מפרשי רש"י על שמות ב ה


| מפרשי רש"י על שמותפרק ב' • פסוק ה' | >>
א • ב • ה • ו • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • כ • כא • כג • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


שמות ב', ה':

וַתֵּ֤רֶד בַּת־פַּרְעֹה֙ לִרְחֹ֣ץ עַל־הַיְאֹ֔ר וְנַעֲרֹתֶ֥יהָ הֹלְכֹ֖ת עַל־יַ֣ד הַיְאֹ֑ר וַתֵּ֤רֶא אֶת־הַתֵּבָה֙ בְּת֣וֹךְ הַסּ֔וּף וַתִּשְׁלַ֥ח אֶת־אֲמָתָ֖הּ וַתִּקָּחֶֽהָ׃


רש"י

"לרחץ על היאור" - סרס המקרא ופרשהו: ותרד בת פרעה על היאור לרחוץ בו.

"על יד היאור" - אצל היאור, כמו (שמואל ב יד) ראו חלקת יואב על ידי, והוא לשון יד ממש, שיד האדם סמוכה לו.

ורבותינו דרשו (בבלי סוטה יב:). הולכת לשון מיתה, כמו הנה אנכי הולך למות (בראשית כה); הולכות למות, לפי שמיחו בה. והכתוב מסייען, כי למה לנו לכתוב ונערותיה הולכות?

"את אמתה" - את שפחתה.

ורבותינו דרשו לשון יד, אבל לפי דקדוק לשון הקודש היה לו להנקד אמּתה מ"ם דגושה, והם דרשו את אמתה את ידה, שנשתרבבה אמתה אמות הרבה (בבלי סוטה יב:).


רש"י מנוקד ומעוצב

לִרְחֹץ עַל הַיְּאֹר – סָרֵס הַמִּקְרָא וּפָרְשֵׁהוּ: וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה עַל הַיְּאוֹר לִרְחֹץ בּוֹ.
עַל יַד הַיְּאוֹר – אֵצֶל הַיְּאוֹר, כְּמוֹ רְאוּ חֶלְקַת יוֹאָב אֶל יָדִי (שמ"ב יד,ל), וְהוּא לְשׁוֹן יָד מַמָּשׁ, שֶׁיַּד הָאָדָם סְמוּכָה לוֹ. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ, "הוֹלְכוֹת" לְשׁוֹן מִיתָה (סוטה י"ב ע"ב), כְּמוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת (בראשית כה,לב) – הוֹלְכוֹת לָמוּת לְפִי שֶׁמִּחוּ בָּהּ; וְהַכָּתוּב מְסַיְּעָן, כִּי לָמָּה לָנוּ לִכְתֹּב וְנַעֲרוֹתֶיהָ הוֹלְכוֹת.
אֶת אֲמָתָהּ – אֶת שִׁפְחָתָהּ. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ (סוטה שם), לְשׁוֹן יָד, אֲבָל לְפִי דִּקְדּוּק לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הָיָה לוֹ לְהִנָּקֵד אַמָּתָהּ, דְּגוּשָׁה, וְהֵם דָּרְשׁוּ אֶת אֲמָתָהּ – אֶת יָדָהּ, וְנִשְׁתַּרְבְּבָה אַמָּתָהּ אַמּוֹת הַרְבֵּה.

מפרשי רש"י

[ה] סרס המקרא ודרשיהו. שהרי אין הרחיצה על היאור אלא ביאור, ולפיכך צריך לומר 'ותרד בת פרעה על היאור לרחוץ ביאור' (ראה רא"ם):

[ו] ורז"ל אמרו. פירוש דלא שייך כאן 'הולכות על שפת היאור' רק יושבות או עומדות, כיון דבת פרעה היה רוחצת אין לומר "הולכות" כמשמעו, דאם כן היו הולכות ממנה, אלא לכך כתב "הולכות" לדרוש הולכות למיתה, דבמיתה שייך לשון 'הולך', כמו דאת אמר "הולך למות" (בראשית כ"ה, ל"ב). ומלת "הלכת" חסר כתיב בתורה, והוא חזוק לרז"ל (סוטה דף יב:), שמספרו מיתה:

[ז] אמתה המ"ם דגושה. אבל לאותו מאן דאמר דדריש 'ידה' בודאי היה קורא המ"ם דגושה, דאין ספק חס ושלום שלא היה יודע בדקדוק הלשון. וכן פירש רב סעדיא גאון שאותו מאן דאמר היה קורא המ"ם בדגש. ורש"י מפרש רק כי לפי הקריאה שלנו, שאנו קוראין "אמתה" בלא דגש, אין לפרש 'ידה'. וכך פירושו - אבל לפי דקדוק הלשון היה ראוי להיות "אמתה" בדגש, ואינו דגש לפי הקריאה שלנו. אי נמי דגם מי שדורש כך סבירא ליה שכתיב בלא דגש לומר כי נשתנה ידה ונשתרבבה אמות הרבה, כי שמות הדגושים לא ישתנו בסמיכות וכינוי, וכאן דכתיב "אמתה" בכינוי ונשתנה המלה, האל"ף בשוא והיה ראוי להיות בפתח, אלא מפני שנשתנה אמתה ונשתרבבה אמתה אמות הרבה - נשתנה גם כן המלה, אף על גב שאין דרך השמות הדגושים להשתנות בכנוי, רק נשארים כמו שהם בלא כנוי - מלה זאת נשתנה, ולפיכך האל"ף בשוא והמ"ם בקמץ. ולפיכך אתי שפיר, דהוי ליה לרש"י לכתוב אחר שהזכיר פירוש רז"ל שהם מפרשים 'ידה' ממש - הוי ליה לכתוב 'והם דרשו וכו, אלא בא לתרץ הקושיא מה שאין המ"ם דגושה: