משנה טהרות ד ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק ד · משנה ג | >>
השרץ בפי החולדה, והנבלה בפי הכלב, ועברו בין הטהורים, או שעברו טהורים ביניהן, ספיקן טהור, מפני שאין לטומאה מקום.
היו מנקרין בהן ה על הארץ ואמר הלכתי למקום הלז ואיני יודע אם נגעתי אם לא נגעתי, ספיקו טמא, מפני שיש לטומאה מקום.
השרץ בפי החולדה, והנבילה בפי הכלב,
- ועברו ביני טהורין,
- או שעברו טהורין ביניהן -
- ספקו טהור, מפני שאין לטומאה מקום.
- היו מנקרין בהן על הארץ,
- ואמר: "הלכתי למקום הלז, ואיני יודע אם נגעתי, אם לא נגעתי" -
- ספקו טמא, מפני שיש לטומאה מקום.
זה כולו מבואר.
ואמר היו מנקרים בהן על הארץ - רוצה לומר שהניחו זה השרץ על הארץ וינקרו בו ויאכלו. ובתנאי שיהיה זה ברשות היחיד, ולזה אם נסתפק אם נגע אם לא נגע ספקו טמא, כמו שביארנו:
שאין לטומאה מקום. כל זמן שהשרץ בפי החולדה והנבילה בפי הכלב לא חשיב לטומאה מקום אלא אם כן מונחת בארץ ומטהרין אפי' ברשות היחיד ואפילו בדבר שיש בו דעת לישאל אבל מונחת בארץ אע״פ שמנקרים בה לא בטל המקום ובשלהי נזיר (דף סד.) ילפינן לה מקראי גבי טומאה צפה דכתיב כל השרץ השורץ כל מקום שהוא שורץ וכתיב על הארץ הא כיצד ודאי נגע טמא ספק נגע טהור וכולהו חד טעמא מדמייתי התם ברייתא דנזרקים לעולם טהור ומתני' דקתני מפני שאין לטומאה מקום משום דכל היכא דיש לטומאה מקום קרינא ביה על הארץ: תניא בתוספתא (פ״ג) כל הנתלים וכל הנגררים ספיקן טמא מפני שהן כמונחים וכל הנזרקים ספיקן טהור חוץ מכזית מן המת וכל המאהילים שהן מטמאין למעלה כלמטה אם היתה נזרקת טהרה על גבי כזית מן המת טהורה (שם פ״ד) היה מתעטף בטליתו בטהרות וטמאות בצדו וטומאות וטהרות מלמעלה ספק נגע ספק לא נגע ספקו טהור ואם אי איפשר לו לכן ספיקו טמא רבי דוסא אומר אומרין לו שישנה אמרו לו אין שונין בטהרות רשב״ג אומר עתים שהוא שונה כיצד היה השרץ תלוי בין הקורות ואי אפשר לו לעבור שלא יגע ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור ואם אי אפשר לו לכן ספיקו טמא רבי דוסא אומר אומרין לו שישנה אמרו לו אין שונין בטהרות היה השרץ תלוי בין (בתוספתא איתא הקורות שף בו.) הקליות נטף בו ונפל על בגדיו או על ככר תרומה טהור ואם מצאו מת לפניו טמא ואם ראהו חי בין הקורות אע״פ שמצאו מת לפניו טהור נח על כתיפו הרי זה טמא ככר תרומה שהוא נתון ע״ג הדף ומדרס נתון תחתיו ואי אפשר לו אלא אם כן נגע במדרס ובא ומצאו במקום אחר טהור שאני אומר אחר נטלו ונתנו באותו מקום ואם אמר ברי לי שלא בא אדם לכאן טמא. פירוש כל הנתלין אע״פ שאינן על הארץ ובשלהי נזיר (שם) גרסינן כל הנטלין כלומר שנישאין ממקום למקום ועדיף אדם הנושא מפי החולדה ופי הכלב דמתני'. חוץ מכזית מן המת וכל המאהילין דתנן בפרק שני דאהלות שהן מטמאין מלמעלה כלמטה האי שהן כמו ושהן דמסיים בה בשלהי נזיר לאתויי זב וזבה כלומר מלמעלה עליונו של זב מלמטה תחתונו של זב ולא ממעט להו מספק מגע דבשלהי נזיר מוכח דגבי מת נמי מטהרינן ספק טומאה צפה ונזרקין וצפה חד טעמא הוא כדפרישית במתני' ומספק האהיל הוא דממעט לה וכן ספק עליונו של זב בנזרקין וצפה טמא אבל ודאי לא האהיל וספק נגע כל הטומאות (צ״ל שוות וספק בנזרקין.) שמת וספק ובנזרקין וצפה טהור ואע״ג דקראי בשרץ כתיבי לא שנא דהא במתניתין מטהרינן נבילה בפי הכלב בספק נגע ולעניין עגלה ערופה בפרק בתרא דסוטה (דף מה:) נמי מחלקינן דדרשינן בשדה ולא צף על פני המים. אם היתה טהורה נזרקת על גבי מת טהורה דדמי לעוף הפורח ולקופץ ממקום למקום שאינו מביא טומא' לאחרים כדתנן באהלות פ״ח (מ״ה) והוא הדין על עצמו. היה מתעטף בטליתו בפ״ק דנדה (דף ה:) מייתי לה ואמרינן התם דתני רבי אושעיא ברה״י ספיקו טמא ברה״ר ספיקו טהור משום דהוי ספק טומאה הבאה בידי אדם וחשיב כדבר שיש בו דעת לישאל ומיהו קשה למאי דס״ד דאיירי אפי' ברשות היחיד ומשום דבר שאין בו דעת לישאל תיקשי ליה סיפא בשרץ התלוי בין הקורות אמאי טהור דהתם פשיטא דלא חיישינן לטומאה כיון דאדם המיטמא יש בו דעת לישאל מידי דהוה אכזית מן המת בפי עורב דבסמוך ומידי דהוה אנכנס לבקעה בימות הגשמים דלקמן פרק ז' וכמה משניות מוכיחות דלא חיישינן לטומאה כיון דאדם המיטמא יש בו דעת לישאל. וטומאות בצדו והטלית טהורה או טהרות בצדו והטלית טמאה אי נמי הטהרות והטומאות שתיהן בצדו ולא ידעינן בהי מינייהו נגע הטלית ברישא. ואם אי אפשר לו לכן. בפרק קמא דנדה (ה:) גרסינן ואם אי אפשר לו אלא אם כן נגע ויש ספרים דגרסי הכא לכוין והכל אחד. רבי דוסא אומר אומרים לו שישנה בפ' קמא דנדה גרסינן רבן שמעון בן גמליאל במקום רבי דוסא וכולה הך סיפא דרשב״ג אומר עתים שהוא שונה לא מייתי התם כלל. אין שונין בטהרות בפ' הרואה כתם (דף נח.) אמרינן דאין שונין בטהרות להקל אלא להחמיר וא״כ על כרחין הא דקאמר ר' דוסא אומרין לו שישנה לאו ארישא דקאמר תנא קמא טהור קאי דמודו רבנן בההיא דשונין אלא אסיפא קאי דאם אי אפשר לו אלא א״כ נגע טמא ואי אפשר לאו דווקא אלא כלומר דאיכא למתלי בנגע טפי מבלא נגע. ואי אפשר לו לעבור האי ואי כמו ואם. נטף בו כלומר כשאחז בו נפל על בגדיו או על ככר של תרומה ספק חי ספק מת טהור מפני שלא נח והיינו ספק הנזרקין דאין לטומאה מקום. ומדרס נתון תחתיו בפ״ק דנדה (דף ד.) גרסינן ומדף טמא מונח תחתיו ולההיא שנויא דמשני התם בטומאה דרבנן מדקתני מדף קשה דמהכא קתני מדרס וי״ל דמיירי כגון בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה וכן פירש שם בקונטרס וכל שכן שמכאן ראייה לפירושו:
היו מנקרין בהן - אם השליכו החולדה את השרץ, והכלב את הנבילה, מפיהם על הארץ והיו מנקרים בה, הרי יש מקום לטומאה וספיקה טמא:
השרץ בפי החולדה. והנבלה בפי הכלב. אורחא דמלתא נקט. וכה"ג נמי במתניתין דלקמן כזית מן המת בפי העורב:
היו מנקרין כו'. אע"פ שמנקרין בה לא בטל המקום. הר"ש:
(ה) (על המשנה) מנקרין כו'. אע"פ שמנקרין בה לא בטל המקום. הר"ש:
או שעברו טהורים ביניהם ספיקן טהור: מתני' דלא כר' יהושע דמטמא לקמן בפ' ו' סי' ב':
שאין לטומאה מקום: כל זמן שהשרץ בפי החולדה והנבלה בפי הכלב לא חשיב לטומאה מקום אא"כ מונחת בארץ ומטהרין אפי' ברה"י ואפילו בדבר שיש בו דעת לישאל אבל מונחת בארץ אע"פ שמנקרין בה לא בטל המקום ובשלהי נזיר ילפינן לה מקראי גבי טומאה צפה דכתיב כל השרץ השורץ כל מקום שהוא שורץ וכתיב על הארץ הא כיצד ודאי נגע טמא ספק נגע טהור וכולהו נזרקין וצפה חד טעמא מדמייתי התם ברייתא דנזרקין לעולם טהור ומתני' דקתני מפני שאין לטומאה מקום משום דכל היכא דיש לטומאה מקום קרינן ביה על הארץ. הר"ש ז"ל:
הלכתי למקום הלז ואיני יודע אם נגעתי וכו': כצ"ל:
יכין
ועברו בין הטהורים: בין בני אדם טהורים אף שיש בו דל"ש בהבנ"א הנוגעין. עכ"פ הטומאה שבפה בע"ח מחשב כאין לה מקום. ואף דכבר שמעינן כן במשנה ב'. הדר קמ"ל הכא מפורש. דאף שיש בו דל"ש בהטהרה בעצמה. אפ"ה מטהרינן באין לטומאה מקום. ותו איצטריך בבא זו. מדבעי למתני סיפא או שעברו טהורים ביניהן:
מפני שאין לטומאה מקום: דאף שהבע"ח שהטומאה בפיו עמד במקומו. אפ"ה לא מחשב הטומאה שבפיו כיש לו מקום. אלא כאין לה מקום מנוח:
היו מנקרין: ר"ל שהחולדה שכשמנקרין בה מנענעין הטומאה אילך ואילך. אפ"ה מחשב יש לה מקום. וכדאמרינן [נזיר סד"א] דנגררין ספיקן טמא. וכ"ש בשהטומאה מונחת בארץ בלי נענוע הניקור:
ספיקו טמא: דהרי יש בהנטמא דעת לשאל ובסוטה [דכט"א] דדעת נוגע ולא דעת הטומאה בעינן:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת