משנה טהרות ד י
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק ד · משנה י | >>
רבי יוסי אומר, ספק משקין, לאוכלים, טמא. ולכלים, טהור.
כיצד, שתי חביות, אחת טמאה ואחת טהורה, ועשה עיסה מאחת מהן, ספק מן הטמאה עשה, ספק מן הטהורה עשה, זה הוא ספק משקין לאוכלין טמא, ולכלים טהור.
רבי יוסי אומר: ספק משקין -
- לאוכלין טמא - ולכלים טהור.
- כיצד?
- שתי חביות, אחת טמאה ואחת טהורה,
- עשה עיסה מאחת מהן,
- ספק מן הטמאה עשה, ספק מן הטהורה -
- זה הוא ספק משקין - לאוכלין טמא, ולכלים טהור.
- שתי חביות, אחת טמאה ואחת טהורה,
רבי יוסי אומר, שהעיסה טמאה להיותה אוכלין, והעריבה אשר שם נילושה בה זאת העיסה טהורה להיותה כלים.
ובטומאת משקין שלוש סברות:
- שיש אחד שאומר, שאין טומאת משקים מן התורה כל עיקר, ואפילו לטמא עצמם אמנם הוא מדרבנן, ושאומרו יתברך "וכל משקה אשר ישתה בכלי יטמא"(ויקרא יא, לד) אמנם ירצה בו שהמשקין התלושים מן הקרקע מכשירים אף על פי שהן בכלים, וכוונת יטמא יכין לטומאה או יכשיר.
- ושם מי שיחשוב, שטומאת משקים בעצמן מן התורה כמו שנראה מלשון הפסוק וטומאת זולתן מדרבנן, וזהו סברת תנא קמא, ולזה אמר שאם נפל הספק בטומאת עצמן ספיקו טמא, ואם נפל הספק בטומאת זולתן ספיקו טהור להיות זה מדרבנן.
- ושם מי שיחשוב, שאפילו לטמא משקים בזולתו מן התורה, ושאמרו יתברך "יטמא" ירצה בו זולתן, וזו היא סברת רבי יוסי, ולזה אמר שאם נפל הספק בטמא המשקים לאוכלין הנה האוכלין טמאים, אמנם אם נפל הספק בטמאם לכלים הנה אלה הכלים טהורים, לפי שהמשקים טמאים שיטמאו הכלים הוא מדרבנן לדברי הכל, כמו שזכרנו בפתיחת זה הסדר.
ואין הלכה כרבי יוסי:
לאוכלין טמא. קסבר רבי יוסי טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא כדאמרינן בפ״ק דפסחים (דף טז.) אבל לטמא כלים דרבנן משמונה עשר דבר ורבי יהודה פליג בפסחים ואמר לכל טמא דקסבר לטמא כלים נמי דאורייתא ואמרי' התם דחזר בו ר' יהודה:
כיצד שתי חביות. מדקתני כיצד משמע דברישא דמקל לבין הככרות מודה ר' יוסי וכן מוכח בתוספתא בהדיא ויש ליתן טעם דרישא ספק מגע אבל הכא העיסה עצמה נעשית מן המשקין וקשה בההיא דפסחים כיון דבספק מגען מודה רבי יוסי דלטמא אחרים טהור היכי דייק מיניה התם דקסבר ר' יוסי דטומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא ויש לומר דהתם בסוף כל הסוגיא אמרינן דרבי יוסי בשיטת ר״ע רבו אמרה וליה לא סבירא ליה אלא קסבר אליבא דנפשיה דטומאת משקין לטמא אחרים דרבנן וברייתא דתוספתא פ״ה דמייתי התם אליבא דר״ע אבל סיפא דקתני בתוספתא לא זהו ספק המשקין שנחלקו עליו חכמים לאו אפלוגתא דרישא קאי אלא אמתני' קאי דקתני אליבא דנפשיה ופליגי בשתי חביות שעשה עיסה מאחת מהן דר' יוסי חשיב להו כטומאת עצמן שהמים מעורבין בעיסה ור״מ חשיב לה כלטמא אחרים לפי שהמים בטלים בעיסה: תניא בתוספתא [פ״ד] ספק משקין ליטמא טמא לטמא טהור דברי ר״מ וכן היה ר״א אומר כדבריו רבי יהודה אומר לכל טמא ור' יוסי ור״ש אומרים ספק משקין לאוכלים טמא לכלים טהור. מקל שהיא מליאה משקין טמאין וזרקה לבין הככרות טהורין ספק נגע ספק לא נגע לא זהו ספק משקין שנחלקו עליו חכמים אלא איזהו ספק המשקין שנחלקו עליו חכמים שתי חביות אחת טמאה ואחת טהורה ועשה עיסה באחת מהן ספק מן הטמאה עשה ספק מן הטהורה עשה זהו ספק משקין לאוכלין טמא לכלים טהור הלך במבוי ועשה עיסה ואח״כ נמצא שם שרץ ספק נגע ספק לא נגע לאוכלין ומשקים טמא לכלים טהור מגע טמא מת (ס״א טבול יום) שפשט ידו לאויר החבית ספק נגע ספק לא נגע ספק אוכלין ומשקין טמא והכלים טהור: שתי חביות אחת טמאה ואחת טהורה ונשברו ובאו להן לטהרות ספק טמאה ספק טהורה אוכלין ומשקין טמא והכלים טהור. חבית שיש בה משקין טהורין עד חציה ונפלו לאוירה משקין ספק טמאין ספק טהורין המשקין טהורין שאין מיטמאין אלא מחמת החבית נפלו על גבי המשקין משקין טמאין והחבית טהורה. אפה פת בתנור ונפלו לאוירו משקין ספק טמאין ספק טהורין הפת טהורה שאינה מיטמאה אלא מחמת התנור נפלו על גבי הפת הפת טמאה והתנור טהור. המרביץ את ביתו (ס״א המכבס את כסותו) במים טמאים והיו שם טהרות ספק ניתזו ספק לא ניתזו טהורות ואם א״א לו שלא לכוין ספיקו טמא ר' דוסא אומר אומרים לו שישנה אמרו לו אין שונין בטהרות רשב״ג אומר עתים שהוא שונה המכבס את כסותו והסוחט את שערו והטווה את פשתנו והיו שם טהרות ספק ניתזו ספק לא ניתזו ספיקו טהור ואם או אפשר לו שלא לכוין ספיקו טמא ר' דוסא אומר אומרין לו שישנה אמרו לו אין שונין בטהרות רשב״ג אומר עתים שהוא שונה זילף משקין טהורין וטמאין בתוך הבית ואחר כך נמצאו משקין על גבי ככר של תרומה ונטלה לישאל עליה הרי זו טהורה המתין לה עד שניגבה הרי זו טמאה. פי' נמצא שם שרץ במבוי: מגע טמא מת אינו אלא ראשון ואינו מטמא כלי: אלא מחמת החבית. דלא חזינן לתנור כמאן דמלי טומאה כדאמרינן בפ' תולין (דף קלח.) והמשקין (צ״ל שנפלו.) שנטלו באויר החבית כאילו נגעו בחבית והחבית לא נטמאת דספק משקין אין מטמאין כלים. משקין טמאין והחבית טהורה דאין כח למשקין הללו לטמא את החבית מאחר דאין להם טומאה אלא מחמת ספק. המתין לה עד שניגבה הך מילתא דמיא לכל הראויה לבילה דכל שהמשקה טופח ואיפשר לעמוד על בוריו של דבר אם מן הטמאין או מן הטהורין ספיקו להקל אבל משניגבו שאין אדם יכול להכיר ספיקו להחמיר:
ספק משקין לאוכלין טמא - קסבר רבי יוסי טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא יח, דדריש קרא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא, לטמא את אחרים, הלכך ספק משקין לטמא אוכלין, טמא:
ולכלים טהור - דטומאת משקין לטמא כלים מדרבנן, משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום יט. ות"ק דפליג עליה דר' יוסי דריש וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא, אבל לא לטמא את אחרים, וטומאת משקין לטמא אוכלים ומשקין דרבנן, הלכך ספק טומאת משקין לטמא אחרים טהור. ואין הלכה כר' יוסי:
לאוכלים טמא ולכלים טהור. פי' הר"ב דדריש קרא וכו' יטמא לטמא אחרים. הלכך ספק טומאה לטמא אוכלים טמא. ולכלים טהור. דק"ו הוא ומה כלי שמטמא משקה אינו מטמא כלי משקין הבאים מחמת כלי אינו דין שלא יטמאו את הכלים. מאי אמרת משקים הבאין מחמת השרץ. הא לא אתיין אלא בק"ו ממשקין הבאים מחמת כלי דיו לבא מן הדין להיות כנדון. בגמ' פ"ק דפסחים דף י"ח:
כיצד שתי חביות כו'. מדקתני כיצד משמע דברישא דמקל לבין הככרות מודה רבי וסי. וכן מוכח בתוספתא בהדיא. ויש ליתן טעם דרישא ספק נגע. אבל הכא העיסה עצמה נעשית מן המשקים. וקשה דבספ"ק דפסחים [דף ט"ו] אמרינן דר' יוסי קסבר דטומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא (כדפי' הר"ב שם וכאן). וי"ל דהתם בסוף כל הסוגיא אמרי' דר"י בשיטת ר"ע רבו אמרה. וליה לא ס"ל. אלא קסבר אליבא דנפשיה. דטומאת משקין לטמא חחרים דרבנן. הר"ש (ועיין בתוספות דפסחים סוף דף ט"ו ד"ה ר"י) ולי עוד ראיה מדקתני בסיפא זה הוא ספק משקים כו'. וביבמות פ"ג משנה ג' וז' דייקי'. זו היא למעוטי מאי כו'. ומל' התוספתא מוכיח כן מקל [שהיא] מלאה משקין טמאין וזרקה כי' לא זהו ספק משקים שנחלקי עליו חכמים. אלא איזהו ספק משקים שנחלקו עליו חכמים שתי חביות כו':
(יח) (על הברטנורא) בגמרא דפסחים מסיק דאליבא דר"ע רבו קאמר הכי, וליה לא סבירא ליה אלא דרבנן היא, [אלא דחשיב להו כטומאת עצמן שהמים מעורבין בעיסה. ור"מ פליג בתוספתא וסבירא ליה דבטלי לגבי עיסה וחשיב להו כלטמא אחרים. הר"ש] ואתי שפיר דקתני כיצד כו' זה הוא. וכדאיתא בתוספתא, לא זהו טומאת משקין שנחלקו עליו, אלא זהו כו' כיצד שתי חביות כו'. ועתוי"ט:
(יט) (על הברטנורא) כדיליף ליה בגמרא שם דף י"ח:
ר' יוסי אומר ספק משקים וכו': ס"ל לר' יוסי שהעיסה טמאה להיותה אוכלין והעריבה אשר שם ללוש בה זו העיסה טהורה להיותה כלים ובטומאת משקים שלש סברות יש מי שסובר שאין טומאת משקים מן התורה כל עיקר ואפילו לטמא עצמן ויטמא דקרא היינו להכשיר דלא תימא דאין מים מכשירין אלא במחוברים לקרקע קמ"ל בכל כלי יטמא פי' יכשיר וסברת ת"ק דמתני' וסברת ר' יוסי הרי שלשה סברות קיצור מהרמב"ם ז"ל.
כיצד שתי חביות וכו': מדקתני כיצד משמע דאע"ג דסבר ר' יוסי טומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא מודה ברישא בספק מגע דטהור ולא מטמא אלא היכא שעשה מן המשקה אוכל והיינו נמי לטמא אחרים שהלך לו המשקה ונעשה אוכל כמו חלב ורוטב שקרשו והכי איתא בתוספתא בהדיא ות"ק דר' יוסי היינו ר"מ כדמוכח בתוספתא ובפ"ק דפסחים ור' אלעזר ס"ל כר"מ ור' יהודה פליג בתוספתא וקאמר לכל טמא דקסבר לטמא כלים נמי דאורייתא ואמרי' התם בפסחים דהדר ביה ר' יהודה. ור"ש בתוספתא ס"ל כר' יוסי הר"ש ז"ל. ועוד כתב מה שכתבתי אני לעיל סימן ט' דהתם בפסחים בסוף כל הסוגיא אמרי' דר' יוסי בשיטת ר' עקיבא רבו אמרה וליה לא ס"ל אלא קסבר אליבא דנפשיה דטומאת משקים לטמא אחרים דרבנן וההיא תוספתא אליבא דר' עקיבא אבל סיפא דקתני בתוספתא לא זהו ספק משקים שנחלקו עליו חכמים לאו אפלוגתא דרישא קאי אלא אמתני' קאי דקתני אליבא דנפשיה ופליגי בשתי חביות שעשה עיסה מאחת מהן דר' יוסי חשיב להו כטומאת עצמן שהמים מעורבין בעיסה ור"מ חשיב להו כלטמא אחרים לפי שהמים בטלים בעיסה עכ"ל ז"ל. ועיין בספר קרבן אהרן פרשה ח' דפרשת שמיני:
יכין
ר' יוסי אומר ספק משקין לאוכלים טמא: דס"ל דטומאת משקין לטמא אחרים דאירייתא. הלכך ספק משקין לטמא אוכלין טמאה.
ולכלים טהור: דכלי אמקט"ו מדאורייתא רק מאהט"ו. ורק בי"ח דבר גזרו שמשקין יטמאו כלי. מגזירת של זב וזבה. הלכך הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא:
כיצד שתי חביות: ובכל א' מים:
ספק מן הטמאה עשה: הא דאיצטריך למנקט בהמשל גוונא אחריתא ולא נקט המשל במקל שנזרק. וכדנקט ת"ק. דהיינו שזרק מקל ובו משקין. ומסופק אם נגעו המשקין בככר או בכלי. או שמסופק אם נגעו בשניהן כאחת. או שזרק א' מב' מקלות. שבאחד משקין טהורין ובאחד משקין טמאים. ונגעו ודאי בככר ובכליו. ה"ט משום דבמקל הנזרק מודה ר' יוסי דגם לאוכלין טהור. וכמפורש בתוספתא. וטעמי', אי משום דס"ל דאף כשיארע הספק לאחר שנח. אפ"ה מחשב כספק טומאה הנזרקת. דגם בשרץ היה טהור. וכ"ש במשקין הנזרקים. אי משום דס"ל שכשאירע הספק במשקין שע"ג מקל. הו"ל כאין לטומאה מקום. שג"כ גם בשרץ הוה טהור. והא דנקט כה"ג בב' חבית ולא בחבית מלאה משקין טמאין. ואינו יודע אם נגעו בהן ככר וכלי או לא. ה"ט מדבעי לאשמעינן רבותא. אע"ג דבכה"ג ודאי נעשה המעשה. שלקח מים ולש בהן. אלא שאינו יודע. אם מהטהור או מהטמא. אפ"ה הכלי טהור. וכ"ש במסופק אם נעשה המגע בטומאה כלל. וגם נקט המשל בעיסה. ג"כ כדי לאשמעינן רבותא. דאע"ג דבכה"ג יהי' הספק בהאוכלין ובהכלי שלש בה כאחת. אף דבכה"ג הרי באותו הספק שמטמאין העיסה נטהר בו הכלי. אפ"ה מקלינן. ולא מחשב כתרתי דסתרי אהדדי [כחגיגה כב"ב]. וכ"ש כשהספק באוכלין ובכלים בכל א' לבד:
ולכלים: ר"ל הכלי שלש בה טהור:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת