נדחי ישראל/פרק יז
בו יבואר עניין הסתת היצר בזה וביטולו עריכה
ויש אנשים שהיצר מטעה אותם מצד אחר להסיר הבנים מתורה מפני שצריך להרגילו אומנות כדי שיהיה לו ממה להתפרנס ולחיות. והנה בעצם עניין לימוד אומנות לבנים, פליגי בזה תנאי בגמרא. דיש סוברין דצריך האב ללמד לבנו תורה וגם ללמדו אומנות (וה"ה אם מלמדו שידע לסחור כ"כ בשלטי הגבורים) והתנא ר' נהוראי אמר: מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד לבני אלא תורה בלבד. שכל אומנות שבעולם עומדות לו לאדם בעת ילדותו ולעת זקנתו מת מוטל ברעב, אבל תורה עומדת לו לאדם בילדותו ובעת זקנתו כשהוא חלש, שנאמר וכו'. ומ"מ גם זה שמלמד לבנו אומנות צריך לכו"ע ללמדו מתחלה וגם בעת שהוא פנוי ממלאכתו תורה ויראת שמים דאל"ה ימצא במלאכתו גופא כמה עניינים מאיסור גזל וגם עוד תקלות רבות ופרצת הדת לגמרי ח"ו. ובפרט בימינו שידוע שאם לא יהיה קבוע בנפשו מנעוריו ידיעת התורה ושמירת המצוות מצוי מאוד שיחלל אח"כ שבת במלאכות גמורות שיש עליהן חיוב סקילה. ואפילו בלימוד התורה שידוע שהיא מגני מן היסורין ומצלי מן החטא, אמרו: כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון, כ"ש לימוד המלאכה בלא תורה בוודאי גוררת עוונות הרבה וגם פרצת הדת בכללו ח"ו. וזהו אפילו אם מוסרו לאומנות או להשתכר כשהוא בן י"ג וי"ד וכ"ש אם מוסרו לזה בעודו נער קטן שאיננו יודע מדת התורה עדיין כלל, בוודאי עוון גדול הוא, שנעשה מורגל מנערותו לילך שובב בדרכי לבו ואחר מראות עיניו ונעשה לו כהיתר כל האיסורים שבתורה ואפילו לחלל את השבת בפרהסיא ועוד כמה איסורי תורה, ואפילו אם יוכיחנו אביו אח"כ לא ישמע לו כלל כי ישיבו: "לא אדוני אתה כעת, כי אני משתכר לעצמי". ולא יחשוב האדם מה פשעי ומה חטאתי כשלא ישמע לי אח"כ, כי כבר כתבא הגר"א באגרתו הקדושה עלים לתרופה שאף אם ידריך האב תמיד את בניו במוסר ולא יקבלום, אוי לאותה בושה והצער והביזיון בעוה"ב וכ"ש בזה שהאב עצמו גרם בהנהגתו הרעב (שהסירו מן התורה בימי ילדותו והרגילו לילך שובב בדרך לבו ולהתחבר עם פועלי און) להטותו מדרך החיים לדרך המוות. כמה מהעונש והביזיון והכלימה יגיע לו לבסוף מזה וכל עוון ועוון שיעשה הבן יהיה גם לו למזכרת עוון (ורמז לזה מה שכתוב בהאזינו (דברים לב יט): "וַיַּרְא יְהוָה וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו"). וכמו גבי ארוסה שזינתה שנסקלת על פתח בית אביה, לומר: ארור שזה ילד, ארור שזה גדל, כמו שאמרו חז"ל. ולפי שידוע עניין היצר, שהוא מעורר תמיד להאדם לחשוב ולדאוג שיתרושש אם יחזיק את בניו על שולחנו בימי נערותן כדי ללמדן תורה, לכן הקדים לנו התנא צרי לזה ואמר: הוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה וכשר עבירה כנגד הפסדה, היינו שיעריך ההפסד שיש לו בעוה"ז מהמצווה כנגד עוצם השכר הרוחני הנצחי שיהיה לו בעולם העליון, ואם היצה"ר מזמין לו לעשות איזה עבירה בשביל שום הנאה יעריך קטנות שכר שיהיה לו מהעבירה בעוה"ז על זמן מועט נגד העונש הגדול והצער הנצחי שיהיה לו אח"כ. ובפרט שבאמת בוודאי לא יהיה לו הפסד עי"ז, כי הקב"ה שהוא זן ומפרנס לכל בוודאי לא יגרע מזונו בשביל שהוא מחזיק את בניו לתורה, ואדרבה יצליחהו הקב"ה עבור זה כמו שאמרו חז"ל: כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין שנאמר וכו' . והנה כדי שיתחזק האדם להתגבר על יצרו המסית אותו להטות בנו מדרך התורה והיראה ואך להשתכר מעות, יעריך לנגד עיניו השכר הגדול הנצחי שיגיע לאדם ע"י בניו כשהולכים בדרך ה', ולהיפך גודל הביזיון והכלימה כשסרים מדרך ה', ואז ירף ממנו היצר. דז"ל הזוהר הקדוש פרשת בחוקותי: פתח ואמר: "בן יכבד אב ועבד אדוניו", בן יכבד אב כמה דאמור: "כבד את אביך ואת אמך" ואוקמוהו במיכלא ומשתיא ובכולא האי בחייו בחייו דאתחייב ביה בתר דמית אי תימא פטור מניה הוא לאו הכי דאע"ג דמית איתחייב ביקריה יתיר דכתיב "כבד את אביך" דאי ההוא ברא אזיל באורח תקלה ודאי מבזה לאבוי הוא ודאי עביד ליה קלנא ואי דהוא ברא אזיל באורח מישור ותיקן עובדוי ודאי אוקיר לאבוי אוקיר ליה בהאי עלמא גבי בני נשא אוקיר ליה בההוא עלמא גבי קב"ה וקב"ה חיים עליה ואותיב להיה בכורסייא דיקריה. ברם אינון צדיקיא דזכאן לבנין קדישין לגזעין קדישין עלייהו איתקרי "כל רואיהם יכירו כי הם זרע ברך ה'" עכ"ל. ולהיפך אם יסור הבן מדרך ה' וימות אח"כ אפילו אם כבר זכה אביו במעשיו לישב בגן עדן ג"כ יגיע לו ממנו צער גדול כי יטלוהו מג"ע ויוליכוהו לגיהנום למען יראה ביסורי בנו כמו שאחז"ל והביא הגר"א דבר זה במשלי (קפיטל כ"ט) על הפסוק (משלי כט): "יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך" וז"ל: כאשר הבן וכו' ועוד יניחך מן הגיהנום ויתן מעדנים לנפשך בג"ע כמו מעשה דר"ע שלמד תורה עם בן רשע והצילו מן הגיהנום ועוד שהביאו לג"ע ועוד יסר וגו' כי אפילו צדיק, אם יש לו בן רשע, אזי נוטלין אותו מג"ע לגיהנום למען יראה יסורי בנו וזהו יסר בנך ויניחך במקומך וגם הוא יתן וגו' עכ"ל. וזהו מידה במידה, דתחת שהוא הניח לו לילך בדרכיו הרעים כדי שישתכר בזה חמודי העולם להתענג בו וזה גרם לו שהלך שובב בדרך לבו ונפל בחטאים עצומים, לכן נגזר עליו שכאשר בנו יקבל העונשין עבורם יעמוד ויראה אותם בעיניו. ומי יוכל לשער גודל הצער והדאגה שיגיע לו לאדם עי"ז כי אפילו כואב לבנו איזה אבר קטן ומתאנח מגודל הכאב ג"כ מדברך טבע האב להצטער מזה ובפרט כשיראה אדם שמייסרין את בנו בייסורים שים ומרים, זה תולש ידו מעל גופו וזה תולש רגלו (וכידוע שכל אחד מהמשחיתים נבראו מהעבירה גופא באותו אבר שחטא בה כגון אם עבר איזה עבירה בידיו נברא כוח המשחית להשחית את ידו וכל ברגלו ובכל האיברים) ולבסוף מפילין אותו לאש והוא צועק ונוהם בקול מר "אוי ואבוי!" כמה יתמרמר אביו אז ויבכה מנהמת לבו ולא יהיה לאל ידו להושיעו מזה מאומה. וגם בעוה"ז גורם זה החטא שמסלק את בניו מתורה לקצר ימיו וימי בניו וכדאיתא בספרי על הפסוק "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם": מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה, ואם אינו מדבר עמו לשון הקודש ואינו מלמדו תורה, ראוי לו כאילו קוברו שנאמר "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם וגו' למען ירבו ימיכם וימי בניכם". אם למדתם אותם את בניכם, ירבו ימיכם וימי בניכם. ואם לאו, יקצרו ימיכם וימי בניכם. שכך דברי תורה נדרשים, מכלל לאו אתה שומע הן ומכלל הן לאו (ואין כוונת הספרי דווקא על קטנים גמורים אלא כל זמן שהוא תחת רשות אביו ומוטל עליו ללמדו תורה דאטו קטנים כתיב בקרא). והנה כשיתבונן האדם בכל אלה בוודאי לא ישגיח האב על הנהגת איזה אנשי המדינה (שאינם משגיחים כלל על בניהם להדריכם בדרך ה') ויבחר לעצמו את דרך החיים להחזיק בניו לתורת ה' שהיא החיים האמיתי כמו שכתוב: "עץ חיים היא למחזיקים בה", והאוכל מפירותיו חי לעולם וכמו שתקנו לנו חז"ל בנוסח הברכה וחיי עולם נטע בתוכנה, ואז יזכה לחיות חיי הנצח הוא וזרעו כמו שכתוב "ויתן מעדנים לנפשך" וכמו שמפורש בתורה "ובחרת בחיים חלמען תחיה אתה וזרעך" והוא כלול עולם הזה ועולם הבא, כי גם בעולם הזה ע"י שמחזיק בניו לתורה יזכה לאריכות ימים הוא ובניו וכדאיתא בספרי הנ"ל.