משנה אהלות ב ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק ב · משנה ו | >>
השדרה והגולגולת משני מתים, ורביעית דם משני מתים, ורובע עצמות משני מתים, ואבר מן המת משני מתים, ואבר מן החי משני אנשים, רבי עקיבא מטמאכג, וחכמים מטהרין.
הַשִּׁדְרָה וְהַגֻּלְגֹּלֶת מִשְּׁנֵי מֵתִים,
- וּרְבִיעִית דָּם מִשְּׁנֵי מֵתִים,
- וְרֹבַע עֲצָמוֹת מִשְּׁנֵי מֵתִים,
- וְאֵבֶר מִן הַמֵּת מִשְּׁנֵי מֵתִים,
- וְאֵבֶר מִן הַחַי מִשְּׁנֵי אֲנָשִׁים:
- רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא,
- וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:
השזרה והגולגולת משני מתים,
- ורביעית דם משני מתים,
- ורובע עצמות משני מתים,
- אבר מן המת משני מתים,
- ואבר מן החי משני אנשים -
- רבי עקיבה - מטמא.
- וחכמים - מטהרין.
מבואר הוא שאלו השיעורין משני מתים', כמו שיהיו קצת חוליות משדרה אחת וקצת חוליות משדרה אחרת, ויושלמו בהן כל חוליות השדרה. וכן אבר מן המת ואבר מן החי, יהיה קצתו מאבר איש אחד ויושלם זה מאבר איש אחר.
וממה שראוי שתדעהו ותתעורר עליו, שמאמר החכמים באבר משני מתים טהור, בתנאי שלא יהיה בו עצם כשעורה ולא כזית בשר, לפי שכבר קדם לך שהאברים אין להן שיעור. אולם כאשר היה כזית בשר מן המת או עצם כשעורה ממנו הנה הוא טמא בלא ספק, ואף על פי שזה קצת האבר.
וכבר בארנו שראיית רבי עקיבא בדם מאמרו "נפשות מת", ותלמוד ממנו שאר השיעורין, שהוא כאשר הושלם ואפילו משני מתים הנה הוא יטמא טומאתו.
ואין הלכה כרבי עקיבא:
השדרה והגולגולת. לאו אחסרון קאי אלא אפלוגתא דרבי עקיבא ורבנן דכל הני דשני מתים. רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרים. והא דמטהרי רבנן היינו מטומאת אהל אבל מטמא במגע ובמשא דהא איכא עצם כשעורה ובנזיר פרק כהן גדול (דף נב.) מיבעיא לן אי שדרה וגולגולת תנן או דילמא או שדרה או גולגולת ולא איפשיטא ואמר התם דבכולהו חזר בו ר"ע חוץ מרביעית דם ומפרש התם דלא חשיב עצם כשעורה בהדייהו משום דיחיד פליג עליה ובהנך רבנן פליגי עליה:
תניא בתוספתא [פ"ב] כזית בשר הפורש מן האבר מן החי ר' אליעזר מטמא השיבו את רבי אליעזר ג' תשובות לא אם אמרת במת שיש לו רוב ורובע ורקב תאמר באבר מן החי שאין בו רוב רובע רקב. ד"א מי תלוי במי אבר תלוי בבשר או בשר תלוי באבר הבשר תלוי באבר אפשר שהבשר מטמא במגע ובמשא ובאהל והאבר יהא טהור. אמר ר"ש תמיהני אם טימא רבי אליעזר לא טימא אלא בזמן שיש באבר בשר כראוי שיהא זה וזה מטמא במגע ובמשא ובאהל. עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי רבי נחוניא מטמא השיבו את רבי נחוניא שלש תשובות לא אם אמרת במת שיש בו רוב ורובע ורקב תאמר באבר מן החי שאין לו רוב ורובע ורקב. ד"א מי תלוי במי אבר תלוי בעצם או עצם תלוי באבר העצם תלוי באבר אפשר שהעצם מטמא במגע ובמשא והאבר יהא טהור א"ר שמעון תמיהני אם טימא רבי נחוניא לא טימא אלא בזמן שיש באבר עצם כשעורה שיהא זה וזה מטמא במגע ובמשא. השיב רבי יהושע על דברי שניהם ומה החי שיש בו מאתים וארבעים ושמונה אברים עצם ובשר הפורשים ממנו טהורים אבר שאין בו מאתים וארבעים ושמונה אברים אינו דין שיהא עצם ובשר הפורשים ממנו טהורים השיב רבי על דברי רבי יהושע לא אם אמרת בפורשין מן החי שכן פירשו מדבר טהור תאמר בפורשין מן האבר שכן פירשו מדבר טמא פירוש לא אם אמרת במת משום דבמסכת עדיות ילפי ר' אליעזר ור' נחוניא מן המת דקאמרי התם מצינו שאבר מן החי כמת שלם וקאמר ר"א התם מה המת כזית בשר הפורש ממנו טמא ור' נחוניא קאמר מה המת עצם כשעורה הפורש ממנו והא דמחלקים בין בשר לעצם מפרש התם כל אחד טעם לדבריו. [מכאן עד המתני' הוא יתר ומובאים דברים הללו לקמן פ"ג מ"ב] ובנדה פרק האשה (דף סב.) מוקי לה ריש לקיש בדם תבוסה דרבנן ולכך לא מתבטל אגב בגד אבל דאורייתא לא כי היכי דקאמרינן (שם) גבי חרסים שבלעו משקין טמאין ונפלו לאויר התנור והוסק התנור טמא לא שנו אלא משקין קלין אבל משקין חמורין טמא אע"פ שלא הוסק משמע דלרבי יוחנן דאמר אפילו משקין חמורין הוסק אין לא הוסק לא מיירי הכא אפי' בדם דאורייתא ותימה דעל כורחין איבעי ליה לאוקומה בדם תבוסה דרבנן כדדייקינן בהגוזל קמא (דף קא:) מההיא (דבבגד) דבגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק אלמא חזותא מילתא היא והכא מטהרינן בנבלעה בכסות בשאין יכולה לצאת ומשני התם בדם תבוסה דרבנן ויש לומר דההוא סוגיא כריש לקיש אבל רבי יוחנן היה מחלק בין חזותא דניחא ליה לחזותא דלא חייש בה דהיכא דניחא ליה כאילו היא בעין אבל היכא דלא חייש בה לא:
השדרה והגולגולת משני מתים - חצי חוליות השדרה ממת זה וחצי חוליות השדרה ממת אחר. וכן הגולגולת:
ואבר מן החי משני אנשים - חצי אבר נתלש מחי זה וחצי אבר כזה נתלש מחי אחר, ונראין כאבר אחד:
וחכמים מטהרין - מטומאת אוהל. אבל מטמאין במגע ובמשא משום עצם כשעורה כד. והלכה כחכמים:
רבי עקיבא מטמא. כבר אמרנו [במשנה ב] שראיית ר"ע בדם מאמרו נפשות מת [ולמד] ממנו שאר השיעורין שהיא כאשר הושלם. ואפילו מב' מתים הנה הוא מטמא טומאתו. הרמב"ם:
וחכמים מטהרין. כתב הר"ב מטומאת אהל. אבל מטמאין במגע ובמשא. משום עצם כשעורה. וכ"כ הר"ש ולא אמרו אלא בשל מתים. אבל באבר מן החי. הא מוכח מפירוש מתני' דלעיל דעצם כשעורה הפורש ממנו טהור. וכן הא דתנן לקמן אבר מן החי שנחלק לשנים טהור. היינו לגמרי ולפיכך דקדק הרמב"ם בפירושו לכתוב שמאמר החכמים באבר מב' מתים שהוא טהור. אמנם בתנאי שלא יהיה עצם כשעורה כו':
(כג) (על המשנה) מטמא. כמו שיליף בדם מנפשות מת, למד ממנו שאר השיעורין שהוא כאשר הושלם ואפילו משני מתים. הר"מ:
(כד) (על הברטנורא) ולא אמרו אלא בשל מתים, אבל באבר מן החי עצם כשעורה הפורש ממנו טהור. וכן הא דתנן לקמן אבר מן החי שנחלק טהור, היינו לגמרי:
השדרה והגולגולת משני מתים. בירוש' פ"ק דברכות קאמר התם ר"ע פליג על רבנן ולא עבד עובדא כותי' דתני מעשה שהביאו קופה מלאה עצמו' מכפר טבי והניחוה באויר הכנסת בלוד ונכנס תודרוס הרופא ונכנסו כל הרופאים עמו אמר תודרוס הרופא אין כאן שדרה ממת א' ולא גולגולת ממת א' אמרו הואיל ויש כאן מטהרין ויש כאן מטמאין נעמוד על המנין התחילו מר' עקיבא וטיהר אמרו לו הואיל והיית מטמא וטהרת טהור ע"כ. ומשמע מפי' הר"ש ז"ל דלא הי' שונה הנך מתני' ראש משנה שכתב השדרה והגולגולת לאו אחסרון קאי אלא אפלוגתא דר' עקי' ורבנן דכל הני דשני מתים ע"כ [א"ה לכאורה ע"כ צ"ל שגם לא היה גורס מלות משני מתים אלא אצל ואבר מן המת. דאל"ה גם אם לא היה שונה הך מתני' ראש משנה ליכא למיטעי דאחסרון. וכן נכון לגרוס דעל גירסתינו באמת קשה לערבינהו וליתנינהו. וצ"ע שלא העיר המחבר בזה מאומה:]:
ורביעית דם משני מתים. עיין במ"ש בפרק בהמה המקשה סי' ג'. וכתב הר"ש ז"ל בנזיר פ' כ"ג איבעיא לן אי שדרה וגולגולת תנן או דילמא או שדרה או גולגולת ולא אפשיטא ואמרי' התם דבכולהו חזר בו ר' עקיבא חוץ מרביעית דם ומפ' התם דלא חשיב במתני' עצם כשעורה דהא דמטמא לי' בסמוך ר' עקי' משום דיחיד פליג עלי' דהיינו ריב"נ ובכל הנך דחשיב רבנן פליגי עלי' ע"כ וע"ש:
יכין
השדרה והגולגולת משני מתים: שכל א' מהן היה רק חציו ממת א':
ורביעית רם משני מתים: אע"ג דכבר תנא ליה במשנה ב' דפליגי בה ר"ע ורבנן. הדר נקט לה הכא אגב אינך. ולרב"א במשנה יתירה קמ"ל דבין שלא יצא רק חצי רביעית מכל מת. וא"כ לא היה שיעור טומאה תחלה. אפ"ה מטמא ר"ע. ובין שלקח כל חצי רביעית מרביעית שלם שיצא ממת א' דאז היה בו כשיעור טומאה תחלה אפ"ה מטהרי רבנן:
ואבר מן המת משני מתים: חצי האבר מזה והשאר ממת אחר [ותמוהין דברי רש"י [נזיר נ"ב א] שכ' כגון זרוע שבו ב' עצמות והאחד היה ממת א'. והשני ממת אחר וכו'. וק' הרי ספ"א חשבינן לכל עצם שבזרוע. שנידון לאבר לבד. וא"כ בכה"ג לכ"ע טמא וצ"ע].
וחכמים מטהרין: מטומאת אהל. וה"ה באבר מן החי מאיש א' שנחלק לב' מטהרי רבנן בשלהי פרקן רק נקט מב' אנשים לרבותא דר"ע. מיהו כזית בשר מב' מתים מצטרף לכ"ע. וכ"כ כזית נצל ותרווד רקב מצטרפי ולהכי לא נקט להו תנא משו' דבהנך כ"ע מודו דמטמאי. וכן משמע בתוספתא [פ"ד דאהלות] דקאמר דרק ו' דברים ר"ע מטמא. והיינו כל הנך ו' דמשנתינו [עי' רמב"ם פ"ד מטו"מ ה"ב]. מיהו מודו רבנן בעצם מב' מתים. דעכ"פ מטמא במגע ובמשא משום עצם כשעורה שבהן:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת