משנה ידיים ד ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת ידיים · פרק ד · משנה ד | >>
בו ביום בא יהודה גר עמוני ועמד לפניהן בבית המדרש.
אמר להם, מה אני לבוא בקהל.
אמר לו רבן גמליאל, אסור אתה.
אמר לו רבי יהושע, מותר אתה.
אמר לו רבן גמליאל, הכתוב אומר (דברים כג) "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי" וגו'ט.
אמר לו רבי יהושע, וכי עמונים ומואבים במקומן הן, כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות, שנאמר (ישעיה י) "ואסיר גבולות עמים ועתודותיהם שושתי ואוריד כביר יושבים".
אמר לו רבן גמליאל, הכתוב אומר (ירמיה מט) "ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון", וכבר חזרו.
אמר לו רבי יהושע, הכתוב אומר (עמוס ט) "ושבתי את שבות עמי ישראל [ ויהודה" ], ועדיין לא שבו.
התירוהו לבוא בקהל.
בו ביום,
- בא יהודה גר עמוני, ועמד לפניהם בבית המדרש,
- ואמר להם: מה אני לבוא בקהל?
- אמר לו רבן גמליאל: אסור אתה.
- אמר לו רבי יהושע: מותר אתה.
- אמר לו רבן גמליאל:
- הכתוב אומר: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי" (דברים כג ד).
- אמר לו רבי יהושע:
- וכי עמונים ומואבים במקומן הן עומדין?
- והלוא כבר עלה סנחריב מלך אשור ובילבל את כל האומות,
- שנאמר: "ואסיר גבולות עמים, ועתודותיהם שושתי, ואוריד כאביר יושבים" (ישעיהו י יג).
- אמר לו רבן גמליאל:
- הכתוב אומר: "ואחרי כן, אשיב את שבות בני עמון" (ירמיהו מט ו) - כבר חזרו.
- אמר לו רבי יהושע:
- הכתוב אומר: "ושבתי את שבות עמי ישראל" (עמוס ט יד) - ועדיין לא שבוץ
- והתירוהו לבוא בקהל.
לפי שנתבלבלו האומות בזמן סנחריב, כמו שנתפרסם בספרי הנבואה, לפי שהיה מעביר האומות מקצה זו לקצה זו, על כן חזרו משפחות האומות אצלינו נעלמים, ואין אנו יכולין ללמוד ראיה ממקומותיהם.
וידוע כי שבעים לשון כולם מותרין לבא בקהל מיד, חוץ מעמון ומואב ומצרי ואדומי, והעיקר בידינו "דכל דפריש, מרובא פריש", ועל כן התירוהו לבא בקהל מיד.
והתבונן איך לא הניח רבן גמליאל מלהכנס [בבית] המדרש ביום ההוא, והוא המורד מן הישיבה והשיבו את רבי אלעזר בן עזריה כמו שנתפרסם, לפי שהוא לא רצה בביטול התורה:
והתירוהו לבא בקהל. והא דתניא בפ' הערל (דף עו:) א"ר יהודה מנימין גר המצרי היה לי חבר מתלמידי ר' עקיבא ואמר לי אני מצרי ראשון נשאתי מצרית ראשונה אשיא לבני מצרית שניה כדי שיהא בן בני ראוי לבא בקהל ולא שרינן ליה מטעמא דהכא מצרי שאני כדמוכת בתוספתא שנתן להם קצבה ובפ"ק דסוטה (דף ט.) פירש בקונטרס דתניא בתוספתא דקדושין פרק בתרא שאמר לו ר' עקיבא מנימין טעית כבר עלה סנחריב מלך אשור וערבב את כל האומות לא עמוני ומואבי במקומן ולא מצרי ואדומי במקומן ושמא ר"ע לא אסיק אדעתיה מה שנתן להם קצבה למצרים ותימה דבפ"ק דמגילה (דף יב:) אמרו לו חכמים לאחשורוש זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו דכתיב שאנן מואב אלמא לא נתבלבלו לא בימי סנחריב ולא בימי נבוכדנצר ואומר ר"ת דהתם ל"ג עמון דלא מייתי קרא אלא מואב ובמתני' דהכא לא גרסינן מואב ולא בפרק תפלת השחר (דף כח.) דמייתי לה דמואב לא בלבל אבל עמון בלבל והא דכתיב בירמיה (מט) שהיה אחר סנחריב והשמעתי * על רבת בני עמון תרועת מלחמה וכתיב(שם) מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב הילילי חשבון כי שודדה עי צעקנה בנות רבה וכתיב בההיא פרשתא ואחרי כן אשיב שבות בני עמון אומר ר"ת שלא היו יושבין במקומן אלא עמון העלו שמות הערים אשר נתיישבו בהם כשמות הערים שגלו מהן ולדברי ר"ת הא דכתיב ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון לא כמו שעשו בימי נבוכדנצר אלא כמו שהיו קודם שהגלם סנחריב ומיהו קשה דמשמע בסדר עולם בפרשת ויהי בארבע עשרה שנה דבימי חזקיה שבו עמון ומואב למקומן דקתני התם שטף עמונים ומואבים וערביים שהיו מסייעים אותו כשצר על שומרון שלש שנים ובסיפא קתני אחר מפלתו של סנחריב עמד חזקיהו ופטר האוכלוסין שבאו עמו בקולרים וקבלו עליהם מלכות שמים והלכו במקומן לקיים מה שנאמר (ישעיה יט) והיה ביום ההוא יהיה מזבח לה' בארץ מצרים ועוד אמרינן בחלק (דף צו:) עמון ומואב שכיני בישי דישראל הוו שלחו ליה לנבוכד נצר תא עלייהו עוד כתיב בירמיה (כז) עשה לך מוסרות ומוטות [וגו'] ושלחתם אל מלך אדום ואל מלך מואב ואל מלך בר עמון ואל מלך צידון ואל מלך צור ביד המלאכים הבאים ירושלם אל צדקיהו משמע מהאי קרא דשכיני ישראל היו כולם כדמעיקרא ולכך משועבדים לצדקיהו לכך נראה דנבוכדנצר עשה בלבול והא דקאמרינן בפ' בתרא דסוטה (דף מו:) גבי לוז שצובעים בה תכלת בא סנחריב ולא בלבלה בא נבוכדנצר ולא החריבה שתולה בלבול בסנחריב לפי שלא היה מחריב אלא מבלבל בהגלת שלומים מחליף האומות ומעבירן ממקומן אבל נבוכדנצר מחריב ומבלבל ובההיא דפרק קמא דמגילה (דף יב:) במילתא בעלמא הוא דאוקמוה לאחשורוש אי נמי עמד טעמם בם יותר משאר אומות לפי שלא בטלו בימי סנחריב כאחריני אי נמי מדלת הארץ השאיר ונתבטלו בשאר אומות שהביא עליהם שם ובימי נבוכדנצר ואחשורוש שהיה הדבר חדש היו ידועים אבל בימי רבי יהושע בטלו להו ברובא ואין לומר דלשאר אומות קרי להו עמון ומואב לפי שנתישבו בארצם כמו יהודה גר העמוני שהרי בספר (ישעיה טז) במשא מואב כתיב כי שדמות חשבון אומלל גפן שבמה וכתיב (שם) אריוך דמעתי חשבון ואלעלה פי' שם בקונטרס וא"ת כל אלה עבר הירדן וישראל לקחום מיד סיחון ואימתי חזרו ליד מואב כשהגלם סנחריב לראובני ולגדי באו מואבים שהיו סמוכים להם וישבו בהם וכל אותה נבואה על נבוכדנצר כדפירש שם בקונטרס בתחלת הפרשה כי כל הסגנון הזה וסגנון של ירמיהו דומין ואם לא היו מואבים ממש שנתיישבו בהן למה היה קורא אותם על שם מואב אחר שנתיישבו בערי ישראל אלא ודאי לא נתבלבלו עד נבוכדנצר ותולה הכל בסנחריב לפי שהיה ראשון ומיהו בספר ישעיה משמע דהחריבן סנחריב דכתיב באותה פרשה לפליטת מואב אריה ולשארית אדמה כלומר פליטת אדמה שישאיר סנחריב יבא נבוכדנצר בשעתו וישחיתם ולשארית אדמתם ואריה הוא נבוכדנצר דכתיב (ירמיה ד) עלה אריה מסבכו ושמא מה שישבו כשפטרם חזקיה קרי ליה פליטה:
תני"א בתוספת"א [פ"ב] בו ביום עמד יהודה גר העמוני לפניהם בבית המדרש אמר להם מה אני לבא בקהל א"ל ר"ג אסור אתה א"ל ר' יהושע מותר אתה א"ל ר"ג והלא כבר נאמר (דברים כג) לא יבא עמוני ומואבי א"ל רבי יהושע וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין והלא כבר עלה סנחריב ובלבל את כל האומות שנאמר (ישעיה י) ואסיר גבולות עמים א"ל ר"ג והלא כבר נאמר (ירמיה מט) ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון נאם ה' כבראשונה וכבר שבו א"ל ר' יהושע והלא כתיב (עמוס ט) ושבתי את שבות עמי ישראל ועדיין לא שבו כשם שאלו לא שבו כך הם לא שבו אמר להם יהודה גר אני מה אעשה אמרו לו כבר שמעת מפי הזקן הרי אתה מותר לבא בקהל אמר ר"ג אף גר מצרי כיוצא בזה אמרו לו למצרים נתן לה הכתוב קצבה שנאמר (יחזקאל כט) מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפוצו שם (וישבו על אדמתם):
שנאמר ואסיר גבולות עמים - שהיה מגלה בני עיר זו ומושיבן בעיר אחרת, ומגלה בני עיר אחרת ומושיבן בעיר זו:
ושבתי את שבות עמי ישראל ועדיין לא שבו - וכשם שאלו לא שבו, כך אלו לא שבו:
והתירוהו לבוא בקהל - דכיון דמשבעים האומות אין אסור לבוא בקהל אלא עמוני ומואבי עד עולם, ומצרי ואדומי דור ראשון ושני, השתא שאין אלו האומות ידועים, שכבר נתבלבלו ונתערבו בין שאר האומות, אמרינן כל דפריש מרובא פריש, וכל המתגייר מותר לבוא בקהל מיד:
א"ל ר"ג הכתוב אומר לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' וגו'. ותמיה בעיני. מאי ס"ד דר"ג. וכי לא ידע ר' יהושע מה שכתוב בתורה (עיין מ"ש בשם התוס' במשנה י' פ"ח דזבחים). אף יהודה הגר עצמו מסתמא הואיל ודחק עצמו לבית הועד של חכמים הגדול הזה כבר ידע מה שכתוב בתורה. וא"כ מה עלה על דעת (ר"ג) (כצ"ל הגר) שנסתפק ושאל. ונ"ל דר"ג כבר ידע הספק של בלבול סנחריב ושזאת היתה שאלת הגר ותשובת ר"ג מן הכתוב הוא. מה שיש בפסוק תרי לא יבא. ולכך סבור היה ר"ג. שזהו מה שרצה הכתוב לאסור בזמן מן הזמנים שיהיה ספק עלינו אם אסורים הם. ור"י חשב שאפשר שר"ג סובר ספק אחר. ואתא לאתויי מלא יבא. והשיב שיש להתיר מסנחריב שבלבל כו' וא"ל ר"ג הכתוב אומר וכו' כלומר אף אני יודע בלבולן של סנחריב ועל זה הייתי דורשה מקרא דאתא לאתויי משום דקרא מסייענו ואח"כ חשיב וגו' ואתי שפיר מאי דקאמר וכבר שבו. ומנליה. אבל למאי דפרישית למד כן מיתורא דקרא והשיב לו ר"י דהא לא מכרעא. דהא כתיב ושבתי את שבות בני ישראל וגו' ועדיין לא שבו. ה"נ דשל בני עמון. ויתורא דקרא. לדרשא אחריתא. [כמו בממזר שכתב (ביה) נמי תרי לא יבא וא"א לומר לאסור ספק. דהא מותר הוא מדאורייתא. כדאיתא פ' י' יוחסין דף ע"ג]:
(ט) (על המשנה) הכתוב אומר. כו'. וקשה, מאי סלקא דעתיה דרבן גמליאל, מי לא ידע בכל אלה. וגם הגר שדחק וכנס בתוך חכמים מסתמא ידע המקרא ולמה שאל. ונראה לי, דרבן גמליאל ידע מזה שסנחריב בלבל ושזאת היתה שאלת הגר, אלא רבן גמליאל סבר שיש בפ' תרי לא יבוא שירצה לאסור לנו אף בזמן שיהא ספק. ור"י חשב שאפשר שרבן גמליאל סובר ספק אחר ומייתי מלא יבוא. והשיב שיש להתיר מחמת בלבול. ואמר לו רבן גמליאל הכתוב כו' אף אני יודע בלבול כו' ועל זה הייתי דורש הטקרא דאתי לאתויי משום דמקרא מסייעני ואח"כ אשיב. ואתי שפיר מאי דקאמר וכבר שבו ומנליה, אלא דלמד כן מיתורא דקרא. והשיב לו ר"י כו' ושבתי כו', ויתורא לדרשא אחריתי, כמו בממזר שכתב שתי פעמים לא יבוא ומותר הספק מן התורה:
בו ביום בא יהודה גר עמוני: ברכות פ"ד דף כ"ט מייתי לה ושמעינן מינה דאפילו בו ביום לא מנע עצמו רבן גמליאל מבית המדרש וכן פי' הרמב"ם ז"ל וז"ל א"ל ר"ג אסור אתה הסתכל שלא נמנע ר"ג מבית המדרש אע"פ שמינו נשיא לר' אלעזר בן עזריה והטעם שלא רצה להתבטל מתלמוד תורה ע"כ:
וכי עמונים: לא גרסי' רק עמונים. לחוד דמואבים לא הגלה אותם דהכי כתיב שאנן מואב מנעוריו וגו' עיין תוס' דמגלה בפ"ק דף י"ב ושם הקשו היכי קאמר דסנחריב בלבל עמון דבירמיה קחשיב להו באותם שהגלה נבוכדנאצר ותרצו לפי שסנחריב היה ראשון שבלבל נקרא הכל על שמו ע"ש וכן פי' ג"כ הר"ש ז"ל. וכן בסמ"ג דף מ' ע"ב:
שכבר חזרו: אית דגרסי וכבר חזרו. וכתוב בספר הלבוש דאבן העזר סימן ד' סעיף י' אבל האידנא אחר שעלה סנחריב וכו' עד ואע"פ דודאי מיעוטם נשארו במקומותם וה"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי מ"מ אותו שמתגייר הרי הוא פורש מהם וכל דפריש מרובא קא פריש ומותרים מיד ע"כ. והוא בטור שם ובמפרשים וכתבו רעז"ל:
והתירוהו לבא בקהל: בתוספתא מסיים בה אמר רבן גמליאל אף גר מצרי כיוצא בזה א"ל למצרים נתן לה קצבה הכתוב שנאמר מקץ מ' שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפוצו שם וישבו על אדמתם ע"כ אבל ר' עקיבא משמע מתוספתא שהוא משוה המצרי לעמוני ושמא לא אסיק אדעתי' מה שנתן להם קצבה הר"ש ז"ל. נראה דה"פ וכיון שנתן להם קצבה כבר ודאי שבו למקומן ואין להתיר המצרי עד דור שלישי:
ומצאתי כתוב בביאורי הר"ר אייזק שטיין שעל סמ"ג דדף מ' ע"ב וז"ל א"ל רבן גמליאל וכו' נ"ל שבלשון תימה השיב לר' עקיבא כלומר וכי ס"ד שאף המצרי יהא מותר מפני שבלבל סנחריב ודעת ר"ג כמו שהשיב ר' יהושע שניהם עונים על דברי ר' עקיבא ושניהם סוברים שגר מצרי אינו מותר אלא שר"ג עונה בקוצר וסתם דבריו ור' יהושע פי' דבריו ונדחקתי לפ' כן כי לקמן בדף מ"ח בע"ב כתב שר"ג ור' יהושע חולקין על ר' עקיבא ע"כ:
יכין
אמר להם מה אני לבא בקהל: אף דמסתמא שמע המקרא דכתיב לא יבוא וגו'. דאל"כ מה מספקא ליה. אפ"ה חשב לנפשו היתר. דאע"ג שהיה דר בארץ עמון. עכ"פ הרי לא אסרה התורה על הדרים בארץ עמון. רק זרע בני עמון הזכרים [כיבמות דף ע"ו ב']. והרי ברוב הימים נשתדכו עמהן זכרים מעמים אחרים. דהרי גם ישראל נשתדכו עם נקבותיהן. כרות לבועז. ונעמה העמונית לשלמה המלך ע"ה אחר שנתגיירו וכל הזכרים שנולדו מנקבות שלהן שנשאו לזכרים מאומות אחרים. ודאי שמותרין לבוא בקהל. וא"כ יש ספק בכל זכר שמארץ עמון. שמא הוא משאר אומות. שהן משאר בני העולם שמותרין לבוא בקהל. ואע"ג דקיי"ל דכנעני אית ליה חייס [כיבמות דף ס"ב א']. היינו רק דבמתייחס אחר אחד מהן. אמרינן שזה בוודאי אביו הוא. אבל הכא מי מכל זכריהן שיהיה יכול להתייחס בעצמו בכנענים שהוא עמון בן עמון עד יום שניתנה בו תורה לישראל. ואם כן כל אחד מזכריהן יש בו ספק. וכמו בממזר אמרינן ממזר ודאי אמר רחמנא ולא ממזר ספק [כקידושין ע"ג א']. פשיטא דגם בעמוני ספיקו מותר לבוא בקהל. ואע"ג דבספק ממזר אסור. עכ"פ מדרבנן משום מעלת יוחסין. ואפילו בשתוקי ואסופי דלא שכיחי גזרי בהו רבנן [כקידושין שם]. וכל שכן עמון ומואב דשכיחי. התם שאני די"ל דדיינינן על שתוקי הזה בעודו בקביעות. דהו"ל כמחצה על מחצה. וכדקאמר התם. ולפיכך אסור. ואע"ג שאח"כ פירש מהקביעות. אפ"ה לא אזלינן בתר רוב כשרים לומר כל דפריש מרובא פריש. כיון שכבר נולד ספק איסורו במקום קביעתו הו"ל כפירש בפנינו דאסור [י"ד סי' ק"י ס"ג]. אבל הכא הרי רובא דעלמא כשרים לבוא בקהל. והרי גם בתר רובא דעלמא אזלינן. מדאצטרכינן לאוקמא [ב"ב כ"ג ב'] בעגלה ערופה דמיירי ביושבת בין ההרים ואם כן אף דהו"ל קבוע דכמחצה על מחצה דמי. עכ"פ כל גר וגר דפריש מינייהו. כל דפריש מרובא פריש. וכיון דבעודו בקביעות לא נולד בו עדיין ספק. דהרי אז עדיין זר היה. שבלא זה היה אז אסור לבוא בקהל. ורק עכשיו אחר שפירש מהקביעות נבוא לדון על ספיקתו. ודאי דשפיר אמרינן גביה כל דפריש מרובא פריש. ואע"ג דלענין יוחסין בעינן תרי רובא משום מעלה [ככתובות ט"ו א']. הכא נגד רובא דעלמא הוו בני עמון מיעוטא דמיעוטא. דאפילו ר' מאיר דחייש למיעוטא. לא חייש לה [כע"ז ל"ד ב']. ואע"ג דלא אמרינן כל דפריש מרובא פריש רק בדוגמת ט' חניות מוכרות בשר שחוטה וא' נבלה. דמתוך שהאיסור מבורר במקומו. ליכא למיגזר שיקח מהקבוע. אבל ביש תערובות בהקבוע לא אמרינן גביה כל דפריש מרובא פריש [כי"ד סי' ק"י ס"י]. י"ל הרי הכא ליכא למגזר שיקח מהקבוע. דהרי בקבוע כולן בגיותן. ובלא זה אסור להשתדך עמהן. אלא די"ל דגזרינן שמא יתגייר א' בארץ עמון ותיזל איהי לגביה. ושייך שפיר גם בזה שמא יקח מקבוע. והיינו דנסתפק הך גר. דילמא כולי האי לא חיישינן. ומה"ט נמי לא נקט ר' יהושע הך היתירא דאמרן. אלא טעמא דבלבול סנחריב. מדאתא לאשמועינן דאפי' בהיה נשאר הגר בארץ עמון וגם אזלה איהי לגביה. דהו"ל תערובות בקבוע. אפ"ה מותר מדבא סנחריב ובלבל כולן. והרי פירשו כולן. ותו ליכא למגזר שמא יקח מהקבוע ומותרין כולן [ועיין ש"ך י"ד סי' ק"י ס"ק ל"ז]:
לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דוד עשירי וגו': סיפא דקרא קדריש דכתיב בהו עד עולם. דאע"ג דגם ממזר אסור איסור עולם מדדרשינן עשירי עשירי לגזרה שוה [כיבמות דף ע"ח ב']. ואפ"ה ספיקו מותר מן התורה. עכ"פ בעמון ומואב מדמפורש בקרא מלת עד עולם ש"מ דאתא לאשמועינן דאף שבאחרית הימים ודאי יתערבו בהן שאר אומות. אפ"ה כל שדר בעמון נחזיקו שהוא מזרעם ויאסר:
וכי עמונים ומואבים במקומן הן: וכל הדרים בה השתא אינן מזרע עמון. והרי לא אסרה התורה רק זרע בני עמון. ולפיכך הא דכתבה תורה עד עולם. היינו רק כל עוד שיתברר לך שהוא מזרע בני עמון [וקשה האיך אפשר שסנחריב בלבלם. והרי אמרינן בסנהדרין [צ"ו ב'] דעמון ומואב שביבי בישי דירושלים שלחו ליה לנבוכדנאצר תא אתא עלייהו והרי נבוכדנאצר זמן רב אחר סנחריב היה. וכ"כ בירמיה [מ"ט] מדוע ירש מלכם את גד. והרי ירמיה בימי נבוכדנאצר היה וזמן רב אחר סנחריב. ואי"ל דאפ"ה סנחריב בלבלם והושיבם בשאר ארצות הסמוכות לארץ ישראל. ומשם שלחו ליה לנבוכדנאצר תא אתא עלייהו. וגם משם ירש מלכם את גד. ליתא דאם כן מה עונש ניבא עליה ירמיה הנביא שתחרב רבה עיר המלוכה ושאר עיירותיהן שם. הרי כיון שהוגלו משם על ידי סנחריב מה איכפת להו שיחרבו העיירות הללו שאינן שלהן והרי עתה מושבן במדינה אחרת. ואת"ל דאחר שבלבלם סנחריב ממקומן חזרו ושבו למקומן. ומשם שלחו לנבוכדאנצר שילחם בישראל. ומשם אחר החורבן ירש מלכם את גד. וניבא עליהן ירמיה שגם הם יגלו בסוף מנבוכדנאצר. והא דקאמר הכא שסנחריב בלבלם. והרי מבלבול זה חזרו למקומן. והו"ל טפי לאתויי שנבוכדנצר בלבלם. י"ל דמבלבל הראשון נקט. וכיון שלא ארכו ימי חזרתם עד שחזרו והוגלו מנבוכדנצר. כולה חדא בלבול הוה. אבל כל זה ליתא. דהרי גם בימי אחשורוש שהיה שוב כמה שנים אחר נבוכדנאצר. מצינו גביה במגילה [י"ב ב'] דא"ל חכמי ישראל זיל לגבי עמון ומואב דיתבי אדוכתייהו כחמרא על דורדי'. הרי שגם בימי אחשורוש עדיין היו במקומן. ואפשר י"ל שאע"ג שהרוב הוגלו מנבוכדנאצר. אפ"ה השאיר שם מתי מספר. ולאלה המחו חכמים לאחשורוש שישאלם. דבימיו עדיין ידועים וניכרים היו בין אומות אחרות שהושיב ביניהן נבוכדנאצר. משא"כ ישראל. אע"ג שגם מהן השאיר נבוזראדן קצת מהן בארץ. כמפורש בסוף מלכים. אפ"ה בסוף כאשר נהרג גדליהו הלכו כולם עם יוחנן בן קרח למצרים. ולא נותר כל נשמה מהן בארץ ישראל. תדע דהא אמרינן בשבת [קמ"ה ב'] דנ"ב שנים הסמוכים אחר חורבן בית הראשון לא עבר איש ביהודה. לכן המחוהו חכמי ישראל לאחשורוש לחכמי עמון שעדיין עכ"פ נשארו קצת מהן במקומן. משא"כ ישראל אין גם אחד שנשאר במקומו. או י"ל דהא דקאמר הכא שסנחריב בלבל כל האומות. הרי לא קאמר הגלם רק מלת בלבלם. משמע שעשה תערובות מיושבי הארצות. והתערבו בתושבי עמון הרבה מאומות אחרות. ואעפ"כ המלך שהיה נכנע נגד סנחריב וגם נגד נבוכדנאצר היה נשאר במקומו. והוא שלח לנבוכדנצר שיבוא על ישראל. והוא שירש אגד ת אחר החורבן. אלא שניבא עליו ירמיהו הנביא שגם ערי עמון יחריב נבוכדנאצר בסוף. וכן היה לו. ואפילו הכי נשארו כולם בארצם. ולהכי שפיר קאמרו ליה לאחשורוש. מדעדיין היו ידועים בימיו. שישאל להן מדלא הלכו עדיין כלל בגולה. אבל בימי ר"ג ור' יהושע כבר היה גם במקומותם תערובות גמור. שלא נודע מי הוא מעמון ומי מאומה אחרת. א"נ גם בימי אחשורוש כבר נדו הלכו כולם מארצם על ידי גלות נבוכדנאצר. והא דקאמרי ליה זיל לגבי עמון ומואב. רק למשל בעלמא נקטו הנך. משום דבהו כתיב קודם שהוגלו. ובגולה לא הלך על כן עמד טעמו בו. אבל לעולם התכוונו לאומת בבל בעצמה שהן לא הוגלו מעולם לא מסנחריב ולא מנבוכדנאצר. תדע דהרי מצינו דוגמתו בשבת [קמ"ה ב'] ששאלו למה עופות שבבבל שמנים. והשיב לו מפני שלא גלו. ומייתי נמי הך קרא גופא שאנן מואב מנעוריו וגו' אלמא רק למשל נקט הך קרא דגם מואב קודם שגלה הי' עמד טעמו בו. כ"כ כל אומה שלא גלתה עדיין. ודו"ק. ועיין ר"ש כאן ותוי"ט יבמות דף ע"ו ב']:
וכבר חזרו: ר"ל הרי כבר אנו רואים שהתיישב שוב ארץ בני עמון אחר חורבנן. וכיון שהקב"ה הבטיח שישובו. ודאי מחזקינן שהם הם זרע עמון ששבו:
ושבתי את שבות עמי ישראל ויהודה ועדיין לא שבו: ר"ל כמו שבות בני ישראל היינו שיתברר לכל שהם הם בני ישראל ששבו לארצם להיות אדוני הארץ. ובימינו הרי עדיין לא היה כן. כמו כן שבות עמון. אינו שתתיישב ארצם. ולא נקרא שובם שובה עד שיתברר מי הם השבים. ועל זה ניבא ירמיהו הנביא שרק באחרית הימים יתבררו בני עמון וישובו לארצם:
התירוהו לבא בקהל: דבטלו אומות דאסירי. בין שאר אומות ברוב. ואע"ג דבעלי חיים חשיבי ולא בטלו. אפילו הכי כיון דנעקר כל הקביעות על ידי בלבול סנחריב ונבוכדנאצר. הלכך אמרינן כל דפריש מינייהו מרובא פריש. דהרי ליכא למגזר שמא יקח מהקבוע. והכי קיי"ל [אה"ע סי' ד' ס"י. אמנם בתוספתא דמכילתן אמרינן דמצרי אסור. דאע"ג דגם מצרים בלבל סנחריב. אפילו הכי נתן הקב"ה קצבה לחזרתן שנאמר (יחזקאל ל"ט) מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפוצו שם וישבו על אדמתם. וכן פסק הרא"ש והרמב"ן. אבל הרמב"ם [ספי"ב מאיסורי ביאה] פסק כאידך תוספתא פ"ה דקדושין דקאמר דמנימין גר מצרי ביקש תחבולה כדי שיותר לו דור שלישי לבוא בקהל. וא"ל ר"ע טעית כבר עלה סנחריב ובלבל כל האומות. ובב"ח הכריע כדעת הרמב"ם. ואיננו אתי לידע על מה אדניו יסדו. אבל נ"ל כיון דברוב הימים נסעו לשם רבים מאומות אחרות והשתדכו עמהן. להכי מי מכל זכריהן שיהיה אפשר לו להתייחס שהוא מצרי בן מצרי עד מתן תורה. ולפיכך הו"ל ספיקא. והרי כמו דבממזר אמרינן ממזר ודאי אמר רחמנא ולא ממזר ספק וכמש"ל. כ"כ במצרי ספיקו מותר מן התורה ואינו אסור רק מדרבנן משום מעלה דיוחסין. וכיון דיש בה ספיקא דפלוגתא של ב' התוספתות ספיקא דרבנן לקולא. ובפרט דהלכה כר"ע מחבירו. ואי משום הקושיא שהקשה בתוספתא דמכילתין דכתיב מקץ ארבעים שנה אשיב שבות מצרים. ע"כ צ"ל דר"ע ס"ל דאע"ג דנתקבצו לארצם. עכ"פ כיון שכשחזרו נתערבו עם האומות האחרות שנתישבו בארצם קודם שחזרו. והמותרים הם רובא דעלמא. בטלו המצריים ברוב. וכל דפריש מינייהו מרובא פריש. וכבעמון ומואב לעיל. וזהו שכתב הרמב"ם דבטלו ד' אומות אלו ברוב אומות העולם. וכל דפריש מרובא פריש. ואין להקשות עכ"פ הרמב"ם דידיה אדידיה. דהכא פסק דאזלינן בתר רובא דעלמא. והרי בהלכות רוצח [פ"ח ה"ו] פסק דלא אזלינן בתר רובא דעלמא. י"ל שאני התם דגלי קרא דלא ניזל בתר רובא דעלמא. דהרי כתיב והיה העיר הקרובה (אל החלל). ואי הוה אזלינן בתר רובא דעלמא. לעולם לא היו מביאין עגלה ערופה. דהרי רובא כנענים נינהו [ועיין רבינו כ"מ שם]. ואת"ל נגמר מינה. י"ל דכבר כתב הר"ן [נדרים דף פ"ח א'] דלא אמרינן הכא רק במסתבר למגמר חד מחבריה. [ועיין תוס' פסחים דף צ"ו א' ד"ה תרי ותוס' חולין דף ק"א ב' ד"ה תלמוד ודו"ק]. אם כן הכי נמי הכא הרי מסתבר דלא נגמר מעגלה ערופה. דהרי בכל התורה כולה אזלינן בתר רובא. ומ"ש רובא דעלמא משאר רובא [ועיין תוס' חולין דף צ"ה א' ד"ה אמר]. מיהו כל הנך משניות מריש פרקין עד הכא. לא שייכי כלל במכילתן. רק איידי דנקט בסוף פרקין דלעיל דקאמר בן עזאי מילתא דשמע בו ביום. נקט נמי כל הנך משניות דגם הם בו ביום נאמרו וכמש"ל. והשתא בתר דאסיק להנך מילי. הדר תנא למילתא במשנה דלקמן דמיירי בטומאת ידים של כתבי קודש:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת