מנחת חינוך/כג
א
עריכהלערוף וכו' וגזר וכו' מכיון וכו'. נ' מדברי הרהמ"ח דנותן טעם למצות עריפה כמבואר בכורות י' ע"ב תני לוי הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יופסד ממונו. והנה הר"מ כאן מונה ג"כ מצוה זו דעריפה בכלל התרי"ג והראב"ד השיגו שאין זו מצוה אדרבא עבירה הוא ומזיק ממון כהן והמהריט"א הביא בשם גדול א' תמה ג"כ על המשנה למה אמרה מצות פדיה קודם למצות עריפה נראה דעריפה מצוה היא הא תני לוי הוא הפסיד ממונו נראה דליכא מצוה בעריפה רק הוא קנס וכ' הוא ז"ל דזה מחלוקת הר"מ והראב"ד וכ' הוא ז"ל שמצא במכילת' וז"ל ואם לא תפדה וערפתו מכאן אמרו שמצות פדיי' קודם למצות עריפה ד"א אם לא תפדה וערפתו אם אין פודהו עורפהו הואיל ואיבדת נכסי כהן אף נכסיך יאבדו עכ"ל המכילתא אם כן מפורש יוצא ממכילתא דב' פירושים וב' דרשות יש בפ' זה דלפי' א' עריפה מצוה אלא דמצות פדייה קודמת ולפי' ב' לאו מצוה אלא משום קנסא אם כן הא דתני לוי הוא כדרשא שניה דמכילתא אבל אנן קי"ל כסתמא דמתניתין דסתם מצות עריפה דהיינו כדרשא ראשונה דמכילתא ולא כדתני לוי ע"כ פוסק הר"מ כדרשא ראשונה דהיא מצוה ע"ש. והנך רואה שהרהמ"ח דעתו כדעת הר"מ דהיא מצוה בפ"ע מכל מקום מביא הטעם דתני לוי נרא' דאין הדברים סותרים ולוי נ"ט אל המצוה אף על פי דהוא קנס מכל מקום היא מצוה אך דמצות פדייה קודמת ועיין באה"ע סדר חליצה בסופו בב"ש מביא בשם בה"ג הטעם לחליצה לפי שאינו רוצה לעשות מצוה ע"כ הוא כמנודה וכו' חלוץ הנעל כמורד במצות סיני ע"ש ג"כ נראה דהוא קנס לי' ומכל מקום היא מצוה בפ"ע ודברי בה"ג מקובלים מחכמי הש"ס כידוע אם כן ה"נ היא מצוה בפ"ע אף שהוא קנס וכן כל מוני המצות מונים המצוה הזאת ואין המכילתא ת"י לעיין בה. ונראה אף דהיא מצוה בפ"ע מכל מקום כיון דמצות פדיה קודמת אין מברכין על מצות עריפה וכ"מ בטוש"ע דעל הפדיון מברכין וכו' ואח"כ על העריפ' אינו מבואר שום ברכה וע' טור אה"ע סי' קס"ו מביא בשם בעה"ע דמברכין על מצות יבום דהיא מצוה רבה ובה' חליצה לא הביא לברך על החליצה רק הרב ב"י בש"ע בסדר חליצה מביא בשם סדר אשכנז שהדייני' יברכו אבל לו לא מצינו ברכה וכן כאן דתקנו רק על מצות חביבות אבל כאן כיון דמצות יבום ופדיי' חביבים יותר לא תקנו רק עליהם ולא על חליצה ועריפה כ"נ פשוט. והנה בכל פ"ח אם לא פדה חייב לערוף. והנה ס' פ"ח דמבואר לעיל דמחויב להפריש טלה לאפקועי איסור' דהוי סד"א ואסור ג"כ בהנאה קודם הפדיון בודאי אם אינו רוצה לפדות מחויב לערוף דסד"א לחומרא וכ"ה להדיא בר"מ כאן פי"ב הט"ז גר שנתגייר וא"י אם עד שלא נתגייר ילדה חמורו או אחר שנתגייר ה"ז חייב לערוף או לפדות ואם פדה בשה השה שלו שהממע"ה מבואר להדיא כמו שמחויב לפדות מספק כן מחויב לערוף מספק כ"נ לכאורה פשוט. וראיתי להתוס' בכורות ט' ע"ב ד"ה לאפקועי על הא דמקשה הש"ס התם על המשנה דמבואר דאם ילדה זכר ונקבה מפריש טלה והוא לעצמו ל"ל לאפרושי ומתרץ לאפקועי איסורא מיניה ומתניתין כר"י דפטר חמור אסור בהנאה וכתבו התוספות דלפטרו ממצות עריפה ל"ה צריך להפריש מספק כמו שאינו ניתן לכהן מס' כמו כן אין עורפין מס' עכ"ל וכוונת התוס' דל"ל לאוקמי דוקא כר"י מחמת אה"נ צריך להפריש אפילו לר"ש מכל מקום צריך להפריש כדי לפטרו ממצות עריפה כי אם לא יפריש חייב לערוף מספק היינו משום דסד"א לחומרא כמו ס' קרא קריאת שמע או ס' אכל מצה וע"ז תירצו דכאן בספ' א"צ כמו דאין ניתן לכהן דספק ממון לקולא מחמת חזקת ממון כי א"צ לערוף להפסיד ממון בס' דלאחר עריפה אסור בהנאה אף לר"ש כמבואר שם בש"ס וגם אפילו אם מותר בהנאה הו"ל הפסד ממון פחת שחיטה כמבואר שם בש"ס וכ"כ מהרי"ט בכוונתם. אך שהקשה מכל מקום למה לא יפדה מספק דספק מצוה לחומרא ואין לו הפסד ממון כי הטלה לעצמו ע"ש מה שפלפל בזה על כל פנים מבואר מדה"ת כמו שפדיון ס' אינו ניתן לכהן כ"כ פ"ח ס' אינו חייב לערוף דלא כדעת הר"מ ז"ל שהבאתי ומהתימה על בעלי הש"ע שלא כתבו כלום מזה ובאמת כוונת התוס' כפי שפי' המהרי"ט איני מבין כלל דבשלמא מצוה שהוא בממון כמו הפדיון או פה"ב שייך לומר ס' ממון לקולא כמו כל ד"מ שהוא ס' גזל אך כך גזירת התורה דמצוה התלוי בממון ליתן לחבירו ס' לקולא אבל אם המצוה אינו ממון הניתן לחבירו כמו כאן דגזירת הכתוב לערפו אך דע"י המצוה הוי הפסד ממון לבעלים וכי שייך בזה לומר ס' ממון לקולא ולפי זה אם ספק נטל לולב ביום הראשון לא יצטרך לקנות עוד לולב ולצאת בו כי הוא פסידת ממון דהלולב עושה ממון הרבה וס' ממון לקולא או ס' אכל מצה וכדומה אינו חייב לעשות המצוה [רק] בחנם ד"ז לא מצאתי וישתקע הדבר בודאי צריך לעשות המצוה כמקודם ולהוציא מעות על המצוה וזה אין בגדר ס' ממון כלל כי המצוה אינו נתינת ממון וס' ממון הוי אם המצוה היא נתינת הממון שייך גבי ממון ספק לקולא אבל אם על ידי המצוה צריך להוציא ממון או להפסיד ל"ש כלל ס' לקולא כן נראה לפי עניות דעתי פשוט אם כן כאן ודאי גם התוס' מודים דצריך לערוף מס' כדעת הר"מ: ונלע"ד דבאמת מבואר דר"י ס"ל דפ"ח אסור בהנאה והפרשת טלה לאפקועי איסורא והמפריש טלה ס"ל לרבנן לקמן דאינו חייב באחריות ע"כ ס"ל דעיקר מצות התורה הפדיי' דפ"ח ולא הנתינה לכהן כמו פה"ב וכ"ה בתוס' ובש"ע לענין הברכה דמברכין על הפדי' קודם נתינה לכהן אך התורה זיכתה הפדיון לכהן אבל אם הפריש הפדיון ולא נתן לכהן מכל מקום קיים המצוה לא כמו מתנ"כ שלא קיים המצוה כלל בלא בא ליד כהן אם כן המצוה זו אינו תלוי בממון כלל רק הוא גזירת הכתוב לפדות והנתינה היא מצוה אחרת כמש"ל. והנה בס' פ"ח בודאי הפ"ח אסור בהנאה מס' וגם חל עליו מצות פדיי' מס' אך אח"כ לאחר שהפריש הנתינה לכהן היא מצות ממון וס' ממון לקולא והתורה כתבה אם לא תפדה וערפתו הוי עריפה במקום פדי' אם כן באינו פודה צריך לקיים מס' מצות עריפה ככל ס' מצוה וא"א ס' ממון לקולא כי זה אינו בגדר ס' ממון כי אינו מצות ממון רק לקיים מצות פדיי' מגזירת הכתוב אף שאינו נותן לכהן או לקיים מצות עריפה במקום פדיון אף שע"י הס' בא לו הפסד ממון ול"ש ס' ממון לקולא כמש"ל וכ"ז לר"י דסובר פ"ח בעצמו יש לו קדושה אם כן התורה כתבה למ"ע לפדות אף בלא נתינה לכהן וקיים המ"ע ונתינה לכהן מלתא אחריתא אבל ר"ש דס"ל פ"ח מותר בהנאה סובר דמצות התורה בפדיון היינו הנתינה ליד כהן דזה הוי המצוה כמו פה"ב דחדא מצוה היא הנתינה לכהן וכ"ז שלא בא ליד כהן ל"ק המצוה כיון דאין בו קדושה כלל למה כתבה התורה לפדות ע"כ המצוה שינתן לכהן ע"כ מצוה זו הוי מצוה שבממון כמו זלחו"ק ורה"ג דזה הוי המצוה אם כן מצוה זו הו"ל מצוה שבממון ואפ"ל דס"ל לר"ש דהמפריש שה הוא באחריותו דע"כ ל"פ רבנן אר"א רק כיון דס"ל פ"ח אבה"נ וגם ר"א ס"ל כן אם כן כיון דקיים המצוה בהפרשה א"ח באחריות כמ"ש אבל לר"ש דסובר דמותר בהנאה וא"כ לא עשה המצוה כלל בהפרשה והוי כמו פה"ב דחייב באחריות עד שבא ליד כהן כי עד הנתינה לכהן לא מיקרי פדיון כלל ואפשר לחלק ואין רצוני להאריך ואין כאן מקומו ע"כ סובר ר"ש בגמרא דס' פ"ח אין מפרישין טלה כמבואר שם גבי בהמת שביעית דלר"ש אין מצוה פדי' רק בנתינה ליד כהן וכיון דס' אינו נותן ליד כהן אם כן להפריש ג"כ וא"כ כיון דלר"ש המצוה היא הנתינה לכהן ובס' פ"ח אין המצוה עליו ליתנו לכהן כי המצוה שבממון הו"ל בספיק' ס' ממון לקולא כמו פה"ב ושאר מתנות כהונה אם כן בס' פ"ח אין עליו המצוה כלל דפדי' כמו כל המתנות דבס' פטרה התורה אם כן בס' לא כ' התורה ואם לא תפדה וערפתו כי אינו בר פדיון כלל כי התורה לא חייבה כלל הפדיון רק בנתינה לכהן וכיון דס' ממונ' לקולא אינו נותנו ליד כהן וא"ח במצוה זו אם כן אינו עורפו ג"כ כי לא שייך ואם לא תפדה כו' כיון דאינו בר פדיון כלל והעריפה עומדת במקום פדיי' ואם אינו חייב בפדייה למה יערוף. וזה נ"ל בכוונת התוס' דהש"ס מקשה ל"ל טלה לאפרושי והמקשן הי' סבר שמותר בהנאה הפ"ח כי אח"כ מתרץ לי' כר"י וא"כ הקשה המקשן כיון דמותר בהנאה ודאי מצות פדיון היינו הנתינה לכהן כי זה סברא פשוטה דלמה יפדה והתורה תצוה לפדות דבר שאין בו קדושה כלל אין סברא כלל ולמה יפריש ותי' הש"ס דאתיא כר"י אם כן הוי הפרשה המצוה ועל קושית הש"ס כ' התוס' דא"ל לפוטרו מעריפ' כיון דא"צ ליתן לכהן מחמת ס' ממון אם כן אין כאן מצות פדיון כלל כסברת הש"ס כמו כן אין צריך לערוף מספק דהעריפה במקום הפדיי' קיימא וכאן הפדייה הנתינה לכהן ואם אינו נותנו לכהן אין כאן מצות פדיי' אם כן אין כאן מצות עריפה כיון דאינו חייב בפדייה והתורה כתבה אם לא תפדה וערפתו אבל במקום שאינו חייב לפדות אין עליו חיוב העריפה ול"ק שם קושית המהרי"ט שהניח בקושיא אפילו לר"ש יפריש טלה לקיים מצות פדייה ז"א דסברת הש"ס הוא כיון דלר"ש ליכא קדושה ע"כ הפדייה המבואר בתורה היינו הנתינה לכהן ואם אינו נותן לכהן אינו מקיים כלל וא"צ לקיים כיון דהמצוה היא בממון וס' ממון לקולא אבל לר"י מצות פדיי' בלא נתינה לכהן ומספק צריך לקיים מצות פדייה וכן מס' צריך לקיים מצות עריפה ככל ס' תורה ול"ש גבי הפסד ממון מחמת המצוה לומר דהוי ס' ממון לקולא אך ס' התוס' אליב' דהמקשה דמותר בהנאה אם כן ל"ש פדיה רק בנתינה לכהן אז הוי המצוה וע"ז כתבו התוס' דעריפה ג"כ א"צ לא מחמת ס' ממון רק אם א"ח בפדיון א"ח בעריפה ואם לא תפדה וערפתו כתיב ואנן קיי"ל כר"י אם כן מצוה פדיי' עומדת בעצמה ומס' מחוייב לקיים מצות פדייה כמו כן מספק מחוייב לקיים מצות עריפה ושפיר פוסק הר"מ דספק חייב לפדות או לערוף והתוס' לא כתבו אלא בסברת המקשן דהוא אליבא דר"ש וזה הי' פשוט להתוס' דסברת הש"ס כיון דליכא בפ"ח שום קדוש' אם כן התורה לא ציותה בהפרשה רק המצוה הנתינה לכהן זה הוא הפדיי' הכתובה בתורה. וע"ל פ"ח האריך המהריט"א גבי פה"ב כיון דאין קדושה בבן רק ה"ל הפדיון מת"כ בספק א"צ אפילו להפריש כלל כמ"ש כאן אך מביא בשם רש"י והרא"ש דמס' צריך להפריש ג"כ נראה דהפרשה מצוה אם כן אפשר כאן לר"ש נמי הפרשה מצוה ע"ש שכ' דכל הפוסקים חולקים על רש"י והרא"ש ואפילו לדעת רש"י והרא"ש כתב שם דלומדים בכור אדם מהקישא דפ"ח כמו דפ"ח מצוה להפריש אליב' דר"א ורבנן כיון דיש קדוש' ע"ש אם כן בברור דר"ש דסובר כאן דאין קדושה בפ"ח אם כן המצוה רק הנתינה ואין מצוה בהפרשה וזה סברא פשוטה אצל חכמי הש"ס וממילא לא שייך עריפה ג"כ אבל לדידן דקיי"ל כר"י שייך פדייה מס' וגם עריפה מס' ול"ש ס' ממון מה שע"י איזה מצוה נצמח הפסד ממון רק אם המצוה היא נתינת ממון לחבירו שייך ס' ממון לקולא כנלע"ד ברור. ועי"ל דכבר כתבנו דלוי נ"ט על העריפה מחמת דהפסיד ממון כהן אך אנן לא קי"ל כוותי' רק דהיא מצוה בפ"ע והנה באמת לוי נ"ט לקרא ודורש טעמא דקרא וידוע דר"י אינו דורש טעמא דקרא ור"ש דורש טעמא דקרא עש"ס בכ"מ ע"כ קי"ל דהיא מצוה בפ"ע כי גזירת הכתוב ואין טעם לזה ור"ש דסובר דרשינן טעמא דקרא סובר כלוי אם כן אין מצוה בעריפה רק מטעם קנס שאיבד ממון כהן וזה שייך בודאי הפ"ח דצריך ליתן הפדיון לכהן אבל בס' פ"ח דא"צ ליתן הפדיון לכהן ל"ש לומר שהפסיד ממון כהן ע"כ א"צ עריפה לר"ש ס' פ"ח וא"כ י"ל דד"ז דס' פ"ח תלוי בפלוגתת הר"מ והראב"ד דלהר"מ מכל מקום צריך לערוף אך להראב"ד דפוסק כלוי אם כן לא הפסיד ממון כהן וא"צ לערוף מס' וכ"כ דרה"פ סוברים דהוא מצוה אם כן בס' פ"ח צריך ג"כ עריפה כדעת הר"מ ובאתי רק לעורר. ולפמ"ש דלר"י עריפה במקום פדייה עומדת ואפילו במקום שא"צ ליתן לכהן הפדיון מכל מקום אם אינו פודה צריך לערוף אם כן ה"ה ודאי פ"ח וכ"ש היא במקום שא"צ ליתן לכהן כגון ישראל שירש מאבי אמו שכתבנו לעיל שמפריש טלה והוא לעצמו אם אינו רוצה לפדות חל עליו מצות עריפה אף שאינו מפסיד ממון כהן כי כן המצוה דעריפה במקום פדיון דהיינו הפרשה לר"י וע' משנה בכורות י"ב נותנו לכהן אין הכהן רשאי לקיימו ומבואר דאסור ליתן בכור חמור לכהן עד שיפדנו בפניו כמבואר שם בש"ס ונראה דלאו דוקא שיפדנו בפניו ה"ה אם הכהן עורפו בפניו נמי שפיר דמי וכ"ה להדיא בש"ע ס"ח דכהן בעצמו פודה אותו או עורפו ואם ישראל נותן לו צריך שיפדנו בפניו או לערוף בפניו וכ"ה בר"מ דהכהן או פודה או יערוף אבל לענין ליתן לכהן לא סיים אלא עד שיפדנו בפניו כלשון הש"ס ומכל מקום פשוט דעריפה גם כן מהני וז"פ:
ב
עריכהוכן מצוה להרגו בקופץ וכו'. כ"ה בש"ס ור"מ ולכאורה ללוי דדריש טעמא דקרא מחמת קנס אם כן ל"ל קופץ וממול ערפו א"ו דגם לוי סובר דגזירת הכתוב אך הוא נותן קצת טעם למצוה: והנה כתבתי לעיל דשיטת הר"מ כר"ש לענין פדייה דעד ל' יום א"ע וז"ל הר"מ כאן מאימתי חייב לפדותו משיולד עד ל' יום ומאחר ל' יום או עורפו או פודהו נראה קצת מדבריו דקודם ל' יום אינו עורפו אך באמת אם רוצה לערוף קודם ל' יום למה לא יקיים המצוה כמו שמצוה לפדות כמו כן עריפה ועיין בגמ' שם ובטוש"ע דהם סברי כרבא כתבו סתם דמשיוולד מצוה לפדותו עד שימות ואח"ז כתבו אם אינו רוצה לפדות עורפו מבואר מדבריהם דמעת שיוולד המצוה עליו או לפדות או לערוף ע"כ נראה דכוונת הר"מ ג"כ כן וצריך קצת לדחוק בלשונו. ועל מ"ע זו ג"כ אין כופין עד שת"נ כי אם רוצה פודהו אך אם אינו רוצה לא לפדות ולא לערוף כופין אותו או לפדות או לערוף כמו מי שאינו רוצה לייבם ולא לחלוץ וערש"י דף י' ע"ב ד"ה לפיכך יפסד ממון שפירש יכפהו ב"ד לערוף אחר ל' יום נראה קצת דמשום קנס יכפהו לערוף אך צ"ע בדבר אם רוצה אח"כ לקיים המצוה כתיקונה דהיינו לפדות דמצות פדייה קודמת למה יכוף אותו על העריפה ולא עיינתי כעת אך מדברי הר"מ והפוסקים נראה דלאחר ל' ג"כ הרשות בידו אך בודאי כופין אם אינו רוצה לקיים לא זה ולא זה כנ"ל פשוט. והנה לעיל במצות פדייה כתבתי דדעת התוס' הא דפודין פ"ח שלא מדעת הבעלים אינו מתורת שליחות וזכייה רק המצוה על כל איש מישראל לפדות אם כן אפשר עריפה גם כן הדין כך דבמקום פדיי' עומדת אם כן כיון דהמצוה לאו אקרקפתא דגברא הוא אפשר דאין כופין הבעלים ע"ז דאין המצוה רמיא עליו יותר ע' תוס' ב"ק שהבאתי לעיל אך הסברא נותנת דבשלמא פדייה המצוה על כל איש מישראל אבל לערוף היאך יכול לערוף אחר שלא מדעת הבעלים הא מזיק ממונו מאי דביני ביני כמבואר בש"ע לענין מכירה הלא הוא ממון הבעלים דאם רוצה פודה אותו בשה כ"ד אם כן היאך אחר יכול לערפו ואפשר אם אחר עורף אותו חייב משום מזיק בידים וזה צ"ע ואין כאן מקומו ע' מהריט"א מה שמפלפל לענין קידושין בפ"ח מאי דביני ביני אך על כל פנים הממון דילי' וא"כ אין אחר יכול לערוף ומצוה על הבעלים. אך פדייה כיון דהחמור הוא של הבעלים אפשר דאין עליו המצוה כדעת התוס' אלא על כל איש מישראל ונ"מ ג"כ דאם אחר פודה אותו א"ח משום חוטף את המצוה עש"ע ח"מ סי' שפ"ז כיון דאין המצוה על הבעלים לבד אבל בעריפה חוץ מה שחייב משום מזיק אפשר ג"כ חייב משום חוטף את המצוה כנ"ל. ואם נשבע שלא יפדה או שלא יערוף השבועה חל דאין זה נשבע לבטל את המצוה כי הברירה בידו לעשות איזה שירצה עשו"ע יו"ד לענין אם נשבע שלא לייבם אך אם נשבע שלא לפדות ושלא לערוף אין השבועה חל כמו בנשבע שלא לייבם ושלא לחלוץ דל"ש כולל בכה"ג ע' בריב"ש ומובא ברמ"א אה"ע סי' קס"א. אך אם נאמר דאין המצוה חל עליו אפשר דחל השבועה כמ"ש וצ"ע ועיין בריב"ש ואין כאן מקומו. ואני מסופק בכל מ"ע שהוא ספק ומחויב לעשותה מפני הס' אם אינו רוצ' לעשות העשה אם כופין אותו עד שת"נ. והנה לדעת הר"מ דספיק' דאו' מן התורה לקולא ורק דרבנן לחומר' ומצוה דרבנן אפ"ל דאין כופין והוא מחלוקת רש"י ותוס' פ' הכותב ע"ש ובפרי מגדים ובפתיחה הכוללת אך לאותו שיטות שס' מן התורה לחומר' מכל מקום אפשר דאין כופין עד שת"נ כמו דס' ממון לקולא ה"נ ס' כופין אותו להכות אותו ג"כ לקולא או אפשר דכופין כיון דמחויב על כל פנים לעשות' ויבואר במק"א אי"ה ויתר דיני המצוה הכל כמו בפדייה מי שחייב בפדיון חייב בעריפה ג"כ וכל מי שאינו חייב בפדיון א"ח בעריפה ג"כ ועיין במצוה הקודמת: סליק פ' בא בעזה"י: