נדחי ישראל/פרק ז
בו יבואר גודל מצות תפלין וציצית.
ועתה נדבר קצת מענין מצות תפלין בגודל מעלתה וחיובה ושהיא מגינה על האדם. כמה גדולה היא מצות תפלין שיש בה ד' פרשיות בין בשל יד ובין בשל ראש, ועל כל פרשה יש בה צווי בפני עצמו. ולכך אמרינן במנחות דכל מי שאינו מניח תפלין עובר בשמונה עשין. וגם היא לאות שאנחנו עבדי ה' אלהי השמים. כי שם שד"י שהוא שמו יתברך חקוק בתפלין. כי שי"ן חקוק בשל ראש, והדל"ת בהקשר של ראש, והיו"ד בשל יד. וגם נקראת פאר, כמו שנאמר ביחזקאל פארך חבוש עליך, כי היא לאות ותפארת עלינו. ואין לך גדול בכל המצות שבתורה יותר ממנה, שהרי כל התורה כולה הוקשה לתפלין, כמו שנאמר למען תהיה תורת ה' בפיך. ואמרינן בגמרא שכל המניחן מאריך ימים, שנאמר ה' עליהם יחיו. [כלומר אותן שנושאין עליהם שם ה' יחיו, רש"י]. ואיתא בשימושא רבא, כל המניח תפלין ומתעטף בציצית וקורא ק"ש ומתפלל מובטח לו שהוא בן עוה"ב. וגם אמר שם שבזכות תפלין אין גהינם שולטת בו, וכל עונותיו נמחלין לו. ואיתא בתיקוני זוהר דכל מאן דאנח תפלין על ראשיה ועל דרועיה קלא סליק בכל יומא לכל חיות ומרכבות ואופנים ושרפים ומלאכים דממנן על צלותין הבו יקר לדיוקנא דמלכא דאיהו מאן דאנח תפלין וכו'. וגדול העונש מי שאינו מניחן דהוא בכלל פושעי ישראל בגופן ודינו כבר נפסק במסכת ר"ה [דף י"ז] דאפילו אם הואאיש בינוני, דדרכו של הקב"ה להטות הכף כלפי חסד, מכיון שנמצא בתוך עונותיו עון זה, כף חובה מכרעת והוא מוכרח לירד לגהינם, ואם ח"ו ג"כ עונותיו מרובין מזכיותיו נידון בגהינם י"ב חודש ואח"כ גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרת לאפרן תחת כפות רגלי הצדיקים, וכל זה כשלא עשה תשובה [תוספות שם]. וכתב הב"ח דאפילו אם אין המצוה בזויה בעיניו ח"ו רק מונע עצמו מלהניחם בשביל ביטול מלאכה או שאר הפסד ממון או מחמת עצלות הוא ג"כ בכלל פושעי ישראל, אך דיש חילוק ביניהן לענין עונש עי"ש. וכתבו האחרונים דאפילו אם מונע את עצמו ממצוה זו רק לפרקים הוא ג"כ בכלל פושעי ישראל. ומשמע בגמרא דמי שאינו נזהר לקיים מצוה זו בשלמותה, כגון שמסיח בין תפלין של יד לשל ראש, וכ"ש אם לפרקים אינו מניחן לגמרי מחמת עצלות, מסתלק ממנו השמירה העליונה ועלול הוא בעת המלחמה להיות נרדף ח"ו מפני אויביו, וכ,ז אפילו בדורות הראשונים בעת שהיה לנו עם ישראל מלחמה עם אויבינו, ובודאי שגם עתה הוא כן בעת שהזדמן ח"ו איזה סכנה, ולהיפך אם היה מקיים מצוה זו כראוי היה מקוים בנו וטרף זרוע וגו'. [הרא"ש בהלכות קטנות]. ובודאי שגם עתה יעזור הקב"ה אותנו בעת צרה בזכות מצוה זו. ויען כי גדול כח המצוה הזאת כאשר בארנו, ולהיפך גודל העונש ר"ל, יזהר כל אדם להיות לו תפלין לעצמו ולקיים מצוה זו על גדר השלמות בכל מה שיש בכחו ולא יחסר לו אפילו יום אחד בימי חייו אם לא מחמת אונס ח"ו, ואותן אנשים שידם משגת לקנות תפלין לעצמן ואינם קונים כי סומכין ע"ז שישאלו מאחרים, כתב הב"ח דעונשן גדול עבור זה. ואם איש עני הוא ואין ידו משגת לתפלין, עכ"פ מחויב לשאול מאחרים כדי שלא לבטל המ"ע. אבל מהנכון שיבקש עזר מקרוביו ואוהביו שיקנו לו תפלין, כי לסמוך תמיד על שאולין מאחרים קשה מאד לצאת בזה ידי שמים, כי עפ"י הרוב הקשר של ראש של תפלין אחרים, מכיון שאינו עשוי בשבילו אינו מצומצם במדתו כי אם קטן במדתו, נמצא שהם מונחין על מצחו ואין יוצא בזה ידי מצות תפלין וגם הוא מברך ברכה לבטלה. וכתבו הספרים שאין לאדם לצאת אפילו לדרך קרובה בלי תפלין כי פן יזדמן איזה אונס ויהיה מוכרח לישאר בדרך על זמן מה ויתבטל ממצות תפלין, ואם אירע שנאבד לו השל ראש או השל יד בדרך ואין לו ממי לשאל, אעפ"כ יניח אותה התפלין שיש בידו, דקי"ל דאין מעכבין זה את זה. ויש נפקא מינה בין השל ראש להשל יד בענין הברכה, דאם יש לו רק השל יד מברך עליה ברכת להניח לבד. ואם השל ראש מברך עליה להניח וגם על מצות, [כן פסק הרמ"א בסימן כ"ו], וכשיזדמן לו אח"כ באותו היום ממי לשאול תפלין מחויב לשאל ולקיים המצוה בשלמותה ויברך עליהן עוד הפעם, דתפלין כל זמן שמניחן מברך עליהן אם לא הסיח דעתו מהנחה הראשונה. והנה שמעתי שיש אנשים בארצות הרחוקות שמבטלין מצות תפלין מפני שנוסעים בכפרים אצל נכרים להשתכר במקומות שאינם דרים שם יהודים ומכחישין לפניהם כלל שהם יהודים כדי שלא ירחקו אותם מפני שנאתם ליהודים, וע"כ אינם מניחין תפלין כדי שלא יכירו בהם. ואבאר לך חומר האיסורים שעוברין בזה, הנה עצם אמירתו שהוא אינו יהודי הוא איסור חמור, ומפורש בשו"ע יו"ד סימן קנ"ז, דאפילו בשעת סכנה גמורה אסור לישראל לומר שהוא עכו"ם, דהוא בכלל מודה לדתם וכופר בעיקר, שמחויב ישראל למסור נפשו ע"ז אם לא שאינו אומר זאת להדיא, ורק העכו"ם בעצמו טועה בו מותר בשעת הסכנה, ועל ביטול מצות תפלין אם היה באמת סכנה בדבר ע"י הנחתו, אפשר דאין עליו עון [דאף די"ל דפושע הוא דלא היה לו להכניס עצמו בהסכנה ולעבור על דברי התורה, מ"מ אפשר דאין עליו עון, כיון דהיה מוכרח מתחלה לעבור שם לבקש טרף לנפשו. ויש לעיין בזה. ועיין ש"ך וב"ח שם]. אמנם אם אין סכנה בדבר ורק שירחקוהו ולא יתנו לו להשתכר בודאי יש בידו עון על ביטול מצות תפלין, דאין מעצור לה' להושיע ממקום אחר [ולפחות ישתדל להניח התפלין אח"כ בדרך כשיצא מבית העו"ג, אף שהוא כבר אחר זמן תפלה, כיון שהוא עדיין יום וכנ"ל בפרק ששי עי"ש. וחלילה לו לבטל המצוה לגמרי], ובפרט על עצם אמירתו שאינו יהודי הוא דהרי הוא כמו שאומר שכופר בה' ובתורתו שמחויב למסור נפשו אם יכריחוהו לומר זה וכנ"ל, וכ"ש מפני הפסד מעט ממון. וגם במה שחושבין אותו לאינו יהודי, הלא יבא ממילא גם למאכלות אסורות נבלות וטרפות וחלב ודם שיש בהן כרת, כי בודאי יבקשוהו לאכול עמהם לפי דברו שאינו יהודי הוא. וע"כ השומר נפשו יזהר מזה ויבקש מה' שלא יבא לידי כך. ואף אם יגיע לו מזה הפסד ממון במה שידעו שהוא יהודי, ישים בטחונו בה' שהוא יזמין לו פרנסתו הקצובה לו ממקום אחר בהיתר, וכי בשביל שמייגע עצמו לשמור דת התורה יקופח פרנסתו. והיתכן שהעבד השומר עבודת רבו באמת ובתמים יגרע חוק מזונו, ואדרבא יוכל לבטוח בה' שהוא אדונו שימציא לו פרנסתו עוד בריוח יותר ובלי פגע, דכל העמל הרב שמוכרחין בני אדם לעמול על פרנסתם הוא רק בשביל זה שהרעו מעשיהם. וכמו שאחז"ל בקידושין [דף פ"ב] תניא רשב"א אומר מימי לא ראיתי צבי קיי. וארי סבל ושועל חנוני, [היינו דצבי שהוא קל ברגליו היה ראוי ליבש תאנים בשדה להשגיח עליהם, וארי שהוא גבור היה ראוי לסבול משא על כתפו, ושועל שהוא ערום היה ראוי להיות בעל עסקים] והם מתפרנסים שלא בצער, אני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, שנאמר עונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם [ירמי' ה']. ומלבד כ"ז בעיקר הענין שחושש שישנאו אותו וירחיקוהו כשישמור דתו ויכירוהו שהוא יהודי באמת יוכל היות הדבר בהיפך, וכמו שאנו רואים בארצות שבני ישראל מתגוררים שם ושומרים תורתם אינו מתועב כ"כ בעיניהם כמו בארצות הרחוקות ההם. ובעת שהיו ישראל שומרים יותר התורה והמצוה היו אהובים ומכובדים בעיניהם שהכירו אותם שהם עבדי השי"ת והיינו דבזכות קיום התורה נתן אותנו הקב"ה לחן בעיניהם, ובעוה"ר כעת אשר ירדנו במצב שמירת התורה נתגברה השנאה והחלו לרחק אותנו ולבזות אותנו, וראינו בחוש שהוא עבור שנתרשלנו יותר מקיום התורה נתגברה השנאה עלינו. וע"כ כל איש המתגורר בין בגוים אף בארצות הרחוקות אם יתחזק בקיום התורה יוכל לבטוח בה' כי יתנהו לחן ויכבדוהו וינשאוהו, ואף אם יקרה לו שבאמת ירחיקוהו עבור זה, הוא רק לנסיון שמנסה אותו הקב"ה אם ישמור מצותיו באמת, אבל לבסוף בודאי יתן חנו בעיניהם ויגדלוהו וינשאוהו כשיכירו את החקים הישרים והצדיקים שמתנהגים בהם ישראל עפ"י תורתם הנתונה להם מאת ה', ונאמר זה מפורש בתורה בפרשת ואתחנן, ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים וגו' ושמרתם ועשיתם אותם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה כי מי גוי גדול וגו'. ולהיפך כשעוברין על התורה אף מחמת שכחה, נאמר שם עוד דאז יחשבום לשוטים כמו שמסיים שם רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח וגו'. ופירש"י שם וז"ל, כשלא תשכחו אותם ותעשום על אמיתתם תחשבו לחכמים ונבונים, ואם תעותו אותם מחמת שכחה תחשבו לשוטים. וכעין זה איתא במ"ר פ' תבא על פסוק בני אם תשמור אמרי. למה הדבר דומה למלך שאמר לו בנו סיימני בתוך המדינה שאני בנך [והיינו שעי"ז יתכבד לעיני הכל וישמר מכל צר ופגע מאחר שהוא בן המלך] א"ל אביו מבקש אתה שידעו הכל שאתה בני, לבוש פורפירא שלי ותן עטרה שלי בראשך וידעו הכל שאתה בני, כך אמר הקב"ה לישראל, מבקשים אתם שתהיו מסומנים שאתם בני, עסקו בתורה ובמצות והכל רואים שאתם בני, והיינו שיכבדו אתכם כיאות לבניו מלך מלכי המלכים הקב"ה, וכינה התורה בשם עטרה שהיא כתר הקב"ה, והמצות בשם לבוש שהם לבוש הנפש כדאיתא בספרים. וביותר נראה דמלבד כלל התורה והמצות כוון המדרש ביחוד על מצות ציצית ותפלין [שהם שקולים ככל המצות] שבהם מסוימים וניכרים ישראל לעין הכל בעטרה שעטר להם המלך של עולם בראשיהם ובלבוש מלכות שלובשים על גופם, והיינו שאמר לבוש פורפירא שלי הם הציצית, ותן עטרה שלי בראשך, אלו התפלין שבהם ניכרין שהם בניו של מקום. ובאמת מפורש כן בתורה לענין מצות תפלין, דהנושא אותם מתרומם ומתיירא על הבריות מפני שנושא עליו שם ה', כמו שנאמר בפ' תבוא, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ופירשו חז"ל דהיינו בתפלין שבראש. וע"כ האיש המתנודד בדרך בארצות רחוקות בין הגוים שהוא במקום סכנה ורק ה' הוא השומרו ומצילו, צריך להתחזק ביות במצות תפלין לקיימה כתקונה, שעי"ז ייראו ממנו בשם ה' שעל ראשו, וישמר מכל פגע, וחלילה לו להעביר ממנו את העטרה שעטר לו מלך מלכי המלכים הקב"ה להודיע לכל שהוא בנו. [וכן יזהר במצות ציצית וכדלקמיה]. ואגב אעתיק עוד איזה דינים המצויים לענין תפלין. מקום הנחת תפלין של ראש הוא מתחלת עקרי שער במצחו ולמעלה, וצריך שיהיה כל הבית מונח במקום שער, ואם מניח אפילו מקצתו על המצח במקום שכלו השערות הוא מדרך הקראים. דאע"ג דכתיב בין עיניך, קבלו חז"ל דהיינו למעלה במקום שער נגד העינים, והקשר של ראש יהיה מונח מכוון כנגדו בעורף במקום שער דוקא, ואפילו מקצת ממנו לא יהיה מונח במקום פנוי משער שאין זה נקרא עורף.
מקום הנחת של יד בזרוע שמאל בבשר הגבוה, ויטה מעט לצד הגוף שכשיכוף זרועו למטה יהיה כנגד לבו, שנאמר על ידכה. ומדלא כתיב ידך בלא ה' קבלו חז"ל דכוונת הכתוב כאלו כתיב יד כהה, ר"ל ביד שהיא כהה ותש כחה והיא שמאלית, ולא יניחנו כלפי בית השחי ולא סמוך לעלינבויגין, אלא דוקא בבשר הגבוה. כל עת שנושא התפלין אסור להסיח דעתו מהם והיסח הדעת נקרא כשהוא עומד בשחוק וקלות ראש כי צריך לזכור שנושא שם ה' אלהים עליו, וכ"ש שאסור להפיח בהן ומחמת זה אסרו חז"ל אפילו לישן בהם שמא יבוא אז להפיח בהן. ואף דמצות תפלין להיותן עליו כל היום, אבל מפני שצריכין גוף נקי שלא יפיח בהן ושלא יסיח דעתו מהן, ואין כל אדם יכול ליזהר בזה, נהגו שלא להניחם כל היום, ומ"מ צריך כל אדם ליזהר שיהיו עליו בשעת ק"ש ותפלה שהוא עיקר קבלת מלכות שמים, ובזמן קצר כזה יוכל כל אדם ליזהר מהפחה ומהיסח הדעת. ואם לא נזדמן לו אז או שהיה חולה מעים בשעת מעשה [וחולה מעים פטור מתפלין משום דבעי גוף נקי], כל היום זמנו ומחוייב להניחן עכ"פ כדי שלא יבטל יום אחד ממצות תפלין. גם יהיה זהיר בקיום מצות ציצית שהיא שקולה כנגד כל המצות כמו שאחז"ל. גם ראית הציצית מביאה לידי זכירת כל המצות, כדאיתא במנחות (מ"ג), וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם. ראיה מביאה לידי זכירה, וזכירה מביאה לידי מעשה. גם מיית בגמרא שם עובדא שמצוה זו הצילה לאדם מן איסור עריות, כי בפרשה זו כתיב שני פעמים אני ה' אלהיכם. אחד להורות שהוא נאמן להפרע מהעוברים על התורה, והשני שהוא נאמן לשלם שכר למקיימי התורה. גם ע"י מצוה זו ניתוסף קדושה על האדם, כדאיתא בספרי, למען תזכרו וגו' והייתם קדושים. רבי אומר זו קדושת ציצית. מגיד שהציצית מוספת קדושה לישראל. ואיתא במנחות ר' שמעון בן יוחאי אומר כל הזהיר במצוה זו זוכה ומקבל פני שכינה, כתיב הכא וראיתם אותו וכתיב התם את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד. ואחז"ל גדול עונש המבטל מצות ציצית, ועליו נאמר לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה. ע"כ יזהר בזה מאד. ומ"מ לענין ברכה נכון ליזהר שלא לברך עליו אם לא שיהיה ארוך עכ"פ ג' רבעי אמה ויהיה פתוח רובו. גם אם ישן בו בלילה אין צריך לברך עליו בבוקר כי יש דעות בין הפוסקים.