משנה טהרות ט ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק ט · משנה ה | >>
המניח זיתים בכותש שימתונו שיהו נוחין לכתוש, הרי אלו מוכשרים.
שימתונו שימלחם, בית שמאי אומרים, מוכשרים.
ובית הלל אומרים, אינן מוכשרים.
הפוצע זיתים ו בידים טמאות, טימאן.
המניח זיתים בכותש -
- שימתינו שיהיו נוחין לכתוש - הרי אלו מוכשרין.
- שימתינו ושימלחם -
- בית שמאי אומרין: מוכשרין.
- ובית הלל אומרין: אינן מוכשרין.
- הפוצע זיתים בידים טמאות - טימאן.
כותש - הוא המכתש שכותשין בו הזיתים.
ואם עזב הזיתים שם שישארו עד שיתרככו ויקל דריסתן, הנה נגמרה מלאכתן. אמנם אם הביאן שישארו מידת הזמן עד שיתרככו ואחר יוציאם למלחם, הנה לא נגמרה מלאכתן, ואינן מוכשרין לסברת בית הלל.
ופוצע - הוא אשר ישפשף הזיתים או יבקעם.
אם היו ידיו טמאות, הנה טימאן אם היו תרומה, כי הידים טמאות שניות לעולם, כמו שיתבאר בשלישי ממסכת ידים:
כותש. כלי שמוליכין בו זיתים לבד:
שימתונו. לשון רפיון ולשון לחלוח כמו מתונא בפרק לא יחפור (דף יח.) (לקמן במכשירין פ״ו מ״ב מייתי הר״ש ראיה מפ' אלו עוברין מז: ושפיר עבד דמייתי כראוי מן המוקדם):
הפוצע זיתים בלציי״ר. בלע״ז כדי שיהו רכין ממעכן בידים מסואבות:
טימאן. דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה והן מוכשרין בפציעתו דניחא ליה במשקה דטייף עלייהו שמתוך כך הן מרבים טעם: תניא בתוספתא [שם] רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המניח זיתיו בכותש שימתונו שימלחם שאינם מוכשרין על מה נחלקו על שיהו נוחים ליכתש שבית שמאי אומרים אינם מוכשרים ובית הלל אומרים מוכשרים הזית שפצעו בידים טמאות הוכשר סופתו במלח לא הוכשר לידע אם יש בו שמן לא הוכשר ורבי יהודה אומר הוכשר. פי' שימתינו שימלחם כשהם יבשים אין המלח נדבק בהן. סופתו כלומר פוצעו לסופתו שמרככו מבחוץ מעט כדי שידבק בו המלח לא הוכשר דלא מיכוין דליעקר משקה דידהו לידע אם יש בו שמן בפרק חבית (דף קמה.) מייתי לה וקתני התם לידע אם הגיעו זיתיו למסוק והכל אחד דפוצע בהן לידע אם שמנו נוח לצאת והאי שמן אזיל לאיבוד ופליגי ביה רבי יהודה ורבנן אי מכשיר אי לא כדאמרינן התם בפרק חבית (שם) דבמשקה ההולך לאיבוד פליגי:
המניח זיתים בכופש - גרסינן. והוא סל גדול שמניחים בו זיתים לכמור:
שימתונו - שיתרככו ותהיה בהן לחלוחית. ויש ספרים שגורסים בכותש, שמניחים אותם במכתשת ימים רבים כדי שייעשו רפים ורכים ויהיו נוחין להכתש:
הרי אלו מוכשרים - במוחל היוצא מהן, שכבר נגמרה מלאכתן:
בית הלל אומרים אין מוכשרים - דלא נגמרה מלאכתן עדיין ה:
הפוצע זיתים - ממעכן בידים מסואבות:
טימאן - דידים מסואבות פוסלות את התרומה, וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה. והן מוכשרים בפציעתו, דניחא ליה במשקה דטייף עלייהו, שמתוך כך הן מרבים טעם:
שימתונו. פי' הר"ב שיתרככו. ועיין בפירושו למשנה ב' פרק ו' דמכשירין:
מוכשרין. לשון הר"ב במוהל. וכן לשונו בפי' משנה ו' פ"ד דעדיות. וכבר כתבתי שם שיש להגיה במוחל בחי"ת:
וב"ה אומרים אינן מוכשרין. פי' הר"ב דלא נגמרה מלאכתן עדיין. וכ"כ הרמב"ם. ותמיהני דהא בריש פירקין תני בה"א משיתחברו שלשה זה לזה והיינו קודם שתגמר מלאכתן. וכן מבואר בהדיא בדברי הרמב"ם פי"א מהט"א (הלכה י"ג). וראיתי שכתב שם במשנתינו (זאת) שאינן מוכשרים שהרי דעתו עליהן לכבשן. וניחא השתא לפי' הר"ב והר"ש במשנה דלקמן דלמלחם דבגג אינו מעכב ההכשר. ומ"מ נ"ל לומר דר"ג דלעיל אינו חולק על ב"ה. אלא תרי תנאי הן אליבא דב"ה. דהיינו ת"ק ור"ג. והשתא ניחא הך דהכא דר"ג אליבא דבית הלל אמרה. וכן מוכח נמי במתניתין ז':
הפוצע זיתים. של תרומה. הרמב"ם שם:
(ה) (על הברטנורא) וקשה, דהא בריש פרקין תנן בית הלל אומרים משיתחברו כו' והיינו קודם שתגמר מלאכתן. ונראה לי דרבן גמליאל דלעיל אינו חולק על בית הלל, אלא תרי תנאי הן אליבא דבית הלל, תנא קמא ורבן גמליאל, והך דהכא רבן נמליאל אמרה:
(ו) (על המשנה) זיתים. של תרומה. הר"מ:
המניח זיתים בכופש: הר"ש והרא"ש ז"ל גרסי בבא דהמניח זיתיו בגג לגרגרם קודם בבא דהמניח זיתים בכופש. ובתוספתא תניא ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש לא נחלקו ב"ש וב"ה על המניח זיתים בכופש שימתונו שימלחם שאינם מוכשרים על מה נחלקו על שיהו נוחין להכתש שבש"א אינם מוכשרין ובה"א מוכשרים:
בפי' רעז"ל צריך לכתוב סימן הוי"ו קודם הדבור המתחיל לגרגרם. וביד פי"א דהלכות טומאת אוכלין סימן י"ג. ואני רואה שם הגירסא שימתינו ביו"ד:
יכין
המניח זיתים בכותש: הוא כלי כעין מכתשת גדול. וי"ג כופש. והוא סל שנקביו צרים מאד. ובין בזה או בזה. אין המשקה שיוצא מהזיתים שבתוכו הולך לאיבוד:
שימתונו: לשון רטיבות הוא. ור"ל שהתכוון ליתנן בכלי זה כדי שיתלחלחו רק קצת. דמשום שהכלי זה קטן. ומניח בו רק זיתים מועטין. אין מזיעין בתוכו כל כך הרבה כבמעטן. ורק מתלחלחים קצת:
שיהו נוחין לכתוש הרי אלו מוכשרים: אע"ג שהלחלוח רק מועט הוא. וקמ"ל הך בבא לאשמעינן דדוקא במעטן לעיל מחלקינן בין שדעתו להוסיף עליהן או לא. דבשדעתו להוסיף לא ניחא ליה בזיעה. אבל בכלי קטן כזה ודאי אין דעתו להוסיף עליהן. ומסתמא הוכשרו. ותו קמ"ל פלוגתא דב"ש וב"ה בשהניחן שם למלחם לאכילה. דרק בכלי קטן כזה רגיל להניח אותן מוכנין לאכילתו:
שימתונו שימלחם: ר"ל ואם התכוון שיתלחלחו ויתרככו כדי שישאבו המלח שיתן עליהם כשיאכלן:
בש"א מוכשרים: דהרי ניח"ל בלחלוח היוצא:
ובה"א אינן מוכשרים: מדעכ"פ לא ניח"ל בלחלוח היוצא מצד עצמו. שעי"ז יצא טעמן. והרי הוא רוצה לאכלן כמו שהן. ורק מצד אחר ניח"ל בהלכלוך שיתרככו עי"ז. ולא מחשב ניח"ל:
הפוצע זיתים: ר"ל זיתים שלא הוכשרו. ופצען בידיו ויצא מהן משקין. והרי סתם ידים שניות הן ופוסלין תרומה. וכל הפוסל תרומה עושה גם למשקה חולין שנוגע בהן להיות תחלה:
טימאן: דמדפצען בידים. ניח"ל במשקה היוצא. ונעשה ראשון. וכל משקה טמא מכשיר ומטמא כאחת. ונעשו הזיתים שני:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת