משנה פאה ז ב

(הופנה מהדף משנה פיאה ז ב)

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת פאה · פרק ז · משנה ב | >>

זית ג שנמצא עומד בין שלש שורות של שני מלבנים ושכחו, אינו שכחה.

זית שיש בו סאתים, ושכחו, אינו שכחה.

במה דברים אמורים? בזמן שלא התחיל בו.

אבל אם התחיל בו, אפילו ו כזית הנטופה בשעתו, ושכחו, יש לו שכחה.

כל זמן שיש לו תחתיו, יש לו בראשו.

רבי מאיר אומר, משתלך המחבא.

זַיִת שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בֵּין שָׁלשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל שְׁנֵי מַלְבְּנִים וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה.

זַיִת שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סָאתַיִם, וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה.
בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁלֹּא הִתְחִיל בּוֹ. אֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ, אֲפִלּוּ כְּזֵית הַנְּטוֹפָה בִּשְׁעָתוֹ, וּשְׁכָחוֹ, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה.
כָּל זְמַן שֶׁיֶּשׁ לוֹ תַחְתָּיו, יֶשׁ לוֹ בְרֹאשׁוֹ.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מִשֶּׁתֵּלֵךְ הַמַּחֲבֵא:

זית, שנמצא עומד בין שלש שורות של שני מלבנין, ושכחו - אינו שכחה.

זית שיש בו סאתים, ושכחו - אינו שכחה.
במה דברים אמורים? - בזמן שלא התחיל בו;
אבל אם התחיל בו, אפילו כזית הנטופה בשעתו, ושכחו - יש לו שכחה.
כל זמן שיש לו תחתיו - יש לו בראשו.
רבי מאיר אומר: משתהלך המחבה.

כשיהיו שלוש שורות מן האילנות, שיש ביניהם ערוגות שתיים, ושכח אילן באמצע השורה השלישית, אינה שכחה, שהאילנות הסתירוהו. וזו היא צורתה:


inset


וכבר ביארנו בתלמוד ובתוספתא, כי מה שאמר: במה דברים אמורים – חוזר על עניין ראשון מן הפרק.

ויהיה סידור הדברים כן: כל זית שיש לו שם בשדה, אפילו כזית הנטופה בשעתו, ושכחו - אינו שכחה. במה דברים אמורים? בזמן שלא התחיל בו; אבל התחיל בו ושכחו - הרי זו שכחה, עד שיהיה בו סאתיים.

ומה שאמר: כל זמן שיש לו תחתיו — רוצה לומר, כל זמן שיש לעני רשות לקחת השכחה מתחת האילן, יש לו כמו כן רשות לקחת אותו מן האילן.

והמחבא — שם העץ שחובטין בו הזיתים עד שיפול מה שנחבא בין העלים, ועל כן נקרא "מחבא", כי מגלה מה שנחבא.

ואמר רבי מאיר, שיש לו לקחת השכחה כל זמן שנשאר באילנות פרי; ומשיכלה פרי מן האילן, ויחבט אותו ולא יפול ממנו דבר, והוא מה שאמר: משתלך המחבא – אין לעניים אז שכחה.

וחכמים אומרים: עד שיכלה הפרי מתחת האילנות, והוא מה שאמר: כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו.

ואין הלכה כרבי מאיר:

בין ג' שורות של שני מלבנים. שכל שורה רחוקה מחברתה שיעור ב' לבינים דהיינו ו' טפחים שכל לבינה שלשה טפחים כדאיתא בב"ב בפ"ק (דף ב.) ומלבנים לשון לבינה אי נמי כגון מלבנות תבואה ומלבנות בצלים דלעיל בפ"ג (משנה א וד) ומיירי כשאורך השורה כשיעור ב' מלבנים וידוע היה להם שיעור המלבן ולא באויר שבין שורה איירי:

אינו שכחה. כיון דעומד בין השורות [והיו מקיפין אותו מג' רוחותיו כזה הוי כמו דבר מסוים] והאי דנקט בין ג' שורות לאשמעי' דאע"פ דג' השורות מקיפות אותו כל סביביו וליקטן לא הוי שכחה (דדמי) [דלא דמי] לשדה שעומריה מעורבבין דתניא אין שכחה עד שיעמר כל סביביו כדפרשינן לעיל בפרקין ומהאי טעמא נמי בעי שתהא אורך השורה כשיעור שני מלבנים דאז חשיבא שורה ואינו נחשב שזיתיה מעורבבין ולא מסתבר כלל לפרש טעמא לפי שהשורות מכסות את הזית והוי כחיפוהו בקש או עמדו עניים כנגדו דלעיל בפ"ה (משנה ז):

במה דברים אמורים שלא התחיל בו. כלומר שעדיין לא התחיל ללקט בו ושכחו ומשמע ממתני' דכל זית שלא התחיל ללקט בין נטופה בין שאינו נטופה אם יש בו סאתים אינו שכחה ואם התחיל ללקט בו בין נטופה בין אין נטופה בין יש בו סאתים בין אין בו סאתים הוי שכחה ומה שמחלק ברישא דמתני' בין נטופה לשאין נטופה היינו שאין בו סאתים ולא התחיל בו דנטופה לא הוי שכחה ובתוספתא לא משמע הכי דתניא כל זית שיש לו שם בשדה כזית נטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה בד"א בזמן שלא התחיל בו אבל התחיל בו ושכחו הרי זו שכחה עד שיהא בו סאתים משמע דאם יש בו סאתים אפי' התחיל בו לא הוי שכחה בזית הנטופה ושמא הך ברייתא פליגא אמתני' ואם באנו ליישב צריך לומר דבמה דברים אמורים דמתני' לאו אזית שיש בו סאתים קאי אלא אמה שחילקנו בין נטופה לשאינה נטופה קאי דהני מילי בלא התחיל אבל התחיל שניהם שוין באין בו סאתים דהיכא דיש בו סאתים אדרבה חלוקים בהתחיל ובלא התחיל שוין:

שיש לו תחתיו זיתים יש לו זיתים בראשו ולא חשיב שכחה כיון דנזכר בעוד שיש זיתים תחתיו אבל אם אין זיתים תחתיו הרי הם של עניים  :

משתלך המחבא. מלשון אשר יחבא שם כלומר משבדק המלקט בכל מחבואי זיתים של עניים כשאין לו תחתיו:

תביא בסיפרי בפ' כי תצא כי תחבוט זיתך בראשונה היו חובטין זיתיהם והיו נותנים בעין יפה מיכן אמרו הזית שהוא עומד על שלש שורות של שני מלבנים פירוש כיון שהיו נוהגים עין יפה בזיתים בפאה ובשכחה הם עליהן כגרגרים של זיתים ואמרו דזה שעומד על שלש שורות אינו שכחה:

שלש שורות של שני מלבנים - שלש שורות של אילני זיתים ובין שורה ראשונה לשניה ערוגה מרובעת כדמות מלבנות התבואה שבין הזיתים דתנן לעיל בריש פרק ג', וכן בין שורה שניה לשלישית ושכח אילן אמצעי שבשורה האמצעית, אינה שכחה שהאילנות שסביביו הסתירוהו, ודמי לחפוהו בקש או עמדו עניים כנגדו דתנן לעיל דאינו שכחה ד:

במה דברים אמורים - אמתניתין דלעיל קמהדר דתנן בזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה ה. במה דברים אמורים בזמן שלא התחיל בו אבל התחיל בו ושכחו הרי זו שכחה עד שיהיה בו סאתים:

כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו - אם נזכר בעל הזיתים מן הזיתים ששכח באילן בעוד שיש לו זיתים תחתיו יכול לחזור וללקטן, ולא חשיבא שכחה מה ששכח בראש האילן אלא לאחר שלא נשארו לו זיתים תחת האילן:

רבי מאיר אומר משתלך המחבא - כלומר משבדק המלקט בכל מחבואי הזיתים, אז הוי הנשאר לעניים כשאין לבעל האילן זיתים תחתיו, אבל כל זמן שלא בדק המלקט בכל מחבואי הזיתים אף על פי שאין זיתים תחתיו יכול לחזור וללקט. ואין הלכה כרבי מאיר:

זית שנמצא עומד בין שלש שורות וכו'. לשון הרמב"ם בחבורו ולמה אמרו זית בלבד מפני שהיה חשוב בארץ ישראל באותו זמן. והשיג הראב"ד שזה אינו אלא לדעת ר"י וכלומ' ויחידאה הוא ולא ה"ל למפסק כוותיה. וכ' הכ"מ וי"ל דגם הוא ז"ל לא פסק כוותיה אלא דאע"ג דלא קי"ל כר"י מ"מ יליף מיניה הרמב"ם לרבנן שהטעם שהזכירו במשנה באלו הדינים זית יותר מאילן אחר מפני שהיה חשוב בא"י באותו זמן ע"כ. ול"נ שהרמב"ם סובר דר"י ורבנן דלעיל לא פליגי אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה ובמקום וזמנו של ר"י היה א"י חרוב. וז"ש הרמב"ם בפירושו לעיל ודברי ר"י (קבלה) [צ"ל הלכה] מפני שאמר וכו'. וא"כ טעמא דר"י רבנן נמי סבירא להו ולפי' י"ל שאמרו הדין הזה בזית מפני שלעולם הזית היה גם אז חשוב בא"י יותר משאר אילנות:

[*שלש שורות של שני מלבנים. פי' הר"ב שלש שורות של אילני זיתים וכו' ודמי לחפוהו בקש וכו' דתנן לעיל פרק ה' משנה ז'. וכן פסק הרמב"ם. אבל הר"ש כתב דלא מסתבר כלל לפרש טעמא לפי שהשורות מכסות וכו' ופי' דמלבנים מלשון לבינה שכל שורה רחוקה מחברתה שיעור שני לבנים דהיינו ו' טפחים [שכל] לבינה ג' טפחים כדאיתא בב"ב פ"ק משנה [א] א"נ כגון מלבנות תבואה ומלבנות בצלים דלעיל [ריש] פ"ג ומיירי כשאורך השורה כשיעור שני מלבנות וידוע היה להן שיעור המלבן ולא באויר שבין שורה איירי. אינו שכחה כיון שעומד בין השורות. והאי דנקט בין ג' שורות לאשמעינן דאע"פ דג' שורות מקיפות אותו כל סביביו וליקטן לא הוי שכחה דדמי לשדה שעומריה מעורבבין דתניא אין שכחה עד שיעמר כל סביביו ומהאי טעמא נמי בעי שתהא אורך השורה כשיעור שני מלבנים דאז חשיבא שורה (ואינו) [צ"ל ואז] נחשב שזיתיה מעורבבים עכ"ל. ובענין שם מלבנים עיין מ"ש בריש פרק ג' דלפירוש הב' דהכא אתי שפיר ולפירוש א' דהכא צ"ל בהפך ממ"ש שם]:

זית שיש בו סאתים ושכחו וכו'. בד"א בזמן וכו'. לשון הר"ב אמתניתין דלעיל קמהדר דתנן בזית הנטופה וכו' וכן כתב הרמב"ם מהירושלמי ותוספתא שכך שנויה שם. וכתב הר"ש דלפי זה אם התחיל באין בו סאתים שוין נטופה ושאינה נטופה דתרווייהו יש להן שכחה. ובלא התחיל ואין בו סאתים חלוקים דשאינה נטופה הוה שכחה ונטופה אין לו שכחה. והיכא דיש לו סאתים אדרבא חלוקים בהתחיל. דנטופה אין לו שכחה. ואינה נטופה יש לו שכחה ובלא התחיל שוין שאין לו שכחה ע"כ. והשתא בבא דזית שיש בו סאתים ושכחו שאינה שכחה דאפילו בהתחיל משמע היינו דוקא בנטופה. אי נמי מיירי דוקא בלא התחיל ובין בנטופה ובין בשאינה נטופה. ומ"מ בד"א וכו' לא קאי אבבא זו משום דקתני אבל התחיל אפילו בנטופה הוה שכחה והא ליתא דכשיש בו סאתים אפילו התחיל לא הוה שכחה בנטופה. אבל להרמב"ם שיטה אחרת שכתב בחיבורו השוכח אילן בין האילנות אפילו היה בו כמה סאין פירות או ששכח שני אילנות הרי הן שכחה וכו' הרי שלפי דרכו בבא זו זית וכו' דוקא בנטופה. ובין לא התחיל ובין התחיל לא הוה שכחה. ומשום הכי לא קאי עלה כלל בד"א. והראב"ד בהשגותיו נראה שמפרשה כמשמעה. וכמ"ש גם הר"ש בתחלת דבריו דכל זית בין נטופה ובין אינה נטופה. [*אם יש בו סאתים] אינה שכחה בד"א שלא התחיל וכו'. ולא עדיפא נטופה אלא באין בו סאתים ולא התחיל דהיא לא הוי שכחה. ולכך מ"ש הר"י קורקוס לתת סברא לדעת הראב"ד והביאו הכ"מ בפיסקא השוכח אילן. לא היה צריך דממשנה נפקא ליה אלא בא לומר למה לא מפרש המשנה כהתוספתא:

אפילו כזית הנטופה בשעתו. סרכא דרישא נקטיה דהכא לאו רבותא הוא:

(ג) (על המשנה) זית. לשון הר"מ ולמה אמרו זית בלבד מפני שהיה חשוב בא"י באותו זמן ועתוי"ט:

(ד) (על הברטנורא) והר"ש מפרש דמלבנים מלשון לבינה שכל שורה רחוקה מתברתה שיעור ב' לבנים דהיינו ו' טפחים שכל לבינה ג' טפחים כדאיתא בבבא בתרא פ"ק מ"א. אי נמי כגון מלבנות תבואה ומלבנות בצלים דלעיל ריש פ"ג מ"א ומיירי כשאורך השורה כשיעור ב' מלבנות וידוע היה להן שיעור המלבן ולא באויר שבין שורה איירי. אינו שכחה כיון שעומד בין השורות דמי לשדה שעומריה מעורבבין דתני בתוספתא שאינו שכחה עד שיעמר כל סביביו:

(ה) (על הברטנורא) כ"ה בתוספתא ולפ"ז אם התחיל באין בו סאתים שוין נטופה ושאינו נטופה דתרוויהו יש להן שכחה. ובלא התחיל ואין בו סאתים חלוקים דשאינו נטופה הוה שכחה ונטופה אין לו שכחה. והיכא דיש לו סאתים אדרבא חלוקים בהתחיל דנטופה אין לו שכחה ואינו נטופה יש לו שכחה. ובלא התחיל שוין שאין לו שכחה הר"ש ועתוי"ט:

(ו) (על המשנה) אפילו כו'. סרכא דרישא נקטיה דהכא לאו רבותא. תוי"ט:

זית שנמצא עומד בין שלש שורות כו':    כתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל יש גורסי' על שלש שורות וכן הוא בסכ"י ונ"ל לפ' גי' זו דעל שלש שורות כלומר זית שנמצא עומד אצל שלש שורות של אילנות של שני מלבנות של תבואה אינה שכחה כי הוי כמו זית שי"ל שם בשדה במקומו עכ"ל ז"ל. ובירוש' יש מי ששונה זית שנמצא בין שלש שורות ולא גריס עומד וקשה לע"ד דהו"ל למיתני זית שהיה עומד בין שלש שורות וכו' ובמה שאכתוב בסמוך בשם הרש"ש ז"ל ניחא. והילך כל פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל כלשונו ממש. שני מלבנים. בירוש' פליגי בה ר' יוחנן ור' אלעזר אי שני מלבנים קאי אזית שכוח דוקא או אשלש שורות נמי דכל הט' אילנות של השלש שורות כל אילן זית וזית מהן היה של שני מלבנים. מלבנים. כבר פירשתי בר"פ מלבנות דנקראים הערוגות כן לפי שהן מרובעין ופסקי פסקי. ודרך אילני זיתים בקצת מקומות שחלוק נופן לשני מלבנים דמיחזי כשני אילנות כגון אותן של חליב. וזה האילן במקום אחד ששמו טדיאן היו מצויין הזתים להיות חלוקים נופן כן. וקרוי זית של שני מלבנים. והכא בגרסתינו שאנו שונים שנמצא עומד ה"פ. שכח זית אחד של שני מלבנים שנמצא עומד בין שלש שורות דהיינו ט' אילנות ג' אילנות בכל שורה ושורה שהיו עשויין של שני מלבנים וזית השכוח אחד מהן שהיה חלוק נופו לשנים כזה % אינו שכחה. שלש שורות. כל שורה של שלש אילנות כדאמרי' בפ' בתרא דיומא אין שורה פחותה משלש. שיש בו סאתים. ואפי' אינו נטופה ולא שפכוני וגמרי' לה מעומר. בד"א וכו'. בירוש' מפ' דארישא קאי וה"ק בד"א דנטופה חשיבא ושפכוני חשיב ואפי' לית ביה סאתים בזמן שלא התחיל בו ושכחו הוא דלא הוי שכחה אבל התחיל בו ושכחו הוי שכחה דכיון דהיה עוסק בו וזז מדעתו לא חשיב ליה ואפי' היה נטופה בשעתו וה"ה בזמננו הוי שכחה ואפי' הוי שפכוני. כל זמן שי"ל תחתיו וכו'. אתא לפרושי כמה הוא שילקט דהויא התחלה דתהוי שכחה אפי' בנטופה וקאמר דהיינו כשלוקט כל הענפים שתחתיו ההוא הוא דחשיב התחיל אבל אם יש לאילן זיתים בענפים התחתונים שלו הן עיקר האילן ששם רוחב הענפים ולא אסח דעתיה וי"ל זכות בראשו וכלא התחיל בו דמי וכי תנן דהתחיל בו הוי שכחה היינו כשאין לו עוד תחתיו שכבר לקט הענפים שתחתיו ובירושלמי מפ' אי מיירי ת"ק אחר שנהלכה המחבא אי קודם עכ"ל ז"ל:

אבל התחיל בו אפי' כו':    לכאורה משמע דקאי אזית שיש בו סאתים ואפי' אנטופה ויש בו סאתים אם התחיל בו ושכחו הוי שכחה ומעתה נטופה ושאינה נטופה שוין בדבר זה אם יש בהן סאתים לא הוו שכחה ואם התחיל בהן הוו שכחה ואין חילוק בהן אלא כשאין בה סאתים ולא התחיל בהן דנטופה לא הוי שכחה ובשאר זיתים הוי שכחה ובתוספתא לא תני כן דתניא כל זית שי"ל שם בשדה כזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה. בד"א בזמן שלא התחיל בו אבל אם התחיל בו ושכחו הוי שכחה עד שיהא בו סאתים. אלמא אם יש בו סאתים אפילו התחיל בו ושכחו לא הוי שכחה. וצ"ל דברייתא פליגא אמתני'. א"נ י"ל דבד"א דמתני' לא קאי אזית שיש בו סאתים אלא אריש פרקין קאי מה שחלקנו בין נטופה לשאינה נטופה היינו כשלא התחיל בו אבל אם התחיל בו שניהם שוין באין בו סאתים אבל אם יש בו סאתים חלוקין דבנטופה אפי' התחיל בו לא הוי שכחה ובשאר זיתים הוי שכחה: כל זמן שיש לו. זיתים תחתיו שלא שכחן יש לו בראשו אפי' שכחם ובלבד שיהא זוכרם קודם שנטל התחתונים. ותימה לי מ"ש מעומר שאינו מציל הקמה. ושמא דרך מלקטי הזיתים בעוד שי"ל זיתים תחת האילן כשמביאין הזיתים מסתכלין למעלה אם יש זיתים באילן ולא סלקו דעתן מהם עדיין: משתהלך. כלומר שכבר הלך שם בעל השדה. משתהלך המחבוא כלומר משיהלך כל מחבואי האילן בין ענף לענף שהזיתים נחבאים שם וקודם לכן לא הוי שכחה אפי' אין זיתים תחתיו. הר"ש והרא"ש ז"ל:

בפי' ר"ע ז"ל. אז הוי הנשאר לעניים כשאין לבעל האילן זיתים תחתיו. וכתב עליו החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל לפי זה קשה לפי הנראה דא"כ הול"ל עד שתהלך שהרי חוזר על בעה"ב הנזכר לעיל כ"ז שי"ל תחתיו וכו' ואפשר דה"פ דר' מאיר על דיוקא דמתניתין קאי דכשאין לו תחתיו אין לו בראשו ואומר ר"מ דמשתהלך המחבוא א"ל בראשו אע"פ שי"ל תחתיו וצ"ע ע"כ. וז"ל הרש"ש ז"ל משתהלך המחבוא היינו הענפים הגסין שהזיתים מתחבאין שם משיתלקטו גם הם אז קרוי התחיל בו והוי שכחה דכבר ליקט עיקר האילן ואע"פ שהניח זיתים בענפים התחתונים תו לית ליה זכותא במה שבאילן ומשום הכי קתני משתהלך המחבוא ולא תני עד שתהלך דלהחמיר לבעל הבית אתא ר"מ דסבירא ליה דמחבואים עיקר ות"ק סבר תחתיו עיקר וכן פי' בערוך בערך חב משתהלך המחבוא פי' שיבדוק המחבואים כדכתיב מכל המחבואים אשר יתחבא שם ע"כ מחבוא לשון נקבה כדאמרינן פ"ב דכתובות אם יש שם מחבוא אחת מצלת על כל הכהנות. משתהלך גרסי' כמו ותהלך אש ארצה ולשונם תהלך בארץ. משתהלך לשון נפעל הוא עכ"ל ז"ל. והרמב"ם ז"ל פי' דמחבוא הוא עץ שמשירין וחובטין בו הזיתים מן האילן ע"כ: וכתב הר"ש שיריל"ו ז"ל בסוף דבריו. ונמצאו כללי השמועה עכשיו לפי שיטה זו דזית נטופה לרבנן בשעתו ולר' יוסי שאר כל אילני זיתים באותה שעה דהיינו קרוב לזמן אדריינוס שחיק טמיא ובזה"ז שפכוני ובישני אפילו אין בו סאתים לא הוי שכחה והיינו בלא התחיל בהן אבל התחיל בהן הוי שכחה כ"ז שאין בהם סאתים. ובהתחלה זו פליגי ר"מ ורבנן ואיכא תרי לישני בירוש' וכלישנא קמא וכפשטא דמתני' קיי"ל. וכל הני באין בהם סאתים אבל יש בהן סאתים לא הוי שכחה דדיו לבא מן הדין להיות כנדון דכי היכי דגבי עומר דרשי' עומר ולא גדיש ולא מפלגי' בין התחיל ללא התחיל גבי אילן נמי דרשי' הכי ועוד דתניא בתוספתא הכי בהדיא דכי יש בו סאתים אפי' התחילו בו לא הוי שכחה ושאר כל האילנות אין חלוק בהן בין התחיל בהן ללא התחיל אלא אם יש בו סאתים אין בו שכחה אין בו סאתים הוי שכחה. ורבינו שמשון ז"ל פי' דבהתחיל ואיכא סאתים חלוקין שאר אילנות מנטופה דגבי נטופה לא הוי שכחה וגבי שאר אילנות הוי שכחה ואע"ג דאיכא סאתים. ומתני' דסאה עקורה לא משמע כן דקתני עלה וכן באילן ועוד מדפליג עלה ר' יוסי ואמר לא באת וכו' מצטרפין והוי סאתים דלא הוי שכחה וע"כ לא פליגי רבנן עליה דר' יוסי אלא משום דחלוקים הסאין הא לא הוו חלוקין דאיתנהו באילן כ"ע סברי דלא הוי שכחה וההיא אפי' בהתחיל בו מיירי. והרמב"ם ז"ל י"ל דרך אחרת וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל ואני כבר כתבתי הנלע"ד עכ"ל ז"ל. וז"ל הרמב"ם ז"ל כל זמן שיש לעני ליטול שכחת הזתים המונחות בארץ תחת האילנות נוטל ואע"פ שכבר הותר כ"א בשכחה שבראש האילן. וכל זמן שיש לו ליטול שכחה שבראש האילן נוטל ואע"פ שעדיין א"ל שכחה תחתיו ע"כ. וקיצור דבריו דמהרי"ק ז"ל דס"ל לרבינו ז"ל דבירושלמי מפרש דמתני' לא קאי סיפא ארישא אלא תרי מילי נינהו חד כ"ז שיש לו תחתיו וחד יש לו בראשו וכאילו אמר כל זמן שיש לו ליטול תחתיו נוטל בכל גוונא וכ"ז שיש לו ליטול בראשו נוטל בכל גוונא. אע"פ שאין לו בראשו יש לו תחתיו. ע"כ בקיצור מופלג:

יכין

זית שנמצא עומד בין שלש שורות:    שיש ג' שורות זיתים. ובכל שורה ג' אילנות:

של שני מלבנים:    שיש ב' רווחים בין הג' שורות:

ושכחו:    לאילן אמצעי שבשורה אמצעית:

אינו שכחה:    י"א מדמכוסה מכל צד הו"ל כחפוהו בקש פ"ה מ"ז. וק"ל דע"כ התם טעמא משום דעניים חפוהו. דאל"כ לאשמעינן חפהו הרוח אע"כ דבחפהו הרוח. מדהו"ל למיסק אדעתיה שיתחפה מהרוח הו"ל כקוצר ומעמר בלילה דהוה שכחה כספ"ה. וא"כ ה"נ הו"ל למיסק אדעתיה שיתכסה והו"ל שכחה. ואפשר דאורחא דמלתא נקט התם. וכן משמע בירושלמי ספ"ה. אמנם נ"ל טפי פי' הר"ש. דטעמא דהכא משום דמסוים בכפל. ממלבנות ושורות. וכן משמע בירושלמי הכא. ולפ"ז שפיר סמך תנא הך משנה למשנה א'. ה"ט מדדמו אהדדי. דאע"ג דבמשנה א' סגי במסוים בדבר א'. והכא צריך מסויים בכפל. התם נמי מסויים בכפל. דיש לו בשנוי שלו גם שם של שנוי שלו [אב"י ולא קשה מבמעשיו ומבמקומו דלא מסויים רק בחדא. ואפילו הכי לא הוה שכחה. דיש לומר דהיכא דמסויים מצד עצמו כע"י מעשיו או ע"י מקומו לא צריך שיהיה מסויים בכפל. מה שאין כן באם הוא מסויים על ידי שמו שנקרא לו. לא הוה כמסויים ע"י עצמו. ועוד דגם שם הפרסום שיש לו מצד מעשיו או מקומו הוא ככפל]:

זית:    אילן זית:

שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה:    כלעיל [פ"ו מ"ו]:

במה דברים אמורים:    אבבא דזית הנטופה קאי:

בזמן שלא התחיל בו אבל אם התחיל בו אפילו כזית הנטופה בשעתו:    אפילו נוטף עתה:

ושכחו יש לו שכחה:    אם אין בו סאתים:

כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו:    בשכח בראשו ויש לבעה"ב תחת האילן זיתים שלא שכחן. מצילין לאותן שבראשו. ואף דעמיר אינו מציל קמה כפ"ו מ"ח. נ"ל דהכא מדמונחין הזיתים תחת האילן מוכח דעדיין רוצה להשיר הנשארים מהאילן ואפשר דדמי לעומר שכנגדו ודו"ק ועמ"ש בס"ד [פ"ו אות י]:

ר"מ אומר משתלך המחבא:    הוא אדם שהולך עם מקלות לחבוט ולהרעיד האילנות להשיר עי"ז הזיתים הנחבאין מן העלין ואם שכח להשיר אילן א' אם יש לבעה"ב תחתיו אז גם אותו שבהאילן אינן שכחה. אבל קודם שהלך המחבא אף שאין זיתים תחת האילן אין אותן שבאילן שכחה. דלא אסח דעתיה מנייהו. דעל המחבא סמיך. ולת"ק הו"ל כשכח בעה"ב ולא פועל. דאי לא קאי בעה"ב התם הו"ל שכחה [כלעיל פ"ה מ"ז]:

בועז

פירושים נוספים