נודע ביהודה (תנינא)/חושן משפט/ס

<< · נודע ביהודה (תנינא) · חושן משפט · ס · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן ס

תשובה

שלום עליך אהובי תלמידי חביבי, ידידי הרב המופלג כבוד מו"ה דוד יצ"י:

קבלתי מכתבך וראיתי מה שהקשית על מה שכתבתי בחיבורי נ"ב (קמא) חלק אה"ע סי' צ"ה לתרץ דברי הרמב"ם שפסק קנס בח"כ ולא חילק בין יכול להציל באחד מאיבריו וכתבתי דדעת הרמב"ם דסוגיא דסנהדרין שם הוא לראב"ש דלדידיה גם בהמה ישנה בהיקשא דר"י ואייתר העראה לאונס כו' כמו שכתבתי שם בחיבורי, והקשית אתה דהרי שם בדף ע"ד ע"א מוקי הגמרא דרשב"י דסובר ע"א ניתן להציל בנפש סובר עונשין מן הדין. וכתבו תוס' שם בד"ה קא סבר דלמ"ד אין עונשין מן הדין סובר חד למעוטי בהמה, ומעתה קם קושיית התוס' דלמה לי חטא וכו' ונילפינהו מהיקשא דר"י וע"א לא איצטריך למעוטי דאין עונשין מן הדין אלא ודאי דלמעוטי בהמה מכלל דגם בהמה ישנה בהיקשא דר"י ואייתר העראה לקנס וא"כ צריך לאוקמי ביכול להציל והרי בסוגיא דמכות דף י"ד מוכח דמאן דסובר ח"כ ישנן בכלל מלקות ע"כ סבר אין עונשין מן הדין והרי הרמב"ם פסק דיש מלקות בח"כ ע"כ סבר אין עונשין מן הדין ונסתר התירוץ שתירצתי בנודע ביהודה שם ע"כ דבריך בקיצור:

הנה אהובי תלמידי מה מאוד הנאני בראותי שקידת עיונך ושכלך הזך ויפה כוונת, ואמנם אני לא אזוז ממה שכתבתי לפי שסוגיא זו שבמסכת מכות היא סוגית המסובכות בסבך הגרסות וחילופי האוקימתות ולכן אם רציתי להרחיב בזה הדיבור הייתי מוכרח להאריך מאוד ואני בורח מן האריכות ואכתוב לך שתי תשובות בקיצור מופלג ואתה תשכיל ותבין:

ואמינא לפי פשוט באוקימתא שם במכות א"כ לרבנן דח"כ לוקין כרת דאחותו הוא לחייבו על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו ואחותו דסיפא דהיינו ערות אחותו גלה הוא לחייבו על אחותו שהיא בת אביו ובת אמו שאין עונשין מן הדין ואחותו דרישא הוא לחלק במפטם וסך עיין שם בסוגיא, ואנן חזינן לרבינו הגדול בפ"ד משגגות הלכה ה' שכתב הבא על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו חייב שלש חטאות שנאמר ערות אחותו גלה וכו', ולכאורה יפלא שזה דברי ר' יצחק דמוקי עיקר כרת דאחותו למעוטי ממלקות וערות אחותו גלה לחייב אחותו שהיא אחות אביו וכו'. והנראה לפענ"ד בזה דרמב"ם ס"ל דרבנן לא דרשי כלל ואשה דגבי נדה לחלק אלא דרשי חילוק חטאות מעיקר כרת דאחותו וכפשטא דמימרא דר' יוחנן בכריתות דף ב' ע"ב דקאמר אלא אימא עביד חדא נחייב חדא עביד כולהו בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת אמר ר' יוחנן לכך יצאת כרת באחותו לחלק דלפי האוקימתא וכמו כן לסוף סוגיא דכריתות שם נתבטלו דברי ר' יוחנן לגמרי שהרי שום אחד אינו דורש כרת דאחותו לחילוק לכל העריות ולכן סובר הרמב"ם דר"י סובר דרבנן דר' יצחק לא דרשי ואשה כלל וכן משמע פשטא דגמרא ביבמות דף נ"ה ע"א כרת דכתב רחמנא באחותו ל"ל לכדר' יוחנן שאם עשאן כולן בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת ולר' יצחק וכו' נפקא ליה מואל אשה עיין שם. הרי דלרבנן ילפי עיקר חילוק חטאות בכל העריות מכרת דאחותו וא"כ ערות דאחותו גלה לאחותו שהיא אחות אביו וכו' וכדברי הרמב"ם ואחותו דרישא למפטם וסך, ואין הכרח לומר דסבר אין עונשין מן הדין. גם יש לומר דהרי שם במסקנא דמכות דאמר כל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכו' ופירש רש"י והשתא דאתית להכי גם בעריות לא צריך לחלק ולא איצטריך למידרש ואל אשה וכו':

ומעתה אני אומר דדעת הרמב"ם דלמסקנא זו שניהם לא דרשי ואל אשה לא רבנן ולא ר' יצחק אלא דר' יצחק אית ליה דר"א וא"כ לא צריך שום קרא לחלק ודריש עיקר כרת דאחותו למעוטי ממלקות ואחותו גלה לאחותו שהיא אחות אביו וכו' ואחותו דרישא לאחותו בת אביו ובת אמו שאין עונשין מן הדין דלמפטם לא צריך קרא כיון דס"ל כר"א ורבנן לית להו דר"א ואיצטרך עיקר כרת דאחותו לחלק ואחותו גלה לאחותו שהיא אחות אביו וכו' ואחותו דרישא למפטם וסך כיון שהם לא סברו כר"א ואחותו שהיא בת אביו ובת אמו מק"ו אתיא וסברי עונשין מן הדין, ובזה אתי מימרא דרבי יוחנן דאמר כרת דאחותו לחלק כרבנן ושפיר סבר הרמב"ם עונשין מן הדין. הא חדא לדחות קושייתך מצד הסוגיא דמכות והוא אחת שהוא שתים:

ועוד נראה לי לדחות קושייתך מצד הסוגיא דסנהדרין, ומתחילה אמינא לפי הנחתך דזה בהחלט מקרי עונשין מן הדין אם נילף ע"א בק"ו א"כ ע"כ צריכין אנו לדברי התוס' בדף ע"ד ע"א ד"ה קסבר דלמ"ד אין עונשין מן הדין לא דריש נער נערה לתרי מעוטי אלא דריש רק חד למעוטי בהמה כמו לראב"ש א"כ היא גופא קשיא סתם גמרא לעיל דף ע"ג ע"ב דמפרש לרבנן חד למעוטי ע"א ושבת וחד למעוטי בהמה הוא לדידך שלא כהלכתא שהרי הלכה שאין עונשין מן הדין דהרי קיימא לן ח"כ לוקין כסתם משנה דאלו הן הלוקין ולמה זה לסתם גמרא והא היא אוקימתא מרווחת לפניו דרבנן ורשב"י בהא פליגי דרבנן סברי אין עונשין מן הדין ולכך בשבת וע"א אין מצילין ונער למעוטי בהמה ואיידי דכתיב נער כתיב נערה ורשב"י סבר עונשין כדמסיק באמת והוה מוקי רבנן שהוא כסתם משנה דואלו מצילין אותן אליבא דהלכתא וכסתם משנה דאלו הן הלוקין:

ולכן נלענ"ד דאין עונשין מן הדין דכאן לא דמי לאין עונשין דאחותו, דבשלמא שם דקדק הכתוב לכתוב בת אביו או בת אמו וכן כתיב מולדת בית וגו' שכל זה מראה מקום שאינו מדבר אלא בבת אביו לחוד או בבת אמו לחוד שוב מקרי בת אביו ובת אמו עונשין מן הדין וכמו שכתבו התוס' בסנהדרין דף נ"ג ע"ב בד"ה השתא יש לומר עיין שם, אבל כאן שמצאנו שהתורה אמרה להציל מעבירה בנפש כשמצינו בעבירה קלה ק"ו שוב לעבירה חמורה מיחשב קצת גילוי מלתא והרי זה דומה לפלוגתא דאביי ורבא בסנהדרין דף ע"ו ע"א בבתו מאנוסתו דאביי יליף בק"ו מבת בתו וסבר דזה מקרי גילוי מלתא ורבא סבר אין עונשין מן הדין ויליף הנה הנה זמה זמה בגז"ש:

ודע שדברי תוס' שם דף ע"ד ע"א בד"ה קסבר המה מגומגמין אצלי וזה לשונם, לא דמי לעונשין מן הדין דאיפלגו בה אביי ורבא לקמן בפרק הנשרפין כדפרישית בפרק ד' מיתות. והנה אם כוונתן דכאן לא דמי דלא מיחשב כל כך מן הדין כמו לקמן א"כ איך מקשה הגמרא בפשיטות וכי עונשין מן הדין וגם משני קסבר רשב"י עונשין ומנ"ל הא ודלמא גם רשב"י סובר אין עונשין אלא דכאן ס"ל דלא מיחשב מן הדין ואם כוונתן דכאן מיחשב יותר מן הדין ואפילו אביי מודה בהא קשה דלא פירש לנו הטעם למה מיחשב יותר מן הדין וגם מה שכתבו כדפרישית בפ"ד מיתות הנה כוונתן למה שכתבו שם דף נ"ג ע"ב בד"ה השתא ועיין מוהר"ם מלובלין, והדבר תמוה שלא זכרו שם מפלוגתא דאביי ורבא רק כתבו דאמו אשת אביו לא שייך אין עונשין מן הדין ולא דמי לאחותו בת אביו ובת אמו דפ"ק דמכות וכו'. ומעתה דברי התוס' כאן בד"ה קסבר המה לפנינו כדברי ספר החתום. ולולא דמסתפינא אמינא שיש כאן חסרון ודילוג בדבריהם וכך צריך להיות הגירסא בדבריהם לא דמי לעונשין מן הדין דפ"ק דמכות כדפרישית בפ' ד' מיתות אלא דמי לעונשין מן הדין דאיפלגו ביה אביי ורבא לקמן. זה הנלע"ד הגירסא הנכונה ופירוש הדברים דלא דמי לעונשין מן הדין דפ"ק דמכות שמיירי באחותו בת אביו ובת אמו כדפרישית בפרק ד' מיתות דשם תני בה קרא ודקדק לכתוב בת אביך או בת אמך וכן דקדק לכתוב מולדת בית וגו' כמבואר שם בדברי תוס' ואמנם לא דמי לאמו אשת אביו דזה לא שייך כלל למימר אין עונשין וכמ"ש התוס' שם אבל כאן דומה לבתו מאנוסתו דפליגי בה אביי ורבא. זה הנראה לענ"ד בכוונת דבריהם, ובין יהיה כך כוונת דבריהם ובין לא עכ"פ אנא אמינא מדעתא דנפשאי החילוקים הנ"ל:

ומעתה סוגיין דריש שמעתין דמפרש טעמא דרבנן נער הנערה חד למעוטי ע"א ושבת וחד למעוטי בהמה אתיין כהוגן אליבא דאביי דס"ל דזה מקרי גילוי מלתא ומה שהקשה כאן על רשב"י וכי עונשין מן הדין לרבא מקשה דאיהו סבר לקמן דגם בבתו שייך אין עונשין מן הדין ומשני קסבר רשב"י עונשין מן הדין, היינו רבא קאמר דרשב"י סובר כר' יצחק דס"ל שם במס' מכות עונשין מן הדין אבל אביי יכול לומר דרשב"י סובר אין עונשין רק דכאן מקרי גילוי מלתא בעלמא. ובזה יש לתרץ דברי הרמב"ם בפ"ב מהל' אסורי ביאה הלכה וי"ו שכתב שבתו מאנוסתו ערוה עליו ושתיק הכתוב מאיסור הבת מאחר שאסר בת הבת, והוא תמוה שהוא כאביי ולא כרבא ואין לומר דאביי ורבא לא פליגי אלא מר אמר חדא וכו' וגם רבא מודה דמיחשב גילוי מלתא ושפיר נוכל למילף בק"ו אלא דבלא"ה יש לנו ג"ש הנה הנה וכו' אתיא מג"ש שהרי בסוף דף נ"ד ע"א קאמר וקמיפלגי בפלוגתא דאביי ורבא מר סבר עונשין וכו' הרי בהדיא דפליגי וא"כ אביי ורבא הלכה כרבא ולמה אחז הרמב"ם דברי אביי ולפמ"ש ניחא שסוגיא דכאן דף ע"ג ע"ב דמוקי טעמא דרבנן דס"ל דע"א ושבת לא ניתן להציל משום דדרשי נער למעוטי ע"א והוא כאביי דלרבא לא צריך מיעוט וכיון שסתם גמרא אליבא דרבנן דהלכתא כוותייהו נקט רמב"ם כאביי * [הגה"ה מבן המחבר ובזה נדחו דברי הב"ש באה"ע סי' ו' ס"ק ט"ו שמיישב דעת הפוסקים דס"ל דלא נעשית זונה מחייבי לאוין דהלכתא כרבא נגד אביי דאין לוקין על גילוי מלתא והניח בתימא על הרמב"ם ז"ל דפסק דנעשית זונה מח"ל ע"ש. ולפי דברי אאמ"ו הגאון המחבר ז"ל אין כאן תימא דאדרבה מדסוגין דעלמא אזלי כאביי הלכתא כוותיה ולא אמרינן בזה דהלכתא כרבא חוץ מיע"ל קג"ס. ודוק היטב:] והא דלא נכלל זה בכלל יע"ל קג"ס היינו משום דבגוף פלוגתא דאביי ורבא בבתו מאנוסתו ליכא שום נפקותא לדינא כלל לכך לא שייך לקבוע בו הלכה. ומעתה הרווחנו דאף דקיימא לן במס' מכות גבי אחותו בת אביו ובת אמו שאין עונשין מן הדין אפ"ה איצטרך כאן בניתן להציל בנפשו מיעוט למעט ע"ז ושפיר קם תירוצי על הרמב"ם שלא חילק לענין קנס בין יכול להציל באחד מאבריו. הא חדא בהך סוגיא דסנהדרין:

ועוד קאמינא בהך סוגיא לתרץ קושיתך ולתרץ ג"כ למה שכתבתי דדוחק לומר בסתם סוגיא דקאמר לרבנן נער למעוטי עבודת אלילים יהיה דוקא למ"ד עונשין מן הדין שהוא דלא כהלכתא * [הג"ה מבן המחבר דע דאם הטעם דאין מזהירין מן הדין הוא מטעם שכתב בספר מדות אהרן פ"ב חי"ג הואיל ואדם דן ק"ו מעצמו ולכך לא ניתן מדת ק"ו למידן מיניה דין לעונש נפשות פן ואולי יש איזה צד פירכא לסתור הק"ו א"כ מטעם זה ג"כ אין מצילין מן הדין דג"כ נוגע לנפש הרודף. אמנם דברי אאמ"ו הגאון המחבר ז"ל מיוסדים ע"פ מה שהביא המהרש"א במס' סנהדרין דף ס"ד ע"ב בשם הסמ"ג דטעמא דאין עונשין מן הדין הוא הואיל וזה עשה עבירה חמורה אינו מתכפר בעונש המפורש בקלה ממנה ע"ש במהרש"א. ע"כ צ"ל דהאי דניתן להצילו בנפשו הוא מטעם עונש דאי מטעם הצלה להציל אותו מעבירה איך שייך בזה אין עונשין מן הדין הא הכא לא שייך סברת הסמ"ג אדרבה שפיר מצילין בנפשו מכח ק"ו אם על עבירה קלה אמרה התורה להורגו כדי להציל אותו מלעשות עבירה על החמורה ממנה לא כ"ש שיציל אותו מלעשות עבירה חמורה. ושמעתי להקשות כן על הסמ"ג גם ממחותני ידידי הרב החריף ובקי מו"ה דוד טויסק נ"י. ואמנם אי הריגתו של רודף הוא מטעם עונש שפיר שייך ביה אין עונשין מן הדין. והנה התוספות במס' סנהדרין ע"ג ע"ב ד"ה חד למעוטי ע"א מקשים וא"ת למה לי קרא למעוטי שבת הא מציל גופא קא מחלל שבת וכו' וי"ל דמ"מ ס"ד דגזירת הכתוב כר"א בר"ש עכ"ל. ודברי התוס' צריכין עיון דהא הגמרא קאמר ואלא נער נערה חד למעוטי שבת וחד למעוטי ע"א ופריך הגמ' ולר"ש ב"י דסבר ע"א ניתן להצילו בנפשו למה לי חד למעוטי בהמה וחד למעוטי שבת ע"ש בגמרא. הרי דאף לדידן דלא קיי"ל כרשב"י ג"כ דרשינן נער נערה חד למעוטי שבת וחד למעוטי ע"א. ולדידן קושית התוס' במק"ע ל"ל קרא למעוטי שבת הא מציל גופא מחלל שבת ולדידן לא שייך תירוץ התוס' דס"ד גזירת הכתוב הוא הא לדידן לית לן ריבוי לרבות שבת דדוקא לר"א בר"ש דסבר ליה כאבהו דעונשין מן הדין וגם בע"א ניתן להצילו בנפשו יש לרבות גם שבת מכח גז"ש חילול חילול שבת מע"א כמו דאמרינן בגמרא לקמן דף ע"ד ע"א אבל לדידן דגם בע"א לא ניתן להצילו בנפשו מניין לנו לרבות שבת דמקרא דמות דהוי מרבינן כל חייבי מיתות ב"ד עדיין ליכא לרבות שבת הא זה המציל גופא קא מחלל שבת ומאי עדיף חילול שבת של זה מחילול שבת של זה. באופן שתירוץ התוספות צ"ע. וכן קשה לי על התוס' בדף ע"ד ע"א ד"ה קסבר דכתבו דמאן דסבר אין עונשין לא אמרינן חד למעוטי ע"א ולא דריש נער נערה ע"ש. והוא תמוה דהא הגמרא קאמר מתחלה נער נערה חד למעוטי ע"א וכו' ואח"כ פריך ולרשב"י הרי דמתחלה אף לדידן קאמר הך דרשא דנער נערה חד למעוטי ע"א וחד למעוטי שבת וצ"ע. וראיתי במשנה למלך בפכ"ד מהל' שבת הל' זיי"ן עמד בספק ברודף אחר נערה המאורסה בשבת אי ניתן להצילה להורגו בשבת, ולכאורה אין מקום לספק זה דהרי הרשב"א בתשובה הביאו הב"י באו"ח סימן ש"ו נשאל באחד שהוציאו בתו בחזקה להוציאה מכלל ישראל אם מותר לישראל אחר לחלל שבת להוציאה פן יפחידו אותה להמיר, ופסק הרשב"א דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך וכן פסק הרמ"א באו"ח סימן שכ"ח סעיף יו"ד בהג"ה ואף שהב"י שם כתב דהתוס' חולקים ע"ז היינו מטעם דאומרים לאדם חטא איסורא זוטא דמוטב שיחלל זה שבת אחד כדי שתשמור זו שבתות הרבה שאם תמיר תעביד כל ימיה חילול וגם ע"א חמיר ועיין במג"א סימן ש"ו ס"ק כ"ט אבל כשאיסורין שוים בודאי ליכא שום הו"א שזה יעבור על איסור כדי שיציל את חבירו מלעשות איסור. אמנם אפשר שספיקו של המשנה למלך הוא דבנערה מאורסה הוא איסור גילוי עריות וזה חמור מאיסור שבת דהא בגילוי עריות הדין הוא שיהרג ואל יעבור משא"כ בחילול שבת וא"כ איסור שבת הוא איסורא זוטא לגבי נערה מאורסה ואמרינן ביה חטא באיסורא זוטא להציל את חבירך מאיסורא רבא:

והנה כל זה הוא באיסור שבת נגד איסור נערה מאורסה אבל כשזה רוצה לחלל שבת איך נימא שניתן להצילו בנפשו ויעבור זה על איסור שבת דהא בודאי אי אפשר לומר שיהרגו בלי חילול כגון שכפיתו לפני הארי או שינעל בפניו בית של שיש שיש בו הבלא וכדומה שיגרום לו המיתה ע"י גרמא בלי מעשה בידים סוף סוף קא מחלל שבת בהך גרמא והרי זה דומה להמעלה דג מספל של מים בשבת שחייב משום נטילת נשמה כמו שמבואר ברמב"ם בר"פ י"א מהל' שבת ע"ש. אמנם יש לומר דברודף לא שייך לומר דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך דהרי בגוף דין הרודף אמרה התורה להכות נפש הרודף בשביל שיזכה חבירו זה הרודף שלא להכות נפש הנרדף א"כ בפירוש אמרה התורה בדין זה חטא בשביל שיזכה חבירך ולפ"ז שפיר מתרצים התוס' דאי לאו קרא הוי ס"ד דגזירת הכתוב הוא כר"א בר"ש. ורצונם לומר דכמו שר"א ב"ר שמעון דיליף חילול חילול מע"א וסובר דגזירת הכתוב הוא דשבת ניתן להצילו בנפשו כן הוי ס"ד לדידן אי לאו המיעוט נער נערה ה"א דגזירת הכתוב הוא בכל הרודף שאמרינן חטא בשביל שיזכה חבירך והוי אמרינן שזה יחלל שבת להרוג את זה כדי להצילו מחילול שבת:

אמנם כל זה הוא אי טעמא דניתן להצילו בנפשו הוא משום הצלה כדי להציל את זה מלעבור על איסור אבל אי אמרינן דהריגתו של זה הרודף הוא מטעם עונש קמה וגם נצבה קושית התוס' למה לי קרא למעוטי שבת וכי עדיף זה מכל הרוגי ב"ד דאסור להענישם בשבת כמו דיליף לה מקרא דלא תבערו אש בכל מושבותיכם כדאיתא במס' סנהדרין דף ל"ה ע"ב, ולפי הנראה זה הוא ספיקתו של המשנה למלך הנ"ל אי הריגתו של הרודף אחר נערה המאורסה הוא משום הצלה ומותר להרגו אף בשבת או טעמא הוא משום עונש ואסור בשבת ע"ש במשנה למלך. היוצא מזה דאי הריגתו של זה הוא משום עונש בודאי דאין לעונשו בשבת וקושיית התוס' במקומה עומדה וגם על ר"א בר"ש אף דקא יליף חילול חילול מע"א וסבר דגם שבת ניתן להצילו בנפשו קשה מאי אולמא הך עונש דמותר בשבת מעונש מיתת ב"ד שאסור בשבת, וע"כ צ"ל לר"א בר"ש דהריגתו של הרודף הוא מטעם הצלה ולא מטעם עונש ולפ"ז נשאר קושית אאמ"ו הגאון המחבר ז"ל על הגמ' דלא צריך למימר ר"א בר"ש סבר כאבהו עונשין מן הדין הא אפי' הוי סובר אין עונשין מן הדיו ג"כ מצי למילף פגם גבוה מפגם הדיוט דלענין הצלה לא שייך לומר אין מצילין מה"ד כקושית אאמ"ו הגאון ז"ל וצ"ע:] ואומר אני על גוף קושיית הגמרא על רשב"י שהקשה וכי עונשין מן הדין אני תמה מאוד וכי זה שמצילין בנפשו עונש הוא והלא אינו אלא הצלה ואין עונשין מן הדין שמענו אבל אין מצילין מן הדין לא שמענו, והדבר מוכח שאין זה בתורת עונש דהרי יותר ממה שהקשה וכי עונשין מן הדין יותר יש להקשות וכי עונשין לקטן אשר בכל התורה לא שמענו עונש לקטן והרי רודף קטן מצילין בנפשו של הקטן כמבואר לעיל בדף ע"ב ע"ב אלא ודאי שאין הצלה בנפשו בתורת עונש כלל וא"כ שפיר יליף רשב"י ק"ו אם בשביל כבוד הדיוט שלא יופגם מצילין בנפשו ק"ו בשביל פגם גבוה, וא"כ קושית הגמ' תמוה. ואמנם דבר זה אם הריגתו של זה הוא בשביל עונש תליא באשלי רברבי דלעיל דף ע"ב ע"ב קאמר רב הונא קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו דסבר רודף אין צריך התראה ורב חסדא אתקיף עד לבסוף דמסיק דרב הונא אמר אנא דאמרי כתנא דמחתרת. נמצא שדבר זה במחלוקת שנויה ולהחולקים על רב הונא צריך שיקבל עליו התראה כמו כל הרוגי ב"ד נמצא הוא עונש ולהנך דסברי כן מקשה כאן על רשב"י וכי עונשין מן הדין. אבל לרב הונא לא קשיא ולא מידי וסוגיא דלעיל דמפרש טעמא דרבנן דסברי עבודת אלילים לא ניתן להצילו בנפשו הוא משום דמיעט קרא נער למעוטי עבודת אלילים אתיא אפילו למ"ד אין עונשין מן הדין אפ"ה בעינן כאן קרא למעוטי וכרב הונא וכיון שפסק הרמב"ם בפ"א מהלכות רוצח כרב הונא דאפילו היה הרודף קטן מצילין בנפשו ודאי דבעינן קרא למעוטי עבודת אלילים ושפיר קם תירוצי בחיבורי נודע ביהודה והדברים ברורים ומזוקקים כראי מוצקים. זולת זה לא היה לי עדיין פנאי לעיין כי אתמול בחצי היום קבלתי מכתבך והבחור שמסרו לידי אץ וממהר על התשובה ועוד חזון למועד: