ביאור:נדרים לו א - מעומד

עמוד קודם – תלמוד בבלי – מסכת נדרים – עמוד הבא

גמרא

מתיב רב שימי בר אבא: "אם היה כהן, יזרוק עליו דם חטאתו ודם אשמו"!

דם חטאתו של מצורע, ודם אשמו של מצורע, דכתיב (ויקרא יד, ב): "זאת תהיה תורת המצורע", בין גדול ובין קטן.

תנן (משנה גיטין ה ד): "הכהנים שפיגלו במקדש מזידין, חייבין". הא שוגגין, פטורין, [ותני עלה:]^[1] אלא שפיגולן פיגול.

אי אמרת בשלמא שלוחי דשמיא הוו, היינו שפיגולן פיגול; אלא אי אמרת שלוחי דידן הוו, אמאי פיגולן פיגול? לימא ליה: שליחא שויתיך לתקוני, ולא לעוותי!

אמרי: שאני גבי פיגול, דאמר קרא (ויקרא ז, יח): "לא יחשב לו" מכל מקום:

• גופא, אמר רבי יוחנן: הכל צריכין דעת, חוץ ממחוסר כפרה, שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים.

אלא מעתה, יביא אדם חטאת חלב על חבירו, שכן אדם מביא על אשתו שוטה כרבי יהודה! אלמה אמר רבי אלעזר: הפריש חטאת חלב על חבירו, לא עשה כלום?

אשתו שוטה היכי דמי? אי דאכלה כשהיא שוטה, לאו בת קרבן היא; ואי דאכלה כשהיא פקחת ונשתטית, הא אמר רבי ירמיה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה, וחזר ונשתפה – פסול, הואיל ונדחה – ידחה.

אלא מעתה, יביא אדם פסח על חבירו, שכן אדם מביא על בניו ועל בנותיו הקטנים! אלמה אמר רבי אלעזר: הפריש פסח על חבירו, לא עשה כלום?

אמר רבי זירא: "שה לבית אבות" (שמות יב, ג) לאו דאורייתא.

וממאי? מדתנן (משנה פסחים ח ג): האומר לבניו: הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים – כיון שהכניס ראשון ראשו ורובו, זכה בחלקו, ומזכה את אחיו עמו. ואי אמרת: שה לבית [אבות]^[2] דאורייתא, על בישרא קאי ומזכי להו?!

אלא למה להו דאמר להון אבוהון?

כדי לזרזן במצות.

תניא נמי הכי: מעשה היה וקדמו בנות לבנים, ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים:

ותורם את תרומותיו כו':

ר"ן

מתיב רב שימי בר אבא אם היה כהן זורק עליו דם חטאתו ואשמו — איכא מאן דאמר, דמדאותיב רב שימי בר אבא מברייתא, ולא אותיב ממתניתין, שמע מינה דלא גרס במתניתין "חטאות ואשמות". ואי מהא – לא איריא; דהאי דלא אותיב ליה ממתניתין, משום דכיון דתנא להו בהדי קיני זבין, ממילא מוכח דחטאות ואשמות דמצורע קאמר. אבל מתניתא, דתני סתמא: זורק דם חטאתו ואשמו, משמע ליה דבכל חטאות קאמר. ואפילו הכי שני ליה דדם חטאתו ואשמו של מצורע קאמר:

תנן הכהנים שפגלו במקדש וכו' אי אמרת בשלמא שלוחי דשמיא נינהו היינו שפגולן פגול — דרחמנא שוינהו שלוחי לכל מילי:

אלא אי אמרת שלוחי דידן נינהו אמאי פיגולן פיגול — שוגג הוא [דקשה] ליה: בשלמא במזיד, נהי דשלוחי דידן נינהו – פיגולן פיגול, דכיון שמפגל במזיד, אינו עושה שליחותו, אלא אדעתא דנפשיה קעביד, וקיימא לן בפרק ב דחולין (חולין מ א) דאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה. אבל בשוגג, אי שלוחי דידן נינהו, אמאי פיגולן פיגול? דהא כיון דשוגג הוא, לאו אדעתא דנפשיה קעביד, שמתכוין הוא לעשות שליחותו; ולימא, שליח שויתיך לתקוני ולא לעוותי. ודחינן, שאני גבי פיגול דאמר קרא וכו'; הלכך בעיין הכא לא איפשיטא. ומיהו, נהי דהכא לא איפשיטא לה, מההיא דפרק קמא דקידושין מוכח דשלוחי שמיא נינהו, וכמו שכתבתי למעלה (עמוד הקודם ד"ה איבעיא להו):

גופא אמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת וכו' — הקשו בתוספות: התנן (משנה שקלים ז ד) ומייתי לה בפרק האיש מקדש (קידושין נה א): "בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר, זכרים לעולות", כלומר: ויקרבו; אלמא אין צריכין דעת! ותירצו דהתם שאני, דכיון שנאבד, דעת בעלים הוא שכל כהן שירצה להקריב – יקריב:

אלא מעתה יביא אדם חטאת חלב על חבירו, אלמה אמר רבי אלעזר וכו' לא עשה ולא כלום — משום דאין דנין אפשר משאי אפשר:

אשתו שוטה היכי דמי — כלומר, לעולם בכי הא, דנין; אלא למאי דאמר לרבי יהודה דאדם מביא על אשתו שוטה, לא חטאת חלב קאמר, אלא קרבן יולדת; דחטאת חלב אי אפשר, דהיכי דמי? וכו'; וכיון שהיא פטורה, אי אפשר שיביא בעלה עליה:

אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו — לדידך דדנית אפשר משאי אפשר:

לא עשה כלום — שצריך שימנה עמהם מדעתו:

אמר רבי זירא שה לבית אבות לאו דאורייתא — לעולם בכי האי, דנין; ומיהו מפסח לא מצי למידק, דשה לבית אבות לאו דאורייתא, דמן התורה אין הקטנים צריכין להמנות בשה עם בני חבורה, אלא אוכלין ממנו אף על פי שלא נמנו עליו; דאף על גב דאין פסח נאכל אלא למנוייו, הני מילי בראויין להמנות; אבל קטנים, דלאו בני הכי, לית לן בה:

הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים — אמר לבניו: הריני עולה לירושלים, ולאחר שאהיה שם, אשחוט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון:

על בשרא קאי — כשעלה זה, כבר נשחט; ואם כן, היאך נמנה עליו? והכתיב (שמות יב ד): "מהיות משה", ודרשינן "מחיותא דשה" (פסחים פט א):

ומזכי להון — בתמיה: היאך האב מזכה לאחד מבניו אחר שחיטה? אי נמי, האי ומזכה להם – אההוא בן שעולה ראשון קאי: היאך מזכה לאחיו? דבשלמא איהו זכי, דאיכא למימר, כיון שעלה ראשון, הוברר שכשנשחט הפסח – עליו נשחט; אבל היאך מזכה לאחיו? והכי מוכח סוגיין דפרק כל הגט (גיטין כה א):

כדי לזרזן — שיהיו רגילין להזדרז במצות:

ונמצאו בנות זריזות — ולא קתני בנות זכו, אלמא לא נתכוין אלא לזרז בלבד:

מקורות והערות

1. מנחות מט א
2. ב"ח