מפרשי רש"י על שמות ג יד
רש"י
"אהיה אשר אהיה" - אהיה עמם בצרה זאת אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות (ברכות ט) אמר לפניו רבש"ע מה אני מזכיר להם צרה אחרת דיים בצרה זו אמר לו יפה אמרת כה תאמר וגו' (ש"ר) (לא שהשכיל חלילה משה ביותר אלא שלא הבין דברי השי"ת כי לא מחשבתו מחשבת הש"י שמאז כך היתה דעתו באומרו ית' אהיה אשר אהיה למשה לבדו הגיד ולא שיגיד לישראל וזהו יפה אמרת שגם דעתי מתחילה כך היתה שלא תגיד לבני ישראל כדברים האלה אלא כה תאמר לבני ישראל אהיה פעם אחת וכן משמע במס' ברכות ודו"ק)
רש"י מנוקד ומעוצב
אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה – אֶהְיֶה עִמָּם בְּצָרָה זֹאת, אֲשֶׁר אֶהְיֶה עַמָּם בְּשִׁעְבּוּד שְׁאָר מַלְכֻיוֹת. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מָה אֲנִי מַזְכִּיר לָהֶם צָרָה אַחֶרֶת? דַּיָּם בְּצָרָה זוֹ. אָמַר לוֹ: יָפֶה אָמַרְתָּ; כֹּה תֹּאמַר וְגוֹ' (ברכות ט' ע"ב; שמ"ר ג,ו).
מפרשי רש"י
[ט] יפה אמרת וכו'. וקשיא איך יתכן שיהיה בשר ודם מלמד למי שמלמד לאדם דעת (תהלים צ"ד, י'), ויש לפרש מפני ששאל משה רבינו עליו השלום "ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם" (פסוק יג), והשיב הקב"ה על מה ששאל, בודאי אם ישאלו "מה שמו" צריך אתה לפרש להם כל השם, ולומר להם "אהיה אשר אהיה" - 'אהיה עמהם בצרה זו אהיה עמם בצרה אחרת', כי אם ישאלו "מה שמו" הרי הם שאלו כל המהות, על כרחך צריך אתה לפרש הכל, והיה משה רבינו עליו השלום מתמיה ואמר 'דיה לצרה בשעתה' (ברכות דף ט:), איך אומר להם 'אהיה עמכם בצרה אחרת', אז השיב לו הקב"ה 'יפה אמרת', וכך תעשה שלא ישאלו לך "מה שמו", ואין אתה צריך לומר להם 'אהיה עמכם בצרה אחרת', כי מיד שתבא עליהם תאמר להם "אהיה שלחני אליכם", ושוב לא ישאלו לך "מה שמו", שהרי אמרת "אהיה שלחני אליכם", והשתא אין צריך לומר 'אהיה עמכם בצרה אחרת', דהא הם לא שאלו לך "מה שמו" שאתה צריך להגיד להם כל מהות השם. והשתא לא היה משה מחזיר דברי השם יתברך, רק שאמר אם ישאלו ישראל "מה שמו" צריך לומר כל השם "אהיה אשר אהיה", רק היה מלמד לו השם יתברך שאין צריך לו להגיד להם כל השם. ומתחלה מה ששאל משה "ואמרו לי מה שמו" השיב לו הקב"ה, עד שאמר משה 'דיה לצרה בשעתה', אז השיב לו כראוי. ויש לפרש גם כן כך - דודאי דבר הגון וראוי לדעת כל השם, אף אם יצטער, מכל מקום יש לו לדעת אמיתת השם, אך כאשר אין האדם כל כך צדיק, כמו שהיו באותו פעם, ואינו מקבל עליו מדת הדין, אז אין ראוי לומר לו כל צרותיו, רק 'דיה לצרה בשעתה'. ואילו אמר הקב"ה מיד למשה "כה תאמר אהיה שלחני אליכם", אז היה משה רבינו עליו השלום מבין כי כן ראוי לכל אדם, ולפיכך השיב לו הקב"ה "אהיה אשר אהיה" - ולא כתב כאן "כה תאמר לבני ישראל", אלא אמר שכך הוא שמו, וכן הוא ראוי לדעת שיהיה עמהם אף בצרה אחרת. וידע הקב"ה כי משה רבינו עליו השלום שהוא נוטה ללב בני אדם שלא ירצה לדעת הצרות העתידות, ואמר 'דיה לצרה בשעתה', ואז השיב לו הקב"ה "כה תאמר וכו'". אי נמי, כי כך השיב לו גם כן בתחלה "אהיה אשר אהיה" אמתת שמי, ומכל מקום דבר זה לא יגיד לישראל רק "אהיה" בלבד, ולכך לא אמר כאן "תאמר לבני ישראל". ומשה רבינו מפני שהיה סבור שכך יאמר לישראל היה מתמיה 'דיה לצרה בשעתה', ואז אמר 'יפה אמרת כה תאמר וכו, שלא יאמר להם רק "אהיה שלחני אליכם", ולא אמרתי לך "אהיה אשר אהיה" רק ללמד למשה אמתת שמי, אבל לומר לישראל לא יאמר רק "אהיה" בלבד, וזה נכון בלי ספק. ויש לדקדק על זה כי משה אמר לו "מה שמו מה אומר אליהם", משמע שהיה שואל על השם בלבד, והשיב לו לומר להם 'אהיה עמהם בצרה זאת אהיה עמהם בצרה אחרת', והוי ליה לומר כאשר אמר אחר כך (ר' פסוק טו) "כה תאמר לבני ישראל ה' אלקי אבותיכם" לומר להם שם המיוחד, שהוא שמו המיוחד, ויש לך לדעת כי משה אמר שישראל ישאלו אותו מאיזה ענין בא להם התשועה הזאת, שאם יבוא להם התשועה הזאת בשם הגדול והקדוש יהיו יודעים כי תהיה התשועה שלימה ולא יבוא להם צער, כי הוא ברחמים, וזה היו רוצים לדעת מאתו כי הוא יתברך נקרא לפי פעולותיו, והיה רוצים לדעת באיזה שם תהיה הגאולה, וזהו "מה שמו" באיזה שם שלחך, ואז השיב לו הקדוש ברוך הוא "אהיה אשר אהיה", כי זה השם הגדול נקרא "אהיה", שהוויתו שהוא נמצא אל כל הנמצאים אשר הם צריכים לו יתברך, כי כן מורה השם שהוא באל"ף המדבר בעדו. כי כל מדבר הוא מדבר אל זולתו ונגלה אליו. ומפני כך השם הזה מורה על שהוא נמצא לכל הנמצאים, ובזה השם ידעו שהוא נמצא אל הנמצאות, ויהיה נמצא להם בכל אשר צריכין אליו. והוסיף לומר "אשר אהיה" לומר כי שמי הגדול אשר נמצא להם - הם אינם כל כך במעלה שיהיה זה נצחי אשר לא יוסר, אבל הוא סר. לכך הוסיף "אשר אהיה" כלומר שהוא נמצא להם וחוזר להיות מצוי להם, כי אין זה שהוא (הוא) יתברך עמהם נצחי תמיד, כי אין כל כך מעלת הנמצאים, לכך אמר "אהיה אשר אהיה", כלומר שהוא יתברך נמצא לנמצאים וחוזר להיות נמצא להם. ומזה ידעו ישראל מאחר שאין כל כך מעלת הנמצאים עד שיהיו במעלה שיהיה הוא נמצא להם והם דביקים בו בתמידות, אבל מקבלים הדביקות וחוזר להיות סר, וידעו מזה שישתעבדו. ולפיכך אין ראוי לומר להם כי אם שם "אהיה" בלבד. וזהו הפירוש הנכון בדברי חכמים, לא זולת זה הפירוש. ומה שאמר אחר כך "כה תאמר זה שמי וזה זכרי", כי מתחלה אמר אליו כי הוא המצוי אשר נמצא להם להוציא אותם מצרה, ואחר כך אמר כי עוד יאמר להם זה השם "ה' אלקי אבותיכם". וזה כי השם הראשון נזכר בו שיושיע אותם מן הצרה, אבל גאולה שלימה אין בזה, כי חלוק יש בין התשועה ובין הגאולה; כי התשועה נאמר על שלא יהיה בצרה עוד, אבל הוצאה מן הרשות לגמרי לא נזכר בשם "אהיה אשר אהיה", ואפשר להיות חוזרים ומשתעבדים למצריים. אבל בשם הזה, הוא שם הויה, בו גאולה שלימה. כי כמו שהשם הראשון שם "אהיה" המורה על שהוא הנמצא ומצוי לכל הנמצאים, כן שם הויה מורה שהוא נבדל מכל הנמצאות ולא נתלה בשום נמצא. ובשביל כך שם הראשון יש בו הצטרפות אל הנמצאות, כי נקרא בשביל זה "אהיה" באל"ף המדבר, כי המדבר לזולתו נגלה אליו. ורוצה לומר כי אני שהוייתי המצוי לכל. ושם בן ארבע אותיות נאמר על שהוא ההויה שאין לו התלות בזולתו, וזולתו אפס. ולפיכך נקרא בשם הויה שהוא ההוה בלבד בעצמו. ושם הזה הוא באות היו"ד, מפני כי מורה על נסתר, שהוא נסתר ונבדל מן הנמצאות, והראשון בשם אל"ף שהוא מורה על המדבר, שהוא נגלה לנמצאות. ודברים גדולים יש לך להבין בזה, כי מפני זה הוא אומר בשם הזה "זה שמי", רוצה לומר המיוחד לי, שהרי בשם הזה על שהוא נבדל מן הנמצאות ואין הצטרפות בו אל הנמצאות לכך הוא שמו המיוחד, ושם "אהיה" מפני כי הוא מצטרף אל המציאות אין זה שמו המיוחד, ודברים אלו גדולים ונפלאים:
ולכך כאשר היה אומר להם על הגאולה הזכיר זה השם, כי בשם הזה הוא הגאולה כאשר תבין כאשר שם הזה נקרא עליהם, כי בו הוא מייחד הנמצאות שאינם ברשות אחרים, כי הוא מיוחד ואין לו התלות בזולתו, והוא נותן בו גם כן לבריות אשר הם ראוים גאולה, ונבדלים מן רשות אחרים, ואין להם התלות בזולתם, וזהו גאולה שלימה. ולכך אמר "ה' אלקי אבותיכם ה' אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב", הזכיר ג' אבות שהם שרשי ישראל, ובהם ראוים להיותם אומה לעצמה ולהיותם נבדלים מן האומות, כי מן אברהם יצחק ויעקב ואילך הוא התחלת ההבדל, ובהם נבדלים, ובשביל כך שם ה' נקרא עליהם גם כן, אשר זה השם נבדל מזולתו. וכל זמן שאין נגאלים אין ראוים לזה השם שנקרא שם המיוחד, שהוא מיוחד מזולתו. זהו פירוש הפסוקים על דעת רז"ל (ברכות דף ט:) יודעי בינה כאשר דקדקתי בהם, והוא הנכון: