משנה כריתות ג ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת כריתות · פרק ג · משנה ד | >>
יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד: טמא שאכל את החלב, והיה נותר, מן מוקדשים, וביום הכפורים.
רבי מאיר אומר, אם היתה שבת והוציאו [ בפיו ], חייב.
אמרו לו, אינו מן השם.
משנה מנוקדת
יֵשׁ אוֹכֵל אֲכִילָה אַחַת,
- וְחַיָּב עָלֶיהָ אַרְבַּע חַטָּאוֹת וְאָשָׁם אֶחָד:
- טָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַחֵלֶב,
- וְהָיָה נוֹתָר,
- מִן מֻקְדָּשִׁים,
- וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים.
- רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
- אִם הָיְתָה שַׁבָּת וְהוֹצִיאוֹ בְּפִיו,
- חַיָּב.
- אִם הָיְתָה שַׁבָּת וְהוֹצִיאוֹ בְּפִיו,
- אָמְרוּ לוֹ:
- אֵינוֹ מִן הַשֵּׁם:
נוסח הרמב"ם
יש אוכל אכילה אחת, וחייב עליה ארבע חטאות, ואשם אחד -
- הטמא - שאכל את החלב, והיה נותר, מן המוקדשין, ביום הכיפורים.
- רבי מאיר אומר: אם היתה שבת - והוציאו בשבת.
- אמרו לו: אינו השם.
פירוש הרמב"ם
ארבע חטאות - מבוארות, חטאת על אכילת חלב, וחטאת על אכילת נותר, וחטאת על אכילת קדשים והוא טמא, וחטאת על אכילה ביום הכפורים. ולפי שהוא נהנה מן ההקדש בשוגג חייב אשם מעילה כמו שיתבאר במעילה, ולולי שהאכילה הזאת בשגגה לא נתחייב עליה חטאת.
ויש בכאן עניינים ראויים שאבאר אותם לך דרך קצרה כדי שיתבאר לך בהם כל ההלכות האלו שבפרק הזה, ובהם יתבאר לך מה שנאמר בהם משלישי מיבמות בהלכה שהבטחנו שם לדבר במקום הזה. וזה:
- שהאסורים הרבים שחלים על דבר אחד, אי אפשר אלא באחד משלשה צדדים או בכולם, והוא איסור מוסיף, ואיסור כולל, ואיסור בת אחת.
- ואי אפשר שיחול איסור על איסור אלא באלו השלשה פנים, לפי כלל עיקרים שבידינו "אין איסור חל על איסור".
- המשל למה הדבר דומה, כגון שיהיה בשר נבילה או בשר בהמה טמאה או חלב שנתבשל בחלב, אינו חל איסור בשר בחלב על איסור הנבילה כדי שיהא האוכל ממנו חייב שתי מלקיות, אלא מלקות אחד בלבד, כמו שנתבאר במסכת חולין.
והנני מבאר לך אלו שלשה עיקרים בדוגמות מההלכה זו שאנו מפרשין אותה וכמו שבארנו בתלמוד, ועל פיהן תקיש האיסורין:
- אמרו שאמיתת הדין הזה הוא, שיהא האוכל נטמא קודם שיביא שתי שערות בשנים המסויימים, לכשיגיע לפרקו נאסר עליו אכילת חלב ואכילת קדשים בטומאה בשעה אחת, הרי אלו שני איסורין באין כאחת.
- וחייב גם כן במעילה על האכילה הזאת, לפי שקודם שהיתה הבהמה קדש היה אסור לאכול חלבה ומותר ליהנות בו, ולפי שהקדש נאסר בהנאה, ומיגו דאיתוסף ביה איסור הנאה איתוסף נמי איסור לעניין אכילה דחייב על אכילתו אשם מעילה, וזהו איסור מוסיף.
- וגם כן החלב הזה שאכל, קודם שיהא נותר היה מותר לגבוה ואסור להדיוט, וכשיהיה נותר נאסר לגבוה איתוסף נמי בה איסור לעניין אכילה, ולפיכך חייב על אכילתו משום נותר.
- ואם אכלו ביום הכפורים, איתוסף עליו איסור אכילת היום שהוא איסור כולל כל האוכלים וכל המשקים, והואיל ואסור ביום הזה לאכול בו דבר המותר הרי הוא גם כן מוסיף איסור בדבר האסור באכילתו, לפי שהוא כולל החלב הזה בכלל מה שאסור לאכול זהו איסור כולל.
- ושמור אלו העיקרים ושים אותם נגד עיניך, לפי שאין חלין בדבר אחד איסורים הרבה אלא באחד משלשה עיקרים, והוא איסור מוסיף ואיסור כולל ואיסור בת אחת.
ואמר רבי מאיר דוגמא אחרת באיסור בת אחת, והוא כשיוציא בפיו בשעת אכילתו שהוא חייב שתים משום מוציא מרשות לרשות בשבת וכן ביום הכפורים, לפי שאיסור שבת ואיסור יום הכפורים באין כאחת. ואין בזה חולק, אלא שההוצאה אינה אכילה כמו שאמרו.
ויש במה שנשאנו ונתננו עכשיו נקודה נפלאה, אנו מייעדין עליה לפי שהיא מפתח לעניינים אחרים, ומוסף על מה שיש בה מדקדוק העיון. וזה, שידוע הוא שבשר בחלב אסור בהנאה, והחלב דרך משל מותר בהנאה, לכשיבושל החלב עם החלב למה אינו חל איסור בשר בחלב על איסור חלב, והוא ההיקש בנבילה, שהוא איסור מוסיף כמו שאמרנו כאן בחלב הקדשים, ונתחייב על אכילתו מעילה לפי שניתוסף בו איסור הנאה. והתשובה על זה, שבשר בחלב נאסר בהנאה מפני שאסרו הכתוב לאכילה כמו שהקדמנו, שכל איסור באכילה אסור בהנאה עד שיפרט לך הכתוב, ואין שם כתוב שאוסר אכילתו [וכתוב שאוסר הנאתו], רק שני העניינים יחד הם איסור בשר בחלב, ולפיכך כשאנו אומרים אין איסור חל על איסור לא יחול איסור בשר בחלב על איסור נבילה, ולא היה אסור בהנאה אבל הוא מותר בהנאה והאוכל ממנו לוקה משום נבילה, ואין שם איסור בשר בחלב כל עיקר לפי שלא חל, ולא תהיה הקושיא במקומה עומדת ויהיה כמו חלב קדשים בשווה, אלא אם אמרנו עליו שהוא אסור בהנאה כמו שאנו אומרים בקדשים והאוכל ממנו אינו חייב משום בשר בחלב אז היה ראוי להקשות, ואין הדבר כן, אלא אנו אומרים שבשר זה בחלב לא נאסר בהנאה, הלא תראה המשנה אמרה בפירוש שבשר בהמה טמאה מותר לבשל בחלב ומותר בהנאה. וכבר נתבאר זה במקומו. וזכור העניין מפני שהוא מטעה הכל, ותקיש עליו בכל הדומה לו:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
ארבע חטאות - חד משום חלב, וחד משום אוכל קודש בטומאה, וחד משום נותר, וחד משום יום הכפורים יא. והא דקיימא לן בכל התורה כולה דאין איסור חל על איסור, הני מילי באיסור גרידא, כגון האוכל נבילת בהמה טמאה אינו חייב משום נבילה לפי שהוא איסור גרידא שאינו לא כולל ולא מוסיף. אבל הכא, אדם שהיה מתחילה טהור, היה אסור בחלב ומותר בשאר בשר של קדשים. נעשה טמא, מגו דנאסר בשאר חתיכות של בשר קדשים משום טומאה, אתסר נמי בחלב יב אע"פ שהיתה אסורה מתחילה, והיינו איסור כולל, שהאיסור האחרון כולל ואוסר דברים אחרים על האדם שהיו מותרים לו מתחילה. ומיהו לא אתוסף אסורא אחפצא, אלא אגברא אתוסף איסורא לגבי אחריני וגריר וכייל נמי להאי באסוריה. נעשה זה החלב נותר, היינו איסור מוסיף, דמעיקרא להדיוט אסור ולגבוה שרי יג, כיון שנעשה נותר נוסף איסור על החתיכה עצמה ליאסר אפילו לגבוה. ומתוך שחל עליה שם איסור נותר לאסרה לגבוה, חל עליה נמי שם נותר לגבי הדיוט להתחייב עליה משום נותר, אע"ג דבלאו הכי היתה אסורה להדיוט. חל עליה יום הכפורים, מגו דאתוסף איסורא לגבי גברא לאסרו בחולין שהיו מותרים לו קודם יום הכפורים, גורר וכולל נמי להאי חלב של מוקדשים בהדיה להתחייב עליו משום יום הכיפורים:
ואשם אחד - אשם מעילות על שנהנה מן הקדש בשוגג. ואף זה איסור מוסיף, דאתוסף איסורא על חפצא, דקודם דהקדישה היה חלב זה אסור באכילה ומותר בהנאה, אקדשה, נאסרה אפילו בהנאה, ומתוך שחל שם הקדש על החלב לאסרו בהנאה, חל עליו נמי להתחייב באכילתו משום נהנה מן ההקדש:
אם היה בשבת והוציאו בפיו - כשהיה אוכלו יד:
חייב - גם על ההוצאה. ובגמרא מפרש דהכי קאמר, אם היה יום הכפורים שחל להיות בשבת והוציאו, חייב שתים על ההוצאה, משום שבת ומשום יוה"כ, ששניהם באים כאחד, שבשעה שקדש היום לשבת קדש נמי ליוה"כ. וכשם שעירוב טו והוצאה לשבת כך עירוב והוצאה ליוה"כ. ואיסור חל על איסור באיסור בת אחת:
אינו מן השם - כלומר תנא לא קחשיב אלא חטאות הבאות מפני אכילה, והאי מפני הוצאה הוא:
פירוש תוספות יום טוב
ארבע חטאות. פירש הר"ב וחד משום יוה"כ כגון שאכל כוליא בחלבה. א"נ דמלייה בתמרי. דלא מחייב ביוה"כ. אלא על ככותבות. גמ'. וכתבו התוס' [ד"ה ארבע חטאות]. וא"ת אמאי לא חשיב חמשה. כגון נשבע שלא יאכלנה ואכלה [שחייב בקרבן עולה ויורד] וי"ל מידי דאיתיה בשאלה לא קתני. ומוקדשין דתני. אע"ג דהוו בשאלה מ"מ השתא שנשחטו ונזרק דמן כהלכתא ליתא בשאלה אבל ליכא למימר דאיירי בבכור שהרי קאמר בגמ' דף י"ד. אקדשיה מגו דאתוסף בה איסור וכו' ואי הוה מיירי בבכור לא הוה אומר אקדשיה. שהרי קדש בפטר רחם ע"כ. עיין ספ"ח דערכין. ומ"ש הר"ב אתסר נמי בחלב. פי' בחלב זה דמוקדשים. ומ"ש והיינו אסור כולל. ואפילו לר"ש דבמשנה ד' פ"ג דשבועות דלית ליה אסור כולל כמו שאכתוב כן בס"ד בסוף פ"ה. ומ"ש ולגבוה שרי. וא"נ מוקדשים יש בהם לכהנים ואינהו נמי כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו [*ומיהו הכא בחלב. דאינו אלא לגבוה]:
ואשם אחד. עמ"ש בספ"ה:
אם היתה שבת והוציאו. לשון הר"ב והוציאו בפיו. וכ"ה בנ"א. אבל מלשון התוס' נראה דל"ג בהדיא בפיו ואפשר דגם הר"ב לא גרס ליה במשנה. אלא מפרש לה הכי דבפיו הוציאו וכדכתבו התוס'. ומ"ש כשהיה אוכלו דאל"ה אין דרך הוצאה בכך כדתנן במשנה ג' פרק י' דשבת. אבל כשאוכלו כך כיון דקא מכוון [לאוכלו בהליכתו] מחשבתו משויא ליה מקום. גמ' ספי"א דשבת. וכתבו שם התוס'. דאע"ג דפיו למעלה מי' [שהוא מקום פטור כדפירש הר"ב שם ר"פ] ואינה רחבה ד' בטל הוא אגב ר"ה ועוד דמעביר למעלה מי' כלמטה וחשיב מונח בר"ה. ע"כ. [*והא דמעביר כו' ילפינן לה ממשא בני קהת בפ' המצניע דף צ"ב]:
חייב. כתב הר"ב בגמרא מפרש אם היה יוה"כ שחל להיות בשבת חייב שתים כו'. וכשם שערוב והוצאה לשבת כו'. פי' התוס' נתערבה הוצאה עם שאר מלאכות. ע"כ. והוא פי' דחוק מאד כ"ש דלישנא דוהוצאה לא דייק כלל לפירוש זה. ובגמ' יומא פ"ו דף ס"ו [ע"ב]. כתב רש"י ערוב כדי נסבה אלא דהא בהא תליא דלא תקינו חכמים ערובי חצרות אלא בשביל איסור הוצאה. שגזרו מרשות לרשות. גזירה משום הוצאה מרה"י לרה"ר ע"כ:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יא) (על הברטנורא) כגון שאכל כוליא בחלב'. א"נ דמלייה בתמרי דלא מחייב ביה"כ אלא על ככותבת גמ'. ועתוי"ט:
(יב) (על הברטנורא) פי' בחלב זה דמוקדשי':
(יג) (על הברטנורא) וא"נ מוקדשים דיש בהן לכהנים אינהו נמי כי קא זבו משלחן גבוה קא זכו. ומיהו הכא בחלב דאינו אלא לגבוה:
(יד) (על הברטנורא) דאל"ה אין דרך הוצאה בכך. כדתנן במ"ג פ"י דשבת. אבל כשאוכלו כך ביון דקא מכוין [לאוכלו בהליכתו] מחשבתו משויא לי' מקום. גמ'. ועתוי"ט:
(טו) (על הברטנורא) וכ' רש"י עירוב כדי נסבה. אלא דהא בהא תליא דלא תקנו חכמים ערובי חצרות אלא בשביל איסור הוצאה. שגזרו מרשות לרשות. גזירה משום הוצאה מרה"י לרה"ר. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
יש אוכל אכילה אחת: גמרא ס"פ הזורק דשבת ותוס' פ' חלון (עירובין דף פ'.) ובגמרא פ"ד אחין דף ל"ד ובפרק שבועות שתים בתרא (שבועות דף כ"ד) ותוס' זבחים פ' ב"ש (זבחים דף מ"ד) ודר"פ גיד הנשה ודס"פ כל הבשר ודפ"ק דתמורה דף ג'. ועיין בירושלמי ר"פ המניח. ועיין ברב אלפס ז"ל ספ"ד אחין שהאריך ז"ל לבאר מתניתין דהכא דשייכא אמתניתין דהתם כמ"ש שם ספ"ד אחין. וביד ספי"ד דהלכות מ"א ובפי"ח דהלכות פסולי המוקדשין סימן י"ט ובפ' ששי דהלכות שגגות סימן ד'. בפירוש רעז"ל באיסור גרידא כגון האוכל נבלת וכו'. אמר המלקט א"נ כגון היכא דאמר שבועה שלא אוכל חלב ואכל דאינו חייב אלא משום חלב ולא משום שבועה דאין איסור חל על איסור וכן נזיר שאמר שלא אוכל ענבים ואכל אבל במקום איסור מוסיף היכא דניתוספו אחרים על איסורו או באיסור כולל היכא דכולל דברים המותרים עם דברים האסורין כגון נזיר שאמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מגו דחל עליו איסור שבועה אתאנים חלה עליו נמי אענבים הרגמ"ה ז"ל:
ד' חטאות ואשם אחד: וא"ת אמאי לא חשיב חמשה כגון נשבע שלא יאכלנה ואכלה וי"ל מידי דאיתיה בשאלה לא קתני. ומוקדשין דתני אע"ג דהוו בשאלה מ"מ השתא שנשחטו ונזרק דמן כהלכתן ליתנהו בשאלה. אבל ליכא למימר דאיירי בבכור שהרי קאמר בגמרא אקדשיה מגו דאיתוסף באיסור וכו' ואי היה מיירי בבכור לא הוה אמר אקדשיה שהרי קדוש בפטר רחם תוס' ז"ל. אבל שם בשבועות דף כ"ד איכא בגמרא מאן דמוקי לה בבכור ואיכא כמה שנויי התם אפרכא דפריך התם משכחת לה חמש כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב דמגו דחייל אתמרים חייל נמי אחלב ומשני כי קתני איסור הבא מאליו אבל איסור הבא מעצמו כגון ע"י שבועה לא קתני אע"ג דאית ליה כולל נמי באיסור הבא מעצמו ואיכא נמי מאן דמוקי לה התם אליבא דר' אליעזר דאמר ס"פ שני דהוריות הנשיא מביא שעיר ע"ש ובמסקנא משני התם כי קתני מידי דחייל דוקא אמידי דאית ביה מששא אבל שבועה דחיילא נמי אמידי דלית ביה מששא כגון שאישן ושלא אישן לא קתני ע"כ. ובגמרא פריך וליתני חמש חטאות ונוקמה כגון דאכל כזית פיגול ומשני בחדא בהמה מיירי בשתי בהמות לא קמיירי ונותר ופיגול בחדא בהמה ליכא דפגול אינו אלא בד' עבודות של דם הלכך לא חייל עליה נותר. והדר פריך והרי משכחת פגול ונותר בחדא בהמה כגון וכו' ומשני באבר אחד קמיירי בשני אברים לא קמיירי. ופריך והא נמי משכחת ליה בחד אבר כגון וכו' ומשני בכזית אחד קמיירי בשני זיתים לא קמיירי ופריך ולא והא קתני יוה"כ וביום הכפורים כותבת הוא דמחייב וכותבת אית בה שני זתים ותירץ ר"פ להכי לא תנא פגול דלא מיירי בשני זיתי חלב. ודקא קשיא לך כותבת כגון דמלייה לחלב בתמרי והשלימו לככותבת אבל החלב עצמו אין בו אלא כזית ורב אדא בר אחא מתני חמש חטאות ומתרץ לה כגון כזית פגול מבהמה אחרת בהדה ולא משני כהני שנויי דקא משנינן ופריך עליה בגמרא וניתני שש חטאות ונוקמה כגון דאכל נמי כזית דם שהוא זית שלישי ומשני עליה דתנא בחדא אכילה קא מיירי בשתי אכילות לא קמיירי ושיערו חכמים דאין בית הבליטה מחזיק יותר משני זיתים:
ואשם: מעילות שאפילו הוא כהן גבי אימורים זר הוא:
אם היתה וכו': תוס' שבת פ"ק דף י"א ע"א ע"ב ודפ' עשירי דף צ"ב. ועיין בו שכתבתיו שם בסימן ג' והוא מה שאכתוב בסמוך בס"ד בשם הרגמ"ה ז"ל. וי"ס דגרסי אם היה שבת וכו'. ואיתה נמי בתוס' דעירובין פ' שני דף כ"ג ודפ' בתולה נשאת (כתובות דף ז') וירושלמי רפ"ק דשבת:
והוציאו חייב: פירוש הוציאו בפיו ואית דגרסי בהדיא בפיו וכן משמע מפי' הרגמ"ה ז"ל שאעתיק בסמוך בס"ד. וכן בכמה מקומות בתוספות:
אמרו לו אינו מן השם.: שם בירושלמי מסיים בה אינו מן השם שזה חייב משום מהלך וזה חייב משום מניח ויובן עם מה שאכתוב בסמוך בס"ד בשם תוס' ז"ל. וביד פי"ג דהלכות שבת סימן ג'. ובטור א"ח סימן תרי"א. וכתב הרגמ"ה ז"ל ואע"ג דאמרינן דהמוציא בפיו פטור שלא הוציא כדרך המוציאין ה"מ כי מוציא שאר חפציו בפיו אבל אוכל כדרכו והוציאו בפיו חייב ע"כ. וכן הוא מפורש שם ס"פ הזורק כמו שכתבתי שם. והקשו תוס' ז"ל וא"ת מה שייך זה לעניין אכולה וי"ל דה"פ והוציאו בפיו חייב דכיון שהניחו ברה"י בפיו והוציאו בר"ה מיחייב משום הוצאה דבליעתו היא הנחתו דהא מוציא שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב דכתיבתם זו היא הנחתם ע"כ:
תפארת ישראל
יכין
וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד: נ"ל דבהך מתני' וכמו כן בכולהו מתני' עד סוף פרקן, קמ"ל דאפשר דאיסור חל על איסור בין באכילות או בעילות, בג' אופנים, בכולל, מוסיף, או בת אחת:
וביום הכפורים: דחייב ד' חטאות. משום חלב. ומשום שאכל קודש בטומאת הגוף. ומשום שאכל נותר. ומשום שאכל ביו"כ. וחייב גם אשם מעילות משום שמעל בהקדש כשאכלו. ואע"ג דבאוכל הקדש שאינו שוה כלום אין בו מעילה [פסחים דכ"ט], א) והכא מדהו"ל נותר אסור בהנאה. י"ל דהתם היינו שצריך שיהיה הקודש מצד עצמו שוה פרוטה אילו היה חולין. תדע דאל"כ מעילה בכל קודש היכא משכחת לה, והרי אסור בהנאה. ועי' [כריתות דכ"ג ע"א]. ואע"ג דבכל דוכתא אין איסור חל על איסור. אפ"ה חייב הכא על כל איסור קרבן, דמיירי שהיה כאן או כולל או מוסיף או בת אחת. כיצד. מתחלה כשנולדה הבהמה היה אסור רק חלבה. אקדשה חל איסור מעילה על החלב באיסור כולל, דמדאיתוסף איסור הנאה גם בכל גוף הבהמה, נכלל נמי בהך איסור גם הנאת אכילת החלב שימעול ג"כ כשאכלו, אף שאכילתו כבר אסור היה. ולהכי חייב קרבן מעילה כשאכל החלב, מלבד החטאת שהיה חייב באכילתו תחלה. וכשנטמא אח"כ האדם שאכלו, הו"ל תו איסור כולל, דמקודם שנטמא לא היה אסור באכילת בשר קודש טהור, והשתא שנטמא, נאסר גם בו, ומגו דנאסר בו, נאסר גם בהחלב הזה באיסור טומאת הגוף, אף שכבר היה אסור מתחלה. וכשנעשה החלב הזה אח"כ נותר, הו"ל תו איסור מוסיף, דקודם שנעשה נותר היה החלב הזה עכ"פ מותר לגבוה, והשתא כשנתותר נאסר גם להקריבו לגבוה. ולהכי מדחל איסור נותר על החלב לאסרו לגבוה, חל נמי אהדיוט. חל ליה יו"כ הו"ל תו איסור כולל, דמדנאסר השתא זה האדם מלאכול כל מאכל שבעולם, נאסר גם בחתיכה זו:
והוציאו בפיו: שהוציאו בפיו בשעת האכילה כדרכו מרה"י לר"ה. דאילו בהוציאו בפיו שלא בשעת אכילה, אין דרך הוצאה בכך ופטור [כשבת פ"י מ"ג]:
חייב: דבליעתו היא הנחתו. ולפי מה דקיי"ל [א"ח תרי"א] דיש חיוב הוצאה גם ביו"כ, נקט שאם היה שבת, ר"ל דאם חל יו"כ בשבת, חייב ג"כ עוד ב' חטאות משום הוצאה, משום שבת ומשום יו"כ, דאיסור חל על איסור בשחלין שניהן בבת אחת, והרי כשקידש היום חלו שניהן כא':
אמרו לו אינו מן השם: ר"ל אין חיוב חטאת זה משום שם אכילה, רק משום הוצאה, ולהכי לא חשבינן ליה, כמו דלא חשבינן שאר פעולה שעשה בשעה שאכל, כגון שהבעיר אש ביו"כ בשעה שאכל, וכדומה. ור"מ חשיב ליה, דעכ"פ באותו כזית חלב שאכל ובאותה פעולה כשהיתה בפיו, נתרבו חיובי החטאת. [אב"י ל"מ נ"ל להוסיף על דברי קדשו של ע"ר, דר"מ ס"ל דכיון דאינו חייב בהוציאו בפיו רק באוכל. ובדרך אכילה, א"כ בכה"ג שם הוצאה תלוי בעניין האכילה, ועי' מ"ש בס"ד שבת פ"י סי' ט"ו]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת