משנה כלים ח י

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק ח · משנה י | >>

[עריכה]

מגע טמא מת, שהיו אוכלין ומשקין לתוך פיו, הכניס ראשו לאויר התנור טהור, טימאוהו.

וטהור שהיו אוכלין ומשקין לתוך פיו והכניס ראשו לאויר התנור טמא, נטמאו.

היה אוכל דבילה בידים מסואבות, הכניס ידו לתוך פיו ליטול את הצרור, רבי מאיר מטמא, ורבי יהודה מטהר.

רבי יוסי אומר, אם הפך, טמא.

אם לא הפך, טהור.

היה פונדיון לתוך פיו, רבי יוסי אומר, אם לצמאו^כה, טמא.

משנה מנוקדת

[עריכה]

מַגַּע טְמֵא מֵת,

שֶׁהָיוּ אֳכָלִין וּמַשְׁקִין לְתוֹךְ פִּיו,

הִכְנִיס רֹאשׁוֹ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר טָהוֹר,

טִמְּאוּהוּ.

וְטָהוֹר שֶׁהָיוּ אֳכָלִין וּמַשְׁקִין לְתוֹךְ פִּיו

וְהִכְנִיס רֹאשׁוֹ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר טָמֵא,

נִטְמָאוּ.

הָיָה אוֹכֵל דְּבֵלָה בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת,

הִכְנִיס יָדוֹ לְתוֹךְ פִּיו לִטּוֹל אֶת הַצְּרוֹר,

רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא,

וְרַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:

אִם הָפַךְ, טָמֵא;

אִם לֹא הָפַךְ, טָהוֹר.

הָיָה פֻּנְדְּיוֹן לְתוֹךְ פִּיו,

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:

אִם לִצְמָאוֹ, טָמֵא:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

מגע טמא מת, שהיו אוכלין ומשקין לתוך פיו -

הכניס ראשו לאוויר תנור טהור - טימאהו.

וטהור, שהיו אוכלין ומשקין לתוך פיו -

והכניס ראשו לאוויר תנור טמא - נטמאו.

היה אוכל דבלה בידים מסואבות,

והכניס ידו לתוך פיו ליטול את הצרור -

רבי מאיר - מטמא.

ורבי יהודה - מטהר.

רבי יוסי אומר:

אם הפך - טמא,

אם לא הפך - טהור.

היה פונדיון לתוך פיו -

רבי יוסי אומר: אם לצמאו - טמא.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

כבר הקדמנו בפתיחת זה הסדר ובארנו שכל ולד הטומאה אינו מטמא כלי אלא משקה, נטמא משקין טמאין, הרי זה אומר "מטמאיך לא טמאוני, ואתה טמאתני", ואני עתיד לבאר זה בע"ה בפרק שמיני מפרה.

וכבר ידעת שטמא מת הוא אב הטומאה. והאדם אשר יגע בטמא מת והוא אשר יקרא מגע טמא מת הוא ולד הטומאה, ולא יטמא הכלים ולא זולתו מהכלים בהגעתו בו, אבל הוא יטמא המשקין ואלו המשקין יטמאו הכלים כמו שהקדמנו בשורשים.

וכבר הקדמנו בשני מזאת המסכתא שכלי חרש יטמא מאוירו לבד, ויטמא האוכלים והמשקים בהגעתם באוירו גם כן ואם לא יגע בהן. ולזה אם היו המשקין בפי זה אשר הוא ראשון לטומאה, והכניס ראשו לאויר התנור, טמאוהו בהגעת המשקין שבפיו אשר הן משקין טמאין באויר התנור, וקפיצת פיו לא תציל, לפי שאפילו הטומאה תחת צמיד פתיל והגיע באויר התנור טמאוהו כמו שקדם בזה הפרק.

וכן אם היה התנור טמא, והכניס ראש אדם טהור לאוירו ובפיו אוכלים ומשקים טהורים, נטמאו בהגעתם לאויר כלי חרש הטמא, ולא להיותם בפיו יעמוד לנו מקום צמיד פתיל ותציל שלא יטמאו. ובתוספתא דכלים אמרו "הכל מצילים מיד כלי חרש, אפילו כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה חוץ מהאדם, כיצד, טהור שהיו אוכלים ומשקים לתוך פיו והכניס ראשו לאויר התנור נטמא".

ודע שאמרו בפרק הראשון אוכלין ומשקין, אין עניינו אוכלין או משקין, לפי שאוכלין (ומשקין) לא יטמאו הכלים כמו שבארנו בפתיחת זה הסדר, אמנם תנא רישא משום סיפא, לפי שאמרו בפרק השני אוכלין ומשקין ירצה בו אוכלין או משקין, לפי שכלי טמא יטמא האוכלין ויטמא המשקין כמו שקדם ביאורו.

וכבר בארנו בפתיחת זה הסדר גם כן, שידים טמאות יטמאו המשקין, ואלו המשקין יטמאו האוכלין של תרומה שלא נטמאו. ויטמאו משאר משקים הנגרים לבד שבעה המשקין ותולדותיהם ושהכיח והרוק מתולדות המים והנה אבאר כל זה במקומו במסכת מכשירין. ושם יתבאר שמשקים טמאין יכשירו ויטמאו יחד, ושההכשר מתנאיו שיהיה ברצון בעל פירות, אמנם אם נטבלו האוכלין בבלתי כוונה הנה אינן מוכשרין לטומאה.

ולפי אלו השורשים כולן אמר, כי אם היה אוכל תאנים של תרומה בהכרח כמו שהשרשנו, ונטה ידו להסיר אבן או הדומה לזה מפיו, הנה כבר נטמא הרוק אשר בפיו הגובר אצל הלעיסה בידים מסואבות ונטמאת הדבלה של תרומה בזה הרוק, זאת סברת רבי מאיר.

ורבי יהודה אומר, אחר שאין כוונתו שיגע ברוק אלא ביציאת האבן לבד הנה לא יטמא הדבילה, לפי שהוא כמו הכשר שלא לרצונו.

ורבי יוסי אומר, שאם היפך אצבעו בפיו כבר נטמא הרוק ונטמאת הדבילה. ואם לא עשה רק שהוציא האבן לבד הדבילה טהורה.

וכן אם היה פונדיון, והוא חצי דרהם, בפיו, ומשך ידו להוציאו, והיה בפיו אוכלין ומשקין של תרומה, אם היה בפיו זה הפונדיון להסיר הצמא הנה כבר נטמא האוכל בזה הרוק, לפי שבכוונה ממנו התרבה הרוק, לפי שסיבתו היות הדרהם בפי האדם למעט הצמא ולרבות הרוק.

והלכה כרבי יוסי:

פירוש רבינו שמשון

[עריכה]

אוכלים (כדי נסבא כצ"ל) מינסבא דאין אוכל מטמא אפילו מדרבנן אבל משקה מטמא כלי גזרה משום משקה זב וזבה כדאמר בפ"ק דשבת (דף יד:) ואדם שנוגע בטמא מת הוא ראשון ומטמא משקין בפיו והמשקין מטמאין את התנור אע"פ שהוא עצמו אינו מטמא ובכי האי גוונא תנן במסכת פרה (פ"ח) ה"ז (צ"ל אומר) מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני:

נטמאו. האוכלין שבפיו והיינו דתניא לעיל בתוספתא דאדם אין מציל מיד כלי חרס: ר"מ מטמא. את הדבילה דידים מסואבות מטמאין את הרוק והרוק טימא את הדבילה: ורבי יהודה סבר דכל זמן שלא יצא הרוק מפיו לא חשוב משקה ורבי יוסי מטמא כשהיפך את הדבילה מצד זה לצד זה שנעקר הרוק ומטהר בלא היפך דכל זמן שלא נעקר לא נחשב משקה. וכמו ששנויה כאן כך היא המסקנא בפרק המוצא תפילין (דף צט:):

לצמאו. מתוך שהפונדיון בפיו מצוי הרוק ואין צמא לשתות ורוק הבא מהפונדיון חשוב משקה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

מגע טמא מת - אדם שנגע בטמא מת ונעשה ראשון, דטמא מת הוי אב הטומאה ועושה הנוגע בו ראשון, ומשקין שבתוך פיו מטמאין את התנור כשנכנסו לאוירו. ואע"ג דהוא עצמו אינו מטמאו דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה, הרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני, כדתנן במסכת פרה דרבנן גזרו על המשקים שיהיו מטמאים כלים, גזירה משום משקה זב וזבה כדאמרינן במסכת שבת. ואוכלים דנקט הכא, כדי נסבא ^כג. שהרי אין אוכל מטמא כלי, אלא משקים בלבד מטמאים כלים. וקפיצת פיו אינה מצלת, דאין צמיד פתיל מציל על הטומאה שבתוכו מלטמא אחרים כדתנן לעיל, ובר מן דין הא תניא בתוספתא דכלים הכל מצילים מיד כלי חרס אפילו כלי גללים וכלי אדמה חוץ מן האדם. הלכך, טהור שהיו אוכלים ומשקים לתוך פיו והכניס ראשו לאויר התנור שהוא טמא, נטמאו. דאין האדם מציל בצמיד פתיל מיד כלי חרס:

בידים מסואבות - ידים שהם שניות לטומאה ופוסלות את התרומה ^כד:

הכניס ידו לתוך פיו - ליטול את הצרור שבפיו, או כל מידי:

ר' מאיר מטמא - הדבילה. לפי שהידים מסואבות טמאו את הרוק להיות תחלה מפני שהוא משקה, והרוק טימא את הדבילה, דראשון עושה שני בחולין:

ורבי יהודה מטהר - סבר כל זמן שלא יצא הרוק מן הפה לא חשיב משקה:

ורבי יוסי מטמא - כשהיפך הדבילה מצד זה לצד זה בתוך פיו, שנעקר הרוק. ומטהר בלא היפך, שכל זמן שלא נעקר לא נחשב משקה. והלכה כר' יוסי:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

שהיו אוכלים ומשקים לתוך פיו. כתב הר"ב אוכלין דנקט הכא כרי נסבה כו' אמנם תנא רישא משום סיפא. לפי שאמר [בסיפא] אוכלים ומשקים ירצה בו או אוכלים או משקים. לפי שכלי טמא יטמא האוכלים ויטמא המשקים. הרמב"ם:

טמאוהו. כתב הר"ב ואע"ג דהוא עצמו כו' כדתנן במסכת פרה. פ"ח. ומ"ש כדאמרי' במסכת שבת. בפ"ק במשנת י"ח דבר ע"ש. [*ומ"ש כדתנן לעיל. במ"ו. ומ"ש ובר מן דין כו' הילכך טהור כו'. לישנא קטיעא קא חזינא הכא שמ"ש ובר מן דין משמע שרוצה להביא ראיה על הרישא. וכי מסיים הלכך כו'. ראייתו קאי על הסיפא וכן הר"ש הביאה על הסיפא בלחוד גם בפי' הרמב"ם הכי איתא בהדיא. אלא צריכין לומר ליישב דברי הר"ב. דה"ק דהואיל ואינו מציל מלקבל טומאה כ"ש שאינו מציל להוציא הטומאה ולטמא אחרים. שהרי צמיד פתיל שמציל מלקבל טומאה ואפ"ה אינו מציל להוציא טומאה. וא"כ עיקר חסר מן הספר ולישנא קטיעה הוא. עוד יש לי לתפוש עליו שמ"ש הלכך כו' ש"מ דמנפשיה הוציא זה. וליתא שכן הרמב"ם הביא התוספ' דמסיימ' כיצד טהור שהיו אוכלים כו'. וכן הר"ש הביאה ג"כ כך בפרקין לעיל במ"ג]:

היה אוכל דבילה בידים מסואבות. פירש הר"ב ידים שהם שניות לטומאה ופוסלות את התרומה. וכן לשון רש"י בפרק בתרא דעירובין דף צ"ט. דהתם מייתי לה למתניתין דהכא. והוא מפרש דדבילה נמי דתרומה היא. אבל הר"ב דמסיק שהיא של חולין שהרי כתב דראשון עושה שני בחולין וכן פירשו התוספות שם. לא הוה ליה להעתיק דברי רש"י דפוסלות את התרומה:

ר' מאיר מטמא. אית ספרים דגרסי רבי מאיר מטהר. תוס' שם:

רבי יוסי אומר אם הפך כו'. כתב הר"ב והלכה כר"י וכ"כ הרמב"ם. וכך פסק בחבורו פרק ט"ו מהלכות טומאת אוכלים שאם הפך וכו' ואני תמיה ממה שהוכחתי בפ' בתרא דעירובין משנה ה. דגרסינן רבי יהודה אומר אם הפך כו'. וא"כ לא לפסקו כמותו שאם הפך כו'. דהא קי"ל הלכה כר' יוסי לגבי ר' יהודה. וכל שכן לגבי ר' מאיר בפ"ד דערובין דף מו. ועיין מ"ש בפ"ג משנה ב. בשם תשובת מהרי"ק:

אם לצמאו. מתוך שהפונדיון בפיו מצוי הרוק ואין צמא לשאות. ורוק הבא מהפונדיון חשוב משקה. הר"ש:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(כג) (על הברטנורא) אמנם תנא רישא משום סיפא, לפי שאמר בסיפא אוכלים ומשקים ירצה בו או אוכלים או משקים, לפי שכלי טמא יטמא האוכלים ויטמא המשקין. הר"מ:

(כד) (על הברטנורא) זה הוא לשון רש"י דמפרש דדבילה נמי דתרומה הוא. אבל הר"מ דמסיק שהוא של חולין כו' לא הוה ליה להעתיק לשון דפוסלת רש"י את התרומה. תוי"ט:

(כה) (על המשנה) לצמאו. מתוך שהפונדיון בפיו מצוי הרוק ואין צמא לשתות, ורוק הבא מהפונדיון חשוב משקה. הר"ש:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

הכניס ראשו לאויר התנור טהור טמאהו:    כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל:

והכניס ראשו לאויר התנור טמא נטמאו:    כך צ"ל. פי' האוכלין והמשקים:

בפי' ר"ע ז"ל. ואוכלין דנקט הכא כדי נסבה. אמר המלקט אלא משום סיפא תנא ברישא הר"ש והרא"ש ז"ל וגם הרמב"ם ז"ל. וכתב ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל ונ"ל דלרבותא נקט אוכלין דאין המשקים בטלין באוכלים ע"כ ונראה לענ"ד דמילתא דמסתברא קאמר ז"ל:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

מגע טמא מת:    ר"ל אדם שנגע בטמא מת דהנוגע זה נעשה ראשון. וה"ה באדם שנגע בשרץ או בשאר אה"ט:

הכניס ראשו לאויר התנור טהור טמאוהו:    ואע"ג דאיהו לא טימא להתנור. דכלי אמק"ט רק מאה"ט. עכ"פ משקין שבפיו מטמאין להתנור מאוירו מגזירת משקין של זב וזבה [כשבת די"ד]. ואף שהיה פיו סתום. נמצא שלא היה המשקין שבהפה תוך חלול התנור ממש רק בהפסק הלחיים. אפ"ה מטמאין המשקין להתנור. דבאדם לא מחשב בלוע. רק כשכבר באו למעיו. וא"כ לא בלוע איכא ולא צמ"פ איכא [משא"כ בשאר בע"ח כשהטומאה רק בפיהן מחשב בלוע. כתוספתא ב"ק דכלים פ"ו]. והא דלא סגי שיטמא התנור ע"י הרוק שבפה האדם הטמא. ה"ט. משום דרוק לא מחשב משקין וכדמסיק. מיהו אוכלין בכדי נסיב. דהרי אוכלין אמ"ט כלי רק נקט אוכלין ברישא איידי דסיפא. והרי התנור אומר להמשקין. מטמאיך לא טמאני ואתה טמאתני וכלעיל [מ"ד]. והכניס ראשו לאויר התנור טמא נטמאו:    האוכלין והמשקין מהתנור. דבפיו אינן כבלוע. וכדאמרן. מיהו האדם עצמו לא נטמא מהמשקין. דלא גזרו גביה כבכלים משום משקין זב וזבה שמטמאין אדם. משום דאדם טהור נשמר בעצמו מלהתטמא בזב וזבה. והו"ל מלתא דלא שכיחא שיתטמא בהן ולא גזרו ביה רבנן [כביצה י"ח א']. ורק אם היו רביעית. ואח"כ בלע אותן נטמא [כמעילה די"ז] וככל שותה משקין טמאין רביעית דטמא מד"ס [כשבת י"ד א']:

היה אוכל דבילה בידים מסואבות:    אף בדבילה של תרומה שלא הוכשרה מיירי. ולפיכך לא נטמאה מסתם ידים שניות כשלקחה לאכלה:

הכניס ידו לתוך פיו ליטול את הצרור:    שהרגיש בפיו שנילש צרור בהדבילה:

ר"מ מטמא:    דנטמא הדבילה אפי' אם היא חולין. דאע"ג דסתם ידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין. עכ"פ כיון דשני פוסל תרומה. מטמא משקין להיות תחלה. וא"כ כשנגע בידו בהרוק נעשההרוק ראשון. והכשיר וטימא כאחת להדבילה [ועתוס' עירובין צ"ט א']:

ר' יהודה מטהר:    אפי' כשהדבילה תרומה. דס"ל דכל זמן שלא נתלש הרוק. לא חשיב עדיין משקה להכשיר או לקב"ט:

רבי יוסי אומר אם הפך:    שלעס הדבילה כבר בפיו. קודם שהושיט ידו לתוך פיו. ועי"ז מחשב הרוק כנעקר ונעשה משקה:

היה פונדיון לתוך פיו רבי יוסי אומר אם לצמאו:    כך מורגל להיות דמי שצמא לוקח מטבע או שאר חתיכות מתכות לתוך פיו. ועי"ז מתרבה הרוק שבפיו ולא יתיבש חכו בצמא. מיהו אסור לעשות כן משום סכנה [כיו"ד קט"ז ס"ה]:

טמא:    דהרוק שמתרבה בפיו ע"י הפונדיון. חשיב כנעקר. והו"ל כשאר משקין לק"ט. וטימא המשקין לאוכלין שאז בפיו. וכולהו הנך דיני דרוק לא שייכי הכא כלל. דבמכילתין רק בטומאת כלים איירינן. רק קמ"ל דבכה"ג שלקח המגע טמא מת הפונדיון לתוך פיו לצמאו. אם הכניס ראשו לאויר התנור. דינו כברישא. א"נ נ"ל דאיידי דנקט בסיפא נטף חלב מדדיה. דאפי' שלא לרצון מטמא להתנור. נקט נמי הא. דה"נ אף שלא נתכון לתלוש הרוק שעל הדבילה והפונדיון. אפ"ה מחשב הרוק תלוש. וגם בבא דצרור קמ"ל. אף שלא התכוון לנגוע בהמשקין שבפיו בידיו המסואבות רק בהצרור שבדבילה. אפ"ה נטמאו המשקין:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

• כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
• דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
• מהדורת ויקיטקסט המבוארת