משנה שביעית ה ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת שביעית · פרק ה · משנה ג | >>
לוף שעברה עליו שביעיתב, רבי אליעזר אומר, אם לקטו העניים את עליו, לקטו.
ואם לאו, יעשה חשבון עם העניים.
רבי יהושע אומר, אם לקטו העניים את עליו, לקטו.
ואם לאו, אין לעניים עליו חשבון.
משנה מנוקדת
לוּף שֶׁעָבְרָה עָלָיו שְׁבִיעִית,
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
- אִם לִקְּטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו, לִקְּטוּ;
- וְאִם לָאו, יַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן עִם הָעֲנִיִּים.
- רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר:
- אִם לִקְּטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו, לִקְּטוּ;
- וְאִם לָאו, אֵין לָעֲנִיִּים עָלָיו חֶשְׁבּוֹן:
נוסח הרמב"ם
לוף שעברה עליו שביעית -
- רבי אליעזר אומר:
- אם לקטו העניים את עליו - לקטו;
- ואם לאו - יעשה חשבון עם העניים.
- רבי יהושע אומר:
- אם לקטו העניים את עליו - לקטו;
- ואם לאו - אין לעניים עימו חשבון.
- רבי אליעזר אומר:
פירוש הרמב"ם
פירוש זאת ההלכה צריכה לעיקרים.
אחד מהן הוא, שפירות שביעית נאכלין עד זמן קצוב, ועוד יתבאר זה. ואחר הזמן ההוא, אסור לאכול מה שנשתייר מהם אלא לעניים, לדעת רבי יהודה. ורבי יוסי אומר, שאחר הביעור אינו מותר לאכלם, לא לעניים ולא לעשירים. ורבי אליעזר דעתו כדעת רבי יהודה, אבל רבי יהושע דעתו כדעת רבי יוסי.
ועוד שזה הלוף שדיברו עליו בכאן, הוא שיזרעהו קודם שנה שביעית, ויגדל ממנו תחת הארץ הפרי אשר יאכל קודם שנה שביעית, וכשנכנסת עליו שנה שביעית, יהיו עלי הלוף נראין על הארץ.
ובשביל זה אמר רבי אליעזר, שאם לקטו העניים את עליו בשביעית, ואחר כן תלשוהו לאחר שביעית, אין חייב כלום. ואם לא לקטו עליו, יעשה חשבון. ועניין ה"חשבון" כמו שאמרו, והוא כשיעקור אחר השמיטה לשני שנים, יתן לעניים [השליש, ואם יעקור אחר שלש שנים יתן לעניים הרביע, ועל זה הדרך יתן לעניים] חלק שנה שביעית מכלל השנים שיעמוד תחת הארץ, וזה על העיקר אשר יסדנו ובארנו, שדעתו להתיר לעניים, ולאכול פירות שביעית אחר הביעור.
ורבי יהושע אומר, אין לעניים עמו חשבון, שדעתו כמו שאמרנו, שאינו מתיר לאכול פירות שביעית אחר הביעור לאחר.
והלכה כרבי יהושע:
פירוש רבינו שמשון
לוף. של שביעית שעדיין מתקיים בארץ בשמינית ועלי הלוף יש להן ביעור ועיקרו אין לו ביעור כדתנן לקמן בפ"ז (מ"ב) ואמרינן בירושלמי (שם) דר"א סבר כרבי יהודה דאמר לקמן בפ"ט (מ"ח) עניים אוכלים אחר הביעור ולא עשירים ולכך קאמר ר"א דאם לקטו עניים עליו בשביעית לקטו ואם לאו נמצא שיש בלוף זה עלין שגדלו בשביעית מקצתן ומקצתן בשמינית גדלו וצריך לעשות חשבון עם העניים לפי שחלקו מעורב עם חלקן דמה שגדל בשביעית לעניים ומה שגדל בשמינית דבעל הבית ור' יהודה דאמר אין לעניים חשבון עמו סבר כר' יוסי דאמר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אתר הביעור וא"ת בירק אזלינן בתר לקיטה בין לענין שביעית בין לענין מעשר כדמוכח בפ"ק דר"ה (דף יג:) ובסוף הנודר מן הירק (דף נט.) כמו שמפרש לקמן בספ"ט (מ"ח) וא"כ האי לוף דלקט בשמינית אין עליו תורת שביעית ויש לומר דמתני' איירי כגון דעקרוהו עם עליו בסוף שביעית ועקרוהו במארופות כדינו והניחוהו במקומו וחזר ונשרש והוסיף גידוליו בשמינית לפיכך צריך לעשות חשבון עם העניים ועוד יש ענין דלא אזלינן בירק בתר לקיטה כמו אם נגמר גידולם כמו שאפרש לקמן בפ"ט ומיהו לוף אצ"ל כן דלוף של שנה זו גדל בשניה כבראשונה וכן בשלישית וכן ברביעית כדמוכח בתוספתא ובירושלמי כמו שאפרש כאן ובירושלמי (פ"ה ה"ב) פריך מהא דגזרו על הספיחים ומשני שינויי טובא וזהו לשון הירושלמי (שם) אתיא דר' יודא כר' אליעזר ודרבי יוסי כרבי יהושע דתני תמן העניים אוכלין אחר הביעור [אבל לא עשירים דברי ר"י ר' יוסי אומר א' עניים וא' עשירים אוכלין אחר הביעור]. ר' אמי בעי קומי רבי יוחנן מתני' עד שלא גזרו על הספיחין א"ל וכי בעלייה היית סבר ר' אמי אמר איסור ספיחין תורה אמר רבי ירמיה בעלי לוף שוטה היא מתני' אייתי רב אושעיא מתני' דבר קפרא מן דרומא ותני עלה לוף ובצלים אית לך למימר עלי בצלים השוטים מילתיה דר' ירמיה אמר דבר שיש בו ביעור שנמצא בתוך דבר שאין לו ביעור יש לו ביעור מה עבד ליה ר' ירמיה פתר ליה כששיקף בעלים ר' יוסי פתר לה מתני' לפני ר"ה בשביעית נטעו לפני ר"ה שביעית עשה ביצים לפני שביעית ודיכנו בשביעית עקרו במוצאי שביעית אין תימר דדיכון כעיקור כולו לעניים אין תימר אין דיכון כעיקור אין כולו לעניים מספק יעשה חשבון עם העניים ר' חזקיה פתר מתני' ערב ר"ה שביעית נטעו ערב ר"ה שביעית ועשה ביצה בתחלת שביעית ודיכנו בשביעית ועקרו בסוף בשביעית אין תימא דיכון כעיקור כולו לבעל הבית לפיכך אין לעניים עמו חשבון עשה בארץ ג' שנים ונתן לעניים רובע ב' שנים נותן לעניים שליש שנה אחת נותן לעניים מחצה:
פירוש מתני' דשריא לאכילה עד שלא גזרו על הספיחים דתנן לקמן בפ"ט (מ"א) כל הספיחין אסורין אפילו באכילה כדמוכח בפ"ק דמנחות (דף ה:) אמר ליה וכי בעלייה היית וכי גזירה דרבנן היא ונקט עלייה לפי שהיו רגילין לעשות גזירות בעלייה כדאמרינן בסוף בן סורר (דף עד.) בעליית בית נתזה בלוד ובפ"ק דשבת (דף יג:) בעליית חנניה בן גוריון גבי י"ח דבר ובכתובות בפרק נערה (דף נ:) מדברים טובים שנאמרו בעלייה סבר ר' אמי איסור ספיחים תורה שהבין מתוך דברי ר' יוחנן איסור ספיחים מדאורייתא אסור אמר ר' ירמיה בעלי לוף שוטה היא מתני' כלומר שלא גדלו בשביעית כי אם העלים וכבר גדל העיקר משנה ששית וכי אסרי' ספיחים היינו בהנך דתחילת גידולן בשביעית או בתבואה שלא הביאה שליש בששית כמו שנפרש לקמן בפ"ט אבל לוף שגדל בששית אלא שגדלו עליו בשביעית לית ליה דין ספיחים ליאסר באכילה והא דנקט לוף שוטה משום דלוף פיקח אפילו העיקר שלו לא היה מתקיים בארץ מן הששית עד השמינית ולא משכחת לה בלוף פיקח הנטוע משנת ששית שיוציא עלין בשביעית ובשמינית דאמרינן יעשה חשבון ומיירי דעקרו בסוף שביעית והניחו במקומו וחזר והשריש והוסיף עליו בשמינית כדמפרש במתני' ורב אושעיא ליקשי ליה מברייתא דבר קפרא דתני פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בלוף ובצלים ולא שייך לשנויי בבצלים שוטים דאין דרך בצלים להתקיים מששית לשמינית אלא גבי לוף שוטה משכחת לה דעיקרו מתקיים בארץ כדתנן לקמן בפ"ט ורבי ירמיה לא חייש אהך קושיא דלית ליה הך ברייתא דבר קפרא מילתא דר' ירמיה אמרה כלומר מדבריו נוכל לדקדק דדבר שיש לו ביעור כגון עלי הלוף שוטה שנמצאו בתוך דבר שאין לו ביעור כגון עיקר הלוף שוטה יש לו ביעור ולא אמרי בטלי להו עלין אגב עיקר ולא שייך למידק הכי ממתני' דלקמן בפ"ט דערלה יש לו ביעור ולעיקר אין לו ביעור דההיא פשיטא דאיכא לאוקומה כשתלש העלין לבדן [אבל] הכא עקר הכל יחד מדנתערבו בשל שמינית ומשני בששיקף בעלין שתלשן בשמינית מן העיקר קודם שיכלה לחיה מן השדה דביעור הוה בשמינית ולשון שיקוף טפל כשתולש העלין מן העיקר ר"י פתר לה מתני' לפני ר"ה של שביעית שנטען בששית ועשה ביצה לפני שביעית שהביא גידולין ונקט גידולין כדי שלא יחשב ספיחי שביעית ודיכנן בשביעית מל' או דכו במדוכה (במדבר יא) שדך העלין במקום חיבורן ודכוותה בסוף הנודר מן הירק (דף נח.) גבי בצלים של שביעית שצמחו בשמינית ואחר כן עקרן לגמרי דאם הדיכון כעיקור הרי נתלשו בשביעית ולעניים והשתא לא קשיא מידי מדבר שיש לו ביעור בתוך דבר שאין לו ביעור ויש לו חשבון עם העניים מפני העלין של מוצאי שביעית שהגידולין מעורבין ואם אין הדיכון כעיקור הכל לבעה"ב אפילו עלין דשביעית דאזלינן בתר לקיטה ומספק לר"א יעשה חשבון עם העניים לחומרא ומצי למימר השתא טעמא דר' יהושע משום דקסבר אין דיכון כעיקור ור' חזקיה פתר נמי מתני' בשנטעם בששית ועשה ביצה בששית אלא דמוקי לה בשדיכנו בששית ועקרו לגמרי בשביעית דאם הדיכון כעיקור הכל לבעל הבית אפילו מה שהוסיף בשביעית דלא מארעא רבו והרי הוא כמונח בתיבה ואם אין הדיכון כעיקור הכל לעניים אפילו מה שהוציא בששית דבתר לקיטה אזלינן ומן הדין אין לעניים דין חשבון שהרי או כולו לעניים או כולו לבעל הבית אלא מדספק עביד ר"א דיכון כעיקור לגידולי ששית ושלא כעיקור לגידולי שביעית:
וטעמא דר' יהושע משום דדיכון כעיקור ומילתיה דחזקיה כתובה בשיבוש בירושלמי וצריך לתקן הגירסא לפי הפתרון שפירשתי והדר מסיק בירושלמי עשה בארץ ג' שנים אחר שביעית נותן לעניים רובע שהרי שנה של שביעית לעניים ויש כאן ד' שנים א' דעניים וג' לבעל הבית וכשעקרו בסוף שביעית וחזר ונטעו בשמינית וכן כולם לפי חשבון השנים ובתוספתא (פ"ד) מיתניא כירושל' ואע"ג דאמרי' בסוף הנודר מן הירק (דף נ"ח) גידולי היתר מעלין את האיסור אפקועי ממונא שאני ואם תאמר והיכי משכחת שיחלקו עניים עם בעל הבית למחצה לשליש ולרביע הא אין עלי הלוף מתקיימין מדיש להם ביעור כדתנן לקמן בפרק שביעי וי"ל דמשכחת לה כגון שעקר הלוף בחורף עם עלים וטמנו בארץ כדתנן לעיל (משנה ב') ואחר שעבר עליו זמן הקרח חזר ונטעו והוסיף גידולין על גידולין וכן בכל שנה ושנה:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
לוף שעברה עליו שביעית - ונכנסה עליו שמינית שהוא מתקיים זמן מרובה בארץ במחובר:
אם לקטו עניים את עליו לקטו - דעלי הלוף יש להן ביעור ועיקרו אין לו ביעור כדתנן לקמן בפ"ז, הלכך אם לקטו עניים את עליו בשביעית לקטו, ואם לאו ונכנסו לשמינית וגדלו העלין נמצאו גדולי שביעית ושמינית מעורבין יחד:
יעשה חשבון - וישער כמה גדל מהן בשביעית ויתן לעניים, דר' אליעזר סבר כר' יהודה דאמר לקמן עניים אוכלים אחר ביעור ולא עשירים:
רבי יהושע אומר אין לעניים עמו חשבון - דסבר כרבי יוסי דאמר לקמן אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור. והלכה כר' יהושע:
פירוש תוספות יום טוב
לוף שעברה עליו שביעית כו'. וא"ת בירק אזלינן בתר לקיטה כדלעיל בפ"ב בפי' משנה ז וא"כ האי לוף דלקט בשמינית אין עליו תורת שביעית. ותירץ הר"ש דמתניתין איירי דעקרוהו עם עליו סוף שביעית ועקרוהו במארופות כדינו [במשנה דלקמן] והניחוהו במקומו וחזר ונשרש והוסיף גידוליו בשמינית ולפיכך צריך לעשות חשבון עם העניים. וכתב עוד בירושלמי פריך מהא דגזרו על הספיחים דריש פ"ט וכלומר כל לוף שביעית אסור בין לעניים בין לעשירים ומשני דלא גדלו בשביעית כי אם העלים וכבר גדל העיקר משנה ששית וכי אסרינן ספיחים היינו בהנך דתחלת גידולן בשביעית או כגון בתבואה שלא הביאה שליש בששית אבל לוף שגדל בששית אלא שגדלו עליו בשביעית לית ליה דין ספיחים ליאסר באכילה. ויש עוד שינויי אחריני ע"ש. ועיין מה שכתבתי בריש פ"ט בס"ד:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ב) (על המשנה) לוף כו'. וא"ת בירק אזלינן בתר לקיטה כדלעיל בפ"ב בפירושינו למ"ז וא"כ האי לוף דעקרו בשמינית אין עליו תורת שביעית. ותירץ דמתניתין איירי דעקרוהו עם עליו סוף שביעית ועקרוהו במארופות כדינו במשנה דלקמן והניחוהו במקומו וחזר ונשרש והוסיף גדוליו בשמינית ולפיכך צריך לעשות חשבון עם העניים. הר"ש:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
לוף שעברה עליו שביעית: ונכנסה שמינית ועדיין נטוע בקרקע והגיע שעת הביעור והיינו ביעור דהיתרא כגון שכלו פירות שבשדה דאז צריך כל אדם להוציא פירות מביתו שיאכלו העניים ובההוא קיימא לן דשביעית אוסרת במינה בכל שהוא ואפי' רבו גדולין של היתר דשמינית על העיקר כיון דלאכילה בקדושת שביעית חזו. דבר שיש לו מתירין מיקרי. ומש"ה פליגי תנאי בעלין. ובירוש' פריך דלאחר גזירת ספיחין דאיתא לקמן רפ"ט הויא לי' עיקר איסור וגדולי היתר מעלין ומוקי לה דמשנתינו מקמי גזירה נשנית דלאחר גזירה ודאי דגדולין מעלין את העיקר כדאסיקנא בפ' הנודר מן הירק הר"ש שירילי"ו ז"ל:
בפי' ר"ע ז"ל. דר"א סבר כר' יהודה וכו'. כ' עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' ומטעם זה לא נחלקו בשרש הלוף מפני שכ"ע מודים שהוא מותר אפי' לעשירים ע"כ. ירוש' ר' אבהו בשם ר' יוחנן אתיא דר' יהודה כר' אליעזר ודר' יוסי כר' יהושע. אמר המלקט מה שפי' הרמב"ם ז"ל במשנה זו דר' יוסי אומר שאחר הביעור אינו מותר לאכלם לא לעניים ולא לעשירים הוא לפי גרסתו שגורס לקמן פ"ט סי' ח' ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור וכמו שכתבתי שם בס"ד. וכתב ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. הקשה רבינו שמשון ז"ל לר' אליעזר אמאי צריך לעשות חשבון והא בירק אזלי' בתר לקיטה כו' וי"ל דמתני' מיירי כגון דעקרוהו כו' עד כאן. ונ"ל דלא אזלי' גבי ירק בתר לקיטה אלא לענין שנות מעשר אבל כשהעיקר הוא חתיכה דאיסורא לאו בתר לקיטה אזלי' דאיסור שבו היכן הלך אא"כ רבו גדולין על העיקר ומשמע בפ' הנודר מן הירק דבעינן כ"כ רבו דבטל בששים העיקר תדע דהא בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם קיימא לן בפ' הנודר מן הירק דאפי' רבו גדולין על עיקרו אסור ואמאי נימא ניזיל בתר לקיטה וכשנלקט הבצל הא נעקר הכרם אלא ודאי כדאמרן. עכ"ל ז"ל:
אין לעניים עמו חשבון: תני לוף שעברה עליו שביעית ר' אליעזר אומר אם עשה בארץ שלש שנים נותן לעניים רובע שתי שנים נותן לעניים שליש שנה אחת נותן לעניים מחצה וכ' רבינו שמשון ז"ל וא"ת והיכי משכחת לה שיחלקו עניים עם בעל הבית למחצה לשליש ולרביע הא אין עלי הלוף מתקיימין ויש להן ביעור כדתנן לקמן בפ' כלל גדול זוטא וי"ל דמשכחת לה כגון שעקר הלוף בחורף עם העלין וטמנו בארץ כדתנן לעיל ואחר שעבר זמן הקרח חזר ונטעו והוסיף גדולין על גדולין וכן בכל שנה ושנה ע"כ. ולא נמצא לי דין זה בחבור הרמב"ם במשנה תורה:
תפארת ישראל
יכין
לוף שעברה עליו שביעית: שהיה גדל משביעית לשמינית. ואף דבירק אזלינן בתר לקיטה. הכא מיירי שעקרוהו עם עליו סוף שביעית והניחוהו במקומו וחזר ונשרש שם והוסיף גדולים בשמינית. והרי עלי השביעית חייבים בביעור. ומיירי שכבר כלו לחיה בשמינית:
אם לקטו העניים את עליו: בשביעית אחר הביעור. דס"ל להאי תנא עניים אוכלים אחר הביעור ולא עשירים. ואף דספיחי שביעית אסורים כפ"ט מ"א. י"ל דהתם היינו רק בשהיה תחלת גדולן בשביעית אבל הכא מיירי שהלוף הזה כבר יצא הקלח מששית לשביעית. דאז העלין שגדלו בשביעית בקלח הזה מותרים לכל קודם ביעור כפ"ד סי' ט' ולאחר הבעור מותרים רק לעניים [ועי' פ"ו מ"ג]:
לקטו: ואין לעניים עתה חלק בעלים שגדלו בח':
ואם לאו יעשה חשבון עם העניים: למשל לוף הזה שהה בארץ ו' ז' ח'. מגיע לעניים שליש העלין וכ"כ תמיד מחשב לפי זמן ההיתר נגד שנת האיסור:
ואם לאו אין לעניים עליו חשבון: דס"ל אף לאחר זמן הביעור גם עשירים יאכלו. והרי זכה בעה"ב בהן. [כך כ' הר"ש. וא"כ אין כן הלכה. דהרי קיי"ל דכל מין אחר שכלה מהשדה צריך לבערו מהבית ולשורפו ואסור גם לעניים [עי' רמב"ם וראב"ד פ"ז משמיטה. ה"ג] ובל"ז ק' דמ"ש הך דהכא מבצלים. שנכנסו לז' שאסורים [כפ"ו מ"ג] אע"כ הכא שעברה עליו שביעית. הו"ל תחלתו וסופו בהיתר ובכה"ג יש ביטול בגידולין [כפ"ו סי' כו]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת