משנה כלים כד טז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק כד · משנה טז | >>
שלש סבכות הן.
של ילדה, טמאה טומאת מדרס.
של זקנה, טמאה טמא מת.
ושל יוצאת לחוץ, טהורה מכלום.
משנה מנוקדת
שָׁלֹשׁ סְבָכוֹת הֵן:
- שֶׁל יַלְדָּה,
- טְמֵאָה טֻמְאַת מִדְרָס;
- שֶׁל זקֵנָה,
- טְמֵאָה טְמֵא מֵת;
- וְשֶׁל יוֹצֵאת לַחוּץ,
- טְהוֹרָה מִכְּלוּם:
- שֶׁל יַלְדָּה,
נוסח הרמב"ם
שלש סבכות הן -
- של ילדה - טמאה מדרס.
- ושל זקנה - טמאה טמא מת.
- ושל יוצאת החוץ - טהורה מכלום.
פירוש הרמב"ם
סבכה - היא כיפה ישאוהו הנשים על ראשן, והיא סבכה דקת הנקבים מאד ולזה נקרא "סבכה", עד שיראה השער מתחתיה.
וכאשר היא של ילדה - ראויה לישב עליה, ולזה נאמר בה שהיא טמאה מדרס.
ושל זקנות - אינה ראויה למושב לגודל נקביה או לתכונת מלאכתן.
ושל יוצאת החוץ - שהיא מוכנת כאשר תצא מבית לבית ישאו אותה על ראשן. וכבר פירשו "יוצאת החוץ" מעניין הפרסום תרגום "הכזונה"(בראשית לד, לא) "הכנפקת ברא". הכוונה בזה שזאת הסבכה אינה כלי:
פירוש רבינו שמשון
של ילדה. בתוס' [ב"ב פ"ב] של זקנה טמאה מדרס ושל ילדה טמאה טמא מת. נקרעה אינה מקבלת רוב השיער טהורה מכלום. וכן נרא' דהא לקמן תנן פכ"ח [מ"ט] סבכה של זקנה טמאה משום מושב שהזקנה אינה מקפדת ויושבת עליה:
ושל יוצאת החוץ. דהיינו נקרעה ואינה מקבלת רוב השיער דתוס' ודתנן לקמן בסוף פכ"ח ובערוך פי' דהיינו סודר שמשימות הנשים כשיוצאות לשוק:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
סבכות - כיפה שנושאות הנשים על ראשן, עשויה כעין רשת שיש בה נקבים דקין:
של ילדה - ראוי לישיבה, ולכך טמאה מדרס:
של זקנה - מעשיה מוכיחים עליה שאינה ראויה לישיבה. ובתוספתא תניא, של זקנה טמאה מדרס, שאינה מקפדת עליה ופעמים יושבת עליה יז. ושל ילדה שמקפדת על כליה, אינה יושבת עליה, ולכך טמאה טמא מת:
ושל יוצאות החוץ - סודר שנותנות הנשים על ראשן כשיוצאות לחוץ. ויש מפרשים, יוצאות החוץ, תרגום זונה נפקת ברא, כלומר סבכות של זונות:
טהורות - לפי שאינן חשובות כלי. פירוש אחר, סבכות שנקרעו ורוב שער האשה יוצא לחוץ, שאינן מקבלות רוב שער ראשה של אשה:
פירוש תוספות יום טוב
של ילדה טמאה טומאת מדרס. פירש הר"ב שראוי לישיבה. וכ"כ הרמב"ם. וכתב עליו הכ"מ שאפשר שהיו באותו זמן הילדות נותנות סבכה שלהן ע"ג הכסת וישנות עליה [כההיא דמתני' יד] והזקנות לא היו נוהגות כן. ע"כ. ומ"ש הר"ב ושל זקנה מעשיה מוכיחים עליה. כ"כ הרמב"ם אינה ראויה למושב לגודל נקביה או לתכונת מלאכתן. ומ"ש הר"ב ובתוספתא תניא של זקנה טמאה מדרס כו'. מסיים בה הר"ש. וכן נראה דהא לקמן תנן פכ"ח משנה ט סבכה של זקנה טמאה משום מושב:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יז) (על הברטנורא) וכן נראה לקמן פרק כ"ח משנה ט'. הר"ש:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
של זקנה טמאה טמא מת: בתוספתא תניא של זקנה טמאה מדרס וכן נראה דהא לקמן בפכ"ח תנן שבכה של זקנה טמאה מושב והכי מסתבר דזקנה אינה מקפדת לישב עליה הר"ש והרא"ש ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל פי' בלישנא דמתני' ודלא כתוספתא ומתני' דלקמן תרצה כמו שכתב שם רעז"ל והתוספתא ג"כ נוכל לתרץ דשני מיני סבכות יש לילדה אחת מקפדת עליה ואחת אינה מקפדת עליה ועוד י"ל דילדה דמתני' היינו בחורה ומקפדת וילדה דתוספתא היינו ילדה ממש וכן ג"כ פסק הרמב"ם ז"ל בחבורו בהלכות כלים פכ"ז כלשון משנתנו:
ושל יוצאת לחוץ: י"מ סבכה שנקרעה ורוב שיער האשה יוצא לחוץ והיא משנה לקמן ספכ"ח. עוד פי' הרמב"ם ז"ל של יוצאת לחוץ מלשון זונה אלא שהכוונה שהיא עשויה לצאת בה במחול משחקים וסבכה זו עשויה לשחק בה הלייצנים לפני שותי שכר אמנם בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל המוגה על ידי הרב בצלאל אשכנזי ז"ל מצאתי כתוב ושל יוצאת החוץ שהיא מוכנת כאשר תצא מבית לבית במבוי עצמו ישאו אותה על ראשן ויש שפירשו יוצאת החוץ מענין הפרסום תרגום הכזונה הכנפקת ברא הכונה בזה שזאת הסבכה עשויה לשחוק הנקרא כייאל ע"כ. והרמב"ן ז"ל בפרשת וישב בפסוק כי כסתה פניה כתב ושל יוצאת לחוץ טהורה מכלום יוצאת חוץ היא הזונה נפקת ברא ונותנת שבכה על קצת הראש לא שתשכב עליה ותהיה טמאה מדרס ולא לכסות בה ראשה ותטמא טמא מת אבל לכסות קווצותיה ולהיותה מתחת השבכה נראין ואינם נראין ולכך טהורה מכלום עכ"ל ז"ל וי"ס שהנוסח בלשונו לקשוט קווצותיה וכו':
תפארת ישראל
יכין
שלש סבכות: הוא כפה שבראש הנשים הויבע בל"א. ועשוי מבגד דק שנקרא פלא"ר בל"א:
טמאה טומאת מדרס: דמדהוא רך חזי לישיבה ולא שייך בכזה לומר עמונמ"ל. משום שלכך נעשה בתחלה שכשלא תצטרך לו. תניחה תחתיה לישב עליו ודמי טפי לקלוסטר ותורמל וחביריו [שנזכרו פ"כ מ"א] שגם הם אע"ג שכשיצטרך להם א"ל עמונמ"ל. אפ"ה מדמתחלה עשו אותם לישב עליהן ביני ביני. נעשו מדרס מה"ט:
טמאה טמא מת: דמדהוא מגוייץ וקשה יתקלקל כשתשב עליו. והר"ב הביא תוספתא שגורסת בהיפוך מגרסתינו וז"ל של זקנה טמאה מדרס מדאינה מקפדת לישב עליו. משא"כ בילדה וכך גרס רב"א גם במשנתינו. וכך הוא הגירסא בתוספתא שלפנינו [פ"כ דב"ב דכלים] וכל זה פירשתי לפי דעת רבותינו. אולם אם נגרס כך במשנתינו. א"כ היינו הך דתנינן לקמן [פכ"ח מ"ט]. ול"ל תרתי בחדא מכילתא. ול"מ היה נ"ל לקיים גירסת הספר במשנתינו. רק דסבכה דהכא אינה כי הך סבכה דלקמן [פכ"ח] דהתם היינו כיפה שבראשה. [וכן משמע התם במשנה י'] ורק בה חמור של זקינה משל ילדה. והיינו נמי סבכה דתוספתא. שהיינו נמי כפה שבראשה. אבל סבכה דהכא אינה כפה. רק הוא צעיף שקורין שלייער בל"א. ומדמכסת בו ראשה נקרא גם הוא בשם סבכה. מיהו של ילדה ארוך הוא ומכסת בו ראשה ורוב גופה. ולכן כשיושבת יושבת על החלק המדולדל מלאחריה. ולהכי מק"ט מדרס ככל בגדי ע"ה שהן מה"ט מדרס לפרושים [כחגיגה י"ח ב] משום שכשישב והוא לבשן. נתמך היושב על חלק הבגד שמלאחריו. והרי סגי כשנתמך רוב הזב על מקצת המשכב [כזבים פ"ה מ"ה]. מיהו כל זה בצעיף של ילדה. אבל של זקינה אינו רגיל להיות ארוך כל כך. עד כשיעור דלדולו לאחוריה שתיכל לישב עליו כשתעטוף בו ראשה:
ושל יוצאת לחוץ: הוא כעין סבכה קטנה שהאשה חוזרת ונותנת על כפה שבראשה לצניעות או לקישוט כשיוצאת לחוץ:
טהורה מכלום: מדאין בו כשיעור בגד. וי"א דשל יוצאת לחוץ. היינו סבכה של זונה. דתרגום של זונה היינו נפקת ברא. וטהורה. מדאינו רק לבוש לחציפות לא חזי לאדם. ולא מחשב בגד. דבטל דעתה אצל כל אדם:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת