים כהרז"ה או כהראב"ד וכל דבריך באגרת הזה דברי תורה בנוים על שרשי היושר וחדאי נפשי בדבריך, ואהובי תלמידי חזק ואמץ בתורה ואני מקוה בך שאילן רב תעביד: ובמה שנלע"ד בדבר זה הנה מה שכתבת דמה שהוא נגד הרוב לא מקרי ס"ס, הן אמת שכדבריך מבואר בש"ך בסימן ק"י בכללי הס"ס סימן ל"ג וז"ל שם, לעיל סימן נ"ג נתבאר דלא הוי ס"ס אלא היכא דאיסור והיתר שוים כו' וכן נתבאר לעיל סי' נו"ן דהיכא דאיסור טפי שכיח מן ההיתר לא הוי ספק:
והנה בסימן נ' נתבאר לענין ספק אחד ומזה אין לס"ס ראיה והרי התוס' במס' כתובות דף ט' ע"א בד"ה ואבע"א לענין רובא דברצון חילקו בין ספק אחד לס"ס וכן בסימן נ"ג ס"ק י"ד שכתב הש"ך כתב הב"ח כל מאי דמכשירין מטעם ס"ס היינו היכא דהאיסור וההיתר שוים אבל היכא דאיכא למתלי באיסור טפי מבהיתר תלינן לחומרא וכה"ג כתב הר"ן פ"ק דחולין ע"ש הר"ר יונה עכ"ל. והנה לפי מ"ש אין שום ראיה מדברי הר"ן, ואני תמה על הש"ך ועל הב"ח שהרי הר"ן לא הזכיר שם ס"ס כלל רק לענין ספק אחד מיירי שם דלא אמרינן בזה נשחטה הותרה. ותמה על עצמך דהר"ן שם אוסר אפילו היכא דשכיח להיתר כמו לאיסור ובעי דוקא שיהיה ההיתר שכיח יותר, וז"ל הר"ן שם תניא בגמרא כל ספק בשחיטה כו' וכתב הר"ר יונה דמהא שמעינן דהיכא דנשמט גף העוף או נשברה רגלו מארכובה ולמעלה וא"י אם קודם שחיטה כו' דתלינן לחומרא והה"ד לכל שאר טריפות דכל היכא דאתיליד רעותא אזלינן לחומרא וראיה לדבר מדאמרינן כו' שגרונא שכיח אלמא דאי הוה תרווייהו שכיחי או תרווייהו לא שכיחי תלינן לחומרא כו' ע"ש. הרי דהר"ן בעי שלא יהיו אפילו שקולים האיסור וההיתר ואטו נימא שיסבור הר"ן דספק שקול לא מקרי ספק לגבי ס"ס הא ודאי ליתא ובנשמט הגף סובר הר"ן דליכא ס"ס דספק שמא לא ניקבה הריאה מקרי ספק מחמת חסרון ידיעה וכבר דברו מזה האחרונים בסימן נ"ג ע"ש בש"ך ס"ק ט"ו אבל לגבי ס"ס גמור אפשר דאפילו אם אחד מהספיקות אינו שוה להיתר ולאיסור מקרי ספק:
ואמנם מדברי התוס' בכתובות בסוגיא דפ"פ שהבאת אתה, שם לכאורה דבר זה מפורש דלא מיחשב ס"ס. אבל דע אהובי תלמידי כי גם משם אין הראיה מפורשת כל כך ואציע לפניך דברי התוס' שם בד"ה לא צריכא כו' וא"ת ונוקמה אחזקתה שהיא כשירה לכהונה ונימא דלאו תחתיו זינתה, וי"ל דאדרבה השתא נבעלה דמוקמינן לה אחזקת הגוף שהיתה בתולה, ושוב כתבו בד"ה ואבע"א באשת ישראל כו' וא"ת ונוקמה בחזקת היתר לבעלה וי"ל דאונסא קלא אית ליה כו' והוי ליה רצון רובא ומיעוט אונס ורובא עדיף מחזקה, וא"ת א"כ בס"ס נמי תיאסר דספק אונס כמאן דליתא ולא נשאר אלא ספק תחתיו ובהא לאשייך לאוקמי בחזקת היתר כדפרישית, ואומר ר"י דהאי רובא ברצון לא הוי רוב גמור אלא מדרבנן ובמקום ס"ס שרי ולגבי חד ספק חשבי רבנן רצון לגבי אונס רובא כו' ע"ש. וא"כ משמע מדברי תוס' הללו דאי הוה רובא דרצון רוב גמור לא היה מועיל ס"ס. אומר אני שגם מזה אין ראיה דודאי מוכח מדבריהם דספק שהוא נגד הרוב לא מיחשב ספק אפילו בס"ס מיהו היינו היכא דליכא חזקה המסייע להמיעוט אבל היכא דאיכא חזקה המסייע להמיעוט אף דרובא עדיף מ"מ כבר לא מיחשב רוב גמור ומהני לגבי ס"ס והא דלא הוה מהני שם בפ"פ ס"ס אם היה רצון רוב גמור אף דשם יש חזקת היתר מ"מ יש חזקה המגרע ספק שמא אינו תחתיה דמוקמינן אחזקת הגוף כמבואר בדבור הקדום שם וא"כ שני הספיקות גריעי ספק אונס לא שכיח וספק אינו תחתיו הוא נגד החזקה ובשני הספיקות דגריעי ודאי לא מיחשב ס"ס וצריך לומר נגד חזקת הגוף יש חזקת היתר לחזק כח ספק אינו תחתיו ושוב לא מהני ספק אונס דרצון הוה רובא וחזקת היתר כבר מוקמינן לי' נגד חזקת הגוף ואי אפשר לחזקת היתר שוב להועיל לספק אונס אבל היכא דאיכא תרי ספיקי והאחד הוא ספק שקול לאיסור ולהיתר דהוי ספק מעליא והספק השני אף שהוא נגד הרוב מ"מ היכא דאיכא חזקת היתר החזקה מצטרפת להספק שאינו שכיח לחשבו ספק אף שזה הוא דוקא לר"מ דחייש למעוטא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והוי ליה פלגא אבל לרבנן מיעוטא כמאן דליתא ורובא וחזקה רובא עדיף כמבואר ביבמות דף קי"ט ובקדושין דף פ' מ"מ אף דרובא עדיף לא מבטלינן החזקה לגמרי ואף דלגבי חד ספק לא מיחשב זה ספק לרבנן אבל לגבי ס"ס שוב מיחשב ספק, וא"כ אין מדברי התוס' בסוגיא דפ"פ ראיה שלא נחשוב לספק ספיקא:
ואמנם אמרתי שאעפ"כ יש להביא ראיה מסוף דברי התוס' שם שהקשו אכתי באשת כהן ובקיבל אביה קידושין פחותה מבת ג' באשת ישראל איכא ס"ס ספק מוכת עץ כו' ואין לומר דמ"ע לא שכיח דהא אמרינן כו' ע"ש. ומשמע מדבריהם דאם מ"ע לא שכיח לא קשיא מידי וקשה אכתי באשת ישראל איכא ס"ס ספק באונס ואת"ל אינו באונס שמא מ"ע, או להיפך שמא מ"ע ואת"ל בעולה שמא באונס ואף דמ"ע לא שכיח מ"מ מסייע ליה חזקת היתר. א"ו דמה דלא שכיח אפילו בסיוע חזקת היתר לא מהני אפילו לס"ס. ומעתה יפה כתבת שלדעת הראב"ד דרוב דמים שבמקור טמאים ליכא לצרופי ספק שמא דם טהור אפילו לס"ס. ואמנם דעת הרז"ה שם אינו מבואר דלא אמרינן כלל רוב דמים שבמקור טמאים אלא שכתב דלא סמכינן על האי רובא לקולא אכן ממילא שמעינן דהוה מצטרף לס"ס דהרי הוא ממש כמו רובא דרצון שם בסוגיא דפ"פ שכתבו התוס' דלא הוי רוב גמור ולא מיחשב ספק בפני עצמו אבל לס"ס שפיר מיחשב ספק באופן שכל דבריך בזה נכונים. ואמנם גוף דינו של התה"ד בהרגשה, הגם שהרמ"א בסימן קפ"ח סעיף א' כתב אם הרגישה שנפתח מקורה כו' עיין לקמן סימן ק"צ סעיף א' והמחבר הביא דברי תה"ד וז"ל ואם הרגישה כו' יש מי שאומר שהיא טמאה והרמ"א לא כתב על זה כלום ומשמע שמסכים לדין זה. אמנם בדרכי משה בסימן קפ"ח ס"ק ב' כתב גם מה שכתב מהרא"י דהרגשה דאורייתא כדמשמע פ' הרואה כתם צ"ע דבגמרא ריש הרואה כתם לא קאמר דהרגשה דאורייתא אלא ברואה כתם עם הרגשה או במצאה דם עם מי רגלים אבל בלא"ה לא משמע שם דטמא גם לא ראיתי לאחד מהפוסקים לטמאותה בהרגשה בלא ראיה כלל ולכן דבריו צ"ע עכ"ל בד"מ. ועתה נחזי אנן מאין יצא לו לבעל תה"ד דין זה מפרק הרואה כתם. והנלע"ד שכוונת התה"ד הוא ממה דמסיק שם בריש פ' הרואה כתם בסוף העמוד ועוד תנן הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמאה אע"ג דלא ארגשה. ולכאורה יפלא מנא ליה להוכיח ודלמא מיירי דארגשה וכדאמר בכל הני פשיטותא שהביא לפני זה וקאמר בכל אחד היכי דמי אי דארגשה כו' הרי דצריך הוכחה בכל אחד דמיירי דלא ארגשה וא"כ מה הוכחה יש לו במשנתנו שמיירי דלא ארגשה. וצריך לומר דאי ארגשה א"כ שלא כנגד בית התורפה אמאי טהור, ואכתי קשה דלמא שלא כנגד בית התורפה כיון דאי אפשר לבוא מבית הרחם א"כ האי דמא ודאי לאו מן האשה ונשאר הרגשה לחוד בלי שום מציאות דם לכך טהורה וכנגד בית התורפה טמאה עם ההרגשה, א"ו מוכח דינו של התה"ד דהרגשה לחוד ולא מצאה כלום ג"כ טמאה וא"כ שלא כנגד בית התורפה אמאי טהורה אע"ג דהך דמא ודאי לאו מינה מ"מ טמאה מצד ההרגשה לחוד ועיקר הוכחתו דאי ארגשה מאי איריא מצאה אפילו לא מצאה כלום טמאה והא דאמר לעיל מזה אי דארגשה יושבת אמאי טהורה וכן אח"כ עגול אמאי טהורה הוה מצי למפרך סתם אי דארגשה למה לי שמצאה אפילו לא מצאה כלל ג"כ טמאה אלא דעדיפא מיניה פריך ממה שמפורש בהדיא שהיא טהורה. זה הנלע"ד בכוונת התה"ד:
אבל אעפ"כ נלע"ד שאין זה ראיה דהא לפי פירוש זה אכתי העיקר חסר בדברי הגמרא והיה לו לומר בפירוש אי דארגשה מאי איריא מצאה אפילו לא מצאה כלל ג"כ טמאה או הוה ליה למימר אי ארגשה שלא כנגד בית התורפה אמאי טהורה וכדאמר בכל הני פשיטותא דלעיל בשלמא מה דאמר שם קתני מיהת על בשרה ספק טמא ספק טהור טמא ואע"ג דלא ארגשה שם לא הוצרך שום הוכחה שהרי מדקראו ספק מכלל דלא ארגשה דהרגשה עם מציאה ודאי לאו ספק הוא כלל אבל מהך דרואה כתם היה לו לפרש הוכחתו. ולכן נלע"ד שהוכחת הגמרא דמיירי בלא ארגשה מדתנן הרואה כתם ואי ארגשה לא שייך לקרותו כתם אלא דם. ותדע שזה שקורא כתם הוא הוכחה שהוא בלא הרגשה דהרי התוס' שם בריש הסוגיא כתבו וז"ל האשה שהיא עושה צרכיה תימא למה מהדר אפרכות הא כמה משניות פרק בא סימן ופרק דם הנדה מדיני כתמים ולפרוך מינייהו ולא שייך לשנויי לא הרגשת שמש ולא הרגשת עד ע"ש. והנה לכאורה יש לתמוה מאיזה משניות משני פרקים ההם היה לו להקשות דלא נוכל לשנויי דמיירי דארגשה ובשלמא בפ' בא סימן יש לפרש כוונתן על המשנה הרואה כתם מקולקלת למנינה ואי איירי דארגשה א"כ למה מקולקלת הא יודעת בנפשה אימת ארגשה, אבל מה שהביאו מפרק דם הנדה צריך תלמוד לאיזה משנה כוונו אם למשניות כל הכתמים הבאים מרקם וכל הכתמים הנמצאים בכל מקום כו' הרי משניות הללו מיירי שאדם אחר מוצא חלוק או סדין עם כתם ומאין ידע זה אם האשה ארגשה ודלמא באמת ארגשה, ואין לנו לפרש כוונתן כי אם על משנה כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע עד שעת כיבוס דשם מיירי באותה אשה שלבשה החלוק והיא מצאה בו כתם ואינה יודעת מתי בא הכתם על החלוק שמטמא למפרע עד שעת הכבוס ובזה שפיר הוכיחו דאי ארגשה א"כ למה מטמא למפרע הא יודעת אימת ארגשה ואי לא ארגשה למה טמא כלל ואכתי קשה הא שם ודאי לא לענין טומאת האסה לבעלה לאוסרה משום נדה דבזה לא שייך למפרע אלא לענין טהרות מיירי וכן פירש"י שם בהדיא שמטמא הטהרות שעשתה האשה למפרע וא"כ דילמא איירי שהרגישה כמה פעמים ואינה יודעת אימת יצא הכתם הזה. ואם תאמר ואם כן בכל פעם שהרגישה הא האשה נדה ודאי כדעת התה"ד ומה נ"מ בכתם זה בלא זה מטמאה כל הטהרות משום נדה ממש ע"י הרגשה, י"ל דמיירי שהיא עומדת בימי דם טוהר של לידה ואינה נדה ואעפ"כ הדם טמא שמקור מקומו טמא והדם הזה שמטמא את האשה טומאת ערב מ"מ האשה אינה מטמאה החלוק שאין כלי מקבל טומאה רק מאב הטומאה והאשה שמקבלת טומאה מדם טוהר שבמקור אינה רק ראשון לטומאה אבל הכתם עצמו מטמא החלוק כשם שמטמא האשה ומטמא החלוק כל הטהרות שנגעו בחלוק זה למפרע עד שעת הכיבוס ונסתר הוכחת התוס' אלא ודאי עיקר הוכחת התוס' מדקראו כתם מיירי בלא הרגשה:
ואמנם הדרנא בי, שאם התוס' היו מפרשים הכתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע הטהרות ולא לענין טומאת אשה לבעלה א"כ מה ענין זה להקשות על שמואל וכי לא מודה שמואל שלענין טומאת המקור שמקומו טמא וכל היוצא מן המקור טמא לא שייך הרגשה וע"כ לא בעינן הרגשה אפילו למסקנא לענין טומאה דאורייתא אלא לענין לאסרה משום בדה לבעלה אבל לטומאת ערב משום הדם ודאי לא תליא בהרגשה, וכבר ביארתי זה בחיבורי נו"ב. ודע שבאמת קשה לי טובא על התוס' דלו יהיה שהתוס' ס"ל דאפשר לפרש המשנה דכתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע קאי על טומאת אשה לבעלה מ"מ עכ"פ אפשר לפרש ג"כ לענין טהרות וא"כ איך יביא משם ראיה לסתור דברי שמואל והרי בידינו לדחות דלטהרות מיירי דלא בעינן הרגשה בשלמא כל הני פרכות דפריך הש"ס בסוגיא זו לדחות דברי שמואל שפיר קמקשה דהאשה שהיא עושה צרכיה דתנן עומדת טמאה אם לענין טהרות קאי אם כן עיקר הטומאה הוא הדם והאשה מקבלת טומאה מהדם הוה ליה למימר טמא וטהור בשלמא מקור שנעקר ונפל לארץ ומקור שהזיע כשתי טיפי מרגליות דף מ"א ע"ב דקאמר טמאה דשם ליכא למטעי אבל כאן איכא למטעי. א"ו שהאמת שהאשה טמאה נדה ממש וג' ספיקות באשה מדנקט ספיקות באשה מכלל דלטומאת נדה קאי דאי טומאת הדם היה לו לומר ג' ספיקות בדם וכן הרואה כתם על בשרה ג"כ נקט טמאה וטהורה ולא נקט טמא וטהור, אבל במשנה כתם שנמצא בחלוק מנ"ל דלא קאי לענין טומאה וטהרה דנפרוך מיניה לשמואל:
והנלע"ד בזה שהתוס' לשיטתייהו דאינהו ס"ל דדם שבמקור שטמא מחמת מקור מקומו טמא אין הפירוש כפי מה שפירש רש"י שהמקור וכל מה שבתוכו הוא אב הטומאה בעצם אבל דעת התוס' שהמקור בעצמו הוא אב הטומאה וכל מה שבתוכו ולד הטומאה הוא שקיבל טומאה מן המקור ולפי שזה הוא מגע בה"ס לא היה לשום דבר שבמקור לקבל טומאה מדין תורה אבל הוא הל"מ ועיין כל זה בחיבורי נו"ב חיו"ד סימן נ"ז דף כ"ט ע"ד בד"ה והנלע"ד, כיון שעיקר טומאת דם זה הוא מחמת הל"מ א"כ ספיקו להקל כדמוכח במשנה פ"ו דמקואות משנה ז' וע"ש בפירוש הר"ש ועיין ברמב"ם פ"ח מהל' מקואות הל' ו' וא"כ למה חלוק שנמצא בו כתם מטמא למפרע כלל הלא למפרע ספק הוא. א"ו שטומאה זו הוא מחמת טומאת דם אשה נדה בנדתה שהוא ודאי אב הטומאה מן התורה כדילפינן בריש פרק דם נדה מפסוק והדוה בנדתה ושפיר כתבו שהיה לו להקשות לשמואל:
הארכתי קצת ויצאתי משורש המכוון. ונחזור לראשונות שהראיה שכתבתי שעליה רמז התה"ד אינה ראיה רק כוונת הגמרא ברואה כתם על בשרה מדקראו כתם איירי בלא הרגשה. ועכשיו אני אומר לא די שאין להת"ד ראיה מזה אדרבה יש קצת סתירה, דהרי קשה באמת למה לא קאמר הגמרא הוכחה גדולה מזה וכך הוה ליה למימר הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה כו' ה"ד אי דארגשה מאי איריא רואה אפילו לא ראתה או מאי איריא כנגד בית התורפה אפילו שלא כנגד תורפה נמי טמאה דהרי אפילו לא מצאה כלום טמאה מחמת ההרגשה ומדלא קאמר הכי מכלל דליתא לדברי בעל התה"ד ואם לא מצאה כלום טהורה לכך הוצרך להוכיח רק מדקראו כתם:
ועוד נלע"ד הוכחה דלא כתה"ד, דהרי בדף ג' ע"א איתא והלל כסבורה הרגשת מי רגלים היא, והנה אם נימא דהחשש הוא שמא למפרע ראתה בשעת הטלת מ"ר וכסבורה הרגשת מ"ר היא ולכך מטמא הלל למפרע ע"י הדם שמוצאת עתה מפקידה לפקידה שמא כבר יצא בשעת הטלת מ"ר בעת שהרגישה וכותלי בית הרחם העמידוהו א"כ קשה לר' יוסי בריש פ' האשה דסבר דם הבא בשעת מ"ר טהור ובודאי אינו מן המקור א"כ למה מטמא הלל למפרע הלא אם אז יצא הדם אינו דם טמא כלל רק דם מכה מן הכליות א"ו שאין חששת הלל להרגשה שבשעת הטלת מ"ר רק היא הרגשה שלא בשעת הטלת מ"ר והיא סבורה שהרגשת מ"ר הוא וא"כ. חיישינן שאז יצא הדם בשעת הרגשה ולכך משונה הלשון כאן בדף ג' שאמר כסבורה הרגשת מ"ר היא, ובריש פ' הרואה אמר הרגשת מ"ר היא לפי שבפרק הרואה קאי באשה שהטילה באמת מ"ר אז אבל בדף ג' לא הטילה מ"ר כלל רק סבורה שהיא הרגשת מ"ר. ומעתה אם נימא כדעת התה"ד שהאשה המרגשת אפילו לא מצאה כלום טמאה אם כן החיוב על כל אשה לבדוק עצמה בכל פעם שמרגשת ואם לא בדקה טמאה ואיך נחשוד האשה שהרגישה וא"כ כבר היא נטמאה והיתה מחזקת עצמה לטהורה זה ודאי לא חיישינן לרשעה או שאינה יודעת דין נדה. א"ו שאין בהרגשה לחוד שום חשש וההרגשה הוא רק ראיה על הדם שמוצאת אח"כ שיצא כבר בשעת הרגשה אבל הרגשה לחוד לאו מלתא היא ולכן הוי מלתא דלא רמיא על האשה ולאו אדעתה לכן חייש הלל שהרגישה וכסבורה בשעת הרגשה שהוא הרגשת מ"ר ושכחה אם הרגישה. ונוכל לדחות דלעולם הרגשה לחוד טמאה אם אין במה לתלות והלל חייש כסבורה הרגשת מ"ר ומיירי שבאמת הטילה מ"ר * [הגה"ה מבן המחבר עיין בהגה"ה שכתבתי לקמן בתשובה שאח"ז ושם בארתי שכוונת התה"ד דמטמא בהרגשה אף שלא מצאה דם היינו הרגשת פתיחת המקור וגם הרגשת זיבת דבר לח ותרתי בעינן. וכן מורה לשון התה"ד ולשון הש"ע בריש סימן ק"ב דכתבו הרגישה שנפתח מקורה להוציא דם והיינו הרגשת זיבת דבר לח. ולפ"ז יש לסלק תמיהת אאמ"ו הגאון ז"ל וכוונת הגמרא דקאמר והלל כסבורה הרגשת מ"ר היא היינו שבאמת היתה מרגשת פתיחת המקור וגם זיבת דבר לח והאשה לא יהבה דעתה והיתה סוברת דהך זיבת דבר לח שהיא מרגשת בעצמה הוא מי רגלים אבל באמת אפשר דלא היו מי רגלים רק דם ולכך מטמא הלל אבל כשהיו בודאי מי רגלים שפיר קא מטהר ר' יוסי דהך הרגשה לאו הרגשה מעליתא היא דהך זיבת דבר לח בודאי מי רגלים היא והוא ממש כפסק של תה"ד שם סי' רמ"ו דכתב דאם לא היה מוצאת כלום אז יש לטמא דודאי יצא דם ונתקנח אבל אם מצאה מראה טהור אמרינן דהרגשה היה מחמת ליחה הטהורה ע"ש ודוק. ועיין בנודע ביהודה קמא בהלכות נדה תשובה נ"ה ודוק, וע"ש במס' נדה דף נ"ז ע"ב בד"ה אימור הרגשת שמש:] ואף דר' יוסי מטהר היינו הדם שיצא לגמרי עם המ"ר שאנו אומרים מדיצא עם המ"ר מכלל שהוא בא עם המ"ר לא מן המקור אבל הדם שהרגישה אז ולא יצא מגופה עד אחר זמן אפילו אנו תולים שיצא אז בשעת הטלת מ"ר מ"מ מדלא יצא אז עם המ"ר מן הגוף לגמרי מכלל שבא מן המקור ופתח המקור הוא יותר עמוק לתוך עומק הגוף מפתח מי רגלים וכותלי בית הרחם שעמוק יותר ממי רגלים העמידוהו שלא יצא אז עם המי רגלים. ואמנם השינוי לשון שבדף ג' אמר כסבורה הרגשת מ"ר ובריש פרק הרואה אמר אימור הרגשת מ"ר מורה על הכוונה ראשונה אשר כתבתי שבדף ג' מיירי שלא הטילה מ"ר:
עוד נלע"ד ראיה לדחות דברי התה"ד שהתוס' בריש הרואה על קושייתם הנ"ל למה מהדר אפירכא והרי כמה משניות כו' כתבו ואומר ר"י דמדיני כתמים לא יכול למפרך דהיינו יכולים להעמיד שיש זמן מרובה משעת הכיבוס ואימור ארגשה ולאו אדעתה, וכוונתם שכיון שהוא זמן מרובה אמרינן שהרגישה וכבר שכחה ואי ס"ד שכל אשה שמרגשת חייבת לבדוק ואם לא בדקה טמאה א"כ ודאי לא נחשדה שעשתה שלא כדין ובודאי בשעת הרגשה בדקה ואם לא בדקה הרי היא טמאה בשעתה ואיך שכחה אח"כ:
ולומר שכוונת התוספות ארגשה ולאו אדעתה שחיישינן שהרגישה בשעת שינה ולאו אדעתה בשעת הרגשה ממש זה ג"כ אי אפשר דבדף ג' ע"א משמע דגם הלל מודה דגם ישינה מיתערא בשעת הרגשה דאל"כ למה ליה להלל למימר כסבורה הרגשת מ"ר ונימא דחייש להרגשה בשינה. ואמנם יש לדחות דהלל מטמא מפקידה לפקידה אפילו לא היתה ישינה בינתים. אך בלא"ה סתימת לשון התוס' ארגשה ולאו אדעתה מורה שאין כוונתן על חשש שינה דאי זה היתה כוונתן הוה להו למימר אימור בשעת שינה ראתה וכן לשון רש"י דף נ"ח ע"א בד"ה מדרבנן דלמא ארגשה ולאו אדעתה ודאי שפירושו שלא שמה לבה לההרגשה דהוא מלתא דלא רמיא עלה דאם היתה כוונת רש"י דלמא ארגשה בשעת שינה ולכך לאו אדעתה א"כ לרש"י שכל עיקר טומאת כתמים אפילו מדרבנן אינו טמא רק מחמת תשש שמא ארגשה ולאו אדעתה א"כ אם לבשה חלוק הבדוק ואח"כ לעת ערב מצאה בו כתם ולא היתה ישינה בו כלל נימא שאינו טמא לרש"י אתמהה * [הגה"ה מבן המחבר לפ"מ שכתבתי לעיל בהגה"ה דבהרגשה צריך להיות גם הרגשת זיבת דבר לח גם מזה אין סתירה לתה"ד די"ל ארגשה ולאו אדעתה שהיתה סבורה דהאי הרגשת דבר לח הוא מי רגלים:] הא ודאי ליתא. א"ו כוונת רש"י ולאו אדעתה שלא שמה לבה לההרגשה מכלל שאין שוה חייב עלי' לשום לב לזה ודלא כתה"ד דלתה"ד איך לא שמה לבה לדבר שהיא טמאה מחמת זה לשעתה:
ועכשיו נדבר דלו יהיבנא לדינא של בעל תה"ד מה כוונתו של התה"ד במה שכתב דהרגשה דאורייתא אם ודאי דאורייתא או כוונתו שהוא ספק שמא ראתה בשעת הרגשה שמא לא ראתה וכיון שהוא ספק תורה הוא לחומרא. ואומר אני שיש להוכיח שע"כ אינו ודאי אלא ספק דהרי בהך סוגיא דריש הרואה כתם דפריך כמה פרכות על שמואל אף שהם משניות וברייתות מ"מ לאו פירכות חזקות נינהו דהא ודאי דהא דאמר בריש הסוגיא ואכתי מבעיא לי בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה תרתי ש"מ כל זה אינו דברי שמואל בעצמו אלא דברי התלמוד לפרש טעמיה דשמואל ויש בידינו לומר דלא כדברי הגמרא ומבבשרה לא שמעינן תרתי ושמואל ס"ל כפי דסליק אדעתא דהש"ס בדף כ"א ע"ב דשפופרת תנאי היא דר"א סבר בבשרה ולא בשפיר ולא בשפופרת וחכמים מטמאים אפילו בשפופרת וסובר שמואל דבהא פליגי דרבנן דרשו בבשרה עד שתרגיש ולא דרשו למעוטי שפופרת ור"א דריש למעוטי שפופרת ולא דריש עד שתרגיש ושמואל דאמר כחכמים וא"כ תו ליכא קושיא מכל הני משניות וברייתות דאיכא למימר ר' אלעזר נינהו ואנא דאמרי כחכמים אלא שהש"ס מחזיק זה לדוחק לאוקמי דברי שמואל כתנאי אבל עכ"פ אין כאן קושיא אלימתא וקשה טפי הוה ליה להש"ס להקשות על שמואל מדברי שמואל עצמו דף י"ד ע"א אתמר בדקה עצמה בעד הבדוק לה וטחתה בירכה ולמחר מצאה עליו דם כו' וקאמר אתמר נמי אמר שמואל טמאה נדה והמקשה זה בריש סוגיא דהרואה שלא אסיק אדעתיה הרגשת עד הוה ליה להקשות על הך מימרא דשמואל היכי דמי אי דלא ארגשה אמאי טמאה לשמואל הא בעינן עד שתרגיש בבשרה ואי דארגשה מאי איריא שלמחר מצאה דם אפילו לא מצאה כלל טמאה משום הרגשה לדעת התה"ד והיה לו להקשות דשמואל אדשמואל א"ו אף לתה"ד דסבר הרגשה דאורייתא היינו ספק דאורייתא שמא ראתה וא"כ אין שום הוכחה מדברי שמואל ואמרינן לעולם דארגשה אלא דשמואל טמאה נדה קאמר לכך בעינן שלמחר מצאה דם דאי לא מצאה כלום מצד ההרגשה לחוד אינו אלא ספק לכך הקשה מהני משניות וברייתות דמצאה אח"כ דם ובזה ודאי הרגשה דאורייתא לטומאת ודאי אפי' יושבת או אחר זמן:
וכיון שעלה בידינו להוכיח דע"כ הרגשה לחוד אי אפשר להיות טומאת ודאי והתה"ד המחמיר היינו להביאה לבית הספק וספק תורה לחומרא מעתה צריכין אנו לברר מה הוא הספק בזה ואם נימא שהספק הוא שמא דם טוהר ראתה וא"כ ממילא יצא לנו ממוצא דבר שחומרת התה"ד עם סברת הראב"ד בשער הוסתות שרוב דמים טמאים הם תרתי דסתרי אהדדי שא"כ הרי הוא כודאי והדרא קושייתו לדוכתה דנפרוך דשמואל אדשמואל אלא ע"כ שמי שחושש לחומרת התה"ד אי אפשר לו לקיים סברת הראב"ד ומי שסובר כראב"ד אי אפשר לו לחוש לחומרת התה"ד ואף אם באנו לחוש לכל סברא של כל אחד בפ"ע יש מקום להחמיר כיון שאין בידינו להכריע אבל להחמיר במקום שאי אפשר להחמיר כי אם בהצטרף שתי הסברות יחד זה ודאי כסיל בחושך הולך. ומעתה היכא שהאשה מסופקת על ההרגשה עצמה אם הרגישה כלל הוא ס"ס ספק לא הרגישה ואת"ל הרגישה שמא דם טוהר ראתה ומותרת לבעלה וס"ס זה מתהפך שמא דם טוהר ראתה ואת"ל דם טמא שמא לא הרגישה וטהורה מן התורה ואף שטמאה מדרבנן הרי נגד איסור דרבנן סגי בספק אחד והרי זה דומה למ"ש הש"ך בכללי ס"ס אות מ"ז ואף אם נימא שאין הספק בשביל דם טוהר דבזה מחמירין כהראב"ד אבל הספק שמא לא ראתה כלל ג"כ יצא לנו היכא שהיא מסופקת אם הרגישה שמותרת מטעם ס"ס שמא לא הרגישה ואת"ל הרגישה שמא לא ראתה ולא תימא שזה לא מקרי ס"ס שאין ספק אחד מתיר יותר מחבירו בשלמא אם הספק השני הוא שמא ראתה דם טוהר א"כ נ"מ לענין טומאת ערב שמקור מקומו טמא כמו שביארתי בנו"ב חיו"ד סימן מ"א אות ד' אבל אם הספק השני הוא שמא לא ראתה א"כ שני הספיקות שוים. אומר אני שאעפ"כ מקרי ס"ס שהספק הראשון שמא לא הרגישה ואז אפילו היתה רואה דם היתה מותרת מן התורה ואת"ל הרגישה ואז אם היתה רואה היתה טמאה מן התורה מ"מ שמא לא ראתה ועכ"פ עדיף זה מהך עובדא דשני גדיים ואחת נקבה שבש"ך בכללי הס"ס אות י"ב:
באופן שאשה זו שהזכרת בשאלתך מותרת אפילו לבעל תה"ד. אמנם כל זה אם היא עומדת בימי טהרתה אבל אם כבר היא נדה ועומדת בימי ספירה אי מהני ס"ס מבואר בחיבורי נו"ב. וכבר אני רואה שאתה שוקד על חיבורי ואין צורך להכפיל הדברים כאן. ומה שהוכחת מדברי התוספות דמוכח דס"ל כהרז"ה יפה כתבת ובחכמה פלפלת והנאני מאד. דברי רבך הד"ש: