מעשה בראשית והאדמתנות/פרק ב


מהצעת הדברים האלה יצא לנו מאליו, כי יען שסיפורי התורה על אודות הבראיה נוסדו, כפי שבארנו למעלה, על הרגשת חוש הנבואה, על כן, אי אפשר בהם השקר כלל והחקירה בהם היא אך למותר וללא תועלת; כן חש הנביא וכן הרגיש, וכל אשר חש וככל אשר הרגיש מסר לנוף דברים כהווייתם. החקירה והבדיקה, ההיקש והניתוח צריכים איפוא, לשוות את פניהם אל מול עבר האדמתנות, לְהִוָּכַח עד כמה מן האמת יש בכל הנחותיה, ואבן־הבׂחן לזה, יוצא לנו מכל אשר בארנו למעלה, הלא היא, "הרגשת החוש": כי כל אלה ההנחות וההסכמות בחכמה הזאת, שהננו מרגישים אותן בחושנו, אי אפשר בהן השקר, ולהפך, כל אותם הלמודים והכללים, שלא חש אותם חוש מעולם אינם, כי אם, הסברות ודמיונות של האדמתנים בלבד, שהוצעו בכוונה תחילה להמתיק את ענייני־החכמה, להסבירם אל האוזן בדרך שהיא יכולה לשמוע ובדרך שהיא רגילה לקבל; ולמען קרב את העניינים האלה אל השכל ולהקל מעליו את עבודתו ישתדלו ויתאמצו, ככל האפשר, לבאר את כל אותם הענינים המתחדשים בחכמה, בכל פעם, כיוצאים מאותן הסיבות והכוחות, שהננו מרגישים בחושינו שיש לנו כעת, ועל פי הקצב, המידה וְהַחׂזֶק כפי מה שהננו מוצאים אותם עתה. אולם אל לנו לשכוח, כי כל זה איננו פרי הרגשת החושים, על פי הודאת בעל דין, – האדמתנים בעצמם, שקוראים לכל אלה רק "הנחות", והינם באמת רק ילידי מוח האדמתנים וחריפות שכלם בלבד. אכן איך היה הדבר באמת נמנע מאיתנו, עד עולם, לדעת זאת בחושינו הרגילים, שיש לנו כיום.

ממה שבארנו עד כה מבצבץ ועולה, מאליו, ההבדל הֶעָמׂק שיש בין שני חלקי האדמתנות, הלא המה: "סדר־הברואים" ו"המשך־הזמן". כי בעוד, אשר על ידי החפירות בעומק האדמה, שנעשו בימים האחרונים במקומות שונים, הננו רואים סדר השתלשלות הברואים והתהוות היצורים, זה אחר זה, עין בעין: בשדרות היותר תחתונות, ומזה היותר קדומות, הננו מוצאים בהם רק דוממים לבד, בשדרות שאחריהן – גם צמחים ובשדרות העליונות – מלבד הצמחים גם בעלי חיים, עד שבשדרות היותר עליונות ועם זה גם יותר מְאֻחרות, הננו מוצאים כבר את שרידי האדם הקדמוני; הנה, להיפך, המשך־זמן המאורעות ההן לא עמד עליו אדם מעולם בחושיו הַמָרְגָלִים, שהננו מוצאים בו היום. והטעם פשוט מאוד, לפי שכל השתלשלות הברואים זה אחר זה הייתה עוד טרם נברא אדם על פני האדמה, – שאת שרידיו הננו מוצאים רק בשדרות היותר חדשות בערך השדרות, שבהן נמצא רק בעלי חיים והצמחים לבדם.

כיון שהגענו לזה, כי האדם הוא אחרון הברואים, מה שמתאמת ויוצא גם מסיפורי התורה וגם מדרישות האדמתנים, שוב איננו צריכים כלל לכל אותן ההוכחות והראיות שברארנו עד כה למען ברר, כי לקביעות המועדים והזמנים שתקבע האדמתנות להמאורעות אין לה כל יסוד שתסמך עליו, אחרי כי מעולם לא באה הקביעות הזאת לכלל הרגשות החושים. אולם מעתה יתבאר הדבר לא רק בשלילה לבד, "מפני שאין לה על מה שתסמך", אך גם בחיוב גמור ומוחלט: כי כל החלטות האדמתנים בהעיקר הזה, המשך המאורעות, הן שקר בּׂלֵט וכזב גלוי, כי שִׂכּלוּ את ציור הדברים באופן גס וּמְגֻשּׁם, מבהיל מאוד בהקימם פסל (Fetiche) וישימו אותו בסתר (על פי מליצתו העמֻקה של הזהר).

במה שקדם הזכרנו על דבר מציאת קנט, כי צורות הזמן והמקום אינן נמצאות כלל בהדברים כמו שהם לעצמם, כי אם הן הוספה מבחוץ, מה שתוסיף השגת האדם אל המוחשים בהתקבלם בחושים. בימינו אלה, ימי הבחינה והניסיון, שהכירו בהם לדעת עילוי החושיות על השגת השכל, ככל אשר בארנו למעלה, יצא גם העניין הזה מרשות הפילוסופיה והעיון במה שאחר הטבע ונכנס כולו בתחומה של חכמתה הטבע הלוקחת את כל חומר בניינה מהחוש וההרגשה, היא הנפשנות (Psychologie).. והיא מחלטת אמנם את המשפט הזה עצמו, של קנט, לא על מוסדות ההיקשים וראיות השכל, כי אם על מוסדות של עובדות ומעשים, שנתקיימו בעדות החושים ונצטרפו בכור החשבון והההנדסהץ

ואנחנו נביא בזה אחדות ממסקנותיה, הנצרכות לעניינו:

א) כי לוּ נעדר האדם מעל פני האדמה, הנה אז, ביחד עם זה, היה נעדר גם מושג הזמן‏[1]. ב) בזקנתנו יתראה לנו הזמן יותר קצר מאשר בבחרותנו‏[2]. ג) לפי נסיונות החכם די־קינסי, התראה לו, אחר בליעת אפיום, על פי רוב, כאילו עברו עליו משמונים עד מאה שנה בלילה אחד. עוד יותר מזה: לו נדמה, כי עברו עליו אלף שנים שלמות מיום אחד עד השני; להחוזים בעת חזיונותיהם יתראה להם כאילו עברו עליהם שנות עולם, אף כי החיזיון כלה טרם הספיק להתרוקן שעון החול‏[3]. ד) למדידת המשכים קטנים מהזמן יש לו, להאדם, בו בעצמו, מידה דקה מאוד, כמו שמוכח מהשתוות המנגנים במקהלה בפרקי השיר, אולם להמשכים גדולים מהזמן חסרה לו מידה כזאת. פה תעזור לו, להאדם, הרגשה חושית של תנועת איזה דבר כזה, אשר יחשב לו את מהירות תנועתו שזה תמיד (שעון). אכן "איך" הזמן, כמו שהוא לעצמו, וכל זה שיתנועע בו, כלומר, מהיר או מתון – את זה אי אפשר להגביל, מפני כי למען זה היה נצרך להשוות את הזמן "האנושי" שלנו עם איזה אחר – וכזה אין לנו.‏[4]

ככל אשר אמרנו על אודות הזמן יצדק גם על דבר המקום. גם הוא, כזהמן, לו אך נעדר האדם כולו, כי עתד היה נעדר גם מושג המקום וגם הוא, כהזמן, במצבים בלתי מְצוּיִם של האדם יתראה לו, אז המקום, כמו מתפשט ומשתרע, ואשר מזה נוכל להוציא משפט נסיוני, כי כמוהו כהזמן, אין צורתו ציור קבוע וקַיָּם, על אופן אחד, בלתי משתנה.


  1. ^ התפתחות הרעיונות הכללים, א. רִבּוֹ Cap. v, III. II.
  2. ^ שם שם. I, מאמרים בנפשנות הַמְיֻסָדָה על הנסיון, ה' הֶפְדִינְג v, c, 4.
  3. ^ שם שם.
  4. ^ הח' קירכמאן בספרו Katechismus der philosophie T. II, A, II.