משנה טהרות ד יא
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק ד · משנה יא | >>
ספק ידים ליטמא ולטמא ולטהר, טהור.
ספק רשות הרבים, טהור.
ספק דברי סופרים: אכל אוכלים טמאים, שתה משקים טמאים, בא ראשו ורובו במים שאובין, או שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין מים שאובים, ספיקו טהור.
אבל דבר שהוא אב הטומאה והוא מדברי סופרים, ספיקו טמא.
ספק ידים, ליטמא ולטמא ולטהר - טהור.
- ספק רשות הרבים - טהור.
- ספק דברי סופרים -
- אכל אוכלין טמאין, ושתה משקין טמאין,
- בא ראשו ורובו במים שאובין,
- או שנפלו על ראשו ורובו שלשת לוגין מים שאובין - ספקו טהור.
- אבל דבר שהוא אב הטומאה, והוא מדברי סופרים - ספקו טמא.
כבר ביארנו פעמים רבות שמי שנגע באוכלים טמאים או במשקים טמאים או בכלים שיהיה ראשון לטומאה בידיו נטמאו ידיו, וכן ביארנו שידים טמאים יטמאו משקים. ובחגיגה (דף כ:) אמרו "שהיד מטמאה חבירתה בקודש". ואם נפל הספק אם נטמאו ידיו אם לא, או שהיתה ידו טמאה ונפל אליו הספק אם טימאה אחרת או לא נטמאת, או טהר ידו אחר אשר הוטמאה ונפל אליו הספק אם נטהרה כפי מה שראוי או היא טהרה נפסדת וידו נשארה בטומאתה, הנה נגביר הטהרה בכל הפנים מאלה השלושה ויהיה ספיקו טהור, כפי מה שנבאר בשני ממסכת ידים.
ואמרו ספק רשות הרבים טהור, התחיל לבאר זה לפי שהוא הבדיל בו הבדלים רבים ויבארנו בפרק אשר אחר זה.
והתחיל לבאר ספק דברי סופרים, וזכר אלה הארבעה מינים אשר כל אחד מהן טמא מדברי סופרים, רוצה לומר שהוא פוסל את התרומה, וזהו מכלל שמונה עשר דבר שגזרו הנזכרים בראש שבת (דף יג:). וכבר זכרנו סיבתם באוכל אוכלים טמאים, ועוד נזכר סיבת הכל בסוף זבים, ולאיזה דבר שמוהו פוסל את התרומה.
ואם נפל עליו הספק אם אכל אוכלים טמאים או שתה משקים טמאים, או בא ראשו ורובו במים שאובים, או נפלו על ראשו ועל רובו שלושת לוגין מים שאובים, או שלא יהיה דבר מזה, הנה הוא טהור ואינו פוסל את התרומה. אמנם אם נסתפק האדם אם נטמא באב מאבות הטומאה אשר הם מדברי סופרים, [הרי] (כי) ספיקו טמא ושורפין עליו את התרומה. וכבר ביארנו אבות הטומאה שהן מדברי סופרים בפתיחת זה הסדר ומנינו אותן כולן, אלא אם יהיה באב עצמו ספק כמו בית הפרס, שהוא ספק אם נגע או לא נגע, אין שורפים עליו את התרומה לפי שהוא ספק ספיקא כפי מה שביארנו:
אכל אוכלין טמאין. כל הני דחשיב הכא מי״ח דבר בפ״ק דשבת (דף יג:) שגזרו עליהן שיהו פוסלין את התרומה כדתנן נמי בסוף זבים וספיקן לא פסלי:
אב הטומאה מדברי סופרים. כגון בית הפרס ובגדי עם הארץ ועובדי כוכבי' שעשאום כזבים: תניא בתוספתא [פ״ו] שאלו את בן זומא מפני מה ספק רה״י טמא אמר להן סוטה מה היא לבעלה ודאי או ספק אמרו לו ספק אמר להן מצינו שהיא אסורה לבעלה ומכאן אתה דן לשרץ מה כאן רה״י אף כאן רה״י ומה כאן יש בו דעת לישאל אף כאן יש בו דעת לישאל מכאן אמרו דבר שיש בו דעת לישאל ברה״י ספיקו טמא ברה״ר ספיקו טהור ומפני מה ספק רה״ר טהור אמר להן מצינו שהציבור עושין את הפסח בטומאה בזמן שרוב הציבור טמאין אם טומאה ודאית הותרה הציבור ק״ו ספק טומאה רשב״ג אומר מפני מה ספק רה״י טמא וספק רה״ר טהור מפני שאיפשר לישאל ליחיד ואי איפשר לישאל לרבים: עוד תניא בתוספתא [שם] האוכל תרומה תלויה טהור כל שספיקו טהור ספק תולדתו טהור כל שספיקו טמא ספק תולדתו טמא וכשם שאוכל אוכל ראשון ואוכל שני ושותה משקין טמאין והבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפלו על ראשו ורובו שלש לוגין מים שאובין ספיקו לטמא אחרים טהור כך המשקין הנוגעין בו ספיקו לטמא אחרים טהור ור' יוסי בר ר' יהודה אומר משקין הנוגעין בו כנוגעין בשרץ וכשם שהראשון עושה שני ושני עושה שלישי כך ספק ראשון עושה ספק שני וספק שני עוש' ספק שלישי: פי' כל שספיקו טהור. כגון האוכל אוכל ראשון ואוכל שני ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור. כך תולדתו דהיינו משקים הנוגעין בו ספק נגעו ספק לא נגעו באחרים ספיקו לטמא אחרים טהור: כל שספיקו טמא כגון אב הטומאה מדברי סופרים כדתנן אבל אב הטומאה מדברי סופרים ספיקו טמא וכשם שאוכל אוכל ראשון ספק טמאין ספק טהורין ספקו טהור כך משקין הנוגעין באוכל: אוכל אוכלין טמאין. ודאי ספק נגעו בתרומה ספק לא נגעו ספיקו טהור: הנוגעין בו משקין באוכל אוכל ראשון ואוכל שני כנוגעין בשרץ כלומר דתחלה הוו:
ספק ידים ליטמא - מי שהיו ידיו טהורות וספק נגע באוכלים טמאין או במשקין טמאין ונטמאו ידיו, ספק לא נגע ולא נטמאו ידיו:
ולטמא - היו ידיו טמאות, ספק נגע באוכלים ומשקין וטמאן, ספק לא נגע:
וליטהר - היו ידיו טמאות וטיהרן, ספק נטהרו כראוי אם לאו. בכל הספיקות הללו, ספיקן טהור:
ספק רשות הרבים - ספק טומאה ברשות הרבים, טהור, שכן מצינו ציבור עושים את הפסח בטומאה, אם טומאה ודאית הותרה לצבור, קל וחומר ספק טומאה כ:
ספק דברי סופרים - כגון כל הנך דחשיב, דכולהו משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום, ומפורשין הן במסכת שבת פרק קמא:
אבל דבר שהוא אב הטומאה והוא מדברי סופרים - כגון דם תבוסה, ונכרים שעשאום כזבים, וכיוצא באלו כא, אם נסתפק אם נגע בהן אם לא נגע:
ספיקו טמא - ומיהו אב הטומאה מדברי סופרים שהוא עצמו מספק, כגון בית הפרס דאיכא ספיקא אם יש בו עצם כשעורה אם לאו, בהא תנן לעיל דעל ודאי מגען שורפין, ועל ספק מגען אין שורפין, דהוי ספק ספיקא:
ספק ידים ליטמא כו'. אע"ג דלא פי' בה דבר במשנתינו. חזר ושנאה כדי לחזור על כולן שלא לדלג אחת מבינתים. אבל בספ"ב דמס' ידים האריכה המשנה. ורבי יוסי פליג התם דאמר ליטהר טמא:
ספק רה"ר טהור. ה"נ לא חזר ושנאה. אלא איידי דאינך. והרמב"ם כ' וז"ל. התחיל לבאר זה. לפי שהוא הבדיל בו הבדלים רבים ויבארנו בפ' אשר אחר זה. והתחיל לבאר ספק ד"ס וכו':
ספק רה"ר טהור. פי' הר"ב ספק טומאה ברה"ר טהור שכן מצינו צבור כו' וכ"כ הר"ש בשם התוספתא דספק טומאה ברה"י טמא מסוטה ילפינן. כמ"ש הר"ב בפ' דלעיל משנה ו'. והדר אמרי' ומפני מה ספק רה"ר טהור מצינו שהצבור וכו' גם הרמב"ם העתיקה בפירושו לעיל. וכן בחבורו רפט"ז מהא"ה ואיכא למידק דכיון דמסוטה ליכא למילף אלא כי סוטה שהיא ברה"י במקום סתירה לא איצטריך מידי למילף מינה דבר"הר טהור. דהא ודאי ממילא ברה"ר טהור וכבר כתבתי כן בפ"ח דעדיות מ"ד בשם התו' ודהכי איתא נמי בגמ' (דנדה דף ג') דטעמא דרה"ר טהור משום דהעמד דבר על חזקתו. ומצאתי בתוס' פ"ה דסוטה דף כ"ח (ד"ה מכאן) שכתבו דלא כמ"ש בשמם בעדיות. אבל פירשו דהלכתא גמירי לה דוקא הוא. דמשום העמד דבר על חזקתו לא מצינא לטהורי בר"הר. דה"א דסתירה דנקט קרא לא דבר הכתוב אלא בהווה. וה"ה לכל ספק טומאה בכל מקום שנולדה. דמסברא אין לטהר זו יותר מזו. וסד"א דגזירת המלך כך היא בכל ספק טומאה. אלא הלכתא גמירא לה להעמיד ספק טומאה ברה"ר אחזקתה דלא מחתינן לה טומאה מספק. ע"כ. והדר כתבו התו' ירוש' בסגנון התוספתא שכתבו הרמב"ם והר"ש ומהשתא איכא לפרושי ג"כ בזה הדרך. דאע"ג דבסוטה ונסתרה כתיב ה"א דלאו דוקא וכו' הלכך לטהר ספק טומאה שברה"ר צריכין אנו למילף ממקום אחר:
ספק ד"ס אכל אוכלים טמאים וכו'. וכן כל כיוצא באלו מולדות [טומאות שהן מד"ס. הרמב"ם (ריש) פט"ו מהא"ה ועיין בפ"ק דשבת במשנה י"ח דבר. ובסוף מסכת זבים ובמ"ג פ"ק דמכילתין:
ספיקו טהור. אם נפל עליו הספק אם אכל כו' או שלא יהיה דבר מזה הרמב"ם בפירושו ובחבורו רפ"טו [מהאה"ט] (מהט"א) ולכ"ע מפרש הכי. דלת"ק אפילו ודאי אכל ונסתפק אם טבל. ספיקו טהור. כדתנן במ"ב פ"ב דמקואות. ובפ"י מה' מקואות (ה' ו'). העתיק דברי ת"ק דהתם:
[אבל דבר שהוא אב הטומאה. והוא מד"ס. פי' הר"ב כגון דם תבוסה כו' וכגון הא דבנבלת עוף טמא דבמ"ג פ"ק דמכילתין ופירוש דם תבוסה במ"ה פ"ג דאהלות:
(כ) (על הברטנורא) הר"ש והר"מ מהתוספתא. וקשה, דהא מדילפינן ספק רשות היחיד מסוטה, ממילא דברשות הרבים דלא דמי לסוטה, טהור. והתוס' בסוטה דף כ"ח כתבו, דסלקא דעתך אמינא דונסתרה לאו דוקא אלא שדיבר הכתוב בהווה. ועתוי"ט:
(כא) (על הברטנורא) וכגון הא דנבלת העוף טמא דפרק קמא במשנה ג'. ופירוש דם תבוסה, עיין פרק ג' דאהלות משנה. ה':
ספק ר"ה טהור: בתוספתא רשב"ג אומר מפני מה ספק רה"י טמא וספק ר"ה טהור מפני שאפשר לישאל ליחיד ואי אפשר לישאל לרבים:
יכין
ספק ידים ליטמא: ר"ל אם מסופק אם נגעו ידיו טהורות באוכלין או במשקין הטמאין. או בשאר דברים שעושין לידים שניות כפ"ק דשבת. וכן כשמסופק אם נגעו ידיו הטמאות באוכלין או משקין. טהורות:
ולטמא וליטהר: שמסופק אם טיהר ידיו הטמאות. בכל ג' ספיקות הללו. ספיקו טהור. ואע"ג דלא פי' בה תנא מידי אפ"ה חזר ושנאה. כדי שלא לדלג כשמונה והולך ומפרש אותן שכבר זכרם במשנה ז'. ורק מדנפישי פירושייהו. סמך א"ע לפרש כל ספיקתן הנ"ל במקומן בפ"ב דידים:
ספק רה"ר: דכל הספיקות הנ"ל שטיהרו חכמים. היינו דאפילו ברה"י טהור. והיינו מדהו"ל גם טומאה וודאית שלהן רק מדרבנן. וקאמר הכא. דבמסופק אם נטמא בר"ה. אז אפילו בספק טומאה דאוריי' טהור. וגם כאן לא פי' התנא מידי. ואפ"ה הדר ונקט לה תו גם הכא מטעם הנ"ל. וסמך א"ע לפרשו באריכות בפרקים הבאים:
ספק דברי סופרים: ר"ל במסופק אם נטמא שום דבר בטומאה שהיא מדרבנן. או אפילו ודאי נטמא בה ומסופק אם טבל [כמקואות פ"ב מ"ב]. אבל מדיש טומאה מד"ס שספיקו טמא. וכדמפרש בסיפא. להכי שואל כאן כיצד:
אכל אוכלים טמאים: דחכמים גזרו על האוכל כדי אכילת פרס מאכלים טמאים. אפילו הן רק שני לטומאה. או שתה רביעית משקין טמאים בכדי אכילת פרס. יהיה גופו שני לטומאה עד שיטבול [כלעיל פ"ב וסוף זבים]:
בא ראשו ורובו במים שאובין: טומאה שגזרו על אדם שנפלו עליו מים שאובין. היינו רק בנפלו עליו. ואפילו היה טהור גמור. אבל טומאה שגזרו על הבא במים שאובין היינו רק בהי' טבו"י [כתוס' שבת יג"ב]. ושניהן נעשין שנים. ונקט הנהו. וה"ה כל טומאה מד"ס דדמי להנך [ועיין פ"ק דשבת וסוף זבים. ובמכלתין פ"ק מ"ג]. ואע"ג דספק ידים נמי ספק שמד"ס אפ"ה נקט לה תנא בפ"ע. מדנפישי מילייהו ייחד לה תנא בבא בפ"ע:
ספיקו: ואפי' נטמאה ודאי בהנך. ומסופק אם טבל טהור [כמקואות פ"ב מ"ב]. וכ"ש במסופק אם נטמא, אפילו בסט"ו ברה"י טהור:
והוא מדברי סופרים: כגון ספק מגע כנענים שגזרו עליהן שיהיו טמאים כזבים [כנדה לד"א]. או שמסופק אם נגע בדם תבוסה ממת [אהלות פ"ג מ"ה] ורתוי"ט מנה נמי במסופק אם אכל נבלת עוף טמא. וכוונתו באכל ממנה כזית בכאפ"ר. אבל לא ידענא מנ"ל לרבינו הא. שיהיה גם נבלת עוף טמא נכלל בכלל אהט"ו. והרי אם לא נגע בה טומאה טהור לגמרי. ואפילו אכל ממנה כדי אכילת פרס טהור [כרמב"ם פ"ג מאהט"ו הי"ד. ורכ"מ שם] וגם בהקדמת הרמב"ם לסדר טהרות. אפקה בפירוש מכלל אהט"ו. ואע"ג דבפ"ק מ"ג אמרינן דשורפים עליה תרומה. לרמב"ם בפירושו שם היינו בנטמאה ונגעה בתרומה. ואפילו נפרש דר"ל בנטמא ואכל ממנה, כדאכפ"ר. ונגע אח"כ האוכלה בתרומה. י"ל אע"ג דבכל טומאה דרבנן אין שורפין תרומה. כדאמרינן [שבת דט"ז סע"א ובכמה דוכתי] עבדי בה רבנן הכירא דלא נשרף עלה תרומה וקדשים [ועיין רש"י שם בשבת]. אפ"ה באוכל אכפ"ר מנבלת עוף טמא גזרו בה רבנן דנשרף על מגעו תרומה מדדמי לנבלת עוף טהור. אבל דנטמא נמי ספק אוכלה מנ"ל. אבל אפילו על ודאי טומאתן אין שורפין תרומה מדהו"ל רק טומאה דרבנן. מיהו במסופק אם יש כאן אהט"ו כלל. כגון הטומאה שגזרו חכמים בנגע או נשא עפר של שדה שנחרש בה קבר. שיש חשש שיש שם עצם כשעורה [כפי"ז דאהלות]. בהא אם מסופק אם נגע או נשא עפרה. הרי אמרן לעיל [מ"ה]. על ודאי מגען שורפין התרומה. ולא על ספיקן. רק תולין מדהו"ל ס"ס. ואין שורפין תרומה על שום ס"ס [כנדה לג"ב]. וכל זה ברה"י אבל בר"ה אפילו בספק נגע באהט"ו דאורייתא טהור:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת