מפרשי רש"י על ויקרא יד יא


<< | מפרשי רש"י על ויקראפרק י"ד • פסוק י"א | >>
ד • ו • ח • ט • י • יא • יב • יג • טז • כ • כא • כג • כח • לה • לו • לז • מ • מא • מג • מד • מו • מט • נז • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


ויקרא י"ד, י"א:

וְהֶעֱמִ֞יד הַכֹּהֵ֣ן הַֽמְטַהֵ֗ר אֵ֛ת הָאִ֥ישׁ הַמִּטַּהֵ֖ר וְאֹתָ֑ם לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃


רש"י

"לפני ה'" - (סוטה ז) בשער נקנור ולא בעזרה עצמה לפי שהוא מחוסר כפורים


רש"י מנוקד ומעוצב

לִפְנֵי ה' – בְּשַׁעַר נִקָּנוֹר (ספרא שם, פרשתא ג,ו; סוטה ז' ע"א); וְלֹא בָּעֲזָרָה עַצְמָהּ, לְפִי שֶׁהוּא מְחֻסַּר כִּפּוּרִים.

מפרשי רש"י

[יב] בשער נקנור וכו'. פירוש, שער נקנור במזרח העזרה הוא (מדות פ"א מ"ד), וכאשר עומד בו המצורע בזה השער - "לפני ה'" הוא, ששם נכנסים לעזרה. והשער הזה, אף על גב דלא נתקדש בקדושת עזרה, דאם נתקדש בקדושת עזרה - היינו עזרה, והאיך יוכל לעמוד שם, אפילו הכי "לפני ה'" קרינן ביה, כי השער הוא [ל]פני העזרה, וכאשר עומד שם המצורע נקרא "לפני ה'". ואם תאמר, סוף סוף הרי צריך המצורע להכניס ידיו לחלל העזרה ליתן עליו מדם האשם, ואיך הותר לו להכנס, והרי מחוסר כפורים הוא, ואין לומר כיון שלא נכנס לשם בכל גופו לא הוי ביאה, דבפרק כל פסולי המוקדשין (זבחים דף לב:) מסיק דטמא שהכניס ידיו חייב, דביאה במקצת שמה ביאה, ויש לומר, דהכא שאני, דכיון דמצותו בכך, דהא דם האשם חוץ לעזרה ליכא, מותר לו להכניס את ידיו ליתן עליו מן הדם. אבל בעזרה לא יבוא מצורע, דהכתוב אומר "לפני ה'", וזה כאשר עומד בשער נקנור במזרח, [ד]כיון דאפשר לו בלאו הכי, שהרי אפשר לעמוד בשער נקנור, דלא נתקדש, ומכניס ידיו, אסור לכנוס, ואם נכנס חייב. דכל דלא הוי דרך מצותו - חייב, דדוקא דרך מצותו - שהוא דרך טהרתו מצרעתו - לא נקרא מטמא מקדש, כיון דזהו דרך טהרתו. אבל כל שלא היה דרך מצותו - חייב:

אבל רבינו ישעיה תירץ, דכיון דאי איפשר בענין אחר, שרי רחמנא. ולפי דעתו דאתי מצוה דהכשר מצורע ודחי לאו דטומאה. והביא ראיה מהא דאותביה לעולא (זבחים דף לב:) דאמר ביאה במקצת שמה ביאה, מהא דמצורע שחל שמיני שלו בערב פסח וראה קרי, אף על גב שאין בעל קרי אחר נכנס - זה נכנס, הואיל והותר לצרעתו - הותר לקריו. ולפי פירושו לא היה סברא כלל, וכי בשביל שדחי לאו דטומאת מצורע, שאי אפשר בענין אחר, ידחה לאו דקרי. אבל לדידי הוי שפיר, שאין זה דחיה, שכל אשר מצותו בכך לא נקרא דחיה, וכיון שאין זה דחיה והותר לצרעתו, הותר לקריו: