משנה עדויות ה ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עדויות · פרק ה · משנה ו | >>
עקביא בן מהללאל העיד ארבעה דברים.
אמרו לו, עקביא, חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר ונעשך אב בית דין לישראל.
אמר להן, מוטב לי להקרא שוטה כל ימי, ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום, שלא ז יהיו אומרים, בשביל שררה חזר בו.
הוא היה מטמא שער הפקודה ודם הירוק.
וחכמים מטהרין.
הוא היה מתיר שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך שחטו, וחכמים אוסרין.
הוא היה אומר, אין משקין לא את הגיורת ולא את שפחה המשוחררת.
וחכמים אומרים, משקין.
אמרו לו, מעשה בכרכמית ט שפחה משוחררת שהיתה בירושלים והשקוה שמעיה ואבטליון.
אמר להם, דוגמא השקוה.
ונדוהו, ומת בנדויו, וסקלו בית דין את ארונו.
אמר רבי יהודה, חס ושלום יב שעקביא נתנדה, שאין עזרה ננעלת בפני כל אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל.
ואת מי נדו, אלעזר בן חנוך שפקפק בטהרת ידיםיד.
וכשמת, שלחו בית דין והניחו אבן על ארונו.
מלמד שכל המתנדה ומת בנדויו, סוקלין את ארונו.
עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל הֵעִיד אַרְבָּעָה דְּבָרִים.
- אָמְרוּ לוֹ:
- עֲקַבְיָא,
- חֲזֹר בְּךָ בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר,
- וְנַעַשְׂךָ אַב בֵּית דִּין לְיִשְׂרָאֵל.
- אָמַר לָהֶן:
- מוּטָב לִי לְהִקָּרֵא שׁוֹטֶה כָּל יָמַי,
- וְלֹא לֵעָשׂוֹת שָׁעָה אַחַת רָשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם;
- שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים:
- בִּשְׁבִיל שְׂרָרָה חָזַר בּוֹ.
- הוּא הָיָה מְטַמֵּא שְׂעַר הַפְּקֻדָּה וְדַם הָיָרֹק;
- וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.
- הוּא הָיָה מַתִּיר שְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר,
- וְהִנִּיחוֹ בַּחַלּוֹן,
- וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ;
- וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.
- הוּא הָיָה אוֹמֵר:
- אֵין מַשְׁקִין,
- לֹא אֶת הַגִּיּוֹרֶת, וְלֹא אֶת שִׁפְחָה הַמְּשֻׁחְרֶרֶת;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- מַשְׁקִין.
- אֵין מַשְׁקִין,
- אָמְרוּ לוֹ:
- מַעֲשֶׂה בְּכַרְכְּמִית,
- שִׁפְחָה מְשֻׁחְרֶרֶת שֶׁהָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם,
- וְהִשְׁקוּהָ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן.
- אָמַר לָהֶם:
- דֻּגְמָא הִשְׁקוּהָ.
- מַעֲשֶׂה בְּכַרְכְּמִית,
- וְנִדּוּהוּ,
- וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ,
- וְסָקְלוּ בֵּית דִּין אֶת אֲרוֹנוֹ.
- אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
- חַס וְשָׁלוֹם שֶׁעֲקַבְיָא נִתְנַדָּה,
- שֶׁאֵין עֲזָרָה נִנְעֶלֶת בִּפְנֵי כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל בְּחָכְמָה ובְיִרְאַת חֵטְא
- כַּעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלֵלְאֵל;
- וְאֶת מִי נִדּוּ?
- אֶלְעָזָר בֶּן חֲנוֹךְ,
- שֶׁפִּקְפֵּק בְּטָהֳרַת יָדַיִם.
- וּכְשֶׁמֵּת,
- שָׁלְחוּ בֵּית דִּין,
- וְהִנִּיחוּ אֶבֶן עַל אֲרוֹנוֹ.
- מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמִּתְנַדֶּה וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ,
- סוֹקְלִין אֶת אֲרוֹנוֹ:
עקביה בן מהללאל - העיד ארבעה דברים.
- אמרו לו: עקביה, חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר -
- ונעשך אב בית דין לישראל.
- אמר להם: מוטב לי - להיקרות שוטה כל ימי,
- ולא להיעשות שעה אחת - רשע לפני המקום,
- שלא יאמרו, בשביל שררה - חזר בו.
- אמרו לו: עקביה, חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר -
- הוא היה מטמא -
- שיער פקודה, ודם הירוק.
- וחכמים - מטהרין.
- הוא היה מתיר -
- שיער בכור בעל מום -
- שנשר, והניחו בחלון - ואחר כך שחטו.
- וחכמים - אוסרין.
- שיער בכור בעל מום -
- הוא היה אומר: אין משקין -
- לא את הגיורת, ולא את שפחה משוחררת.
- וחכמים אומרין: משקין.
- אמרו לו: מעשה בכורכמית שפחה משוחררת,
- שהיתה בירושלים - והשקוה שמעיה ואבטליון.
- אמר להם: דוגמא השקוה.
- ונידוהו - ומת בנידויו,
- וסקלו בית דין את ארונו.
- אמר רבי יהודה: חס ושלום - שעקביה נתנדה,
- שאין עזרה ננעלת על אדם בישראל בחכמה, וביראת חטא - כעקביה בן מהללאל,
- ואת מי נידו?
- את אלעזר בן הנוד - שפיקפק בטהרת הידים.
- וכשמת, שלחו בית דין,
- והניחו אבן על ארונו,
- ללמד שכל המנודה, ומת בנידויו - בית דין סוקלין את ארונו.
עוד תראה לשון מאמרו בחמישי מנגעים "איזהו שער פקודה, מי שהיתה בו בהרת ובו שער לבן, והפכה הבהרת והניחה שער לבן במקומו, וחזרה". וזה כי מן העיקרים המתבארים לשם, שבהרת שיהיה שם סימן טומאתה שער לבן, אינה מטמאה עד שיהא בו שער לבן ותהיה הבהרת קודמת לשער הלבן, כמו שנאמר "והיא הפכה שער לבן"(ויקרא יג, י), שהפכתו הבהרת.
ואומר (רבי) עקביא בן מהללאל, הכוונה שישנה את זה השער עצם מהבהרת, וזה השער הבהרת בעצמה היא ששנתה אותו. וחכמים אומרים, הכוונה שישנה את זה השער זאת הבהרת, ועד שתהיה זאת הבהרת בעצמה היא ששינתה אותו, והוא עניין מאמרם "והיא הפכה" שהפכתהו היא ולא שהפכתהו חבירתה.
ונקרא זה שער פקודה על דרך משל, כאילו הבהרת הפקידה אותו במקומו עד שתחזור אליו.
ועוד יתבאר בפרק שני מנדה שמראות הדם שמחמתם תטמא האשה ארבעה, ומכללם משרת הכרכום. ועקביא בן מהללאל אומר שהירוק דומה בזה המראה, כלומר כמשרת הכרכום.
וגזיית הבכור אסור, אמרה תורה "לא תגוז בכור צאנך"(דברים טו, יט). וראוי לאכול הבכור בשנתו לא יאחר אותו, אם הוא תמים קרב ויאכלוהו הכהנים, ואם הוא בעל מום יאכל בכל מקום. והאכילה שנה כלומר בשנתו, לפיכך אסור בדרך גזירה שיגוז בכור בעל מום, כדי שלא יעכבהו הכהן ולא ישחטהו בשנתו, ולפיכך אסור לו שיהנה בצמר שעליו עד שישחטהו. ואם נפל הימנו דבר קודם שחיטה, (רבי) עקביא מתיר ליהנות בו אחר השחיטה, לפי שכיון ששחטו נסתלק מעליו האיסור. וחכמים אוסרין אותו מפני הגיזה שמא ישהה. ועוד יתבאר זה בפרק שלישי מבכורות.
ואומר שגיורת ומשוחררת אין משקין אותה מי סוטה. וכשהביאו ראיה ממה שעשו שמעיה ואבטליון, אמר שהם לא השקוה מי סוטה על אמיתתה, אבל עשו תחבולה שחשבה שהן מי סוטה והם כדמות מי סוטה. ודוגמא הוא הדמיון. ועשו זה לפי שהיתה גיורת והם גרים, וכאילו הם לא סברו להרחיקה להסתפחה בדת ישראל. וקשה זה הדבר על החכמים על שלעגו עליהם ונדוהו.
ופירוש מלת פקפוק - על בוריו, הוא הדבר שאין לו קיום והוא רופף. והביא אותו בכאן על דרך הדמיון באותו שהקל בטהרת הידים שהיא מדרבנן ונתקיימה בישראל ונתחזקה, רצונו לומר שהידים מתטמאות מבלי שאר הגוף בדבר פלוני ובדבר פלוני, כמו שזכרנו בזו המסכתא וכמו שהתבאר בידים, והביא זה באורך:
שער פקודה - לשון פקדון, שהפקידה הבהרת את השער בעור הבשר והלכה לה, כגון שהיתה בו בהרת ובה שער לבן, הלכה הבהרת והניחה לשער לבן במקומו, ואח"כ חזרה הבהרת. עקביא בן מהללאל מטמא, כיון שנהפך שער לבן בבהרת אע"פ שזו הבהרת שהיא עכשיו אינה אותה שהפכה אותו לשער לבן, טמא:
וחכמים מטהרין - דכתיב (ויקרא יג) והיא הפכה שער לבן, שהפכתו היא ולא שהפכתו חברתה:
ודם הירוק - עקביא בן מהללאל מטמא, דסבר כקרן כרכום היה שהוא מן הדמים הטמאים אלא שלקה:
היה מתיר שער בכור בעל מום שנשר - הצמר שנשר מן הבכור בעל מום, היה מתירו בהנאה לכהן:
וחכמים אומרים - דאי שריית ליה צמר הנושר מחיים, אתי לאשהויי לבכור כדי שישיר צמרו כל שעה, ואתו בה לידי תקלה שיגזוז ויעבוד בו, ופסולי המוקדשים אסירי בגיזה ועבודה, דכתיב (דברים יב) תזבח ואכלת בשר, תזבח ולא גיזה וכו'. ועקביא שרי, דמגו ח דמהניא שחיטה לצמר המחובר בו להתירו לאחר שחיטה, מהני נמי לצמר התלוש ומונח בחלון:
אין משקין - מי סוטה:
לא את הגיורת ולא את המשוחררת - דכתיב (במדבר ה) לאלה ולשבועה בתוך עמך, פרט לאלו שאינן בתוך עמם:
דוגמא השקוה - מפני שהיו דוגמתה, כלומר גרים כמותה לפיכך השקוה, ולא מן הדין. פירוש אחר, דוגמא השקוה, עשו דוגמא ודמיון והראו לה כאילו משקים אותה מי המרים, אבל לא השקוה י:
ונדוהו - לפי שזלזל בכבודן יא של שמעיה ואבטליון:
שאין עזרה ננעלת - בערבי פסחים כשנכנסים לשחוט פסחיהם. דאמרינן נכנסה כת ראשונה ננעלו דלתות העזרה וכו', וכן בכת שניה וכן בכת שלישית, לא היה נמצא בכל העזרה מוכתר בענוה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל:
שפקפק - שזלזל יג:
מוקלים את ארונו - לאו דוקא סוקלים, אלא מניחים אבן בלבד להיכר שחביריו היו בדילים ממנו:
העיד ארבעה דברים. כדקא אזיל ומפרש. הראב"ד:
שלא יהיו אומרים וכו'. [חדא] ועוד קאמר כלומר אפילו [כשאחזור] שלא אחזור בי משום השררה. ולא אהא נעשה רשע בפני המקום כי הוא בוחן לבות. אפילו הכי לא אתמנה לאב"ד אע"פ שהייתי חוזר. שלא יהיו אומרים וכו'. כך נ"ל:
הוא היה מטמא שער הפקודה וכו'. עיקרה במסכת נגעים פ"ה משנה ג' וע"ש. והא דכתב הר"ב כגון שהיתה בו וכו' איכא למימר משום דאיתא נמי ההוא דר"ע דהתם ולכך אמר כגון:
ודם הירוק. עיקרה במשנה ו' פ"ב דנדה. וע"ש:
הוא היה מתיר שער בכור וכו'. עיקרה בסוף פרק שלישי דבכורות וע"ש. [ומה שכתב הר"ב אסורים בגיזה ועבודה עיין בפ"י דחולין משנה ב']. ומ"ש הר"ב וז"ל ועקביא שרי דמגו דמהניא וכו' לא שמר הסדר הנכון. דכיון דכבר פי' דחכמים אוסרים משום גזירה דלמא אתי לאשהויי וכו' תו לא סגי בטעמא דשריותא דמגו דמהניא וכו' אלא דצריכים ג"כ לומר דלא גזר. ועוד דאף רבנן מודו דמהניא וכו' אלא דאפ"ה גזרו וכו' אבל הרמב"ם כתב מתחלה טעמא דשריותא בדברי עקביא ואח"כ כתב דחכמים אוסרים משום שמא ישהה. ושוב מצאתי בפירוש הראב"ד שאחר שפירש דברי חכמים. כתב עקביא סבר לא גזרינן הלכך הכל מותר. אבל [היכא] דמת דברי הכל אסור דבשחטו הוא דשרי עקביא דסבר מגו דאהני היתר חכם לעורו ובשרו וצמרו לאחר שחיטה. אהני נמי וכו'. וסתמא כרבי יהודה ורבי יוסי פליג עלה בסוף פ"ג דבכורות. ע"כ. והקרוב לומר שהר"ב העתיק דברי הראב"ד הללו ושיש חסרון וט"ס בדבריו. ועין בלשונו דסוף פרק ג' דבכורות:
[בחלון. אין זה כשאר לשון חלונות. כמו לא יפתח אדם חלונותיו. וחלון כנגד חלון דפ"ג דב"ב משנה ז' שהם שמשקיפין ממנו מהבית לחצר או לרשות אחרת. או לרשות הרבים. או שנעשה להכניס אור או אויר לחדר שהחלון בו. והיא מלשון ויפתח נח את חלון. (בראשית ח') וכן וישקף אבימלך בעד החלון (שם כ"ו) והוא המפולש בכותל. אבל חלון דהכא אינו פתוח מעבר לעבר אלא פתוח בפנים החדר. ולא מבחוץ ועשוי להניח אדם שם את חפציו וכמו ששנינו ג"כ במעילה רפ"ו ובתמיד פ"ה משנה ג']:
בכרכמית. כך שמה. או על שם מקומה. רש"י פ"ג דברכות די"ט:
דוגמא. בפי' אחר שכתב הר"ב ומסיים ולא השקוה. ר"ל שלא השקוה מי המרים. אלא מים אחרים היה שהשקוה. וכלומר שלא כתבו מגילת סוטה ומחקוה אלא מגילה בעלמא כתבו ומחקו והשקוה וכ"כ הראב"ד. וכן דברי הרמב"ם גם התוס' דברכות ועמ"ש לקמן בשם הערוך:
ונדוהו. פירש הר"ב לפי שזלזל בכבודן של שמעיה ואבטליון. דגם לפירוש השני שאמר שעשאו דוגמא ודמיון וכו' היה ג"כ טנינו לומר שלכך עשו דוגמא וסימן לפי שהיתה גיורת. והם גרים. וכאילו הם לא סברו להרחיקה להסתפחה בדת ישראל. כמ"ש הרמב"ם. והראב"ד מפרש כי חשד אותם לעשות שלא כדין. לפי שאין עושין כן שמא יוציאו לעז על מי המרים לומר שאין בודקין. ע"כ. ועיין במשנה ה' פ"ג דסוטה. ועמ"ש לקמן:
חס ושלום שעקביא נתנדה שאין וכו'. בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל. וא"ת וכי משוא פנים יש בדבר. שאע"פ שאין גדול ממנו בדורו. אם יחטא ואשם ופללו אלהים זה השופט אשר יהיה בימים ההם שאין לך שופט אלא שבדורו. יפתח בדורו וכו'. ויש לומר דס"ל דהא דאמר דוגמא השקוה לא נתכוין לזלזל בכבודן כלל. וכפירוש שכתב הערוך בשם רב האי גאון דה"ק עקביא בן מהללאל לא השקוה מי סוטה אלא היו כמייראין אותה שמא תודה שנטמאת והראו כאילו מי סוטה הן. כדרך שאמר שלמה (מלכים א' ג') גזרו את הילד החי. ושלא לעשות כן. אלא שם דרך חקירה כדי שיתגלה לו הסוד. ע"כ. וסובר ר' יהודה כיון שאף לדברי עקביא להתייראות כדי שתודה היו עושים כן א"כ אין כאן זלזול כלל. אבל ת"ק סובר שהיה זה זלזול. שאע"פ שלהתיראות היו עושים לא היה להם לעשות כן שמא יוציאו לעז על מי המרים וכמ"ש לעיל בשם הראב"ד. ור' יהודה ה"ק כיון שאין העזרה ננעלת וכו' בחכמה וביראת חטא כמותו א"א לנו לומר שהיה נכשל בזה ח"ו ושהיה בא ע"י כך לכלל נדוי. וכ"ש לגרסת הר"ב דגרס בענוה. והיינו טעמא דכיון שהוא היה עניו מכל אדם אשר על פני העזרה. אי אפשר שיצא דבר קצף מלפניו להבזות את שמעיה ואבטליון גדולי ישראל ח"ו. ועוד נ"ל לומר דאפשר דלא פליגי ת"ק ור' יהודה בלשון דוגמא ואף לר' יהודה היה זלזול בדבר. ואפ"ה אמר שח"ו שנתנדה דכיון שאין בחכמה וביראת חטא כמוהו. א"א שב"ד הקטן ממנו ינדוהו. ומתני' דייקא הכי. דלפירוש קמא לא הל"ל ח"ו שנתנדה אלא ה"ל למימר ח"ו שזלזל. ויש לי כדמות ראיה לזה. דבמשנה ח' פ"ג דתענית. דשלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נדוי. ושם משום כבוד המקום ב"ה היה. ופירש"י בגמרא דף כ"ג אלמלא חוני אתה ואדם גדול. ע"כ. ואי ס"ד דדעתו דרש"י דר"ל כדמסיים במתני. אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא וכו' כבן המתחטא וכו' ועושה רצונו. כלומר וכיון שנעשה רצונך רואין אנו שאתה כבן המתחטא וכו' לא ה"ל לרש"י לפרש ואדם גדול. אלא ואתה כבן המתחטא. אלא ש"מ דס"ל לרש"י דתרתי קאמר אלמלא חוני אתה שאתה אדם גדול גוזרני וכו'. ומפני שאדם גדול אתה א"א לגזור. והדר קאמר אבל מה אעשה לך שאע"פ שאינך אדם גדול. ולאו חוני אתה לא הייתי יכול לגזור עליך שאתה מתחטא וכו' ולשון אבל מה אעשה לך דייק ליה לרש"י לפרושי הכי דהוה מצי למימר אלמלא חוני אתה שאתה מתחטא וכו' גוזרני וכו'. ואי משום אל תעמוד בדבר רע לא רצה לסיים בנדוי הא הוה מצי למימר גוזרני וכו' קודם ועליך נאמר ישמח אביך וגו'. ולדקדוק זה דמלשון רש"י [מוכח] אע"פ שיש גדול ממנו כל שהוא אדם גדול אין מנדין: וכן נמצא בברייתא בפ"ד דפסחים דף נ"ג. אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נידוי. ופירש"י אלמלא תודוס אתה אדם חשוב. ע"כ. ונימוקי עמו שכן בירושלמי פרק אלו. מגלחין. אמרו על זה שהיה שולח פרנסת חכמים והאי עובדא ר' יוסי אמר כן. וכן בגמ' דברכות פ"ג דמייתי למתני' דהכא גרסי' ר' יוסי [אבל בפסחים דף ס"ד ע"ב גרסינן ר' יהודה] ואני תמיה דבפ"ג דמ"ק די"ז דפליגי אמוראי רב ) איויא ור"ל בת"ח שסרח אי מנדין אותו בפרהסיא. אמאי לא מייתי מההוא דתודוס וכן מההיא דחוני כמו שדקדקתי לרש"י. ולדידי מהכא נמי ה"ל לאתויי. וראיתי בירושלמי דהתם דמייתי מת"ק דהכא דמנדין. ומיישב הכ"מ ברפ"ז מהל' ת"ת. וב"י י"ד סי' של"ד דר"ל בצנעה היה. ע"כ:
שפקפק. לשון הר"ב שזלזל וז"ל הרמב"ם ופירוש מלת פקפק על בוריו הוא הדבר שאין לו קיום. והוא רופף והביא אותו בכאן על דרך הדמיון באותו שהיקל בטהרת הידים שהיא מדרבנן. ונתקיימה בישראל ונתתזקה. ע"כ:
בטהרת ידים. ר"ל שהידים מיטמאות מבלי שאר הגוף בדבר פלוני ובדבר פלוני כמו שהתבאר במסכת ידים. הרמב"ם:
(ז) (על המשנה) שלא כו'. חדא ועוד קאמר. כלומר, אפילו כשאחזור בי שלא משום השררה ולא אהא נעשה רשע לפני המקום כי הוא בוחן לבות, אפ"ה לא אתמנה לאב"ד, שלא יהיו אומרים כו'. נראה לי:
(ח) (על הברטנורא) לשונו מגומגם ומהופך. ולשון הר"א, ועקביא סבר לא גזרינן:
(ט) (על המשנה) בכרכמית. כך שמה. או על שם מקומה. רש"י:
(י) (על הברטנורא) ר"ל שלא השקוה מי המרים, אלא מים אחרים היו שהשקוה. וכלומר, שלא כתבו מגילת סוטה ומחקוה, אלא מגילה בעלמא כתבו ומחקו והשקוה. הר"מ. הר"א והתוספ':
(יא) (על הברטנורא) דגם לפירוש השני שאמר שעשאו דוגמא ודמיון כו', היה ג"כ ענינו לומר שלכך עשו דוגמא וסימן לפי שהיתה גיורת והן גרים וכאלו הם לא סברו להרחיקה להסתפחה בדת ישראל. ועתוי"ט:
(יב) (על המשנה) ח"ו וכו'. וא"ת, וכי משוא פנים יש בדבר, שאע"פ שאין גדול ממנו בדורו אם יחטא ואשם ופללו אלהים זה השופט אשר יהיה בימים ההם כו'. וי"ל, דס"ל דהא דאמר דוגמא לא נתכוין לזלזל בכבודן כלל. ועוד נראה לי, דלא פליגי בלשון דוגמא, ואף לר"י היה זלזול בדבר, ואפ"ה אמר ח"ו שנתנדה (והיינו שלא אמר ח"ו שזלזל) מפני שס"ל דלאדם גדול אין הב"ד הקטן ממנו יכולין לנדותו. וכן מוכח מלשון רש"י תענית דף כ"ג. ופסחים דף נ"ג. ועתוי"ט:
(יג) (על הברטנורא) ופירש מלת פקפוק על בוריו, הוא הדבר שאין לו קיום והוא רופף. והביא אותו בכאן על דרך הדמיון באותו שהקל בטהרת הידים שהיא מדרבנן. ונתקיימה בישראל ונתחזקה. הר"מ:
(יד) (על המשנה) בטהרת ידים. ר"ל שהידים מיטמאות מבלי שאר הגוף, בדבר פלוני ובדבר פלוני. כמו שנתבאר במסכת ידים. הר"מ:
עקביה: בהא:
חזור בך וכו': ירושלמי פ"ק דיומא דף ל"א ודפ"ק דמגלה דף ע"ב ודפ"ג דמסכת הוריות. ואמרינן התם הדא אמרה שממנין זקנים בפה וממתניתין נמי מוכח כן:
שיער פקודה: פלוגתא דעקביה וחכמים בפ"ה דמסכת נגעים וכן ג"כ דם הירוק פלוגתא בפ' שני דמסכת נדה וכן ג"כ שיער בכור בעל מום פלוגתייהו בפ"ג דמסכת בכורות וסתמא דהכא כר' יהודה ודלא כר' יוסי דאמר דבששחטו אח"כ כ"ע ל"פ דשרי דמגו דמהניא שחיטה לצמר המחובר בו להתירו מהניא נמי לתלוש ומונח בחלון וכי פליגי במת אח"כ דצמר המחובר בו טעון קבורה ועקביא מתיר מה שנשר קודם מיתה וחכמים אוסרין גזרה שמא ישהנו וכו' ועיין במה שכתבתי שם בפ"ג דבכורות סוף הפרק. בפי' רעז"ל צריך להגיה מטמא דסבר האי ירוק כקרן כרכום היה וכו':
אין משקין לא את הגיורת וכו': ברכות פ"ג דף י"ט מייתי לה. ופירש שם רש"י ז"ל לא את הגיורת דבני ישראל אמור בפרשה פרט לאשת גר ועבד משוחרר ע"כ. ויש להסתפק אם כוונתו ז"ל לומר דדוקא אשת גר אבל גיורת אשת ישראל משקין או שמא ר"ל דכל שכן דגיורת אשת ישראל אין משקין וכדמשמע לישנא דמתניתין עיין:
והשקוה שמעיה ואבטליון: ירוש' פ' שני דסוטה איתא ששתתה ושנתה ושלשה לפניהם מאיש אחד:
דוגמא השקוה: בערוך ספר אחר דיכמא פי' גרים שכמותה. וכן הוא בירושלמי פ' ואלו מגלחין דיכמה ומפרש דכוותה. אכן הר"ר יהוסף ז"ל ראיתי שכתב על מה שפירש רעז"ל כלומר גרים כמותה כתב פירוש זה אינו נראה שהרי אומר במשנה השקוה ולא אמר השקו ע"כ:
א"ר יהודה וכו': בפ' תמיד נשחט (פסחים דף ס"ד.) ובילקוט סוף פרשת בהעלותך א"ר יהודה בן בתירה עתיד ליתן את הדין כל מי שאומר שעקביא בן מהללאל נתנדה וכו' ע"כ:
ואת מי נידו את אלעזד בן חנוך: כן הגיה הרב ר' בצלאל אשכנזי ז"ל בגמ' שם פ' מי שמתו (ברכות דף כ'.) וי"ס דגרסי בן הינד וכן הוא בירושלמי ר"פ ואלו מגלחין וגם בערוך ערך פק ופירש פקפק ענין זלזול היתר ושבור. ובקצת ספרים מצאתי מוגה הינוד בוי"ו ודלי"ת. ובטור א"ח סימן קנ"ח:
ללמד שכל המתנדה ומת בנדויו שב"ד סוקלים את אדונו: תניא מנודה שמת ב"ד סוקלין את ארונו ר' יהודה אומר לא שיעמידו עליו גל אבנים כגלו של עכן אלא ב"ד שולחין ומניחין אבן גדולה על ארונו ללמדך שכל המתנדה ומת בנדויו ב"ד סוקלין את ארונו. ובטור י"ד סי' של"ד. וכתב הר"ש שיריליו ז"ל דוגמא השקוה בירושלמי למדו מכאן למזלזל לזקן ואפילו לאחר מיתה חייב נידוי ובגמ' דילן אמרו על זה מספר אחר מיטתן של תלמידי חכמים מיטתן לשון מטו ממלכות בל ימוט ר"ל שנשמטו מדרך הישרה וחטאו א"נ צריכין אנו לפרש כדברי רש"י ז"ל שפירש שהן השקוה כדי להחשיבה כישראל שהיו שמעיה ואבטליון מבני בניו של סנחריב:
וסקלו ב"ד את ארונו: כדי שיתכפר לו ע"י הבזיון ההוא:
א"ר יוסי ח"ו וכו': ר' יוסי פליגי אדלעיל דקתני שנידו את עקביא ועוד שעמד בנדויו ומת בנדויו ונראה שהיה רשע וגס רוח:
שאין העזרה ננעלת: בערבי פסחים שהיו שערי העזרה ננעלים כששוחטין פסחים של כל כת וכת שהפסח נשחט בשלש כיתות כדתנן בפסחים:
על כל אדם מישראל: כלומר כשהיתה ננעלת עליהם והיינו כשנתמלאה מפה לפה ולא היה בכולן אדם חשוב בחכמה וביראת חטא כעקביא ובודאי שלא נידוהו. ודוגמא השקוה שאמר הוי כמו שפירש רבינו האיי גאון ז"ל וה"ק עקביא לא השקוה מי סוטה אלא היו כמיראין אותה שמא תודה שנטמאת והראוה כאילו מי סוטה הן כדרך שאמר שלמה גזרו את הילד החי ושלא לעשות כן אלא דרך חקירה כדי שיתגלה הסוד ע"כ מפני שהיה הקול שעמד אדם רשום בירושלם בנדוי בימי הבית הוצרך ר' יוסי לומר מי היה שעמד בנדוי שהיה אלעזר בן חנוך שפקפק בטהרת ידים שזלזל והיינו שלא היה נוטל מרביעית א"נ שלא היה נוטל עד הפרק וקיימא לן דכל המזלזל באחד מד"ס צריך נדוי:
והניחו אבן על ארונו: גם בזה פליג את"ק דסבר דסקלו ממש וקאמר איהו דאין צריך אלא רמז להודיע שצריך לב"ד לסקול את ארונו אבל אין סוקלים וכדאיתא בתוספתא עכ"ל ז"ל. משמע מתוך פירושו ז"ל שנמצא לו ז"ל שום משניות מוגהות במקום א"ר יהודה ח"ו א"ר יוסי ח"ו. וכן פירש ג"כ דר' יהודה דברייתא דכתיבנא לעיל בסמוך ס"ל כר' יוסי דמתניתין. וכן בברכות פרק מי שמתו כתוב ר' יוסי אלא שרש"ל ז"ל נראה שהגיה ר' יהודה. ואיתא בירושלמי שהביאו תוס' ז"ל בס"פ שני דסוטה דכרכמית שתתה ושנתה ושלשה לפני שמעיה ואבטליון וכתבתיו לעיל. וסקלו ב"ד את ארונו פי' בהנחת אבן על ארונו כדאיתא בסיפא והכי איתא בתשובות הרשב"א ז"ל סימן תשס"ג. וכתב עוד אבל מתעסקין עמו לכל דבר:
חס ושלום: שעקביה נתנדה שאין וכו' [הגהה דוק שלא אמר ח"ו שעקביא לא אמר כך אלא אע"פ שאמר כך לא נתנדה מתשובת הר"ר מרדכי ב"ר יצחק ן' קמחי ז"ל]:
יכין
ונעשך אב בית דין לישראל: [הא דמייתי תנא הך מעשה דא"ל חזור בך, קודם שהודיענו הד' דברים. נ"ל דה"ט. משום דלבסוף מייתי דאמר דוגמא השקוהו וכו', את אלעזר בן חנוך כו' וסקלו ארונו. וא"כ, אחר שסיפר יעניין מיתתו לא היה שייך למתני שא"ל חזור בך. ומכ"ש לת"ק שאמר שברכוהו, וודאי לא מסתבר שאחר שברכוהו יעשוהו אב"ד. רק קודם שזלזל א"ל כן]:
אמר להן מוטב לי להקרא שוטה כל ימי: שיחשבוני שוטה על שבזיתי השררות:
ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום: שאלמד הדין בהפך ממה שקבלתי מרבותי, שאני ידעתי שהם היו הרוב, ואתם אומרים שהחולקים עליהן היו הרוב [ועי' בפירוש הראב"ד במ"ז]:
שלא יהיו אומרים בשביל שררה חזר בו: ר"ל ואפילו הייתי באמת נזכר שהאמת כדבריכם, והייתי חוזר בי, אפ"ה הייתי ממאן בהשררות, שלא יאמרו מפני וכו':
הוא היה מטמא שער הפקודה: [נגעים פ"ה מ"ג]. ר"ל לשון פקדון, שהפקידה הבהרת השער לבן שבה על העור, והלכה לה. כגון, בהרת כגריס שנולד בה שער לבן, דטמא, וחזרת הבהרת ונרפאה, ונשאר השער במקומו, דטהור, וחזרה הבהרת במקום השער. דלחכמים טהור, מדקדם השער להבהרת. ולעקביא טמא, מדבתחלה קדמה בהרת להשער. מיהו בלא היה בתחלה בהרת רק שער לבן ואח"כ נולד הבהרת במקומה, לכ"ע טהור:
ודם הירוק: [נדה פ"ב מ"ו] אשה שראתה דם שהיה במרחה ירוק כאתרוג, טמא, דס"ל אדום הוא אלא שלקה מראיתו [כתוס' נדה די"ט]:
הוא היה מתיר: בהנאה:
שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון: חור שבכותל. ואורחא דמלתא נקט:
ואחר כך שחטו וחכמים אוסרים: דאי יהיה מותר צמרו אחר שחיטה, ישהנו לבכור בעל מום, כדי שיגדל צמר וינשרו, וכשישהה עי"ז להבכור, יכשל בו בגיזה ועבודה:
הוא היה אומר אין משקין: מי סוטה:
לא את הגיורת ולא את שפחה המשוחררת: מדאינן מזרע ישראל, וכתיב לאלה בתוך עמך:
וחכמים אומרים משקין: ואילה"ק הרי קיי"ל דקהל גרים לא מקרי קהל [כקדושין דע"ב ב'] ומה"ט מותר גרים וממזרים זב"ז. י"ל דקהל לא מקרי, אבל עם מקרי, דהרי רות אמרה עמך עמי:
אמרו לו מעשה בכרכמית: כך שם האשה:
אמר להם דוגמא השקוה: שלא מחקו מגילת סוטה, רק הטעוה ומחקו כתב אחר להשקותה, כדי שתודה:
ונדוהו ומת: שחשדוהו מדאמר כך בכעס, משמע טפי שהתכוון לומר, דמדהיו הם גרים השקוה לגיורת. ומדהתכוון לבזותן, מנדין לכבוד הרב [י"ד של"ד סמ"ג]:
אמר רבי יהודה חס ושלום שעקביא נתנדה שאין עזרה ננעלת בפני כל אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל: ר"ל כשהיו כל ישראל יחד בכל ערב פסח כששחטו הפסח ונעלו העזרה [כפסחים פ"ה מ"ה], לא נמצא בכולם צדיק וחכם כמותו. והרי שפתי צדיק ידעון רצון [משלי י' ל"ב], וכעס בחיק כסיל ינוח [משלי ז' ט']. וא"כ איך יחשדו לצדיק וחכם כמותו שיבזה בכעסו לרבותיהם של ישראל:
ואת מי נדו: באותו מעמד:
אליעזר בן חנוך שפקפק: שזלזל:
בטהרת ידים: שהידים יתטמאו ולא כל הגוף. כשנוגעו בדבר פלוני או פלוני, כמבואר במסכת ידים:
ומת בנדויו סוקלין את ארונו: לאו דוקא, רק מניחין אבן גדול על ארונו לסימן שנתנדה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת