נדחי ישראל/פרק ד
בו יבואר שיזהר מאד שלא יחסרו לו מצות התדיריות. והנה הסרנו בעזה"י את שתי הסבות לההתרשלות מקיום התורה, ועתה נדבר אודות הסבה השלישית מההתרשלות, מפני שאינם יודעים אופן ההנהגה ע"פ דרכי התורה בעתים הללו שהוא מתנודד בארצות רחוקות, כי עפ"י הרוב אין מצוי במקומות האלה ממי לשאול אפי' דינים הפשוטים, וכ"ש דברים הצריכים עיון. וע"כ אעתיק בקיצור מפי סופרים וספרים את הדינים המצויים הנצרכים להם. ודע אחי לפי מה שידוע לנו שאנשים המתנודדים בארצות רחוקות הם צריכין לרחמי ה' יותר מן הכל כי מזדמן כמה פעמים על הנהרות והימים או בדרך חשש סכנה כמה צריכין להתחזק שלא להתרפות אפילו מאחת ממצות התורה כדי שיהיה להם כח לעמוד ביום צרה, וכדאיתא בגמרא [ברכות ס"ג] בשם שמואל שכל המרפה עצמו אפילו ממצוה אחת אין בו כח לעמוד ביום צרה, שנאמר התרפית ביום צרה צר כחך. ולהפך זה מי שיראה לשקול במאזני שכלו את כל דרכיו להתנהג כראוי עפ"י התורה ינצל בעת צרה, כמו שאמרו חז"ל מצוה מגני [מן היסורין] ומצלי מן החטא, וגם לעתיד יזכה לראות בישועתו של הקב"ה, כמו שאמרו [בסוטה דף ו'] כל השם ארחותיו בעוה"ז זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה, שנאמר ושם דרך אראנו בישע אלהים. אל תקרי ושם אלא ושם דרך [ר"ל בשי"ן ימנית דהוא ל' שומא]. והנה ראשית הכל צריך שירגיל עצמו המרחיק את עצמו למדינות רחוקות במצות התדיריות כגון ק"ש ותפלה ותפלין, ולראות שלא יחסרו לו בשום פעם אפילו בעת צר לו, כי מלבד שהן מעקרי דת הישראלי כאשר נבאר לקמן, אם יקל לעצמו לבטל איזה פעמים אפילו מחמת אונסו בהמשך הזמן יהיו בעיניו כהפקר. וכמה עצום ונורא הוא הענין ההוא, כי האדם בעניני מזון הנפש שהוא התורה והמצות דומה בכל עניניו למזון הגשמי לגוף. כמו שכתוב לכו לחמו בלחמי וגו'. וכשם שבמזון הגשמי אם יתענה האדם כמה ימים יקרה כמה פעמים שאבד לו עי"ז תשוקה לשום מאכל ואין מרגיש כ"א חולשת הלב, בין אם היה לו התענית באונס או ברצון, כן הוא ממש בענין הנפש. שכאשר האדם לא יעסוק בתורה וירחיק את עצמו מקיום מצות התורה זמן רב אפילו אם היה זה ע"י אונס, עכ"פ הנפש אבדה את כח תשוקתה הטבעיית שיש לה להדברים הרוחניים ויקשה על הנפש מאד אח"כ לקיים התורה והמצות בכל עניניה כמו שאר ישראל. וע"כ אם יוכל לבוא למקום שיש בו מנין להתפלל בצבור ובפרט בשבת קדש היא מצוה גדולה. כי מלבד שיש לו מצוה של ברכו וקדושה וקריאת התורה ועניית אמן יהא שמיה רבא ותפלה בצבור, שכל זה נקרא דבר שבקדושה והוא בכלל ונקדשתי בתוך בני ישראל, כדאיתא בספרים, עוד הוא מחזק בזה כחות נפשו שיהיו מורגלין לעבודת השי"ת בכל מנהגי דת הישראלי ולא יהיה עליו בהמשך הזמן למשא ח"ו. וכשבא לביהמ"ד ובפרט בשבת בעת קריאת התורה מספרים בדברי הוללות ואינם נותנים כלל לבם לשמוע קה"ת, ורעה חולה יוצא מזה דמלבד שהוא עון פלילי שמבטלים קריאת התורה והוא עבור בזה ג"כ על ומקדשי תיראו, דנצטוינו בזה לירא ממי שהזהיר על המקדש, וכידוע שבית הכנסת ובית המדרש נקרא ג"כ מקדש, עוד הוא מרגיל את נפשו לנהוג כן כל ימי חייו להיות קריאת התורה וקדושת בית המדרש בעיניו כהפקר. ועיקר הסיבה לכל הוא שחושב בדעתו וכי אני יחיד בדבר זה ולמה אתחסד יותר מחבירי העומדים פה, ובאמת טעות גדול הוא כאשר בארנו למעלה בפרק א'. ולמה הדבר דומה לאחד שהולך בדרך ובקי הוא בדרך ההיא שהיא דרך ישרה ודרך המלך, וראה מרחוק לכמה אנשים שתועים מדרכם לילך במסלה ההולכת למדבר למקום חיות רעות נחשים ועקרבים, היתכן שמלבד שאינו חס על חיי האנשים האלו למונעם מדרכי מות ולהטותם הדרך הנכונה, עוד יסכים בנפשו ללכת ג"כ אחריהם למקום סכנה. כן הוא בעניננו, הדרך הכבושה שילך האדם לבטח בעולמו הוא, אם מתנהג האדם בדרך התורה והמצוה שהתנהגו בה אבותינו מעולם והוא דרך המלך המביאים אותו לחיי נצח. אבל אם נלוו מדרך התורה ובוחר דרך לעצמו הוא הדרך המביא אותו לעמקי שאול מקום נחשים ועקרבים. וכבר אחז"ל על הפסוק ועוזבי ה' יכלו, זה המניח ספר תורה כשהיא פתוחה ויוצא, ובפרט זה שהוא עומד בבית המדרש בעת הקריאה שקוראין דברי אלהים חיים הכתובים בתורתו הקדושה והוא אינו שם כלל לבו לזה, ועוד מעיז פניו לעסוק בדברי הוללות שהוא בודאי בכלל עוזבי ה', ובאמת ראוי לכל אדם ללמוד ק"ו אם ישלח המלך כתב ידו שיקראו אותו לפני עם ועדה, הלא בודאי כל אחד יטה אזנו לשמוע דבריו וירצה להבין תוכן כוונתו. ואם זה בבשר ודם ק"ו בתורה הק' שהוא מכתב אלהים חיים ומלך עולם אשר כל חייו ועניניו תלויים בידו בעוה"ז ובעוה"ב, כמה צריך ליתן כבוד לשמו לשמוע דבריו, ויקבל מה' ג"כ כבוד עבור זה, וכמה דכתיב כי מכבדי אכבד.