מפרשי רש"י על ויקרא י טז
רש"י
"שעיר החטאת" - שעיר מוספי ר"ח ושלשה שעירי חטאות קרבו בו ביום שעיר עזים ושעיר נחשון ושעיר ר"ח ומכולן לא נשרף אלא זה ונחלקו בדבר חכמי ישראל (בת"כ) י"א מפני טומאה שנגעה בו נשרף וי"א מפני אנינות נשרף לפי שהוא קדשי דורות אבל בקדשי שעה סמכו על משה שאמר להם במנחה ואכלוה מצות
"דרש דרש" - שתי דרישות הללו מפני מה נשרף זה ומפני מה נאכלו אלו כך הוא בת"כ (ועי' זבחים קי"א הגי' לא נאכלו אלו וכן גרס הרא"ם הכא ומפני מה לא נאכלו)
"על אלעזר ועל איתמר" - בשביל כבודו של אהרן הפך פניו כנגד הבנים וכעס
"לאמר" - אמר להם השיבוני על דברי
רש"י מנוקד ומעוצב
שְׂעִיר הַחַטָּאת – שְׂעִיר מוּסְפֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וּשְׁלֹשָׁה שְׂעִירֵי חַטָּאוֹת קָרְבוּ בּוֹ בַּיּוֹם: "[קְחוּ] שְׂעִיר עִזִּים" (לעיל ט,ג), וּשְׂעִיר נַחְשׁוֹן, וּשְׂעִיר רֹאשׁ חֹדֶשׁ; וּמִכֻּלָּן לֹא נִשְׂרַף אֶלָּא זֶה. וְנֶחְלְקוּ בַּדָּבָר חַכְמֵי יִשְֹרָאֵל: יֵשׁ אוֹמְרִים, מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה שֶׁנָּגְעָה בּוֹ נִשְׂרַף; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מִפְּנֵי אֲנִינוּת נִשְׂרַף, לְפִי שֶׁהוּא קָדְשֵׁי דּוֹרוֹת; אֲבָל בְּקָדְשֵׁי שָׁעָה – סָמְכוּ עַל מֹשֶׁה, שֶׁאָמַר לָהֶם בַּמִּנְחָה: "וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת" (לעיל פסוק יב; ספרא שמיני, פרק ב,ח-י; זבחים ק"א ע"א).
דָּרֹשׁ דָּרַשׁ – שְׁתֵּי דְּרִישׁוֹת: מִפְּנֵי מָה נִשְׂרַף זֶה? וּמִפְּנֵי מָה נֶאֶכְלוּ אֵלּוּ? כָּךְ הוּא בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים (ספרא שם,ב).
עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר – בִּשְׁבִיל כְּבוֹדוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, הָפַךְ פָּנָיו כְּנֶגֶד הַבָּנִים וְכָעַס (שם,ג).
לֵאמֹר – אָמַר לָהֶם, הֲשִׁיבוּנִי עַל דְּבָרָי (שם).
מפרשי רש"י
לאמר. אמר להם השיבוני על דברי – בתורת כהנים. וכן דרשו בכל "לאמר" שבתורה, שאמר לו השם למשה צא ואמור להם דברי והשיבני אם יקבלום, כמו שנאמר, "וישב משה את דברי העם אל ה'", כדתניא בתורת כהנים ומייתי לה רש"י בפרשת ויקרא, דאם לא כן, "לאמר" למה לי. וכך דרשו גם כן גבי '"דבר אל בני ישראל ואמרת" דבר להם ותחזור ותאמר להם הפרק פעם ופעמים, כדי שיהא שגור בפיהם", דאם לא כן ואמרת למה לי. ומה שדרשו במלת "לאמר השיבוני על דברי' ובמלת '"ואמרת" תחזור ותאמר להם', הוא מפני שמה שדרשו במלת ואמרת לא שייך במלת לאמר, דבאמירת משה לישראל שייך בה לומר למשה דבר ותחזור ותאמר להם פעם שנית, כדי שתהא שגורה בפיהם, אבל באמירת השם למשה שהמלמד אותו הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו, שמוסר לו הדברים בתכלית השלמות ומשה הוא השלם שבשלמים, אינו צריך לאמרו פעם ופעמים כדי שתהא שגורה בפיו. וכן מה שדרשו במלת לאמר לא שייך במלת ואמרת, מפני שאמירת השם לישראל היתה על ידי שליח וצריך השליח להשיב לשולחו אם נעשית שליחותו אם לא, אבל אמירת משה לישראל, שלא היתה על ידי שליח, אלא הוא בעצמו, לא שייך ביה לומר השיבני לדעת אם קבלו דברי אם לא, כי הוא עצמו יודע אם קבלו דבריו אם לא, אלא אם היתה האמירה ההיא אמירת שאלה שאז צריך תשובה בלי ספק, ולפיכך פה, שהיא דרך שאלה, כתב בה לאמר, מפני שאמר להם השיבוני על דברי:
[טו] שעיר מוספי ראש חודש היה. כדפירש רש"י לקמן (סוף פסוק יז) מדכתיב (שם) "ואותה נתן לכם לשאת עון העדה":
[טז] מפני מה נשרף זה ומפני מה נאכלו אלו. כך הוא בתורת כהנים, וכך היא הגירסא הנכונה בדברי רש"י, ומפני זה אמר (רש"י) 'כך היא בתורת כהנים', מפני שבגמרא פרק טבול יום (זבחים דף קא:) קאמר 'מפני מה נשרף זה ומפני מה מונחים אלו', ופירש רש"י שם בפרק טבול יום שדרש אותם שהיה להם לאכול החטאת מיד בו ביום, ולא היה להיות מונחת עד לערב. ולא רצה (כאן) לפרש רש"י כן לפי הפשט, מפני שקשה שאותה דרישה אין ענינו לשעיר של חטאת של ראש חדש אלא לשאר קרבנות, ומשמע מתוך הכתוב דכתיב "ואת שעיר החטאת דרוש דרש" דקאי אשעיר של ראש חדש, לפיכך הביא רש"י ראיה מן תורת כהנים, ששם הגירסא 'מפני מה נשרף זה ומפני מה נאכלים אלו', והשתא שתי השאלות הם על שעיר החטאת של ראש חדש; מפני מה נשרף זה של ראש חדש, ואי משום שאתם אוננים - למה אכלתם את אלו, והשתא שתי הדרשות הם תלויים בשעיר של ראש חדש. ומה שכתב הרא"ם שהוא שאלה אחת, למה נשרף זה וזה לא נשרף רק נאכל, דזה אינו, דשתי שאלות הם; למה נשרף זה, אם משום אנינות שאין לאכול חטאת (זבחים דף קא:), למה זה, הלא יש לכם לאכול באנינות, כי אנינות מותרת, וזה שאלה אחת. ולפי דבריכם, שאין אתם אוכלים באנינות, למה אכלתם שאר חטאת. וזה נקרא שתי שאלות; האחת לפי האמת, והשאלה השניה לפי דבריהם:
[יז] הפך פניו נגד הבנים כו'. דאם לא כן, כיון דכולם לפניו, מנא ידעינן שלא כעס על אהרן גם כן, שאם פירושו שפירט אותם בשמם בני אהרן, כל שכן קשה, למה כעס עליהם ולא כעס על אהרן שהוא עיקר:
[יח] אמר להם השיבוני על דברי - פירוש, דלא שייך "לאמור" אלא אחר "דבר", "וידבר ה' אל משה לאמור", כי הדבור הוא דבור הכללי, שאינו מורה על שום דבר, רק על דבור בלבד, לכך בא אחריו "לאמור" שהוא רוצה לומר אמירת הענין. אבל על "ויקצוף" לא שייך לשון "לאמור", לפיכך דרשו (תו"כ כאן) 'השיבוני' וכו'. ועיין בפרשת "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור" (דברים ג', כ"ג):