נודע ביהודה (תנינא)/אבן העזר/עה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן עה
עריכהשאלה
קידושין בעד אחד.
וגוף הענין מבואר מתוך התשובה:
תשובה
לאחר ששמענו כל הנ"ל וישבתי עם הרבנים המה בית דיני ופלפלנו בדינים הללו ועלה בידינו שהבתולה עודנה בחזקתה הראשונה בתולה פנויה אשר לא אורשה ומותרת להנשא לכל גבר דיתיצבי, והיתר הבתולה הנ"ל סובב על שבעה אופנים אשר יתבארו לפנינו:
ההיתר הראשון והוא היסוד. הוא שהרי מבואר בש"ע סי' מ"ב סעיף ב' המקדש שלא בעדים אפי' בע"א אינן קידושין ואפי' שניהם מודים וכו'. וזה דעת רוב הקדמונים רוב בנין ורוב מנין כל עמודי ההוראה רק הסמ"ג והמרדכי הביאו בשם הרא"ם שכתב שיש להחמיר וטעמו כיון דבקידושין דף ס"ה ע"ב קאמר בסוף הסוגיא מאי הוה עלה רב כהנא אמר אין חוששין לקידושין רב פפא אמר חוששין וכיון שלא הכריע בגמ' אחר כך יש להחמיר: ואני הצעיר נלענ"ד שאף שאיני כדאי לדבר בזה אעפ"כ לדעתי יש ליישב דעת כל הגאונים והוא דממ"נ אם רב פפא דאמר חוששין טעמיה משום דלא יליף דבר דבר או דסבר דבר דבר קאי רק לעדי זנות דבהא כתיב כי מצא וגו' או דסבר דילפינן מה דמהני בממון לשום דבר והרי ע"א מועיל לשבועה לכך מועיל גם לדבר שבערוה א"כ נדחין דברי רב פפא מכמה סוגיות בש"ס בריש האשה רבה דף פ"ח ע"א דקאמר סתם גמרא אין דבר שבערוה פחות משנים וכן בריש גיטין דף ב' ע"ב הוי דבר שבערוה וכו' וכמו כן אם נימא דלא יליף דבר דבר או דסבר דקאי רק על זנות א"כ קשה ממ"נ עד אחד למה לי כלל ומנ"ל שיהיה צריך כלל עד וכמו כן אם נימא דסבר דגז"ש דדבר קאי רק לענין נאמנות שלא יהיה עד אחד נאמן בהכחשה או אפי' באומר אינו יודע אבל לא לענין קיום הדבר ג"כ קשה א"כ אפי' עד אחד לא יהיה צריך ויהיה מהני כמו בממון. ואי משום דהכא מחייב לאחרינא כמו דמסיק רב כהנא בתשובה לרב אשי א"כ גם עד אחד איך נאמן לחייב לאחרינא וא"כ ממ"נ או שדברי ר"פ נדחים מכמה סוגיות בש"ס או שיש לנו לומר דרב פפא קאמר חוששין היינו מדרבנן שחכמים חששו הואיל ועד אחד מועיל עכ"פ לענין שבועה גזרו שיועיל בקידושין ואם הדבר כן דרב פפא גופיה לא קאמר חוששין אלא מדרבנן א"כ פלוגתא דר"פ ורב כהנא הוא דרבנן ושפיר פסקו כרב כהנא. שוב הראה לי הרב המופלא מוה' יודא אויש בחידושי מהרי"ט שפירש ג"כ חוששין מדרבנן:
ועוד נלענ"ד טעם של כל הני גדולי הפוסקים דפסקו כר"כ הוא משום דאמרינן בדף מ"ג ע"א רב אמר שליח נעשה עד דבי רבי שילא אמרו אין שליח נעשה עד וכו' מיתיבי אמר לשלשה צאו וקדשו לי אשה אחד שליח ושנים עדים דברי ב"ש וב"ה אמרי כולהו שלוחים הם ואין שליח נעשה עד ע"כ לא פליגי אלא בשלשה אבל בשנים ד"ה לא וכו' ע"ש. ומעתה אי ס"ד דקידושין מועילין בעד אחד א"כ גם בשנים פליגי דלב"ש אחד נעשה שליח והשני נעשה עד וב"ה סברי שניהם שלוחים ואין שליח נעשה עד. א"ו דעד אחד בקידושין לא מהני וכיון דסתם גמרא אמר כן פסקו הפוסקים כן:
ועוד נלענ"ד לומר דבר ומסתפינא לחדש פשט אחר בסוגיא וזה הוא, דמה דבעי מרב יהודה אפילו שניהם מודים מהו ובאמת תמהו גדולי המפרשים דמה תיבעי ליה דפשיטא דבשניהם מודים מיירי דאי בהכחשה מימרא בעי דאין עד אחד נאמן בהכחשה, ועיין בפני יהושע ומהרש"ל שם בקידושין שם סי' י"ח באמת רצה עפ"י זה לדחות דברי הרשב"א דכתב דבהכחשה ליכא שום הו"א שיועיל ולבסוף כתב רש"ל דאולי שאלתו אפי' שניהם מודים משום דאיכא לאוקמי מימרא דר"י באינם מודים וגם אינם מכחישין. ואמנם הנלע"ד בזה ונשים לב ג"כ למה דאמר שם אח"כ ואי ליכא עדים מ"ט דב"ה וכתב רש"י דאפי' אמרת בעד אחד הוו קידושין היכא דשניהם מודים באין עד אחד לא אמרת וכו' א"כ משמע דבלא עדים כלל ליכא שום הו"א עד דמקשה מ"ט דב"ה, וקשה הרי לקמן בסוף הסוגיא מקשה רב אשי לרב כהנא מאי דעתיך דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בע"ד וכו' א"כ הרי יש הו"א שבאמת מועיל א"כ מנ"ל להקשות מ"ט דב"ה ואף דלרב נחמן אכתי היה מותיב שפיר שאם מועיל הודאתן בלא עד ק"ו שמועיל בצירוף העד אבל מה שמקשה בפשיטות מ"ט דב"ה קשה. ועוד נשים לב לסוף הסוגיא אמר ליה רב אשי לרב כהנא מאי דעתיך דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי וכו', והדבר תמוה וכי לר"פ מי ניחא דאפי' אם רב פפא לא יליף דבר דבר למה לא יועיל הודאת בע"ד ונראה דבאמת גוף הדבר דפשוט להו לחכמי הש"ס דבעינן עדים בקיום הקידושין וילפי דבר דבר ואף דדבר שכתיב בממון לא לקיום הדבר נאמר דהרי לא איברו סהדי אלא לשקרי כדמסיק בשמעתין וגם דבר גופיה דבערוה כתיב בזנות ושם ודאי לענין הכחשה נאמר דאטו זנות בלא עדים אינו אוסר הא ודאי שאוסר אלא דאם מכחשת בעינן עדים ועיין בכתובות דף ט' ע"א בתוס' ד"ה מפני מה וכו' והנה צריכין אנו לומר דכך קיבלו חז"ל דהך דבר אף דבזנות כתיב ושם ודאי לענין הכחשה מיירי דאטו הזנות צריך קיום מעשה והרי זינתה מ"מ קיבלו דקאי גם לענין קידושין וקאי גם לענין קיום הקידושין וכך קיבלו דילפינן קיום המעשה בקידושין דבר דבר מממון בהכחשה אבל מה שמועיל בממון בהכחשה ודאי שמועיל בקידושין לגוף קיום הדבר. ומעתה נשים לב גם לדברי רש"י בדף ס"ה ע"א בד"ה שניהם מודים לדברי העד מהו הא דתניא אין חוששין משום דלא מהימן הוא והא הימנוהו או משום דאין קידושין חלין בלא עדים ויליף דבר דבר מממון וכו', הנה מה דכתב והא הימנוהו הוא תמוה דלמא לי דהימנוהו והרי הם מודים לדבריו ועוד אימת הימנוהו:
ולכן נלע"ד דהנה בממון עצמו אפי' בהכחשה אם הימניה מהני חד סהדא והאומר נאמן עלי אבא וכו' ואם קיבל עליו חד סהדא שיהיה נאמן עליו חייב לשלם אפי' מכחישו שהרי הימניה וא"כ בשלמא המקדש בפני ע"א ולא יחדו לעד שיהיה הוא עד יחידי לא שייך הימניה שבמקרה נזדמן שהוא ראה הקידושין אבל אם האיש והאשה יחדוהו שיהיה הוא יחידי עד שיקדש זה את זו א"כ הרי קיבלו אותו עליהם והימנוהו ושפיר ילפינן דבר דבר מממון ואף דבלא עד כלל לא מהני אף דמהני בממון היינו משום דכך קיבלו ג"ש זו קיום הדבר בקידושין יהיה כמו בהכחשה דממון אבל אם קבלוהו וכבר הימנוהו מועיל בממון גם בהכחשה ראוי שיועיל גם בקידושין ואף דעל דבר זה שהימנוהו ליכא עדים מ"מ על דבר זה שפיר אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ואולי אין אנו צריכין בזה להודאת בע"ד ולא שייך כאן מיגו דכל מה שמודה לדברי העד שוב ליכא מיגו דומיא דנסכא דרבי אבא ואפי' בממון מהני ועיין באהע"ז בב"ש סי' מ"ב ס"ק ו' במה שהשיג על הב"ח. ועכ"פ בדיני ממונות נלע"ד דאם ע"א מעיד על ראובן אתה האמנת מה שאעיד כבי תרי בקנין ואני מעיד שלוית משמעון מנה וראובן השיב אין קבלתיך כבי תרי אבל אעפ"כ שקר אתה אומר ולא לויתי דמיחשב משואיל"מ ולא נאריך בזה: ומעתה כך פירוש דברי הגמרא שניהם מודים מהו פירוש שמודים שקיבלוהו מתחלה לעד ויחדוהו לזה שיהיה יחידי עד בקידושין שלהם מהו ובזה שפיר פירש רש"י מהו הא דתניא דאין חוששין משום דלא מהימן והתורה לא רצתה שיועיל קיום קידושין כי אם בזה דמהימן אח"כ או כוונתו משום דלא מהימן בממון בהכחשה לכך לא מהני בקידושין בקיום הדבר והא הימנוהו פירוש שהרי קיבלוהו עליו ומה דמסיים רש"י או דלמא משום דאין קידושין חלין בלא עדים ויליף דבר דבר מממון וכו' כוונתו יבואר אח"כ. ובזה דעת לנבון נקל דשוב לא קשה קושיא מהרש"ל על הרשב"א דודאי בהכחשה ליכא שום ה"א שיועיל ע"א ורב יהודה ודאי בהודאה מיירי והיינו שמודים שקידש זה את זו ומה דבעי מיניה מרב יהודה שניהם מודים היינו שמודים שקיבלוהו ויחדוהו לעד והכוונה שניהם מודים שמודים שהוא עד בדבר ומעתה מה דבעי לסוף מאי הוה עלה ג"כ קאי בשניהם מודים שיחדוהו יחידי לעד ובזה אמר ר"פ חוששין ורב כהנא גם בזה פליג אבל במודים רק שהמעשה אמת גם ר"פ מודה דאין חוששין משום דגם ר"פ מודה דכך קבלו ג"ש זו דבעינן בקידושין דבר המועיל בממון בהכחשה ומעתה רב אשי א"ל לרב כהנא מאי דעתך דילפת מממון אי מה ממון הודאת בע"ד וכו' וגם רב אשי ידע דבקידושין בעינן דוקא דבר המועיל בממון בהכחשה אלא דמ"מ הודאת בע"ד שהימניה כמאה עדים דמי ושוב מהימן העד אף בדבר שמכחישו וא"כ כאן ששניהם מודים שהימנוהו למה לא יועיל בקידושין והרי מועיל בממון אף בהכחשה והשיב לו התם לא חייב לאחרינא הכא חייב לאחרינא וכיון דקידושין חב לאחרינא מסתמא מממון דכוותיה ילפינן בחייב לאחרינא דלא מהני הודאת בע"ד:
ומעתה רש"י שסיים לעיל בד"ה שניהם מודים מהו או משום דאין קידושין חלין בלא עדים אפי' הימנוהו דילפינן דבר דבר מממון כוונתו למסקנא דילפינן מממון שחב לאחרינא. ומעתה לפי פירושי זה החדש עלה בידנו דקידש בע"א ולא יחדוהו בפירוש שניהם המקדש והמתקדשת לעד לכ"ע אין חוששין אפי' שניהם מודים שהקידושין נעשו לפניו והיכא דשניהם מודים שיחדוהו בזה נחלקו ר"פ ור"כ ור"כ אף בזה אמר אין חוששין ור"פ סבר חוששין. והסמ"ג בשם הרא"ם דקאמר כיון שהתלמוד לא הכריע יש להחמיר ולפירושו היינו במודים שיחדוהו הוא דיש להחמיר ולהרי"ף והרא"ש והרמב"ם ובה"ג ור"ח והרשב"א והסמ"ק ושאר קדמונים רבים בשום אופן אין חוששין וא"כ בנדון דידן שמקדש לחוד הוא שקרא אותו להחדר אבל הנערה אדרבה שאלה אותו למה אתה קורא אותו והשיב שצריך לומר לו איזה דבר ואח"כ פתאום נתן לה הזיבצינר ומעולם לא יחדה הנערה את העד שיהיה עד גם הסמ"ג מודה דאין חוששין:
ואומר אני גברא רבה אמר מלתא אין מזניחין את דבריו שחד מבית דיני הוא הרב הגדול מוה' זלמן עמריך רצה להקל בזה מצד הסברא ולומר אף דלא בעינן יחוד עדים ולא בעינן שיאמר אתם עדיי מ"מ בנדון דידן שהנערה שאלה את המקדש למה הוא קורא את הבחור לכאן והשיב לה שצריך שיאמר לו איזה דבר גרע טפי מלא יחדו שאדרבא מיחשב גילוי דעת שאין רצונו שיהיה עד. ואני דחיתי דבריו ואמרתי כיון דסוף סוף ראה הקידושין ממילא הוא עד ומה איכפת לן במה שאמר המקדש שקורא אותו בשביל דבר אחר ועכשיו בע"א אני מודה לדברי הרב הנ"ל ואמנם מטעם הנ"ל שהבתולה לא יחדה אותו וממילא לא האמינתו הארכתי קצת ובאמת ב"ד הרבנים המאה"ג גברו מאריות ופלפלו עמי והשיבו על קצת סברות וגם אני חזרתי והשבתי להם וכך דרכה של תורה. מ"מ לגוף הדין אין צורך לכל הסברות הנ"ל דאטו בעה"ג ור"ח והרי"ף והרא"ש והרמב"ם והרשב"א וסמ"ק והב"י ושאר גדולי הקדמונים שפסקו כרב כהנא צריכין לדידי שאכריע להם או אביא ראיה לדבריהם הלא הם עמודי ההוראה ורק הסמ"ג ומרדכי בשם הרא"ם שכתבו להחמיר ואין אני מדבר מתשובות האחרונים שהחמירו כמו מהררא"י ומהר"ם פאדווא שכלם על דברי הסמ"ג חששו והנוף הולך אחר העיקר וכבר כתבתי דר"פ גופא חוששין קאמר. ולענ"ד הכוונה חששא דרבנן וא"כ גם להסמ"ג רק חששא דרבנן הוא ואפי' אם נפרש היינו שמסופק בדבר ומסופק גם בדין תורה עכ"פ ר"פ מספקא ליה ור"כ פשיטא ליה ולא נשבוק פשיטות דרב כהנא משום ספיקא דר"פ. וא"כ לכל הדעות חששא בעלמא הוא שחשש הסמ"ג וראוי לחפש סברות להקל. ומעתה זה הראש הראשון משבעה ראשי ההיתרים של ריבה זו ואף שרמ"א שם בסי' מ"ב סעיף ב' בהג"ה כתב ויש מחמירין אם מקדש לפני ע"א אם שניהם מודים וכו' מ"מ הא תברא בצדה שמסיים רמ"א ובמקום עיגון ודחק יש לסמוך אדברי המקילין וכיון שהמקדש הלך מזה לבית אביו רחוק ארבעים פרסאות הרי זה נחשב לדחק ועיגון כי בודאי אם יבקשו ממני גט לא יתרצה ואטו תרקבא דדינרי ינתן לו ועוד מי יביאהו לכאן או מי יכוף אותו לרדוף אחריו שם ואם יאמר האומר מה הפסד יש בדבר לנסות ולכתוב לשם שישלח גט ואולי יתרצה בנקל ואם לא יתרצה אז נקל מטעם עיגון ודחק ולמה לנו למהר להתירה. אומר אני כי לא נכון ע"פ התורה לעשות כן שאם אנחנו נכתוב שיגרש אין לך החזקת קול יותר מזה דהוה כמו קלא דאיתחזק בבי דינא ויהיה משפט הנערה אח"כ יותר חמור ממשפטה עתה שעתה יש לנו כל עמודי הוראה להקל ושום קול אין כאן כי לא נודע לשום אדם אבל אח"כ בודאי יתפרסם על ידי בקשת הגט שיבקשו ממנו ע"פ הוראת ב"ד ואף אם נימא שזה חשוב כמו קול שיש שם אמתלא המבואר בסי' מ"ו סעיף ג' והרי מבואר שם גם בקידושי ספק מבטלין הקול מ"מ לאו כ"ע דיני גמירי להבחין בין קול לקול ויבא לעז אח"כ על ההיתר, ועוד שהרי מסיים המחבר שם הואיל ואין שם ראיה ברורה ולא קול חזק אבל בנדון דידן שיכתבו הב"ד מכאן לב"ד ההוא שישלח גט יהיה נחשב בעיני ההמון קול חזק. לכן נלע"ד דע"כ לא קאמר רמ"א להחמיר אלא כשהמקדש כאן לפנינו ויכולים לשאלו תיכף אם יגרש בנקל אבל כשהוא במקום רחוק לא החמיר רמ"א. כן נלע"ד:
הראש השני והוא נשען על הראש הראשון כי הוא היסוד שהוא נבנה על דעת רוב הקדמונים אלא שסמ"ג החמיר וגם זה רק חששא דהיינו רב פפא עצמו החמיר רק לחששא וסמ"ג שהחמיר הוא עוד חששא יותר רחוקה שהרי אפי' לדברי הסמ"ג שלא הכריעו בגמרא מ"מ אינו אלא ספק הלכה כמי אם כר"פ אם כרב כהנא וכיון שחומרא זו מחמת ספק רחוק הוא די אם נחמיר במקום דליכא שום קולא אחרת אבל אם יש עוד איזה צד להקל ודאי גם הסמ"ג יודה שיש להקל ולכן אנחנו שקלנו בדעתנו כיון שזה העד מרדכי המעיד על הקידושין הוא עצמו העיד שקודם לזה אמר לו הבחור שלא יהיה כוונתו בשעת הקידושין כלל שיחולו ויהיה כוונתו רק לפנים שתסבור הבתולה שנתקדשה ולא תוכל להשתדך עם אחר א"כ אין הקידושין חלין כלל ואם הוא לא כיון לשם קידושין אף אם הנערה היתה כוונתה לקידושין אף הנערה מותרת כמבואר בב"ש סי' מ"ב ס"ק ו' וכאן לא מיחשב דברים שבלב עיין בח"מ שם ס"ק ד' דכאן שגילה סודו קודם לזה ואמר כן בפירוש שכך יהיה כוונתו לא מיחשב דברים שבלב מידי דהוה אמוסר מודעה אגיטא או אפי' לא מסר מודעה מחמת אונס רק אמר סתם גט זה שאתן יהיה בטל אף שנתנו אח"כ סתם כל זמן שלא ביטל דבריו הראשונים בפירוש הגט בטל ועיין בב"ש סי' קל"ד ס"ק ב' מ"ש בשם הרמב"ם ואפי' להרשב"ם שמביא הב"ש שם שנתינת הגט מבטל דבריו הראשונים אם לא מסר מודעה היינו שם שאמר בלי טעם שהגט יהיה בטל אז אמרינן שהנתינה שנותן אח"כ הגט מבטל דבריו הראשונים שכיון שאין לו שום טעם למה הוא נותנו בחנם ואין אדם עושה דבר לבטלה אבל כאן הרי גילה טעמו ואף שקידש היה טעמו שלא תבגוד הנערה בו ואין לחוש ולומר דחיישינן שמא בשעת קידושין חזר בו בלבו מדבריו הראשונים והיה דעתו לקידושין גמורין והא דלא אמרינן בגט שמא בשעת הגט חזר בו מדבריו הראשונים והיה דעתו לגירושין גמורים דשאני גט דלחומרא אמרינן שלא חזר בו אבל קידושין שנסמוך על זה להקל מנ"ל דסמכינן, אומר אני אף הא לא תברא דגם גבי גט סמכינן אפי' להקל דהרי גט בטל אמרו וכן הוא לשון הרמב"ם פ"ו מגירושין הל' י"ט הרי זה בטל והרי הרמב"ם יהיב כלל בריש פ"י שכל מקום שאמר בחיבור זה שגט בטל לא נאסרה על בעלה אפי' היה כהן ובודאי לאו דוקא בעלה אלא אפי' מת הבעל אח"כ מותרת לכהן ולא חיישינן שמא בשעת הגט חזר מהמודעה הרי שאפי' להקל סמכינן:
ועוד אני אומר שבודאי לא חזר מדבריו שהרי הבחור המקדש כבר הוא חתן עם אחרת בארץ מולדתו והרי הוא קאי בחרם על מעלו בהכלה הראשונה ולכן אני חושב שטעמו האמיתי שלא רצה לקדש באמת משום שמא לא ימחלו לו החרם של התנאים הראשונים ויהיה מוכרח לקיים התנאים הראשונים וכאשר הוכיח סופו שבבואו לארץ מולדתו שלח כתב לבקש ממחותנו הראשון לבטל התנאים ולכן אמרינן שגם לכתחלה היה זה כוונתו שאם יצא חפשי מהשידוך הראשון אז יקח בתולה זו והיא תהא סבורה שהיא מתקדשת ותהא מוכרחת לקחתו ואם לא יוכל לפעול שם בארצו לבטל השידוך לא יעבור על החרם ויקח את הכלה ההיא ואז יגלה סודו שלא קידש את זו כלל וא"כ מסתמא לא קידשה באמת כי שארית ישראל לא יעשו עולה לעבור על חרם התנאים הראשונים כי ממ"נ יהיה מוכרח או לבגוד בכלה הראשונה או לגרש את זו וקשים גירושין, ואם נימא תינח שאנחנו מאמינים העד על מסירת מודעא זו שהרי מפיו אנו חיים על הקידושין והפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל הבתולה בעצמה שהיא יודעת שנתקדשה איך היא מאמנת להעד הזה על המודעא: אומר אני שתי תשובות בדבר, חדא שאפי' המקדש לפני שני עדים ועד אחד יחידי שאינו מאלו העדים שנתקדשה בפניהם מעיד על מסירת מודעא לבטל הקידושין נאמן שע"א נאמן באיסורין וכאן על תחלת הקידושין אנו דנין ואין כאן איתחזק איסורא אדרבה חזקת פנויה יש לה ונאמן ע"א כמבואר בחיבורי נו"ב (קמא) חלק אהע"ז סי' נ"ט. ואם תאמר תינח אם לא יבוא המקדש ויכחישנו אבל אם יבא המקדש ויכחישנו אף שלדידן העד נאמן מטעם הפה שאסר דאי בעי הוה שתיק אבל הבתולה איך תאמין לו אי מטעם מיגו הלא היא יודעת מעצמה ואי משום ע"א נאמן באיסורין הרי ע"א בהכחשה לאו כלום הוא. אומר אני דגם הבתולה תאמינו מטעם הפה שאסר שהרי היא אומרת שהיא עתה אינה יודעת כלל אם נתן הבחור או אם קיבלה כלל ממנו וגם אינה יודעת אם אמר שום דבר א"כ גם היא רק מפי העד היא חיה וממילא העד נאמן על המודעא וא"כ אין כאן קידושין כלל ואפי' אם יש לפקפק על איזה סברות בזה מ"מ בקידושין בע"א שבלא"ה רוב הפוסקים רוב מנין ורוב בנין מתירים רק הרא"ם מחמיר והביאוהו הסמ"ג והמרדכי א"כ בצירוף קולא אחרת ודאי דסמכינן על רוב הפוסקים להקל אפי' בלי עיגון ודחק. ולא עוד אלא שאומר אני שאף אם היה המקדש בפנינו והיה אומר בפירוש שבשעת קידושין כיוון לקידושין גמורים וחזר מדבריו הראשונים שדבר בפני העד מ"מ לא היה נאמן בזה בודאי ודי אם היינו חוששים לדבריו לחשוב לספק אולי כיוון לקידושין וגם בזה אני אומר לא די שהיינו אומרים לסמוך על רוב הפוסקים הנ"ל שמקילים בע"א אלא אפי' הסמ"ג היה מודה להקל שהרי גם להסמ"ג בע"א אינו אלא חששא ואפי' תימא שחששא היינו ספק עכ"פ בצירוף עוד ספק הוי ס"ס והבתולה בחזקת היתר עומדת:
הראש השלישי להתיר הנערה גם לזה העירני הרב המאה"ג מו"ה זלמן עמריך כיון שהעד מסופק אם המקדש אמר לי, ואני רציתי לדחות דכיון שאמר להנערה ווען דוא ווילסט ניט נעהמען הערט אונזער זאך אויף, הוי כמדבר עמה על עסקי קידושין והשיב הרב הנ"ל דזה מיקרי רק כמדברים על עסקי זיווגם ועכ"פ תחילת הדברים צריך להיות מדברים על עסקי קידושין, והסכים לזה הרב מוהר"ר מיכאל בכרך ג"כ חד מבית דיני הגדול ודבריהם נכונים. ואף שיש לחוש במה שאמר המקדש איצונד וויל איך דס טוהן וא"כ שמא קודם לזה דבר עמה על עסקי קידושין ועיין במרדכי סוף האיש מקדש הביאו הב"י בסי' כ"ז שאם תחלה נתרצית אף שבשעה שנתן לא אמר כלום מהני מ"מ נדון דידן היא אומרת אדרבה מעולם לא נתרצית לקידושין ואפי' לקישור לא נתרצית ולפי דברי הבחור מעולם לא הגיד לה רק שרצונו לעשות קישור, ואף שהרמ"א בסי' כ"ז סעיף ד' הביא יש מחמירין אפי' לא אמר לי מ"מ הרי שני האחרונים הח"מ והב"ש הביאו דעת המקילין עיקר. ועוד שבנדון דידן אם היה ברור שלא אמר לי אז אמרינן הוכיחו מעשיו על מחשבתו שכוונתו שלא לקדש באמת כפי שמסר מודעא ולכך לא אמר לי. והנה הב"ש ס"ק י"ד הביא תשובת בן לב שאם היה שידוכים ביניהם הוי כידים מוכיחות, אומר אני בנדון דידן מלבד שאפי' שדוכים גמורים לא היה ביניהם שהנערה לא רצתה לעשות דבר מוחלט בלי רצון אביה אלא אפי' אני אומר כיון שהבחור כבר מקושר בעבותות התנאים ובחרם ובקנס עם אחרת איכא ידים מוכיחות להיפך שלא לעצמו קידשה:
הראש הרביעי בהיתר הנערה שהרי הנערה אמרה שבודאי לא כוונה לשם קידושין ולא ידעה כלל מהו מקודשת עד עתה שנודע לה פירוש הדברים והיא מעידה על עצמה שאז בשעת מעשה ודאי לא ידעה פירוש הדבר של מקודשת ובפרט שמתחלה כשדבר כמה פעמים עמה לא דבר רק לעשות קישור ואמר שבנתינת מטבע עושים קישור ואפי' לזה לא נתרצית מתחלה אבל קידושין לא עלה על דעתה לא בתחלה ולא בסוף ואף שכתב הב"ש בסי' כ"ז ס"ק ה' שאפי' אמרה שלא היתה מבינה הוי עכ"פ ספק קידושין שמא משקרת. הנה בזה אמר כבוד הרב הגדול הראש בית דין דפה הוא הרב מו"ה ליב קאסעוויץ שזהו בקידש בשני עדים אבל בקידש בע"א נאמנת במיגו דלהד"ם והביא ראיה מדברי הב"ח בסי' מ"ב דנאמן לומר להשטות במיגו דלהד"ם וא"כ מה לי טענת להשטות ומה לי טענת לא הבנתי, ע"כ דברי הרב מו"ה ליב. ויפה כיוון לפי דעת הב"ח אבל הב"ש בסי' מ"ב ס"ק ו' דחה דברי הב"ח דזה הוי כמו נסכא דר"א דג"כ יש לו מיגו ולא מהני בע"א, ואמנם כבר הכרעתי בחיבורי נו"ב חלק אה"ע סי' נ"ט דבאומרת לא הבנתי נאמנת אפי' בלא מיגו כיון שעל תחלת הקידושין היא טוענת מסייע לה חזקת היתר. ואף שכתבתי שם לתרץ דעת הב"ש ולומר דמה שהוא לישנא ברירא ריעא טענתה לומר שלא הבינה מ"מ נדון דידן גם השמיעה אינה יודעת אם שמעה הדברים כלל ואנו אומרים שנאמנת שלא הבינה ובודאי לא שמעה:
הראש החמישי כיון שהעד אומר שיותר קרוב אצלו שהבתולה לא ידעה אז ולא שמעה לפי אומדן דעתו בעת ההיא שראה שממש בטלו החושים ממנה מרוב בהלה א"כ אפי' יהיה האמת ששמעה וידעה והבינה לא מקרי מקדש בעד:
הראש הששי כיון שהעד לא ראה נתינת הזיבצנר מידו לידה ממש והרי מבואר בסימן מ"ב סעיף י"ד בהג"ה שצריכים העדים לראות הנתינה ממש מידו לידה ע"ש. ואף לדברי המרדכי שהביא הב"ש שם בס"ק י"ב נלענ"ד דהיינו בחפץ שניכר לעדים בט"ע שחפץ זה שהוא עתה בידה הוא ניהו החפץ שהזכיר המקדש בשעת קידושין אבל זה שקידשה במטבע מה בכך שראה העד אח"כ המטבע בידה מ"מ כיון שלא ראה הנתינה ממש אין כאן דבר המוכיח שהרי אין סימן במטבע ואולי היה בידה מטבע זו משלה ואף שעתה היא מודית שקיבלתו מהמקדש מ"מ כיון שלא היה זה ידוע להעד בשעת מעשה מקרי מקדש בלא עד:
הראש השביעי והוא הפונה קדים וחוזר להיתר הראשון שהמקדש בע"א אין חוששין לקידושין אלא שחששנו לדברי הסמ"ג. והנה בקידושי ע"א מצינו על שלשה דרכים או שמודים לדברי העד או שמכחישים או שאינן מודים ולא מכחישים רק שאינם יודעים ואינן זוכרים. והנה לא שייך בגמרא לומר מאי הוה עלה אלא במה שהיה בו בסוגיא פלוגתא או איזה ספק אבל בדבר הברור מקודם לא שייך לשאול מאי הוה עלה וא"כ קשה כאן בסוגיא זו דקאמר מאי הוה עלה איך שייך לשאול כלל והרי כל האמוראים הנזכרים קודם כולם שפה אחת ודברים אחדים שאין חוששין ואי משום דרב אחדבוי אותיב והרי דברי רב אחדבוי ודאי נדחין מכח הותסברא ועיין בחיבורי נו"ב (קמא) חלק אה"ע סי' סמ"ך, א"ו האי מאי הוה עלה הוא משום דרב יהודה היה אין ולאו ורפיא בידו או משום דאותביה רבא לרב נחמן ממשנתנו וא"כ לכל היותר לא קאי האי מאי הוה עלה רק בשניהם מודין דבהא הוא דהוה רפיא בידיה דרב יהודה וכן בהא אותביה רבא לרב נחמן אבל במכחיש או אפי' אינו יודע שלא נזכר מקודם לא קאי מאי הוה עלה מכיון דהך מאי הוה עלה במודים מיירי ובהא הוא דפליגי רב פפא ור"כ, והסמ"ג שחשש להחמיר היינו במודין ולא באינו יודע. ובנדון שלנו שהבתולה אומרת שאינה זוכרת כלל אם אמר הבחור איזה דבר או אם נתן איזה דבר א"כ היא אינה מודית ממש ואפי' הסמ"ג לא חשש להחמיר:
ונחזור בקצרה שבעה היתרי הבתולה הזאת. הא' והוא יסוד מוסד שרוב בנין ורוב מנין לא חששו לקידושי ע"א. השני המסירת מודעא של המקדש עצמו שאין רצונו כלל לעשות הקידושין שיחולו רק עושה לפנים. השלישי כיון שהעד אינו יודע אם אמר לי. הרביעי טענת ברי של הנערה שלא ידעה כלל ולא הבינה שהוא קידושין. החמישי שהעד עצמו מעיד שיותר קרוב לו שהנערה מרוב בהלה לא היה בה אז דעת וחוש לשמוע אפילו הדברים. הששי שהעד לא ראה נתינת הזיבצנר ממש מידו לידה. השביעי שכאן אין הבתולה מודית ממש לדברי העד, וע"פ שבעה היתרים הנ"ל אפילו אם ימצא על איזה מהם איזה פקפוק עכ"פ ע"פ הנשארים וכן ק"ו בהצטרף כלם הבתולה זו מותרת והרי היא בתולה פנויה כמו שהיתה ומותרת לכל אדם: