מפרשי רש"י על דברים כט י
רש"י
"מחוטב עציך" - מלמד שבאו כנעניים להתגייר בימי משה כדרך שבאו גבעונים בימי יהושוע וזהו האמור בגבעונים ויעשו גם המה בערמה ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים
רש"י מנוקד ומעוצב
מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ – מְלַמֵּד שֶׁבָּאוּ כְּנַעֲנִיִּים לְהִתְגַיֵּר בִּימֵי מֹשֶׁה כְּדֶרֶךְ שֶׁבָּאוּ גִּבְעוֹנִים בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ, וְזֶהוּ הָאָמוּר בַּגִּבְעוֹנִים: "וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵמָּה בְּעָרְמָה" (יהושע ט,ד); וּנְתָנָם מֹשֶׁה חוֹטְבֵי עֵצִים וְשׁוֹאֲבֵי מַיִם (מדרש תנחומא נצבים ב; יבמות ע"ט ע"א).
מפרשי רש"י
[ו] מלמד שבאו כנענים כו'. דאם לא כן, מאי "מחוטב עציך", דמשמע שהיו מיוחדים להם חוטבי עצים. ואם תאמר, ולמה היו ישראל מתלוננים על הנשיאים (יהושע ט', י"ח) אשר נשבעו להם, והלא משה גם כן קבלם. ואין לומר דמשה היה נותן אותם שואבי מים, היה להם להשיב את ישראל, שגם כן הם יכולים ליתן אותם שואבי מים. וצריך לפרש כמו שאמרנו למעלה (פ"כ אות יא) שעיקר הדבר מה שכרתו להם ברית, כדלעיל. אי נמי, כמו שבארתי בפרשת שופטים (שם), קודם שבאו לארץ לא היו בכלל "לא תחיה כל נשמה" (לעיל כ, טז), רק בשעת מלחמה כשעברו את הירדן. וזהו לפירוש רש"י, כמו שהתבאר למעלה בפרשת שופטים. אבל בודאי קודם כבוש שרי לקבלם כשנתגיירו, דכתיב (ר' לעיל כ, יח) "למען לא ילמדו", וכיון שנתגיירו לא שייך "למען לא ילמדו" (רש"י שם):
וקשה, אם כן, למה נתן אותם משה שואבי מים, ולא קבלם לגמרי. ונראה, דודאי מותר לקבלן מן התורה, והכי מוכח בפרק הערל (יבמות דף עט.), רק דמשה גזר עלויהו לההוא דרא. ואם כן מן התורה היה מותר לקבל. אבל קשה, דהתם (שם) נמי אמר 'יהושע גזר עליהן' אחר דורו של משה. וקשה, הרי כתיב (לעיל ז, ג) "לא תתחתן בם", ורבא מוקי ליה בפרק הערל (יבמות דף עו.) קרא בגירותן דאית להו חתנות, ואפילו הכי איסורם מן התורה. ואם כן, מה צריך לגזור יהושע. בשלמא מה שהוצרך משה לגזור, דיש לומר דקרא ד"לא תתחתן בם" - כנענים שהם בארץ אחר שעברו הירדן, דבהא איירי קרא. אבל יהושע, למה הוצרך לגזור עליהם, הא מדאורייתא אסירי:
ויראה, דמדאורייתא אינם אסורים איסור עולם, דהא ממזר ועמוני אי לאו דכתיב בהו "עד עולם" לא הוי איסור דידהו עד עולם. ואף על גב דכתיב בהו לאו, הוי כמו שאר חייבי לאוין, שאין ממזר מחייבי לאוין (יבמות סוף מד ע"ב). ואי נסב נתינה דכותיה, הבן מותר לגמרי, דלא כתיב דורות בהו. והשתא לא קשה מידי. ובהכי עולה שפיר, דאמרינן (מכות דף יג.) 'אלו הן הלוקין, הבא על הנתינה', דמשמע מן התורה אסורין. ובכמה מקומות מוכח שהם אסורים מן התורה, ובפרק הערל (יבמות דף עט.) משמע שיהושע ודוד גזרו עליהן. דלא קשיא מידי, דמן הלאו ד"לא תתחתן בהם" אינו אסור רק אותו המתגייר בלבד, אבל בנו ובן בנו אינו אסור:
ובפרק הערל (יבמות דף עה:) בעי למימר דפצוע דכא וכרות שפכה לאו בר אולודי הוי, דאי הוי בר אולודי, למה לא מני ביה דורות גם כן. ודחי ליה התם, דאימא לעולם בר אולודי הוא, והא דלא מני ביה דורות, דלית ביה דורות, דאיהו אסור ובריה מותר. שמע מינה היכי דלא כתיב ביה דורות, לית ביה דורות. והכי נמי, אין כאן אלא לאו ד"לא תתחתן", אבל איסור דורות לית בהו. כך יראה לפרש, ונכון הוא בלא קושיא. והתוספות האריכו מאוד שם. והשתא הא דתנן (מכות דף יג.) הבא על הנתינה לוקה, היינו נתינה עצמה, שהוא לוקה מן התורה, דקאי ב"לא תתחתן בם". והא דאמר (רש"י לעיל כ, יח) שאם נתגיירו שמותר לקבלן, היינו שאינם בכלל "לא תחיה כל נשמה", אבל הם בלאו ד"לא תתחתן בם". ומה שגזרו עליהם יהושע ודוד, היינו לפסול את זרעם. כך יראה: