משנה כלים כח ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק כח · משנה ה | >>
כפה שהוא טמא מדרס, ונתנו על הספר, טהור מן המדרס, אבל טמא טמא מת.
חמת שעשאה שטיח, ושטיח שעשאו חמת, טהור.
חמת שעשאה תורמל, ותורמל שעשאו חמת, כר שעשאו סדין, וסדין שעשאו כר, כסת שעשאה מטפחת, ומטפחת שעשאה כסת, טמא.
זה הכלל, כל ששינהו לשמו, טמא.
לשם אחר, טהור.
משנה מנוקדת
כִּפָּה שֶׁהוּא טָמֵא מִדְרָס,
- וּנְתָנוֹ עַל הַסֵּפֶר,
- טָהוֹר מִן הַמִּדְרָס,
- אֲבָל טָמֵא טְמֵא מֵת.
- וּנְתָנוֹ עַל הַסֵּפֶר,
- חֵמֶת שֶׁעֲשָׂאָהּ שָׁטִיחַ,
- וְשָׁטִיחַ שֶׁעֲשָׂאוֹ חֵמֶת,
- טָהוֹר.
- וְשָׁטִיחַ שֶׁעֲשָׂאוֹ חֵמֶת,
- חֵמֶת שֶׁעֲשָׂאָה תּוּרְמָל,
- וְתוּרְמָל שֶׁעֲשָׂאוֹ חֵמֶת,
- כַּר שֶׁעֲשָׂאוֹ סָדִין,
- וְסָדִין שֶׁעֲשָׂאוֹ כַּר,
- כֶּסֶת שֶׁעֲשָׂאָהּ מִטְפַּחַת,
- וּמִטְפַּחַת שֶׁעֲשָׂאָהּ כֶּסֶת,
- טָמֵא.
- וּמִטְפַּחַת שֶׁעֲשָׂאָהּ כֶּסֶת,
- זֶה הַכְּלָל:
- כָּל שֶׁשִׁנָּהוּ לִשְׁמוֹ,
- טָמֵא;
- לְשֵׁם אַחֵר,
- טָהוֹר:
- כָּל שֶׁשִׁנָּהוּ לִשְׁמוֹ,
נוסח הרמב"ם
כפח שהוא טמא מדרס,
- ונתנו על הספר - טהור מן המדרס, אבל טמא טמא מת.
- חמת שעשאה שטיח, ושטיח שעשאו חמת - טהור.
- חמת שעשאה תורמל, ותורמל שעשאו חמת,
- כר שעשאו סדין, וסדין שעשאו כר,
- כסת שעשאה מטפחת, ומטפחת שעשאה כסת - טמא.
- זה הכלל -
- כל ששינהו לשמו - טמא,
- לשם אחר - טהור.
פירוש הרמב"ם
כפה - שמניחים הנשים על ראשן.
ואמרו שהוא טמא מדרס, אינו רוצה בזה שהוא יטמא במדרס, ואמנם ביאורו שהכפה אשר דינה שיטמא במדרס כמו שהתבאר ברביעי מזבים, אם שם אותה מטפחת ספרים הנה כבר הציל משיטמא במדרס ויטמא בשאר טומאות.
וחמת - הוא הנוד.
ושטיח - עור שטוח כשאר העורות.
ועניין אמרו לשמו, אם היו השני כלים אשר ישתנו ואשר היה לו השינוי אשר יחברם עניין אחד, כמו החמת והתורמל אשר הן כלי קבול, והכר והסדין אשר הן יחד טמאים במדרס לפי שהן יחד ראוין למשכב, וכן הכסת והמטפחת. ולא יטעך אמרו סדין ומטפחת ונחשבם מעור, לפי שהכר והכסת כבר יהיו של עור וכבר יהיו של בגד, ורוב מה שישולח שם כר וכסת הוא על הבגד.
ולשם אחר, הוא כמו עור של שטיח אשר הוא פשוט ואמנם יטמא במדרס לבד כמו שקדם, והחמת אשר תטמא בשאר טומאות. ונוסחת התוספתא "המשנה בכלי העור, מן הפשוט לפשוט טמא, מן הפשוט למקבל ומן המקבל לפשוט ומן הקבול לקבול טהור, ובבגד הכל טמא".
וכאשר נטמא עור השטיח ושמהו חמת כבר נטהר והוא חמת טהור, וכן כאשר נטמא החמת ועשה ממנו שטיח כבר נטהר והיה עור טהור. אולם כאשר נטמא הסדין במדרס ושמהו כר, או נטמא הכר במדרס והתיר תפירתו ושמהו סדין, הנה ישאר טמא מדרס כמו שהיה, ולא בכמו זה השינוי הוסר טומאתו:
פירוש רבינו שמשון
כפה. שבראשה יש לו טומאת מדרס. ונתנו לספר גרסינן בפ' נגמר הדין (דף מח.) ולא על הספר דהא בעי למימר התם בהזמנה בעלמא ומסיק נתנתו וכרכתו ואפילו בלא שינוי מעשה טהור מן המדרס דאי בשינוי מעשה איירי היכי דייק מינה הזמנה מילתא היא אפילו לא נתנתו לספר טהור מן המדרס דכיון דעשה בו שינוי מעשה והוה ליה למידק ממתניתין דלעיל דעולים מטומאה בשינוי מעשה ולאקשויי לרבא דאמר באורג בגד למת הזמנה לאו מילתא [היא] אלא ודאי הכי דייק מדטהר מן המדרס בנתינה לספר בעלמא דהיינו ייחוד שמע מינה מילתא היא ונאסר לתשמיש ראשון ולכך לא חשיב שינוי מעשה כיון דנאסר לתשמיש קמא ומשני נתנתו וכרכתו דבנתינה וכריכה נאסר לתשמיש קמא אבל בחד מינייהו לא דצר ביה ולא אזמניה שרי:
חמת ושטיח. תרוייהו טמאין מדרס כדתנן לעיל בכמה דוכתי ואפ"ה כיון דשינה מזה לזה אפילו בלא שינוי מעשה הוה ליה ככלי שנשבר וטהור אבל מקבל טומאה מכאן ולהבא או מקיבול לפשוט או מפשוט לקיבול ובשלא עשה בו שינוי מעשה דאם עשה שינוי מעשה בכל ענין טהור אי נמי דדווקא בשינוי מעשה איירי כולה מתניתין ואפילו מפשוט לפשוט לא חשיב שינוי מעשה דידיה ולא מהני. בכולהו גרסינן במתניתין טהור במשנה דוקנית דחמת ותורמל וכר וסדין וכסת ומטפחת הוי מקיבול לקיבול או מקיבול לפשוט או מפשוט לקיבול ובמשניות שכתוב טמא אין גרסא זו נכונה אלא טהור גרסינן והא דלא עריב בהדייהו חמת ושטיח משום דתני נמי חמת ותורמל והוה שייך למיתני חמת שעשאו שטיח או תורמל שטיח ותורמל שעשאו חמת ואינו רוצה לשנות מסדר האחרים:
תניא בתוספתא [שם פ"ו]. המשנה בכלי עור מן הפשוט לפשוט טמא מן הפשוט לקיבול ומן הקיבול לפשוט ומן הקיבול לקיבול טהור ובבגד הכל טמא. פירוש מן הפשוט לפשוט כגון שטיח שעשאו חמת. ומן הקיבול לפשוט כגון חמת שעשאו מטפחת ומטפחת שעשאו שטיח מן הפשוט לקיבול כגון שטיח שעשאו חמת. ומן הקיבול לפשוט כגון חמת שעשאו שטיח. ומקיבול לקיבול כגון חמת שעשאו תורמל או תורמל שעשאו חמת. ובבגד הכל טמא בין מקיבול לפשוט בין מפשוט לקיבול בין מקיבול לקיבול:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
כיפה - מטפחת שבראש האשה. ויש לה טומאת מדרס, שפעמים שהיא יושבת עליה:
ונתנו על הספר - אם יחד אותו לספר וכרך אותו עליו:
טהור מן המדרס - אבל טמא שאר טומאות:
חמת - נאד של עור:
שעשאו שטיח - עור שטוח על הארץ לישב עליו. וחמת ושטיח תרוייהו טמאין מדרס, ואפילו הכי כיון דשינה מזה לזה ואפילו בלא שינוי מעשה הוה ליה ככלי שנשבר וטהור, אבל מקבל טומאה מכאן ולהבא:
תורמל - כלי עור שהרועה מניח כליו לתוכו:
הכי גרסינן, כסת שעשאו מטפחת ומטפחת שעשאה כסת טהור - ולא גרסינן טמא. וכך היא גירסת רבותי. וכן מצאתי במשנה דווקנית. והכי מוכח מן התוספתא. וטעמא דבכולהו טהור, כדתנן בסמוך, זה הכלל לשמו טמא לשם אחר טהור, ומפרש בתוספתא, לשמו מכלי פשוט לכלי פשוט, כגון משטיח למטפחת או ממטפחת לשטיח, ושלא לשמו מכלי פשוט לכלי קבול ומכלי קבול לכלי פשוט, ומכלי קבול לכלי קבול נמי, הכל שינוי שלא לשמו וטהור. ואם כן חמת שעשאה תורמל דשינהו מקבול לקבול נמי טהור, וכר שעשאו סדין וסדין שעשאו כר דהוי שינוי מקבול לפשוט ומפשוט לקבול נמי טהור. ואי קשיא, אמאי לא ערבינהו ותנינהו חמת שעשאה שטיח ושטיח שעשאו חמת בהדי הנך, כיון דכולהו טהור הוא. הא לא קשיא, משום דקא בעי למיהדר ולמתני [חמת] זמנא אחריתי כדתני חמת שעשאה תורמל והוה צריך למתני חמת שעשאה שטיח או תורמל, ואינו רוצה לשנות מסדר האחרים. ורוב ספרים גורסים טמא, ואיני יודע ליישב גירסא זו מכוונת:
פירוש תוספות יום טוב
כפה שהוא טמא מדרס. כתב הר"ב שפעמים שהיא יושבת עליה. ועיין במשנה ט"ז פכ"ד. ועוד עיין בריש פ"ד דזבים:
[*אבל טמא טמא מת. והר"ב כתב שאר טומאות. דטומאת מת לאו דוקא. כמו שפי' הר"ב בריש פכ"ד. וכתבתי שם הטעם בס"ד]:
חמת שעשאה תורמל וכו'. כר שעשאו סדין כו' טמא. והר"ב כתב דגרסי' טהור. וכ"כ הר"ש אבל גירסת הרמב"ם טמא ומפרש כל ששינהו לשמו אם היו השני כלים אשר ישתנו [היה לו השינוי] אשר יחברם ענין א' כמו החמת והתורמל [ששניהן] כלי קבול והכר והסדין אשר הן יחד טמאים במדרס. לפי שהן יחד ראויין למשכב. וכן הכסת והמטפחת. ולשם אחר הוא כמו עור של שטיח אשר הוא פשוט ואמנם יטמא במדרס לבד כמו שקדם והחמת אשר תטמא בשאר טומאות. עוד כתב ולא יטעך אמרו סדין ומטפחת ותחשבם מעור לפי שהכר והכסת כבר יהיו של עור וכבר יהיו של בגד ורוב מה שישולח שם כר וכסת [סתם] על הבגד. עוד כתב ונוסח' התוס' המשנה בכלי עור מן הפשוט לפשוט טמא מן הפשוט למקבל ומן המקבל לפשוט ומן הקבול לקבול טהור. ובבגד הכל טמא ע"כ. וכן הביאה הר"ש וכן ראיתי [בתוספתא] ברפ"ו מבבא בתרא דמכילתין וצריך לומר דס"ל להרמב"ם דמשנתינו ותוספתא חלוקים הם דלמשנתינו מכלי קבול לכלי קבול נמי טמא. כמו מפשוט לפשוט. דשניהן בכלל כל ששינהו לשמו הן. וטמא. וכן בחבורו פכ"ד מה"כ כשהעתיק התוס' נתחכם להשמיט מקבול לקבול. ואח"כ העתיק משנתינו וכתב חמת שעשאו תורמל או תורמל שעשאו חמת. הרי הן מדרס כשהיו. ותמיהני על הכ"מ שהראה מקום על התוספתא. ולא העיר שבדין מכלי קבול לכלי קבול לא פסק כהתוספתא. עוד יש לדקדק בדברי הרמב"ם דכיון שכתב דכר וסדין וכן כסת ומטפחת הן ג"כ בכלל ששינהו לשמו. לפי שהן יחד ראוין למשכב. מפני מה א"כ הוצרך לזה לומר שלא נטעה לחשוב [*שהסדין והמטפחת] הן של עור. הא אפילו הן של עור נמי טמאים. שהרי הם בכלל ששינהו לשמו. ואי משום דבתוספתא שנינו ובבגד הכל טמא אם כן לא היה צריך לזה הטעם שהן יחד ראוין למשכב. ובחבורו העתיק כר של בגד כו' [*ועשאהו סדין וכו'] או כסת של בגד [*שעשאהו מטפחת] ולא כתב בו טעם שהן יחד ראוין למשכב. אבל נראה שסובר דכיון שהוא בגד הכל טמא וכדברי התוס'. ולפי זה הך כללא דתנינן לא קאי אדסמיך ליה כר וכסת שהרי הן של בגד והכל טמא. אלא ארישא מהדר חמת שעשאה שטיח כו'. וחמת שעשאה תורמל כו'. [*ועוד נ"ל שלא כתב ואל יטעך כו'. לענין טעם הדין. אלא להזהיר מהטעאה בעלמא שכן אין נמצא סדין ומטפחת שיהיה עור ויחשוב הטועה שמפני שנשתנו לכר וכסת. והן של עור. א"כ אף הנה על כרחין של עור הן. לז"א שהוא טעות שאע"פ שהכר וכסת יהיה של עור הנה הנם ג"כ של בגד כשנשנו סתם הם של בגד. וכן כאן נשנו סתם ולפיכך הם של בגד]:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
.אין פירוש למשנה זו
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
בפה שהוא טמא מדרס: בסנהדרין פ' נגמר הדין מוכח דגרסי' ונתנו לספר ול"ג על הספר דהא בעי למימר התם בהזמנה בעלמא בלא כריכה על הספר ומסיק נתנתו וכרכתו:
ומטפחת שעשאה כסת: בתוס' ב"מ פ' האומנין ד' ע"ט ודפ' בתרא דע"ז ד' ס"ה הוכיחו ממתני' דכר גדול מכסת ועוד הוכחתי אני הדיוט ראיה מן התוספתא לעיל פי"ו ועוד יש קצת ראיה ממתני' דבסמוך דקתני כסת הסבלין דודאי דאין הסבל משים תחת משאו דבר גדול וכבד וכן משמע מן הערוך בערך כסת ויותר מבואר בערך כר. וראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל כסת שעשאו מטפחות ומטפחות שעשאן כסת:
תפארת ישראל
יכין
כפה: היא שבכה שבראש הנשים הויבע בל"א. ומק"ט מדרס מדעשוי נמי לישב עליו [כפכ"ד מט"ז]:
ונתנו על הספר: ויחדו ג"כ שיהיה מעתה לספר. דאל"כ הרי כל צר ביה ולא אזמניה שרי להדיוט [כא"ח מ"ב וקנ"ד] וא"כ אכתי היה תורת קב"ט מדרס עליו. ואע"ג דלעיל [מ"ד] ס"ל לב"ה שאינן מצויירות טמאות מדלא מנכרא שהן של קדושה. והרי ה"נ לא מנכר שהן של ספרים. ודוחק לומר דהכא רק כל עוד שהכפה נתונה על הספר. דניכר שהוא על ספר נטהר ממדרס. י"ל התם הרי רק משום דכריכה כב"ק הוה מטמאינן לה. וכיון דב' התמונות של קדושה ושל הדיוט שוין שפיר גזרינן הא אטו הא. אבל הכא לאו משום התמונה מטמאינן לה. דא"כ כל מילי שתמונתו כחזי לישיבה נטמאו במדרס. או בכל מילי שתמונתן שוות. וחדא מיוחד למדרס. נגזור הא אטו הא. ונטמאו שניהן במדרס. אלא רק בדחזי למדרס תליא מלתא. וכיון דהכא עשה בה מעשה. שיחדו והניחו על הספר לא חזי תו לישיבה. והו"ל כסדין שעשאו ווילון [פ"כ מ"ו] דנטהר תו ממדרס:
אבל טמא טמא מת: דהרי יש לו ב"ק ממש. ככל כיפה. ועדיף טפי ממטפחת שמיוחד רק לכריכה שאמק"ט [כספט"ז ופכ"ד מי"ד] אבל הכא כל שיש לו ב"ק מ"מ טמא [כפי"ז מט"ו]:
חמת שעשאה שטיח: ר"ל חמת שהיה טמא מדרס [כפ"כ מ"א] ונתק תפירותיו סביב והפשיטו ועשאו שטיח לישב עליו:
טהור: דאע"ג דהשתא נמי חזי לישיבה כמעיקרא וכשישב עליו הזב השתא נעשה מדרס. אפ"ה טומאת מדרס דמעיקרא נתבטל ממנו מדהו"ל כנשבר בינתיים ועשאו כלי אחר. ונ"ל דעכ"פ טמא מגע מדרס לת"ק דר' יוסי [פכ"ז מ"ט] וכ"ש דמק"ט להבא כמדרס לכ"ע:
חמת שעשאה תורמל: הוא כיס הרועה שיש בו הרבה כיסין קטנים [כפי"ט מ"ח]:
ותורמל שעשאו חמת: דכיון דמעיקרא והשתא כיס הוא. רק שמשונה קצת בתמונתו מבתחלה. להכי נשאר גם בטומאת מדרס שנטמא בו תחלה:
זה הכלל כל ששינהו לשמו: ר"ל בין ששינהו מב"ק לב"ק אחר. כחמת שעשאו תורמל. או שעשה פשוט מפשוט אחר. כמשטיח למטפחת אף שזה קטן וזה גדול [כספכ"ו] או ב"ק שעשאו פשוט. אבל שניהן משתמשין תשמיש א'. ככר וסדין במשנתינו דשניהן להציע תחתיו בלילה וכ"כ כסת ומטפחת שניהן עשויין לישב או למשכב עליהן. כל הנך מקרי ששינהו לשמו [וכסת ומטפחת טמא היינו כראב"צ ספ"כ]. ונ"ל דה"ט נמי בסדין שעשאו ווילון. שנשאר בטומאת מגע טומאה שבו מעיקרא [כפכ"ז סי' ס"ה] ה"ט מדהו"ל מפשוט לפשוט. ורק טומאת מדרס דמעיקרא פרח השתא מיניה. מדלא חזי השתא למדרס. [ותוספתא פ"ו דב"ב אמרינן דרק במשנה מפשוט לפשוט נשאר בטומאה דמעיקרא. אבל במשנה מקבול לקבול. דינו כמשנה לקבול מפשוט. או מקבול לפשוט. דבכולן פרח טומאה. ונ"ל דטעמיה דדוקא במשנה מפשוט לפשוט. דגם אחר השינוי חזי ממש להתשמיש דמעיקרא דהיינו לישיבה להכי נשאר בטומאתו. אבל במשנה מב"ק לב"ק אחר. אף דגם לאחר השנוי יש לו ג"כ ב"ק. עכ"פ אינו ראוי לקבל מה שקבל מעיקרא כחמת ותורמל. להכי שנוי מעליא הוה. ופרח מינה טומאה דמעיקרא]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת