מעשה בראשית והאדמתנות/פרק א


עיקר הידיעות נותן לנו החוש, או במילים אחרות: רק החוש נותן לנו הידיעות. ותפקידו של השכל הוא לנתח את הנתון לנו ע"י החושים ולהפרידו ליסודותיו, שמהם הרכב אותו הדבר, והיסודות האלה ליסודות אחרים יותר פשוטים בערך הראשונים וכו' וכו' וכו'. בזה נותן השכל לכוח המצייר יכולת לתפוס את הנתון ולציירו בציור ברור ובהיר יותר ויותר, למלאות בזה את תפקידו של כוח המצייר, ולהשקיט את רעבונו – בולמוס – עבודת הציור. – אולם אין לנו לשכוח, כי ככל אשר יתברר ויתעמק ציור דבר הנתון ככל האפשר, כל זה לא יהיה רק ציורים מדבר הנתון "כבר" בחוש ואין פה כל ידיעה נוספת. או אם נדבר בלשונו של קַנט: החוש, רק החוש, נותן לנו ידיעות סֶנְתֶּטִיּוֹת, אולם השכל אין בכוחו כי אם להשביענו בידיעות אֲנַלִטִיּוֹת ולא יותר. כשנוסיף לזה עוד, כי ככל אש יעמול השכל אין בכוחו לנתח את הדבר הנתון לבלי תכלית ותמיד ישאר חומר לניתוח חדש, בעוד אשר החוש יתן לנו את הדבר עם כל העומק־לבלי־קץ שבו, יצא לנו, מאליו וממילא, ההבדל הגדול, שבין שניהם ולמי היתרון באמת.

זאת ועוד אחרת. כמו שלהדמיון, כוח המצייר, נראה כי החוש נותן הפרט והשכל נותן את הכלל, ככה להפך במציאות החוש נותן דבר שלם והשכל רק חלקים ולא יותר. כי כל מה שֶיִנָּתֵן בחוש יש לו לכוח הציור בו, רק שטחיות הדבר מלמעלה, וככל אשר יתעמק השכל ויפריד את הדבר ויתר ויותר ליסודותיו כן יתפוס אותו כוח המצייר יותר ויותר ויוציא לו מזה עניין כְּלָלִי הכולל ציורים נפרדים, בעוד אשר במציאות הדבר להפך, כי לא יוכל השכל לכולם לרדת לקצה עומק הדבר ותמיד תשארנה השגותיו מקוטקעות וחלקיות לבד, בעוד אשר החושיות מקבלת הדבר הנתון עם כל העומק־לבלי־קץ שבו מבלי שירו כמו שבארנו. על כן יצא לנו מכל האמור, כי אין כל ערך לכל ידיעות השכל, גם היותר רבות ועמוקות, נגד ידיעה אחת מחוש אחד הנוסף לנו.

מאשר אמרנו בזה יצא לנו, לא רק הבדל הכמותי של שני אלה נותני הידיעות, אשר להאדם, כי גם, ועוד יותר, ערך הרוממות וההתעלות אשר להאחד על השני. די לנו לזכור עוד, כי ה"גופניות" (שלשת הממדים, שזהו גדר הגוף) אך מיד השכל בא לנוף כנודע בטבע ובנפשנות פסיכולוגיה, והחושיות הנקייה והצלולה בכל היותה יותר קרובה אל המציאות, הנה בערך הזה היא גם נקייה מכל חומריות וגופניות. החושיות היא, לפי זה, יסוד פסיכולוגי, הטהור גם מכל דמיון וגם מכל גשמיות.

לא יפלא, אם כן, מה שהרבה שאלות קשות ומתמיהות, בכללות חשבונו של עולם ובפרטיו היותר חשובים ועיקרים, שהינן כֻּלָּן שאלות מציאותיות ולכן אי אפשר לשכל לבוא לעולם עד קצה עמקן, כאשר בארנו, – כולן היו ברורות ופשוטות לנביאים, בהחישם, מאליו, כי אפשר לשכל גם לחׂק את חוקותיהם ולהראות את הדרך אשר עלינו ללכת בה למען השיגן; ורק לנבואה, סגולת ישראל העתיקה, המוכרחת להתנוצץ בָאֻמָה ולשוב אליה לפי מדרגת עלייתה בסולם־התחייה, לה פתרונים.

והנה סיפורי התורה על דבר הבריאה נוסדים, כפי עדות התורה עצמה, בעשרת הדברים ובארבעים יום הראשונים, על השגת הנבואה. הלא היא איזה חוש שהיה לנו בימים עברו נוסף על החושים שיש לנו עתה, או אופן־הרגשה להחושים שיש לנו עתה, מְשֻנֶה מכל אופני־ההרגשה שנשארו להחושים עתה. החוש הזה, או אופן־ההרגשה הַמְיֻחָד, שֶגַןְּנוֹ הַמְיֻחָד היה, כפי הנראה, צפיית הזמן לאין קץ, כמו שחושינו הרגילים מרגישים המקום לאין תכלית, ושמעוררו לצאת אל הפועל היה איזה עניין טמיר טנעלם (מלאך ד') כמו האור מעורר הראייה. הנה היה החוש ההוא, או אופן־ההרגשה המיוחד בתחילה לכלל האדם, גם לטובים גם לרעים, מפני שנצטרך לקיום מין האדם, החלש ואין־אונים בתקופה הראשונה ליצירתו. אחרי כן נעדר מעט־מעט בהתרבות המין האנושי וסכנת העדר הפתאומי של המין בכללו, חלפה, והאנרגיה שלו נתהפכה לאנרגיית השכל, שהתפתח לאט, לאט על חשבון החוש הזה, ולא נשאר רק ליחיד סגולה, מולידי האומות ומנהיגיהן, מפני שהלאומיות בבני אדם היא יצירה חדשה, כערך המין בבעלי חיים בכלל. לבסוף אבד כֻלּו, מתחילה באומות העולם, לפי השתקען בתאות החושים הרגילים והתדבקן בהיותר גַסוּת שבחושים האלה, ואחרי כן גם בעם ישראל, "ברית עם" "אור גויים", שורש הלאומיות ומקורה, מפני דלדול ההנהגה הלאומית שבו והתרכזותה. וכעת לא נדע מעניינו עד מה, ממש כמו שהעיוור מלידה לא ידעה ממהות הראייה, ולא החרש מלידה ממהות השמיעה. אולם אף שנעדר, כיום, החוש ההוא מאיתנו מכל וכל נשארה ממנו בכל זאת, עד היום, איזה רשימה והיא מה שיקראו בשפת הקדמונים בשם "רוח־הקודש", שמננה יוצאה נטייה עצומה וכׂסֶף־אין־קץ לנסתר וחזק אמונה עמוקה בדת במצב נפש בהיר וחי במילואו ובכל מה שלמעלה מן החושים הרגילים, באופני־הרגשותיהם הרגילים.‏[1]

והנה מהרגשת החושים בכלל, כמו שהיא לעצמה, נדע, כי היא נותנת את האמת, על כל פנים, ואי אפשר בה השקר כלל. אם, למשל, הננו חשים את הארץ עגולה, שטוחה, עׂמֶדֶת, נחה, השמים – ככיפה נשענת על עגולת־הארץ ומדבקת לה מסביב, הירח והשמש עגולים שטוחים, קטנים הרבה מהארץ, וסובבים מסביב לה וכו', וכו', וכו' הנה כל ההרגשות האלה וכיוצא בהן, כשהן לעצמן, הִנָּן אמת־ואמונה, כי ככה אני "חש" בוודאי ובלי כל ספק. ולהיפך, כל אותן השיטות השונות שהקימו להן הכוכבנים אסטרונומים, מהתבנית של אברכס ובטלמיוס עד תבנית קופרניקוס וקפלר, אינן באמת כלום. כל זה פשוט ומובן עד מאוד, שהרי מימי קנט והלאה נתברר לנו למדי, באופן שאין להרהר אחריו, כי צורות הזמן והמקום אינן נמצאות כלל בעצם הדברים, כמו שהם לעצמם, רק הן צורות נוספות מהאדם המקבל את הרגשות־דברים, ממש כמו הצבע, החום והקור וּכְדׂמֶה להם, שכל צורות ההרגשות האלה אין להן מציאות, כי אם, בנפש האדם המרגיש בלבד ולא חוצה לה, וכמו כן הינן תבניות שטות הנזכרות, שכל עסקן הוא רק בצורת המקום. ולפי שאין חוש בעולם שהרגיש התבניות האלה, כפי מה שציירו אותן בעלי השיטות הנזכרות, על־כן אין להן כל זכות להחליט להן את המציאות, וכל עצמן אינן, באמת, כי אם דמיונות החכמים שהמציאון, וכל מעלתן היא אך תועלתן בלימוד החכמה, כלומר: הינן דרכים נוחים וטובים, לבאר על ידן כל חזיונות הכוכבנות בהסברה קלה, פשוטה וברורה ועל ידן יקל לשכל לתפוש את החזיונות ולזכרם, מפני שהתבניות האלה הינן מועט המחזיק את המרובה. וזהו כל זכות קיומן בחכמה, – בחכמה ולא במציאות, כי במציאות אין להן להתבניות הנזכרות כל חלק. והדברים עתיקים ויתבארו במקום אחר ביתר ביאור והרחבה.


  1. ^ פרטי הדברים האלה בביאור מְבׂרָר יבואו במאמרי "עיון בנבואה ובמופתים לאור החקירות היותר חדשות".