מפרשי רש"י על ויקרא י ב
רש"י
"ותצא אש" - רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן רבי ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש משל למלך שהיה לו בן בית וכו' כדאי' בויקרא רבה
רש"י מנוקד ומעוצב
וַתֵּצֵא אֵשׁ – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא מֵתוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהוֹרוּ הֲלָכָה בִּפְנֵי מֹשֶׁה רַבָּן (ספרא שמיני, מכילתא דמילואים, לב; עירובין ס"ג ע"א). רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: שְׁתוּיֵי יַיִן נִכְנְסוּ לַמִּקְדָּשׁ; [תֵּדַע, שֶׁאַחַר מִיתָתָן הִזְהִיר הַנּוֹתָרִים שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ שְׁתוּיֵי יַיִן לַמִּקְדָּשׁ]. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֶּן בַּיִת וְכוּ', כִּדְאִיתָא בְּוַיִּקְרָא רַבָּה (יב,א).
מפרשי רש"י
[א] שהורו הלכה לפני משה רבם וכו'. אף על גב דקרא כתיב "אש זרה אשר לא ציוה אותם" (פסוק א), מפני שאותו אש שהקריבו הורו הלכה בפני משה רבם - נקרא "אש זרה", דכיון דהוא הלכה בפני משה רבם - היה אותו אש זר לפני ה', ואינו אש של קטורת:
[ב] רבי אליעזר אומר שתויי יין נכנסו וכו'. פירוש, מפני שהיו שתויי יין היה האש שבידם זרה, לפי שלא היה עבודתם עבודה (רש"י פסוק י). ומה שאמר הכתוב אשר לא "ציוה אותם" (פסוק א), מפני שהיו שתויי יין היה האש זרה אשר לא ציוה ה', ולפיכך היו חייבים שריפה. אי נמי, שגם רבי אליעזר מודה שהכניסו אש זרה, אלא שסובר שמשום אש זרה לא היו מתים פתאום מיד, כי כל מיתה בידי שמים אינה ממהרת לבא כל כך כמו שהיה בא עליהם, ולפיכך סובר שנכנסו שתויי יין, ודבר זה הוא גורם מיתה פתאום, כי אין המקדש סובל השכרות, לפי שהוא הפך הקדושה. וכן מי שסובר מפני שהורו הלכה מודה גם כן שהכניסו אש זרה, אלא שלא היו מתים כל כך פתאום, אלא שהורו הלכה בפני רבם, שממהר לבא כפי מדתו, שהוא קופץ וממהר להשיב בפני רבו. ולפיכך אמר רבי אליעזר לאותו תלמיד שהורה הלכה בפני רבו שלא יוציא שנתו, כדאיתא בעירובין (דף סג.), והיינו מטעם זה כי ממהר לבא עליו הפורענות. ומכל מקום, אי לאו אש זרה לא היה יוצא אש לשרוף אותם, רק בשביל שחטאו באש - לקו באש:
ואף על גב שכתב רש"י שהיו חייבים מיתה בשעה שהציצו בשכינה, כמו שפירש רש"י "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו" (שמות כ"ד, י') כמו שפירש רש"י שם, אין זה קשיא, דכיון דעברו פנים של זעם, כמו שכתוב (ישעיהו כ"ו, כ') "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", ועברו פנים של זעם של אותו שעה, אף על פי שהיו חייבים מיתה באותה שעה, שהיה כעס עליהם מאת המקום, כיון שעבר אותו פנים של זעם, צריך להגרמת המיתה ענין אחר. דאם לא כן, למה לא מתו כל אותו שנה ממתן תורה עד הקמת המשכן, [אלא] כיון שלא רצה הקב"ה להמית אותן במתן תורה, אם כן נתבטלה המיתה, וכיון שנתבטלה המיתה, אם כן צריך להגרמת המיתה חטא אחר. ואם תאמר, אם כן לא הגיע להם עונש על הסתכלות בשכינה, שהרי היו מתים בלאו הכי מפני שחטאו בהקמת המשכן, אין זה קשיא, דזאת עבירה גררה העבירה בהקמת המשכן, כך יראה נכון ועיקר:
ואף על גב שמתו בשביל עונש אהרן, שהקב"ה משלם חטא האבות לבנים, יש לומר, דכמו שאצל הרשע כשאוחזין מעשה אבותם משלם להם הקב"ה מעשה אבותם (רש"י שמות כ, ה), כך בצדיק גמור, אם בנו עשה שום חטא משלם לו מעשה אביו אם הקב"ה רוצה שיביא חטא הצדיק על בנו, ואם לא חטא הבן כלל אין מביא על בנו חטא הצדיק, לכך צריך גם כן שיהיה חטא לבנים, וכאשר יש חטא לבנים אז יתוסף על זה חטא האבות ונענשו הבנים, ולפיכך חטא האבות וחטא הבנים גרם זה בודאי ביחד, וזה נכון:
ומה שפירש רש"י (פסוק ג) שאף קודם החטא היה השם יתברך אומר "ונקדש בכבודי" (שמות כ"ט, מ"ג), ואמר לו משה לאהרן 'אהרן, הייתי יודע שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, אמרתי או בי או בך, עכשיו אני יודע שהם גדולים וכו, דמשמע שלא בשביל שום חטא מתו, אלא בשביל שיתקדש הבית על ידם (קושית הרא"ם), זה לא קשיא, דהכי קאמר, יודע הייתי שהבית יתקדש בשביל אחד מיודעיו שיעשה דבר שלא כהוגן - ויהיה נענש. ואף על גב שעדיין לא עשה אחד מהם החטא, ואם כן איך יבטיח הקב"ה שיהיה אחד מהם חוטא, שאם כן יהיה אותו האדם מוכרח להיות חוטא, אין זה קשיא, שכבר אמרו חז"ל (אבות פ"ג מט"ו) 'הכל צפוי והרשות נתונה', פירוש, שאף על גב שהקב"ה צופה העתידות כולם, מכל מקום אין האדם מוכרח במעשיו, אלא הרשות נתונה לו לעשות מה שירצה. וזה נמצא בכמה מקומות: