מפרשי רש"י על דברים יד ג
רש"י
"כל תועבה" - (חולין קיד) כל שתעבתי לך כגון צרם אוזן בכור כדי לשוחטו במדינה הרי דבר שתעבתי לך כל מום לא יהיה בו ובא ולמד כאן שלא ישחט ויאכל על אותו המום בשל בשר בחלב הרי דבר שתעבתי לך והזהיר כאן על אכילתו
רש"י מנוקד ומעוצב
כָּל תּוֹעֵבָה – כָּל שֶׁתִּעַבְתִּי לְךָ; כְּגוֹן צָרַם אֹזֶן בְּכוֹר כְּדֵי לְשָׁחֳטוֹ בַּמְּדִינָה, הֲרֵי דָּבָר שֶׁתִּעַבְתִּי לְךָ, "כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ" (ויקרא כב,כא); וּבָא וְלִמֵּד כָּאן, שֶׁלֹּא יִשְׁחַט וְיֹאכַל עַל אוֹתוֹ הַמּוּם (ספרי צט). בִּשֵּׁל בָּשָׂר בְּחָלָב, הֲרֵי דָּבָר שֶׁתִּעַבְתִּי לְךָ; הִזְהִיר כָּאן עַל אֲכִילָתוֹ (חולין קי"ד ע"ב).
מפרשי רש"י
[ד] כל דבר שתעבתי לך בשר בחלב וכו'. רש"י פירש הטעם בפרק כל הבשר (חולין דף קיד:) מפני שהבשול עצמו הוא האיסור, לכך אסור לאכול מן המעשה ההוא. ולאפוקי חוסם פי פרה ודש בה, אף על גב שהמעשה אסור (להלן כה, ד), כיון שאינו אוכל האיסור בעצמו, אלא דבר הבא מכח האיסור, אינו אסור. וכן החורש בשור ובחמור (להלן כב, י). וילפינן (חולין דף קטו.) משבת, דשם כתיב (ר' שמות לא, יד) "היא קדש", 'ואין מעשיה קדש', ואם בישל בשבת, אין הבא מכחה קדש, אף על גב שהיא קדש (רש"י חולין קטו.). והקשו בתוספות (שם סד"ה חורש) על פירוש רש"י, דלמה לא יחשיב הבשול עצמו איסור, כמו שיחשיב בבשר בחלב. ואין זה קשיא כלל, דהא גבי שבת אין התועבה הוא הבשול מצד עצמו, אלא דלא יהיה בא מכח שבת, דהא לאחר שבת מותר לבשל. ולפיכך אין מעשה שלו תועבה בעצמו. לאפוקי בישול בשר בחלב, שהיא תועבה מצד התבשיל, דלעולם הוא אסור (חולין דף קג:), והאיסור הוא מחמת בשול בשר בחלב, לכך הוא מתועב. ופשוט הוא:
ועוד הקשו (תוספות שם ד"ה כל), דצורם אוזן בכור, אפילו על ידי גוי ליתסר. ותרצו התוספות, דרחמנא שרינהו פסולי המוקדשין, דכתיב (לעיל יב, טו ורש"י שם) "כצבי וכאיל", ואם כן לאו תועבה הוא. והקשה הרא"ם על תירוץ זה, שמא התם כשנעשה המום מעצמו, ואז אינו אסור, אבל כשנפל על ידי גוי יהיה אסור. כך הם דברי הרא"ם. ולא הקשה מידי, משום דמצאנו דבשר בחלב הוא 'תועבה', ואסור אפילו נתבשל מעצמו - אם נפל חלב לתוך בשר ונתבשל - אסור (חולין דף קח.), ולפיכך אי הוי צורם אוזן בכור תועבה, היה אסור:
אבל כך יש להקשות, דאם כן, אפילו עשה ישראל נמי לשתרי, דכיון דמצאנו דפסולי מוקדשין לא הוי תועבה כשנפל בו מום. ולפיכך יש לומר, דלכך שרי רחמנא פסולי מוקדשין, דלא נקרא זה 'תועבה'. אפילו עשאו למום הזה גוי, לא נקרא זה מעשה תועבה, דלא עשה מעשה בבכור, רק שחסרו, דלא נקרא מעשה תועבה רק כשהוא דומיא דאחרים, דהוא עשה מעשה שלפנינו, כמו בשול בשר בחלב. אבל חסרון הבכור, אין זה מעשה תועבה לפנינו, דלא הוי רק חסרון של הבכור, שאינו בפנינו. אלא אם כן היתה כוונתו להתיר את הבכור, זה נקרא מעשה תועבה, שהתורה אסרה להתיר את הבכור על ידי מום (ויקרא כ"ב, כ"א), והוא התיר את הבכור הזה על ידי מום, והרי הבכור שהתיר הוא מעשה תועבה, כן נראה לומר. ולפיכך גוי שצורם אוזן הבכור, אין דבר נעשה בבכור, ולפיכך מותר לגמרי. ודווקא ישראל שצרם אוזן הבכור אסור, אבל גוי לא, דלא דמי צורם אוזן בכור לשאר תועבה, דשאר תועבה - התועבה גופה קיים, ולא כן גבי בכור, דבכור קיים, אבל אין לפנינו שום מעשה:
בד"ה כל תועבה כו' דדבר שתעבתי לך כו' ונראה לי דהכי דעת התוס' מאחר שרחמנא שרנהו לקדשים שהוממו דהיינו שנפל המום מעצמו ש"מ שאינו מתועב אף אם הפיל הגוי את המום ודוק כנ"ל:
בא"ד הבא מכחה קדוש ונראה דאי בישול שבת מיקרי תועבה גופ' א"כ הו"ל לתלמוד' למימר ג"כ ק"ו זו ומה שבת דתועבה גופא היא ומעשיה מותרין הני לכ"ש ודוק כנ"ל: