נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/קיז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קיז עריכה
תשובה
לכבוד אהובי ידידי וחביבי האלוף התורני המופלא מוה' יוזל נר"ו מו"צ דק"ק ש"ה י"ץ:
מכתבו קבלתי, וע"ד שאלתו בכלה שאירע טבילתה בסמוך לוסתה אם להתיר הבעילה, ומתחלה פלפל בשאר כל הנשים שאירע ליל טבילתן בסמוך לוסתן אם הוא דומה ליוצא לדרך שהתירו רוב הפוסקים אפילו התשמיש סמוך לוסתה ורבינו תם הוא שאוסר התשמיש. ופלפל אם יש לדמות ליל טבילה ליוצא לדרך, ושוב פלפל שעכ"פ בכלה הוא מותר שהרי בגמרא קורא אותה הבעילה בעילת מצוה בכתובות דף ד' ע"א גבי מת אביו של חתן כו' בועל בעילת מצוה הרי שקורא לבעילה זו הראשונה בעילת מצוה וגם ראיה שכשם שדוחה אנינות כך דוחה אזהרה דסמוך לוסתה כיון שוסתות דרבנן, ושוב בא לחלק שאם וסתה באותו לילה לפעמים בתחלת הלילה ופעמים בסופו ופעמים באמצע שאז צריך לפרוש כל הלילה אבל אם וסתה תמיד בשעה ידועה בלילה שאז אינה צריכה פרישה רק בשעתה כמבואר בסימן קפ"ט סעיף ג', אלו הם שורש דברי מעלתו בקיצור: ואני אומר בדברי הראשונים לא מצינו היתר התשמיש בעונה הסמוך לוסתה רק ביוצא לדרך שבזה מצינו לשון חיוב בגמרא שאמרו חייב אדם לפקוד אשתו בשעה שיוצא לדרך ביבמות דף ס"ב ע"ב ואמר רב יוסף לא נצרכה אלא סמוך לוסתה, ועל הראשונים אנו מצטערים שפירשו פקידה זו היא התשמיש ור"ת באמת אוסר ובאו קצת אחרונים להוסיף חדשות להתיר גם ליל טבילה שאפילו אם נודה שמצוה לבעול בליל טבילה אכתי אין לדמות ליוצא לדרך, דבליל הטבילה אף אם נודה שהיא מצוה אכתי לא מצינו שהוא חובה אבל ביוצא לדרך אמרו לשון חיוב שחייב לפקוד וק"ו שאפילו מצוה לא מצינו מפורש בגמרא בליל טבילה ולמדוה רק ממה שאמרו בברכות דף כ"ד יום טבילה הוה כו' וראיה זו יש לדחות דאולי דרך ארץ הוא אבל לא מצוה. וגם יפה כתב מעלתו דלפי מה שפירשו תר"י שם בברכות ביום הטבילה היינו שרבא טבל עצמו פשיטא שאין ראיה משם. ולכן אצלי הדבר פשוט שאפילו הפוסקים הראשונים שהתירו ביוצא לדרך אוסרים בליל טבילה:
וליתר שאת אביא ראיה לזה שהרי הראב"ד הוא מן המתירים כמו שכתב הרשב"א בשמו בת"ה והביאו הב"י בסימן קפ"ד ומצינו להראב"ד הביאו הב"י בר"ס קפ"ט וז"ל וכתב הראב"ד אם קבעה וסת לשעות ולא לימים אינה חוששת אלא שעתה בלבד דעד כאן לא פליג ר' יהודה אלא בלמודה לימים כדתניא היתה למודה להיות רואה ביום עשרים לשש שעות כו' הכא הוא דפליג ר"י כיון דלמודה ביום ך' אע"ג דבשש שעות קביעותא ביומא אסור לה דחיישינן כיון דקביע לה בההוא יומא כולי יומא זימנא הוא אבל היכא דקביע לשעות ולא ליומא ודאי קביעותא לשעה מהניא לה ותו איכא למגמר הא מלתא מההיא איתתא דבכל דסלקא מטבילת מצוה הואי חזאי דמא ואתאי לקמיה דר' יוחנן כו' לכי והבעלי לו על גב הנהר כו' אעפ"כ לא חשש ר' יוחנן אלא לשעת כניסתה לעיר אבל קודם כניסתה התירה ע"ש בב"י. ואם איתא דבליל טבילה אין איסור לשמש בעונה הסמוכה לוסתה א"כ מה ראיה מייתי הראב"ד מהתם הרי התם ליל טבילה היה ואפילו אם כל הלילה מיחשב עונת וסתה מותרת. א"ו דליל טבילה לא מהני להתיר עונת הוסת, הרי הוכחה גדולה שהראב"ד שהוא המתיר ביוצא לדרך אוסר בליל טבילה:
ומה שרצה לחלק בין כלה בבעילה ראשונה שנקראת בעילת מצוה. אני אומר שאין חילוק בין כלה לאשה אחרת ואפילו יהיבנא ליה שנקראת בעילת מצוה אכתי מצוה מצינו חובה לא מצינו וא"כ אין לדמות ליוצא לדרך ששם חובה הוא, ועוד שאפילו אם לא היינו רואים שהגמרא אמרה לשון חיוב והוה מצינו רק לשון מצוה אפ"ה שם אי אפשר להיות תשלומין למצוה זו אבל בעילת מצוה של כלה הרי כתבו התוס' שם בכתובות בד"ה בעילת מצוה קרי לה בעילת מצוה משום דכתיב כי בועליך עושיך ואין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי וע"י כך מידבק בה ובאין לידי פ"ו ולהכי קרי בעילה ראשונה בעילת מצוה עכ"ל התוס'. וא"כ אם לא יבעול עתה בכל עת שיבעול תחלה היא מצוה וזו אינה רק בבעילה אחת כל ימי חיי האשה וא"כ מה לי אם מקיים אותה עתה או בפעם אחרת משא"כ ביוצא לדרך אם יצא ולא יפקדנה טרם צאתו שוב עברה מצוה זו ואף אם יצא עוד פעם לדרך ויפקדנה זו מצוה בפני עצמה היא, ורש"ל בביאורו לסמ"ג פירש מה שסיים הסמ"ג שהמחמיר תבוא עליו ברכה היינו שיחמיר ולא יצא לדרך אבל אם עכ"פ הוא יוצא לדרך צריך הוא לקיים מצוה זו עתה טרם צאתו. ומה שמביא ראיה מדהותר לו אנינות כו', אני אומר משם ראיה להיפך דע"כ לא התירו אלא במת אביו של חתן או אמה של כלה ומטעם שאין להם מי שיטרח עבורם אבל בשאר קרובים לא התירו: ומה שרצה לומר שאם רואה תמיד בשעה ידועה בלילה אינה אסורה כל הלילה ודימה זה למה שמבואר בסימן קפ"ט סעיף ג'. במחילה מכבודו נשתבש בזה כי זה הוא מדברי הראב"ד שהבאתי לעיל וזה מיירי באינו ליום קבוע אבל היכא דהוא ליום קבוע היינו מה ששנינו היתה למודה ליום עשרים לשש שעות דר' יהודה אסרה כל היום והלכה כמותו כמבואר בנדה דף ס"ג ע"ב:
ומה שכתב דאם יום חופתה הוא ביום שמיני לספירת נקיים ועונת וסתה הוא בלילה לאחריו תטבול ביום ותשמש ביום קודם שתחשך, אני תמה למה לנו דוחק הזה והרי רמ"א פסק בס"ס קצ"ז שאפילו טבלה ביום שמיני ביום ג"כ לא תשמש עד הלילה ואף שיש לחלק בין כלה לאשה אחרת מ"מ למה לנו לעשות כן הלא אפשר לה לטבול בלילה שקדם שהש"ך לא החמיר בכלה אלא ביום ז' ביום אבל בלילה הא ודאי שטובלת ואפילו אם החופה תהיה למחר ביום שמיני תהא מותרת לשמש ביום בלי שום חשש. ואם מיירי ששביעי של נקיים הוא בשבת ואין טובלין במו"ש, ג"כ תמה אני דהרי כיון שזמן הטבילה הוא במו"ש יכולה היא לטבול אז אם לא שמיירי שהיתה יכולה ללבוש לבנים קודם ואז כיון שברצון איחרה ללבוש לבנים אסורה לטבול במו"ש, וגם בזה אפשר להקל בכלה שתחוף בלילה ותטבול דבכלה לא שייך מתוך שמהומה לביתה, ולרוב הטרדה אקצר, דברי הד"ש: