משנה טהרות ד ד

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק ד · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

כזית מן המת בפי העורב, ספק האהיל על האדם ועל הכלים ברשות היחיד, ספק אדם, טמא.

ספק כלים, טהור.

הממלא בעשרה דליים ונמצא שרץ באחד מהן, הוא טמא, וכולן טהורין.

המערה מכלי לכלי ונמצא שרץ בתחתון, העליון טהורז.

נוסח הרמב"ם

כזית מן המת בפי העורב ספק האהיל על האדם ועל הכלים ברשות היחיד ספק אדם טמא ספק הכלים טהור הממלא בעשרה דליים ונמצא השרץ באחד מהן הוא טמא וכלן טהורין המערה מכלי לכלי ונמצא השרץ בתחתון העליון טהור.

פירוש הרמב"ם

כבר קדם לך באהלות (פ"ב מ"א) שכזית מן המת מטמא באהל וכן התבאר מה שנטמא באהל אם האהיל על האדם ועל הכלים טמאים אמנם שמנו ספק כלים טהור אע"פ שהן ברה"י לעיקר אשר זכרנו והוא שאין בו דעת לישאל ואף ע"פ שהוא ספק כי לפעמים כל אחד מהכלים נגע בשרץ בעת השאיבה וכן לפעמים יהיה השרץ בכלי העליון אשר ישפך ממנו ובעת מה ששפך הגיע בכלי התחתון ועם כל זה טהרנו זה הספק ואמרנו שהעליון טהור והכלי' טהורין זולת אשר נמצא בו השרץ:

פירוש רבינו שמשון

ספק אדם טמא. שיש בו דעת לישאל ואי משום שהטומאה בפי העורב הא תניא לעיל דכל המאהילין חשיבי יש לטומאה מקום אפילו בנזרקין: ספק הכלים טהור. משום דאין בהן דעת לישאל:

הממלא בעשרה דליים. בפ״ק דנדה (דף ג:) מייתי ברייתא כה״ג וקתני בה המדלה עשרה דליים זה אחר זה ואמרינן עלה אמר ריש לקיש משום רבי ינאי לא שנו אלא שאין לה אוגנים אבל יש לה אוגנים כולן טמאין דשמא השרץ היה מדלי הראשון ומה שלא יצא עם המים לפי שהאוגנים עכבוהו והא דשביק התם מתרתין דהכא ומייתי ברייתא משום דהכא לא קתני בזה אחר זה ומיירי בממלא עשרה דליים בבת אחת והא קמ״ל דלא חיישי' שמא נגעו הדליים בשרץ ונטמאו משום דהוי ספק טומאה צפה על פני המים דאפי' ברשות היחיד ספיקו טהור כדתנן בפירקין וכדאיתא בשלהי נזיר (דף סד.) אי נמי מתני' מיירי בממלא עשרה דליים זה אחר זה מבור של יין או של שמן דלא קתני מים ולא חיישינן שמא היה שם שרץ מדלי ראשון וכיון דאיירי בעשרה דליים לא שייך כאן מילתיה דרבי ינאי:

העליון טהור. ולא חיישינן שמא מן העליון נפל לתחתון: תניא בתוספתא (פ״ד) שרץ בפי חולדה ומהלכת ע״ג ככר של תרומה ונגעה ספק חי ספק מת (צ״ל רבי.) מטמא שחזקה שרצים מתים בפי החולדה וחכמים מטהרים בד״א בזמן שנטלתו והלכה לה אבל אם מצאו מת בפיה טמא ר״ש בן אלעזר אומר שרץ בפי הנחש מהלך ע״ג ככרות של תרומה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור שכן דרך הנחש להיות מגביה את צוארו ומהלך השרץ בפי התרנגול ונבילה בפי הכלב עוברין בחצר אין מטמאין למפרע שאני אומר ממקום אחר הביאום היו מנקרין בהם על הארץ מטמאין למפרע הילך במבוי ועשה עיסה ואח״כ נמצא שם שרץ ואמר אילו היה כאן הייתי רואה אותו ר' מטהר ורשב״ג מטמא עד שיאמר ברי לי שלא היה לכאן הרי שטבל ועלה ואח״כ נמצא עליו דבר חוצץ אע״פ שהוא מתעסק באותו המין אחר שטבל הרי זה טמא עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי קודם לכן קבר הנמצא מטמא למפרע בא אחד ואמר ברי לי שלא היה כאן קודם לעשרים שנה אין טמא אלא משעת מציא' ואילך גרעינ' של גפת טמאה שנמצאת בתוך ככר על גבי תבשיל רותח אע״פ שאין עליה משקה טופח טמאה נמצאת בתוך תבשיל צונן ע״ג ככר אע״פ שיש עליה משקה טופח טהורה זה הכלל כל שנמצא ברותח אע״פ שאין עליה משקה טופח טמא נמצאת על גבי ככר בתוך התבשיל צונן אע״פ שיש עליה משקה טופח טהורה גרעינן שבתוך הבית הולכין אחר הרוב פשתן שטימאתו נדה המסיטו טהור ואם היה לח המסיטו טמא מפני משקה פיה ר' יהודה אומר אף הרוטב טמא מפני משקה פיה אמרו לו כיון שנתנוהו במים רבו עליו וטהור. פירש שרץ בפי חולדה שנטלתו חי בפנינו ונגע ודאי בככרות אלא דלא ידעינן אם חי אם מת בשעת נגיעה והלכה לה שלא ראינוה מת בפיה. שרץ מת בפי הנחש. גפת. פסולת של זתים: אע״פ שאין עליה על הגרעינה משקה טופח טמא הככר דאגב רתיחה פלטה הגרעינה שמן טמא הבלוע לתוכה וטמאה את הככר אבל תבשיל צונן אע״פ שיש על הגרעינה משקה טופח טהור הככר דהנה משקין לא יצאו מן הגרעינה ואין בגרעינה כביצה לטמא את המשקין ואת הככר: הולכין אחר הרוב. שמשתמשין בבית דאם טמאין טמאה ואם טהורים טהורה. המסיטו טהור. דרוק מטמא לח ואינו מטמא יבש כדתנן בפרק דם הנדה (דף נד:) (אולי צ״ל הרוק ששראו במים אע״פ שהוא נגוב ונתייבש חוזר ומתלחלח במים.) הרוטב ששראו במים דאע״פ שהרוטב נגוב ונתייבש הרוק חוזר ומתלחלח במים ומ״מ כ״ז שהוא יבש טהור דהא דתנן בפ' דם הנדה ואם יכולין לחזור ולהשרות לכמות שהן מטמאין לחין ומטמאים יבשים הא קתני התם וכמה היא שרייתן בפושרין מעת לעת והכא בשאין יכולין לחזור בשיעור זה אלא ע״י שרייה מרובה חוזר ואפ״ה מכיון שחזר מיהא טמא ועוד יש לפרש דר' יהודה לאו איבש קאי אלא אלח ואתא למימר דאין הרוק יוצא ממנו ע״י רטיבה במים וכן משמע בפרק כל הזבחים שנתערבו (דף עט.) דפריך מינה אההיא דחרסן של זב וזבה דאתיא כר' יהודה וקתני שלישי טהור וה״ק הרוטב במים טמא אפי' טובא ומשני שאני רוק דקריר טריסטריס״ט בלע״ז כלומר נבלע בחזקה וקשה לצאת וניחא השתא דמהדרו רבנן כיון שנתנוהו במים רבו עליו וטהור:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

ספק אדם - ספק האהיל על האדם:

טמא - שיש בו דעת לישאל. ואינו טהור מטעמא שהטומאה בפי העורב והיא טומאה עוברת, דכל המאהילין חשובות יש לטומאה מקום, ואפילו הנזרקין:

ספק כלים - ספק האהיל על הכלים:

טהור - שאין בהן דעת לישאל הממלא בעשרה דליים. זה אחר זה:

ונמצא שרץ באחד מהן הוא טמא וכולן טהורים - והני מילי כשאין [לדלי] אגנים. אבל יש לה אוגנים, כולן טמאים, דשמא השרץ היה בראשון ו, והאי דלא נפל עם המים אימור אוגנים עכבוהו:

העליון [טהור - ולא חיישינן שמא מן העליון] נפל לתחתון:

פירוש תוספות יום טוב

הממלא בעשרה דליים. כי' הר"ב זה אחר זה כו' דשמא השרץ היה בראשון. ולפי זה מיירי בדלי אחד שמילא בו עשרה פעמים בזה אחר זה. ומשום כך הגהתי בל' הר"ב לדלי ולה. במקום לדליים ולהן. וכמו שהוא ג"כ בגמ' פ"ק דנדה דף ג' שהביאה הר"ש. אבל מ"מ קשיא דההוא איתמר אברייתא וקתני בה המדלה עשרה דליים מים בזה אחר זה ופרש"י עשרה דליים עשרה פעמים בדלי אחד ומערה בכלי גדול. ע"כ. ויש לבעל הלשון שיאמר הרבוי על הדליים והמכוון על המים. שנשאבו עשרה פעמים בדלי. ואע"פ שהדלי אינו רק אחד. ואילו במתניתין דקתני הממלא בעשרה דליים. בבי"ת השמוש. משמע דדליים עצמן היו עשרה. אלא שהר"ש לא דקדק בכך. ואף ע"פ שהעתיק ג"כ בעשרה בבי"ת. והתוספות דנדה [שם] העתיקו למשנתינו בלא בי"ת. ומכ"מ פירשו הר"ש והתוס' למתניתין בשני פנים אחרים. דאיכא למימר דמיירי בממלא עשרה דליים בבת אחת והא קמל"ן דלא חיישינן שמא נגעו הדליים בשרץ ונטמאו. משום דהוי ספק טומאה צפה על פני המים. דאפילו ברה"י ספיקו טהור. כדתנן בפרקין [משנה ח']. א"נ מתני' מיירי בממלא עשרה דליים זה אחר זה מבור של יין או שמן דלא קתני מים. וקמ"ל דתשעה הדליים הראשונים טהורים. ולא אמרי' שהשרץ היה תחלה בבור וטמא הכל. אלא אמרינן דבדלי זה האחרון נפל תחלה בעודו ריקם וכשדלאו לבור לבסוף. הוא טמא ומטמא כל מה שבבור. אבל שאר דליים הראשונים טהורים. ולשני הפירושים לא שייך כאן חלוק דאוגני כלל. ועיין במשנה ז' פרק בתרא. ולפירוש הר"ב טעמא דכולן טהורים עיין לקמן:

העליון טהור. מפני שהן כלים ואין בהן דעת לישאל. כך כתב הרמב"ם על בבא זו ודדליים. ברפי"ז מהא"ה. ותמה עליו הראב"ד שהרי טומאה הבאה בידי אדם היא. אבל הטעם שכל הטומאות כשעת מציאותן. ובמקום מציאותן. דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום היכא דאפשר למתלי בטהרה. ע"כ. וכתב הכ"מ דלדעת הרמב"ם י"ל שמאחר שלא נודע לאדם לא חשיבא באה בידי אדם. ע"כ. וצ"ל דהא דפ"ק דנדה משנה ב' היתה יושבת במטה חשיבא באה בידי אדם. ואע"ג דלא ידעה שנטמאה מ"מ הוי כמו נודע. הואיל ודרכן של נשים להתטמאות בנדות. והא דמסכת עדיות פרק ב' משנה ג' [גבי מחט שנמצא בבשר נמי] עסוק בטהרות הוא. והוי דעת לישאל על הטהרות. ולא בעינן נודע בטומאה אלא כשהיא באה בידי אדם:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ו) (על הברטנורא) ולפי זה מיירי בדלי אחד שמילא בו עשר פעמים. אלא שבי"ת של בעשרה אינו מדוקדק לפי זה. והתוס' העתיקו בלא בי"ת. ועתוי"ט:

(ז) (על המשנה) טהור. מפני שאין בכלים דעת לישאל. הר"ם. ותמה הר"א, הא טומאה הבאה בידי אדם היא. אבל הטעם שכל הטומאות כשעת מציאתן, ובמקום מציאתן כו'. ולדעת הר"מ יש לומר, שמאחר שלא נודע לאדם (ולא הוה ליה למידע) דאין דרך הטומאה לבוא, לא, חשיבא באה בידי אדם. כ"מ. והיינו דוקא כשהטומאה באה על ידי אדם. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

הממלא בעשרה דליים וכו':    בפ"ק דנדה דף ג' קתני התם בברייתא בעשרה דליים זה אחר זה וז"ל רש"י ז"ל עשרה דלאים עשרה פעמים בדלי אחד ומערה בכלי גדול:

וכולן טהורין:    דאמרינן השתא הוא דנפל דהואיל ומצא קודם שיערה הדלי בפעם הזאת לתוך הכלי טהורים. ובשאין לו אוגנים לדלי דהשתא ודאי אם איתא דהוה התם בזימני קמאי הוה נפיל מן הדלי עם המים. ע"כ:

בפי' רעז"ל צריך להיות דשמא השרץ היה בדלי הראשון והאי וכו' כיון דנקט בתחלת לשונו לשון רבים במה שכתב וה"מ כשאין לדליים אוגנים אבל יש להם אוגנים וכו' דוק. וז"ל הר"ש ז"ל והממלא בעשרה דליים בפ"ק דנדה מייתי ברייתא כה"ג וקתני בה הממלא עשרה דליים זה אחר זה ואמרינן עלה אמר ריש לקיש משום ר' ינאי לא שנו אלא שאין לה אוגנים אבל יש לה אוגנים כולם טמאים דשמא השרץ היה מדלי הראשון ומה שלא יצא עם המים לפי שהאוגנים עכבוהו והא דשביק התם מתני' דהכא ומייתי ברייתא משום דהכא לא קתני בזה אחר זה ומיירי בממלא בעשרה דליים בבת אחת והא קמ"ל דלא חיישינן שמא נגעו הדליים בשרץ ונטמאו משום דהוי ספק טומאה צפה על פני המים דאפילו ברה"י ספקו טהור כדתנן בפרקין וכדאיתא בשלהי נזיר א"נ מתני' מיירי בממלא עשרה דליים זה אחר זה מבור של יין או של שמן דלא קתני מים ולא חיישינן שמא היה שם שרץ מדלי ראשון וכיון דאיירי בעשרה דליים לא שייך כאן מילתיה דר' ינאי, עכ"ל ז"ל. וביד רפי"ז דהלכות שאר אבות הטומאות וז"ל שם וכן הממלא בעשרה דליים ונתן בעשרה כלים מדלי אחד לכלי אחד ואין ידוע הראשון מן האחרון ונמצא השרץ בכלי אחד מהן הרי התשעה כלים עם עשרה הדליים טהורים שאני אומר שמא בכלי זה היה השרץ מתחלתו ואם יש לדליים אזנים הרי כל הדליים עם כל הכלים טמאים, ע"כ. וכתב שם מהרי"ק ז"ל ומפ' רבינו דהממלא בעשרה דליים היינו' שהוא ממלא בכלי ונותן בעשרה כלים ואיני יודע מי הכריחו לפרש כן. ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

כזית מן המת בפי העורב ספק האהיל על האדם:    ר"ל אם הספק הוא אם האהיל על האדם. דאע"ג דהעורב פורח עם הטומאה שבפיו. אפ"ה מחשב כיש להטומאה מקום. דכל טומאה מאהלת. כמליא טומאה תחתיו דמי [כרפ"ג דאהלות]. והו"ל כמונחת הטומאה בארץ. ואע"ג שהעורב פורח. לא עדיף מאילו היתה הטומאה נגררת [כלעיל סי' ח'] ומחשב כיש להטומאה מקום. והרי גם האדם שאפשר שנטמא יש בדל"ש. ולפיכך ספיקו טמא:

ספק כלים טהור:    אע"ג דהטומאה נחשבת כיש לה מקום וכדאמרן. אפ"ה מדעכ"פ הכלי אין בדל"ש. ולפיכך ספק טומאתה טהורה. מיהו דוקא בספק שהאהילו הטומאה והטהרה זע"ז. או ספק שהאהיל דבר אחר על שניהן ביחד. הרו כל טומאת אהל כמליא טומאה דמי. לפיכך הו"ל כיש להטומאה מקום. אבל בספק מגע אפילו של מת או של א' משאר אהט"ו. גם ברה"י טהור כשאין להטומאה מקום או כשאין בו דל"ש בהנוגע [ש"ס נזיר סד"א]:

הממלא בעשרה דליים:    ששאב י' דליים מים מן הבור זה אחר זה. והרי בכה"ג יש לחוש שהי' השרץ בהבור. ואף שהמים בעודן בהבור חשובין כמחוברין דאמקט"ו. עכ"פ יש לחוש שמא הדלי שנמצא השרץ בתוכו לא הודלה רק בסוף. וכל הדליים הראשונים. כשדלה בהן נגעו בהשרץ ונטמאו כולן וטימאו גם המים שבתוכן:

וכולן טהורין:    ר"ל שאר הדליים והמים שבתוכן הכל טהור. דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ולפיכך אמרינן דלא בתוך הביר היה השרץ. רק בתוך דלי זה שנמצא בו. ואע"ג שאפשר שדלה בדלי זה קודם לאחרים. אפ"ה לא נטמא המים שבבור מהשרץ שבדלי זה בשעה שדלה בו. מדהן מחוברין [כרפ"א דמקואות. רב"א]:

העליון טהור:    קמ"ל בהא דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום אפילו בכה"ג שיש לב' הכלים שייכות אהדדי. מדעירה מזה לזה. וזה הוא שייכות אהדדי טפי. מדליים הנ"ל. שאין להם שום שייכות יחד רק באמצעות הבור. מיהו בנמצא השרץ בהעליון. מחזקינן טומאה מזמן לזמן. לומר שכבר היה השרץ בהעליון בשעה שעירה ממנו להתחתון. ולא אמרינן שאח"כ נפל לשם:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים