מנחת חינוך על ספר החינוך כב


א עריכה

לפדות וכו'. ער"מ פי"ב מה' בכורי' וטיו"ד סי' שכ"א ואכתוב קצת הדינים בקיצור מדברי הר"ם ה"ו נראה דתיכף שנולד הפ"ח חל עליו המצוה עד ל' יום ולאחר ל' יום אם רצה לפדות פודה ואם רצה לערפו עורפו ואין כאן אלא מצות עיכוב בלבד ועיין כסף משנה פוסק כר"ש בבכורות י"ג דלאחר ל' עובר עליו אבל באמת דעת רבא נ' שם דאפילו לאחר ל' א"ע לדידן ואין חילוק תיכף משנולד או אח"ז רב וכ"מ בד' הרמב"ן בהלכותיו שכ' ופ"ח לאלתר ואי אשהי' א"ע עליו וכ"כ הטור וא"ל זמן ידוע אלא משנולד עד שימות אלא שמצוה לפדותו מיד כדי שלא יחמיץ המצוה וע"ש בב"י מביא אוקימתא דרבא כ' דלרבנן א"ע עליו רק דלא יחמיץ המצוה מחמת ושמרתם את המצות וכן בשו"ע מביא המחבר לשון הטור מבואר שפוסק כרבא וע' רמב"ן על בכורות ספ"ק במהריט"א מביא בשם תו' חיצונית דרבא בא ליישב דברי ר"ש ע"כ פוסק הר"מ כר"ש והרמב"ן והרא"ש פוסקי' כרבא דהו' שינוי' בפ"ע ע"כ פסקו דא"ע עליו. וצע"ק על מרן המחבר ביו"ד של"ה דעת הר"מ כדרכו דלאחר ל' עובר עליו דידוע דעל הרוב מביא ל' הר"מ. והנה פ"ח אסור בהנאה עד שיפד' ואם מת קודם פדייה ג"כ אבה"נ ונקבר ע' כאן בש"ס ור"מ ונרא' דאין מועיל פדיי' לאחר מיתה דאל"ה הו"ל להפוסקי' לבאר דאם רוצה פודה לאחר מיתה וכן בש"ס גבי מת פ"ח ובמהריט"א עמד בזה למה ל"מ פדיי' לאחר מיתה כיון דמסקינן ביומא דפר ושה נקרא אפילו לאח"מ ע"ש דף מ"ט ע"ב אם כן אפשר דמהני פדיי' אפילו אח"מ דנקרא חמור ומביא שם תוספתא מפורש דאין מועיל פדיי' לאחר מיתה וכ' דהטעם כיון דליתא בעריפ' ליתא בפדיי' ע"ש דף י"ג ואם החמורה הפילה נפל זכר כיון דל"מ פדיון דנפל ה"ל כמת ע' שבת פר"א דמילה אם כן יקבר ול"מ פדיון ולפמ"ש צ"ע איך סתמו הראשונים והאחרונים דתיכף מצוה לפדותו ונראה ג"כ דמותר בהנאה מדסתמו הדברים ובאמת הי' להם לבאר דוקא בידוע שכלו לו חדשיו היינו י"ב חדשים ע' בכורות ח' דבהמה טמאה גסה עיבורו יב"ח אבל אם א"י שכלו חדשיו אם כן אם פודה תיכף דלמא נפל הוא ול"מ פדיון ואסור להנות בו עד יעברו ח' ימים ויצא מכלל ס' נפל. ולהפוסקים דבא"י אם כלו חדשיו הוי סד"א אם כן מס' אבה"נ כאן דאה"נ בפ"ח הוא דאוריית' ע' בש"ס ואפילו להפוסקים דמה"ת אזלינן אחה"ר על כל פנים מדרבנן אסור ה"נ כאן וכן אם פד' תיכף ואח"כ תוך ח' ימי' חלה ומת או פיהק ומת הו"ל סד"א ע' בסוגי' ותב"ש יו"ד סי' ט"ו אם כן ל"מ הפדיון וטעון קבורה דאבה"נ וכן אם הפדיון הוא עדיין ביד ישראל ודאי א"צ ליתנו לכהן דהו"ל ספק ממונו ואם נתן לכהן ואח"כ מת זה תלוי אם מהני תפיסה מס' בתפס ברשות ואין כאן מקומו. אך על כל פנים ודאי אבה"נ הפ"ח מס' ולא ביארו הראשונים והאחרונים ד"ז אף דפודה תיכף מכל מקום אבה"נ עד ח' ימים וגם א"צ ליתנן לכהן אף אם נאמר דרוב אינם נפלים מכל מקום לענין ממון ל"א אחה"ר ואם כי יש בזה אריכות דברים על כל פנים תוך ח' נראה דאבה"נ או מטעם סד"א או מדרבנן וגם אם מת טעון קבורה וצ"ע. שו"ר במהריט"א דט"ו עמד בזה איך סתמו הפוסקים דנראה דתיכף נותנים לכהן בשלמא לפדות תיכף לאפקועי איסורא ניחא אבל למה צריך ליתן לכהן ולפמ"ש ל"מ ג"כ הפדיי' תיכף אף לענין איסורא כיון דחשיב כמת אם כן אבה"נ ול"מ פדי' כמ"ש. והרהמ"ח כ' זמן הפדיון עד ל' יום דעתו כדעת הר"מ ולא תטעה בלשונו דלאחר זמן אינו בר פדיון דבזה אין חילוק אך כוונתו על לכתחלה ואח"כ עובר וז"פ. והנה הדין דפדיון דצריך לפדות בשה ונותן לכהן השה והפ"ח הוא לישראל ומבה"נ לאחר שנפדה וגם השה הוא חולין ביד כהן ותיכף שפדה בשה אף שלא נתנו עדיין לכהן מכל מקום פקע האיסור מהפ"ח וגם א"ח באחריות השה אלא אם מת השה לאחר פדיון קודם שנתן לכהן הפ"ח פדוי והנבלה יתן לכהן או אם גם הנבלה נאבדה א"ח באחריות ואם מת הפ"ח לאחר פדיון קודם נתינה לכהן מותר בהנאה כיון שנפדה והטלה יתן לכהן דהעיקר תלוי בפדיון ולא בנתינה לכהן עש"ס דרבנן ס"ל כן והל' כוותיהו וכן בר"מ ובש"ע ובש"ס שם די"א מבואר דתפדה אפילו כ"ש היינו אם השה שוה כ"ש מכל מקום פודין בו. ואח"ז מבואר דיש חילוק בין עין יפה בסלע וע"ר בחצי סלע בינוני בג' זוזים ור"א הלכתא ברגי' דהיינו ג' זוז ואמרי' קשיא ה' אהלכת' דאמרי' לעיל די בכ"ש ומתרץ כאן בבא לימלך וכאן בעושה מעצמו היינו אם בא לימלך אמרינן שיתן שה שוה רגי' ואם עבר ופדה בשה כ"ש די וגי' הרמב"ן ל"ג הלכתא ברגי' רק השיעורין דיש חילוק בין ע"י. והטור לא חילק בין ע"י רק כ' דישוה ג' זוזים ועיין בש"ע ומבואר בגמ' דוקא שה דינו כן אבל אם אין לו שה פודה הפ"ח בכ"ד רק בשווי הפ"ח דלא חמור מהקדש ול"א תורה שה להחמיר אלא להקל עליו דאפילו אם הפ"ח שוה הרבה מכל מקום די בשה כל דהו אבל בשווי הפ"ח פודה בכ"ד וכ"ה בר"מ וש"ע אך הר"מ מסיים בד"א שהפ"ח שוה מג' זוזים ולמעל' אבל אם אינו שוה ג' זוזים צריך שה או ג' זוזים ועיין כסף משנה שהר"מ הי"ל גי' אחרת בש"ס והרהמ"ח כתב כאן ואם א"ל שה פודהו בדמי שה ולפי שאין דמי השיות שוות ארז"ל עין יפה וכו' ודברי' הללו תמוהים ואי אפשר להולמם בלי ט"ס דמ"ש שיפדה בדמי שה באמת מבואר דפודה בשווי הפ"ח דהיינו דמי הפ"ח כהקדש ואח"ז שכ' אין דמי השיות שוות אין הבנה וע"כ צריך להגיה בדבריו כהר"מ או ככל הפוסקים. והנה להסוברים דיש חילוק בין עין יפה או ברגי' ע' מהריט"א שכ' דזה רק מדרבנן כיון דמבואר דילפינן מתפדה אפילו בכ"ש וא"כ מן התורה סגי בכ"ש רק מדרבנן נתנו שיעור זה או ברגי' הכל מדרבנן וע"ש עוד שמפלפל בד' הר"מ. והנה מלשון הש"ס והר"מ דאם אין לו שה פודים בשווי' נראה דלכתחלה מצוה לפדות בשה אפילו כ"ד אך אם אין לו שה פודהו בשווי' דלא יהי' חמור מהקדש דנפדה בשוויו ולכאורה נראה לומר כיון דהוא סברא דלא חמור מן הקדש אם כן כיון דקיימא לן בב"מ וכ"מ הקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ יצא לחולין רק צריך חקירת דמים מדבריה' וכ"פ הר"מ פ"ז מה' ערכין אם כן כאן נמי דמצוה מן התורה לכתחל' לפדות בשה אפילו בפחות משוויו אך אם אין לו שה אינו חמור מהקדש דנפדה בשוויו ודוקא לכתחלה כדין הקדש דמדאורייתא צריך לפדות בשויו כי אסור להונות הקדש עיין תוס' ב"מ ומקומות הנרשמים במסורת הש"ס שם אבל (אם) בדיעבד אם פדה הפ"ח אפילו בש"פ פקע איסוריה מיני' דאי לא ה"ז חמור מן ההקדש דהקדש בדיעבד מחולל אפילו על ש"פ. ואין ראיה מהא דמבואר במשנה אין פודין בעגל ובחי' ובשה שחוט וכו' ע"ש דף י"ג ומיירי שלא בשוויו דאי בשוויו פודין בכ"ד וכ"מ להדיא בטור דמיירי בפחות משוויו אבל בכדי שוויו פודין בכ"ד ולפמ"ש אפילו בפחות משויו יפדה דלא יהיה חמור מן ההקדש. ז"א דודאי לכתחילה אסור לפדות בפחות כמו הקדש דמה"ת צריך לפדות בשוויו ה"נ ע"כ אמרה המשנה דדברים הללו אין פודין כמו בשה דיליף מפסח היינו דאין להם דין שה דנפדה לכתחלה בפחות משויו רק דינם כשאר ש"כ דנפדה בשוייו אבל בדיעבד באמת דינם כהקדש ופדוי בכל ש"כ אפילו פחות משויו שוב האיר השי"ת את עיני ומצאתי בטו"א הרגיש בזה במגלה דכ"ג שהביא משנה זו דנראה דאפילו בדיעבד אינו פדוי בפחות משוויו. ולפמ"ש אין ראיה אך ה"ר ממה דמבואר בש"ס דאם פדה בנדמה אבעי' ולא אפשיט' ופ' הרמב"ן דאם פדה בנדמה ומת הפ"ח אסור בהנא' וכ"ד הרא"ש והטור ומובא בהגהת רמ"א ומיירי בפחות משויו אם כן חזינן דפחות משוויו אפילו בדיעבד אינו פדוי בש"כ. אך לענין הקושיא למה יהי' חמור מהקדש ע"ש שכ' עפ"י דה"ת תמורה כ"ד ע"ב ד"ה לא אמרו שכ' דהא דשמואל דהקדש שחילל על ש"פ מחולל אפילו שוה מנה דוקא בעה"ב עצמו הפודה אבל אם אחר פודה פחות משוויו אפילו בדיעבד אינו מחולל והסביר הוא ז"ל הטעם דבעה"ב עצמו כיון דקדוש על פיו ע"כ מחולל בפחות משוויו אבל אחר כיון דלא נתקדש ע"פ אינו מחולל ובאבני שהם כ' עוד סברא דבעה"ב עצמו כיון דיכול לשאול על הקדשו ע"כ בדיעבד סגי בפדיון בפחות אבל אחר א"י לשאול אפילו בדיעבד ל"מ אם כן כאן בפ"ח דאפילו בעה"ב עצמו כאחר דמי דאינו קדוש ע"פ דמאליו קדוש וגם א"י לשאול דמאליו קדוש ה"ל כאחר אם כן גם בהקדש באחר ל"מ בפחות משוויו אם כן ל"מ כאן פחות משויו כי אינו חמור מהקדש דגם בהקדש כה"ג ל"מ אבל בשויו דהקדש בכ"ע מהני שייך שפיר לומר לא יהי' חמור מהקדש וע"ש שהבי' בשם תוס' מנחות ע"א ע"ב כ' ג"כ סברא זו מחמת טעם אחר. ונרא' דזה דוקא לס' התוס' כמ"ש ז"ל אבל הר"מ פ"ז מערכין סתם וכ' הקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל ואינו מחלק בין בעה"ב לאחר ודאי לא ס"ל כסברת התו' דהי"ל לפ' כדרכו של רבינו הר"מ ז"ל. ובזה עמדתי ע"ד הר"מ כאן בה' בכורים פי"ב ה"ט שפסק אין פודין בנדמה ואם פד' פדוי ומובא בש"ע ג"כ. והוא באמת תמוה שאח"כ גבי גר שנתגייר וא"י אם קודם ילדה חייב לפדות מס' וכן לקמן גבי חמורה בס' פסק דצריך להפריש טלה מס' בכור כדי להפקיע איסור מספק דלא אתחזק איסור' כלל ואבה"נ מספק עש"ס ואיך נפקע כאן האיסור מספק דאתחזק איסור' דלמא אין פדוי והוא אבה"נ ודברי הכסף משנה אינם מספיקים ע"כ הרמב"ן והרא"ש פסקו דאף בדיעבד אינו פדוי ואבה"נ ועיין מהריט"א האריך בזה אבל לפמ"ש ניחא מאד דבאמת אינו נפקע האיסור מס' אבל אם פדה נהי אם נאמר דל"ה שה מכל מקום בדיעבד פדוי אפילו בפחות משויו דאי בשויו פודין לכתחלה כמבואר בטור אם כן כמו דאין פודין הקדש כך אין פודין פ"ח אבל בדיעבד ודאי פדוי דאפילו אם נא' דל"ה שה מכל מקום הוי ש"כ וסגי בדיעבד אפילו פחות משויו אבל ס' פ"ח שלא נפדה מודה ר"מ דאסור מס' אם כן כאן בדיעבד פדוי בכ"ע כמו הקדש לדעת הר"מ דאפילו פחות משויו בדיעבד פדוי אם כן ד' הר"מ נכונים מאוד. ולפמ"ש ד"ז דפדה פ"ח פחות משויו בדבר אחר תלוי בפלוגתא להר"מ בדיעבד פדוי כמו הקדש ולהתוס' אינו פדוי כי בפדיון פ"ח הו"ל כאחר לגבי הקדש ובאחר גם בהקדש אינו פדוי וא"כ אינו חמור מהקדש אבל לדעת הר"מ פדוי כאן כי בהקדש בכ"ע פדוי ולא יהי' פ"ח חמור מן ההקדש רק לכתחלה אין פודין פחות משויו כנלע"ד ברור בעזה"י. ואני מסופק כיון דכל הסברא שנפדה פ"ח בשויו הוא מטעם דלא יהיה חמור מהקדש אם כן אפ"ל בדברים דאין הקדש פדוי כגון קרקעות ועבדים ושטרות דמבואר בש"ס כ"פ דאין הקדש פדוי אפילו בדיעבד וכ"מ בר"מ פ"ז מהלכות ערכין אם כן אפשר דגם פ"ח אינו נפדה בשויו בקרקעות ועבדים ושטרות דל"ש שיהיה חמור מן ההקדש דגם הקדש אינו נפדה בהם ומכל מקום אפשר לחלק ול"מ להפוסקים שחילקו בזה וצ"ע. ולפמ"ש דלד' הר"מ ודאי אפילו פחות משויו פדוי בכ"ד דלא יהי' חמור מן הקדש אם כן למה כתב הר"מ בהלכה ח' לשון המשנה אין פודין בעגל ובה"ט כ' אין פודין בשה הדומה לאחר ואם פדה פדוי וכו' דנרא' מלשונו דדוק' בנדמה אם פדה פדוי מחמת ספק ולא בהנזכרי' לעיל דנראה דכיון דודאי אין פודין אפילו בדיעבד אינו פדוי ובאמת לפמ"ש בכ"ע פדוי. ונ"ל דנ"מ לדינא דהר"מ רוצה לרמוז דנדמה הוי אבעי' ולא אפשיט' דנר' ברור בכל הני דאין פודין המבואר במשנה מחמת דודאי אינם נקראים שה ומיירי בפחות משוויו כפירש"י נהי שכתבנו דלהר"מ בדיעבד פדוי מכל מקום נלע"ד דסבר' זו דלא יהי' חמור מן ההקדש שייך לענין לאפקועי האיסור דפ"ח כמו דהקדש נפקע בש"פ כמו כן הפ"ח אבל לענין המצוה שגזר' התורה ליתן לכהן נהי דבהקדש ל"ש אונאה ע' ב"מ נ"ו מגזירת הכתוב מכל מקום כאן דהתורה גזרה ליתן לכהן או כדי שוויו או שה מתפד' תפדה ריבוי אם כן לא יצא ידי נתינה לכהן עד שנותן דמי שוויו והמתנות כהונה ממון הדיוט ושייך אונאה ועוד כי כן המצוה ל"ש לומר לא יהי' חמור וכו' כי אין ענין מתנות כהונה להקדש אך לענין אפקועי איסור' שייך שפיר הסברא אם כן אם פדה בכל אלו שודאי אינם שה על כל פנים צריך ליתן לכהן עוד עד השיווי של פ"ח ועכ"פ גם בהקדש צריך חקירת דמים מדבריהם ע"ש בר"מ פ"ג מה' ערכין אם כן גם כאן על כל פנים לענין נתינה לכהן צריך שישלים ע"כ העתיק הר"מ לשון המשנה דאין פודין באלו דאינם נקראים שה ונ"מ דלכתחל' א"פ ובדיעבד נהי שפדוי מסבר' מכל מקום צריך להשלים כיון דבודאי אינו שה וכאן השמיענו דהוא ספק ע"כ כתב דלכתחלה אין פודין ובדיעבד פדוי דאפילו לכהן א"צ להשלים כיון דלענין איסור בכ"ע נפקע רק דהוא ס' לענין נתינה לכהן וס' ממונא לקולא וא"צ אפילו להשלים כמבואר כאן כמה דינים דלענין נתינה לכהן א"צ ליתן מס' ע"כ כתב כאן לרמוז דהוא מחמת ספק וא"צ אפילו ליתן לכהן יותר ע"ש בסוגי' דב"מ ותבין החילוק ומכל מקום צ"ע. והנה כתבתי לעיל בשם מהריט"א דהא דצריך השה להיות שוה ג' זוז או תלוי בעין יפה הוא רק דרבנן ומה"ת בשה כ"ש סגי ע"ש. ונראה דזה דאחז"ל עין יפה כו' או כסברת רבא ברגי' היינו דוקא בודאי פ"ח דנותן לכהן אחז"ל דיהי' דבר חשוב ע"כ נתנו שיעור זה אבל ס' פ"ח דמפריש טלה והוא לעצמו א"צ השיעורין הללו וסגי בכ"ש כנ"ל (ולענין תרומה יתבאר לקמן בעזה"י) דבהפרשה לעצמו מאי שייך ע"י או ע"ר כיון דמחזיק לעצמו מאי איכפת לי' כנלע"ד. והשה שפודין בו הוא מן הכבשים או מן העזים בין זכר בין נקבה בין תם בין בעל מום קטנים וגדולים ומבואר במשנה ור"מ וע' מהריט"א כ' דה"ה מחוסר זמן כגון קודם ח' ימים מותר ג"כ לפדות בו מכל מקום נ"ל דאפשר מדרבנן אסור להנות מפ"ח עד שיעברו על השה ח' ימים או אם ידוע שכלו חדשיו דא"ל דלמא נפל הוא ונפל כמת וא"פ במת כמבואר לקמן או אם פיהק תוך ח' ומת ודאי הוא ס' נפל. אך לשיטת הר"מ שכ' לעיל בכ"ע הוי פדוי דלא יהיה חמור מהקדש. אך לשיטת התוס' צריך לפדות עוד הפעם ע' לעיל כי כ"ז מיירי פחות משוויו דבשוויו פודין בכ"ד כמ"ש. נסתפקתי אם פדה בשה שאינו שוה פרוטה אם נפדה אף דהקדש אינו חל על פמש"פ ע' רש"י ותוס' גיטין י"ב אפשר דהקדש בעי שיהי' ממון אבל כאן כתבה תורה שה אפילו פמש"מ וכעת לא מצאתי גילוי לזה. ואין פודין לא בעגל ולא בחי' ולא בשחוטה ולא בטריפה ולא בכלאים ולא בכוי עש"ס הטעם וכ"ז שלא בשוויו אבל בשוויו פודין בכל וכפירש"י כ"פ וז"פ. ויש פלוגת' בש"ס אי פודין בבן פקוע ודעת הר"מ שפודין בו לפ"מ שהביא הטור משמו וד' הרא"ש סתרי אהדדי דכאן בבכורות פוסק כמר זוטרא דאין פודין ובחולין פ' בהמה המקשה פ' כר"א דפודין והרגיש בזה בהגהות הר"מ ובמע"מ. והנה בש"ס אמרי' דאליבא דר"מ דאין שחיטת אמו מטהרתו לא תבעי לך כיון דטעון שחיט' שה מעליא הוא רק לרבנן דאינו טעון שחיטה והוי כבישרא בדיקול' א"ד כיון דרהיט ואכל פודין בו ובזה פליגי מ"ז סובר א"פ ור"א סובר פודין ולפי זה בנתנבלה האם או נמצאת טריפה דהוולד אינו ניתר בשחיטת אמו רק בשחיטת (אמו) [עצמו] דד' סימנים אכשר בי' רחמנא כמבואר בחולין ויו"ד סי' י"ג ודאי פודין כמו לר"מ דפודין בו כיון דטעון שחיטה. אך באמת ברש"י בכורות וחולין ע"ד דסברת מ"ז דאין פודין דיליף שה מפסח ובפסח פסול משום דהוי ב"פ יוצא דופן ולפי זה גם נתנבלה אמו ה"ל ג"כ יוצא דופן אך באמת התוס' מקשים שם על רש"י דאמרי' דלר"מ פודין בו ואי משום יוצא דופן אף לר"מ א"פ ע"כ פירשו דהוי כשחוט וע' רשב"א חולין אם כן לפ"ז פודין בנולד מן הטריפ'. ורשב"א מתרץ דעת רש"י דבאמת בתחלת האבעי' הי' סובר דלר"מ פודין ולמסקנ' למ"ד דיליף מפסח א"פ דהוי י"ד ולתוס' פודין. שו"ר בש"ה לענין אי פסקינן כר"מ דר"א פוסק כר"מ וכ' דתלוי בשיטות אלו יע"ש ה"נ. ומכל מקום אפשר בנולד מן הטרפה אפילו אם נא' כדברי התוס' דמחמת י"ד אין חשש רק דהוי כשחוט מכל מקום כיון דנתבאר בחולין דשחיטת אמו הי' מהני לו לטהרו מידי נבלה אפשר דהוי כשחוט קצת וצע"ק. וא"פ בפסולי המוקדשין דכצבי וכאיל כתיב והרי הם כחי' והוא בש"ס ור"מ וכ"ה דאין פודין היינו בתורת שה אבל בשוויו מותר בכל הני דלא יהיו חמור מן הקדש כ"מ ברש"י ובטוש"ע וז"פ. ומבואר בש"ס דף י"ב ע"ב דאין פודין פ"ח בבהמת שביעית דלאכלה ולא לסחורה ודוקא ודאי פ"ח דצריך ליתנו לכהן הוי כמו סחורה אבל ס' פ"ח דמפריש טלה והוא לעצמו פודין בשה שביעית דל"ה סחורה וכ"מ בר"מ כאן ולאו דוקא ס' פ"ח אלא כ"ה דא"צ ליתן לכהן כגון שמפריש שה לפדות פ"ח של ישראל שניתן לו או שירש מאבי אמו ישראל כמבואר לקמן דכהן צריך להפריש והוא שלו ג"כ פודין מדמי שביעית כיון דא"צ ליתן לכהן לאו סחורה היא כ"נ פשוט: ונראה פשוט דאם פדה פ"ח ודאי מדמי שביעית בדיעבד פדוי כמו דאסור לקדש אשה מדמי שביעית כמבואר בירושלמי מובא בר"ש פ"ח דשביעית ומכל מקום בדיעבד מקודשת עיין ר"מ פ"ה מה' אישות הלכה ג' ומ"ל שם ה"נ בדיעבד פדוי. ועיין קידושין נ"ב תוספות ד"ה המקדש כתבו בהדיא אע"ג דלאכלה ולא לסחורה מכל מקום בדיעבד המקח קיים וע' תוס' ע"ז דס"ב ואי"ה במצות שביעית יבואר בארוכה וע' תוס' כאן ד"ה ודאי הקשו דכאן משמע דאסור ליקח בהמה טמאה מפירות שביעית ותימה הא אף רבנן לא אסרו וכו' דאין הנאתן ובעורן שוה אבל בהמה טמאה הנאתו ובעורו שוה עכ"ל. ובאמת דה"ת תמוהים דהיא משנה מפורשת פ"ח דשביעית אין לוקחין בהמה טמאה ועבדים וקרקעות מפירות שביעית. וזה הראה לי מופלג א' קושיא זו הקשה הגאון מוה' אליעזר בעהמ"ח ספר נועם מגדים על התורה בשם א' מהחכמים ושכחתי שמו והיא תימה ובמצות שביעית אאריך אי"ה. ולכאור' קשה למה יהי' בדיעבד המקח קיים או הקדושין או הפדיון נימא כ"מ דארל"ת אי עביד ל"מ ואין כאן מקומו להאריך. ובמהריט"א פלפל להר"מ שפסק בנדמ' דהוא ספק ופדוי למה בכוי נראה מדבריו (דאפי') דאינו פדוי דחשיב לי' בכל הנהו דודאי לאו שה נינהו ע"ש שהבי' ד' הר"מ לענין מתנות בסי' ס"א וביו"ד דס"ל דכוי חייב במתנות ועיין כסף משנה הטעם דלא נחשב ס' כיון דלא הכריעו חכמינו זכרונם לברכה אם חי' או בהמה הו"ל כס' חי' ע"כ אפילו בס' ממון לחומר' ע"ש באורך. ולענ"ד כאן ודאי סבר' דאינו שה כיון דמספק' לחז"ל אי חי' הוא או בהמה ואפילו אם בהמה מכל מקום א"י איזה מין בהמה אם בקר או צאן אם כן הרבה סברות יש דאינו שה על כל פנים ע"כ אין דינו כשה כלל כנלע"ד וע"ש שיישב ג"כ ומכל מקום אני לך. ושה נדמה דאין פודין בו ודאי היינו שנשתנה לגמרי כגון רחל שילדה כמין עז או להיפוך אבל אם יש קצת סימני אמו כיון דלענין בכור לא נחשב לנדמה רק הוי בע"מ ובבע"מ פודין כמש"ל והוא פשוט בש"ס ור"מ ולא הוצרכו לבאר. וחמור שילדה כמין סוס פטור מן הבכור' ול"ה פ"ח ואם יש מקצת סימנים כמין חמור דעת הר"מ כאן דהוי פ"ח ודאי ודעת הפוסקים דהוי ספק אם יש לו קצת סימני אמו ועטויו"ד סי' שט"ו. ואם הפ"ח טומטום או אנדרוגינוס הכל כמו בכור בהמ' טהור'. עיין ר"מ ה' בכורים ובטוי"ד ואין להאריך. ואם הפ"ח טרפה ג"כ קדוש וא"ד לבכור אדם דטריפ' א"ח לפדות דאנן קי"ל כרבנן דלא מקשי בכור חמור לבכור אדם. ולענין יוצא דופן ושאר ענינים הכל שוה לבכור בהמה טהור' עיין ר"מ וטוש"ע. ונלע"ד דאם הפריש שה לפדיון דנתפס השה והפ"ח יצא לחולין דיכול לשאול על השה ככל קדשים ותו"מ כיון שקדוש בקדושת פיו יכול לשאול עליהם ה"ה כאן דלא עדיף מהקדש כיון דבדיבור נפדה יכול לשאול עליו ואם שואל עליו הדר הפ"ח לאיסורו והשה יכול להפריש אחר אבל בלא שאלה צריך ליתן אותו השה לכהן כמבואר וכן אם הפריש מעות השוויו ג"כ יכול לשאול עליו אך אם נתנו לכהן א"י לשאול עליו כמו הקדש ותו"מ שבא ליד גיזבר או לכהן אין נשאלין כנלע"ד פשוט דאיתי' בשאלה דאינו חמור מהקדש ותו"מ. הכלל כ"ד שקדוש בקדושת פיו יוכל לשאול ה"נ ובפרט דכאן קי"ל דאין השה קדוש כידוע ודאי יכול לשאול עליו ועח"מ סי' רנ"ה זה נלע"ד פשוט דבהקדש מקשים כיון דאמירתו לגבוה וכו' וכאן ל"ה גבוה כי הוא מת"כ רק גזירת הכתוב דנתפס פדיונו בדיבורו ודאי מהני שאלה. וגם נרא' דאפילו לשיטת הר"מ ותוס' באיזה מקומות דתכ"ד לאו כ"ד בהקדש עש"ך שם והד' עתיקין מכל מקום כאן כיון דל"ה הקדש ואינו נתפס בקדושה כלל ודאי תכ"ד יכול לחזור בו כמו תו"מ כנלע"ד פשוט. ונלענ"ד אם פדה הפ"ח בש"כ ששוה יותר מן הפ"ח א"צ ליתן לכהן רק השווי עיין ר"מ פ"ז מה' ערכין גבי הקדש אם פדה ביותר משוויו נתפס המותר להקדש שם בהי"א וע' כ"מ שם. ופ"ה ממע"ש פסק שם בה"ו דהפוד' מע"ש ביותר על דמיו לא נתפס היותר למעשר והוא מהירו'. וצריך לחלק בין הקדש למע"ש דגבי הקדש הטעם מחמת אמל"ג לא יהא אלא כמקדיש איזה דבר דנתפס ה"נ הוי כנותן מתנה להקדש והוי הקדש או אפשר מטעם אחר וכאן נ"ל דדינו כמע"ש דלמה יהיה נתפס היותר שיצטרך ליתנו לכהן אין כאן אמל"ג אם אומר שיתן לכהן דבר שאינו חייב ודאי א"צ ליתן אם כן נראה אף דפדה על יתר המותר א"צ ליתן לכהן כנ"ל פשוט. ונראה דאם פודה בשה ששוה יותר מן הפ"ח כגון שהפ"ח שוה סלע והשה שוה שני סלעים ופדה סתם בתורת שה נראה דצריך ליתן כל השה לכהן ואין הכהן צריך להחזיר לו המותר מהשוויו של פ"ח כיון דמצוה בשה בין קטן בין גדול אם כן כמו שחל על קטן אפילו שוה כ"ש כן חל על גדול אפילו שוה כמה והוי כל השה מת"כ אך אם אומר בפירוש בשעת פדיי' שאין פודה אלא בשווי הפ"ח ודאי א"צ ליתן לכהן אלא השיווי וצריך הכהן ליתן לו המותר מהשיווי כי ל"נ השה ועל שה יכול ג"כ לפדות בשיווי ולא מתורת שה רק בתורת שיווי ואפשר אף לפמש"ל דאם יש לו שה מצוה מן המובחר בשה מכל מקום בכה"ג אם יש לו שה גדול ופודה אותו בשה יכול לפדות לכתחלה בשה זה כפי השיווי והמותר יתן לו הכהן ומקיים שניהם פודה בשה ואינו מפסיד המותר ומכל מקום צ"ע. ואם פודה בשה ומשייר מקצת כגון אבר א' או חוץ מא' ממאה שבו ע' מהריט"א די"א פשוט אצלו דאינו פדיון דשה שלם בעינן ומביא מב"ק דלענין דו"ה כולו בעינן ה"נ שה שלם בעינן. ונראה דוק' דבר הניתר עמו בשחיט' הוי שיור אבל קרניה וגיזותיה דאינו ניתר עמו בשחיט' ל"ה שיור ויכול לשייר כמו שם בב"ק לפי מה שפסקינן כרב ע"ש ובר"מ פ"ב מה' גנבה. ואם פדה בשה מעוברת ע"ש שכ' לענין חוץ מוולדה למ"ד עובר ירך אמו הוא הוי שיור כמבואר ב"ק ע"א לענין דו"ה ואפילו למ"ד עובר לאו ירך אמו מכל מקום אבעי' שם אם הוי שיור. ולענין פסק הלכה אי עובר י"א ע' ב"ק ובחולין וכ"מ ובמהריט"א שם מסופק אם יכול לפדות על העיבור לחוד אפשר דשה שיצא לאויר העולם בעינן או אפשר דגם מעוברת שה מיקרי וגם אם חל על העיבור מחמת דהוי דשלב"ל ועיין בספ"י בקידושין סוגיא דהוכר עוברה ומח"א וקצה"ח אי עיבור הוי דשלב"ל ואין כאן מקומו. ומבואר כאן בגמר' דהפודה פ"ח של חבירו פדיונו פדוי והפ"ח שייך לבעלים וכ"פ הר"מ כאן הי"ג וע' תוס' הקשו מ"ש הכא דפשיט' לי' דפדיונו פדוי ומ"ש גבי תרומה פ' אין בין המודר הוי אבעי' התורם משלו על ש"ח אם צריך דעת בעלים ע"ש מה שתירצו והר"מ פ"ד מה' תרומות פוסק גבי תרומ' דא"צ דעת בעלים. ובמ"ל כ' דלא ס"ל לר"מ חילוק התוס' בין תרומה לפ"ח ע"כ אפשטא הבעיא בתרומ' מדין זה של פ"ח והביא גם בשם הריטב"א ד"ז וע' תוס' ב"ק ס"ח ובמהריט"א ח' ע"ב פלפל בזה לד' הראשונים הר"ם והרמב"ן וריטב"א שתרומ' נפשט מכאן אם כן ע"כ כמו בתרומ' המצוה על הבעה"ב רק אחר תורם מטעם שליחות ותורם משלו סברת הש"ס מטעם זכי' ה"נ גבי פ"ח המצוה על הבעלים ואחר הפודה מטעם שליחות או זכי' ונ"מ אם כשנודע לבעלים צווח ל"מ כיון דליכ' זכות גמור להמח"א ה"ז ודעת קצת ראשונים כיון דאיכ' ג"כ קצת חוב דניח' לי' וכו' או לדעת קצת ראשונים אפילו בזכי' גמורה אם צווח ל"מ אבל תוס' שמחלקים בין תרומה לפ"ח צידד בדבריהם דס' התוס' דפדיון פ"ח אין המצוה על הבעלים לחוד רק כל הרוצה יוכל לפדות כמו הקדש אם כן הא לאו מטעם שליחות אם כן אפילו צווח קודם הפדיון ל"מ וע' תוס' ב"ק שם נראה ג"כ דמעיקר' אין המצוה על הבעלים דוקא וע"ש שפירש פי' אחר בדהת"ו באופן שאפשר התוס' מודים דעיקר המצוה על הבעלי' רק דהוא מטעם זכי' או שליחות וע"ש מה שפי' החילוק שמחלקין תוס' בין תרומה לכאן וגם המח"א ה' זכי' דעתו דגבי פ"ח א"צ שליחו' כלל והדברי' ארוכים ואין כאן מקומו. וע"ש שכ' דלהר"מ והרמב"ן דהוא מטעם שליחות עכו"ם הפודה פ"ח אינו פדוי דלאו בר שליחות וזכי' הוא לישראל ולשיטת תוס' דאינו מתורת שליחות רק כמו הקדש יש רשות לפדות לכל אדם ה"ה כאן אם העכו"ם פדה פ"ח של ישראל פדיונו פדוי. גם י"ל דנ"מ אם לקח שה של בעה"ב ופדה בו א"נ דצריך שליחות כתרומה וזה הוי כזכי' אם כן דוקא משלו הוי זכי' אבל בתרומה אם תרם מכרי של בעה"ב ודאי ל"מ בלא דעת בעה"ב ע"ש בראשונים אם כן ג"כ לא מהני אבל אי אמרינן דז"א מתורת זכי' ושליחות רק המצוה כ"ה דרשאי כ"א לפדות אם כן בלקח שה בעה"ב ופדה אפשר דג"כ פדוי ומכל מקום ד"ז צ"ע. והנה השה הזה שפודה בו מצוה ליתן לכהן והוא ממתנות כהונה עש"ס ור"מ וכאן ומצוה על הכהן לאכלו בדרך גדולה צלי בחרדל דכתיב למשחה כדרך שהמלכים אוכלים וכן הוא בחולין קל"ב ע"ב אע"ג דשם מיירי לענין זרוע ולחיים וקיבה וכ"ה בר"מ פ"ט מבכורים זרוע ולחיים וקיבה וכן ביו"ד מכל מקום לאו דוקא דבכל מת"כ כתיב למשחה בפ' קרח וכ"ה בבכורות כ"ז דדוקא תרומה טובת הנאה לבעלים אבל מת"כ לא. ומבואר שם הטעם דתרומה כיון דקדושת הגוף כיון דלא מתחלא לא אתי למטעי אבל הנהו דקדושת דמים וכו' ערש"י כיון דהכהן רשאי למכרו לישראל וכו' אתי למטעי ויאכל שלא בדרך גדולה ומבואר שם דכל מת"כ שאין בהם קדושה אסור ליתן לבעלים זוזי ליתן לבן בתו כהן מה"ט דאתי למטעי שלא יאכל בדרך גדולה אם כן שה זה לית בי' שום קדושה על כל פנים צריך לאכול בדרך גדולה וג"כ אסור ליתן ד' זוזי ליתן השה לב"ב כהן. אך דעת הר"מ פי"ב מה' תרומות דרשאי ליתן מעות הן בבכור הן בכל מת"כ ליתן לב"ב. וכבר כ' ל' בבכור בהמה טהור' שתמהו עליו דסותר לש"ס דילן פ' ע"כ. ונ"ל דוקא אם נותן לו שה אז צריך לאכול הכהן בדרך גדולה אבל אם פודה במעות בשווי רשאי הכהן להוצי' המעות ואף אם הוא בעצמו קונה איזה דבר מאכל מכל מקום כיון דעיקר נתינה הי' מעות או ד"א בתורת מעות אין מצוה עליו לאכול דרך גדולה. וגדולה מזו כ' תוס' שם בבכורות דדוקא גבי בשר המצוה לאכול ד"ג אבל לא תרומה ומכ"ש אם נותן לו מעות אף שהוא קונה בשר הסבר' נותנת דוקא אם נותן לו המתנה בבשר כמו שגזרה התורה מצוה עליו לאכול דרך גדולה אבל אם נותן לו ד"א כמו כאן או גבי מתנות זלחו"ק אם שם אותן בדמים ונותן לכהן כמבואר בש"ע יו"ד א"צ לאכול אותו דר"ג כנ"ל מצד הסברא. ולפי זה כאן אם פודה בשווי' או גבי מת"כ זלחו"ק אם יש לו מעות רשאי ישראל ליתן לבעלים ממון ליתן המעות לב"ב כהן דל"ש לומר אתחלא קדושה ולא יאכל בדרך גדולה כי בלאו הכי א"צ לאכול דר"ג אם הוא אינו בעצמו המתנות שזיכתה לו תורה כנלע"ד. אח"כ מצאתי במהריט"א פ' ע"כ כ' כדברינו גבי בכור בע"מ אם נותן לו מעות לכהן או שאר מתנות כשנותן מעות א"צ לאכול דר"ג והישראל רשאי ליתן לבעלים ממון ליתן לב"ב כהן מה"ט דל"ש אתי למטעי וע"ש שהאריך בפלפול. ואם פדה פ"ח חבירו ודאי הטוה"נ של הפודה כמבואר בנדרי' דתורם משלו על (פ"ח) [ש"ח] טוה"נ שלו וכ"פ הר"מ פ"ד מה' תרומות אם כן ה"ה כאן אף על פי שלא הביא הר"מ ד"ז נלמד משם. וע' תרומה דף יו"ד דנפיק שם מקרא דתורם משלו טוה"נ שלו דכתיב את כל מעשר תבואתך ונתתה וכו' תלה הכתוב בהמעשר ע"ש ונדרים ל"ו אבל כאן דלא גלי קרא אפשר דטוה"נ לבעלים של הפ"ח ע' בנדרים ואפ"ל דתלוי בשיטות שכתבתי לעיל אם נאמר דבפ"ח אינו מטעם זכי' רק המצוה אינו על הבעלים דוקא רק על מי שירצה אם כן מצד הסברא טוה"נ שלו אף דאי לאו פ"ח דהיאך וכו' ע' בנדרים מכל מקום כיון דכל המצוה שלו ויכול לפדות אפילו בע"כ של חבירו טוה"נ שלו אבל אי אמרינן דהוא כמו תרומה דהוא מטעם זכיה ושליחות אם כן דמי לתרומה דאבעי' שם דאפשר אי לאו כריא ה"נ. אך שם מסקינן דיש קרא לזה דטוה"נ של תורם אבל כאן דליכא קרא הוי ספק דאפשר טוה"נ של בעלים וצ"ע כי לא עיינתי בדבר. ופ"ח אינו נוהג בעכו"ם ושותפות עכו"ם באם וולד פוטר הכל כמו בכור בהמה טהורה עיין לעיל וכן בודאי הקדש בד"ה ג"כ פטור וכן הפקר ועמש"ל. הכלל לכל הדברים שוה לבכור בהמה טהורה אם לא מה שמפורש בהדיא עש"ס ור"מ וש"ע יו"ד. ושותפות כהן יבואר לקמן אי"ה: והנה שה זה שפדה בו אם לא נתן עדיין לכהן א"י לפדות פ"ח אחר דהוי ממון כהן אך אם לקח השה אח"כ אצל הכהן יכול לפדות בו וזה מבואר במשנה בכורות ט' ע"א ופודה בו פעמים הרבה פירש"י אם חזר כהן ונתנו לישראל וכ"פ בדף ד' והר"מ לא הביא זה ועב"י סי' שכ"א הרגיש בזה על השמטת הר"מ וע"ש שכ' שבפירוש המשניות פי' בדרך אחר ומכל מקום נ"ל דהר"מ מודה לדין זה כיון דחזר ולקחו והוי ממון שלו יכול לפדות ומכל מקום צ"ע כיון דמבואר במשנה וגם ר"ח אמר בדף ד' טעם לזה ע"ש אם כן אינו פשוט וה"ל להביאו. ואני תמה על פירוש המשניות שפי' דפודה בו קאי אדלעיל ופעמים הרבה נכנס לדיר וכו' אם כן ד"ז לא נזכר במשנה דפודה בו פעמים הרבה והוא תמוה הא מבואר במשנה דף ד' להדיא דר"ח אמר דשה א' של בן לוי פטר כמה פ"ח וע"ז אמר רבא אף אנן נמי תנינא ופודה בו פעמים הרבה ור"ח טעמא דמשנה קא מפרש מ"ט פודה בו פעמים הרבה משום דשה א' של בן לוי ע"ש מבואר להדיא דהפי' במשנה דפודה בו פעמים הרבה והיאך פי' הר"מ דפעמים הרבה נכנס לדיר ולא קאי אדלעיל ותימה ג"כ על הב"י שמביא זה הפי' ולא התעורר כלום שד' רבינו הר"מ תמוהים וצ"ע. וכ"ז בודאי פ"ח פודה בשה או בשוויו ונותן לכהן אבל בס' פ"ח צריך להפריש שה ולפדות בו כדי לאפקועי האיסור מפ"ח דאבה"נ מטעם ספק ואינו נותנו לכהן ורק הוא של בעלים דס' ממונא לקולא כן מבואר בבכורות דף ט' וכ"פ שם וכן מבואר בר"מ וע"ש בר"מ דקצת ספיקות פוסק דא"צ אפילו להפריש טלה והפוסקים חולקים ע' בטור ובכ"מ ומ"ל ואין כאן מקומו להאריך. והנה רש"י פי' שם במשנה דאם יש לו שני ספק פ"ח מפריש שני שיין והם שלו ואינו יכול לפדות בשה זאח"ז והטעם אע"ג דהשה שלו מכל מקום לענין לאפקועי האיסור מהספק פ"ח ה"ל ספיקא דלמא הראשון קדוש והשה הוי לכהן וא"י לפדות עוד הפעם אבל ר"ת בתוס' דף ד' כתב דבשה אחד יכול לפדות כמה פ"ח כיון דהשה שלו יכול לפדות כ"פ ופירש דפודה פעמים הרבה אספיקות קאי ועיין בטור והר"מ אינו מביא זה ג"כ והב"י כ' הטעם כמש"ל דפי' פי' אחר במשנה על כל פנים אפשר דס"ל כרש"י ואסור לפדות אפילו ס' פ"ח בשה א' ובהגהת ש"ע מביא להלכה כדעת ר"ת ע"ש בש"ך שכ' דה"ה אם פדה בשה ס' פ"ח יכול עוד לפדות פ"ח ודאי בשה זה לשיטה זו אך ספיקות יכול לפדות כ"פ ומכל מקום צ"ע דלא חשש לדעת רש"י לענין איסור תורה דלרש"י אם פדה בו לא נפקע איסורא וצריך עיון גדול. והנה מ"ש הש"ך בפשיטות דאם פדה בשה ספק פטר חמור יכול לפדות אח"כ פטר חמור ודאי ד"ז צ"ע בסוגיא דתקפו כהן בב"מ. והנה הסברא של ר"ת דפודה בו עוד ס' כיון דהוי שלו ואין לכהן בו שום דררא ל"ה ממון כהן ע"ש בב"מ דאם נימא תקפו כהן אין מוציאין מידו נמצא זה פוטר עצמו בממון כהן אך באמת ת"כ מוציאין מידו אין זה ממון כהן. והנה הר"מ בבכורות פסק תקפו כהן א"מ ותמהו עליו הרשב"א והראשונים מסוגיא דשם ודעתם דהר"מ מודה דס' פ"ח דהפדיון שלו מוציאין מיד כהן ול"ד לספק בכור בהמה טהורה ע' ת"כ להש"ך ע"כ אינו ממון כהן אם כן שפיר דפודה בשה א' כמה ס' דאחר פדיון ס' א' הוי שלו לגמרי ואין לכהן בו שום דררא דממונא אף אם תפס אם כן יכול לפדות עוד וכ"ז לפדות עוד ס' פ"ח דבכל פעם א"צ ליתן לכהן אבל אם יפדה בשה זה שפדה הס' פ"ח ודאי פ"ח וא"כ יתן לכהן השה וידוע דעת הרבה ראשוני' דאם תפס ברשות הבעלים א"מ מידו ע' ת"כ מה שמחלק אם נתן לו בטעות ל"ה כתפס ברשות וע' רמ"א יו"ד סי' שט"ו דעתו כן לחלק בין [נתן] בטעות ע"ש והרבה חולקים עליו דבכ"ע אם בא ליד כהן בלא תקיפה ברשות בעלים א"מ מידו אם כן כיון דפודה בו עתה פ"ח ודאי ויתן לכהן השה אם כן יתפוס הכהן שה בשביל הס' ואם כן לא נפדה הודאי כי יכול לומר דהפ"ח ראשון הוא קדוש ותופס אותו בשביל הספק עח"מ סי' פ"ג ואם כי יש לחלק מכל מקום אפשר ה"ל כתפס ברשות וא"כ יכול לתפוס אותו בשביל הס' וד"ז צריך חיפוש בסוגיא דב"מ ובראשונים ואחרונים וענינים אלו יעברו יחלפו מלא רוחב ים התלמוד ואין כאן מקומו אך לעורר באתי על הש"ך דאפשר יש לחלק ע' ת"כ ואו"ת ומהריט"א ואפשר אם אחר שבא ליד כהן אינו תופס אותו בשביל הספק אם כן נפדה הוודאי אבל אם אומר אח"כ דתופס אותו בשביל הספק אם כן לא נפדה הודאי ואפשר גם באינו אומר מכל מקום כיון דיוכל לתפוס אותו יש לו לכהן דררא דממונא בזה השה כמו דאם נא' ת"כ א"מ אף קודם שתפס ה"ל ממונו של כהן אם כן ה"נ ואף דהישראל נותן לו בפירוש משום הודאי מכל מקום אפשר כיון שבא לידו ברשות בכ"ע יכול לתפוס אותו אח"כ בשביל הס' ע"כ דין זה צ"ע ובאתי רק לעורר ישמע חכם וכו'. ואפילו אם נא' שאם הישראל יתן בפירוש על הודאי לא יכול הכהן לתפוס על הס' מכל מקום אפ"ל דבשלמא בס' מוציאין מידו כי אין לו זכות והבעלים יש להם חזקת מ"ק וחזקת ממון אבל כיון שהכהן יכול לתפוס אותו מפני הודאי אם כן לית ליה להישראל חזקות הללו כיון דבכ"ע יצא מרשותו עח"מ ש"ך סי' צ"א (וצ"ע) אם כן אף אם יתפוס אח"ז יאמר הוא בשביל הס' אם כן יש לכהן זכות ע"י תפיסה בכ"ע ואין זה ממון בעלים וצ"ע. ומבואר עוד בש"ס דף י"א ור"מ וש"ע דכהן שירש פ"ח מאבי אמו ישראל דצריך להפריש טלה לאפקועי איסורא והוי שלו כי הוא בעצמו כהן וא"ז חידוש אלא אפילו אם מת הכהן והוריש לבן בתו ישראל אותו הישראל מפריש טלה והוא לעצמו כי הוא יורש זכות הכהן והכהן הי' פודה לעצמו כ"כ נכדו הישראל. ובש"ס מבואר מלשון דאם ישראל הי' לו עשרה פ"ח שנפלו לו מבית אבי אמו כהן ואותו אבי אמו כהן נפלו לו מאבי אמו ישראל מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו וכ"ה לשון הר"מ כאן וע"ש בתוס' שכתבו דכאן אף רש"י דסובר דבס' פדיון פ"ח אינו חוזר ופודה היינו משום דהוא ס' דלמא הוא ממון כהן אבל כאן דהם בודאי שלו לא מטעם ספק כי הוא יש לו זכות זקינו הכהן די לו בשה אחד ופודה בו בזאח"ז כל העשר' פ"ח ומה שנקט הש"ס עשרה שיין ע"ש דרבותא קצת לענין מעשר ע"ש ובש"ע אינו מביא אלא בפ"ח א' דנפל לו בירושה דמפריש והוא שלו ולהגהות רמ"א שמביא לעיל מיניה דבס' חוזר ופודה (כס' הר"מ) אינו מגיה כאן דבעשרה ג"כ די בשה א' דכ"ש הוא מדין דלעיל כס' התוס' אך המחבר שהשמיט לעיל ד"ז דחוזר ופודה כס' הר"מ דאינו מביא ד"ז אם כן בדוקא נקט אחד אבל עשרה צריך באמת עשרה שיין ומכל מקום קצ"ע למה אינו מביא לשון הר"מ כלשון הש"ס דמפורש דאם נפלו עשרה פ"ח מפריש עשרה שיין דלסברתו אינו חוזר ופודה בשום ענין ונראה דספוקי מספקא ליה ע"כ השמיט הדין לגמרי וצע"ק והטור הביא כלשון המחבר מכל מקום לשיטתו כ"ש הוא משם כ"נ. ומבואר במשנה די"ב נותנו לכהן אין הכהן רשאי לקיימו אלא אם כן מפריש עליו שה ובש"ס תנינא ה"ז לא יתנהו לו עד שיפדהו הכהן בפנינו כי הכהנים חשודים ע"ז וכ"מ בר"מ ובש"ע נראה דאף לכתחלה רשות ביד ישראל ליתן להכהן הפ"ח בעצמו ומקיים המצוה ובמהרי"ט תמה על ת"ה בפסקיו שכ' להשואל דמנ"ל ד"ז דרשאי ליתן הפ"ח לכהן דלמא הקפידה תורה דוקא או פדיון או עריפה ובאמת מבואר להדיא במשנה ע"ש ובש"ס מבואר דכהנים מורי בה היתירא ופירש"י כיון דמפרישין שה והן שלהן למה להם לפדותו ע' במהרי"ט מפלפל אם כן בס' פ"ח דגם ישראל מפריש טלה והוא שלו או בישראל שנפלו לו בירושה כדלעיל דג"כ מפריש טלה והוא שלו למה לא אמרינן דחשוד ע"ז ויפדהו בפני עדים דוקא ע"ש שכ' דחז"ל ידעו דדוקא הכהנים חשודים ע"ש באריכות. ופדיון פ"ח ניתן לזכרי כהונה דוקא ולא לנקבות עיין ר"מ פ"א מה' ביכורים ומ"ל שם ובטוש"ע יו"ד בס' הנ"ל וברא"ש סוף בכורות ובהגהה שהוגה שם בגליון ולדעה זו דאינה ניתנה לכהנת ה"ה לטומטום ואנדרוגינוס דהם ס' אשה ולקצת שיטות דאנדרוגינוס הוא ודאי זכר או חצי זכר וחצי נקבה ע' מצוה הקודמת הבאתי השיטות רשאי ליתן להם. ואם טומטום תפס השה זה תלוי בענין תפיסת הס' ואין כאן מקומו להאריך ובח"ז ציירתי כ"פ חצי כהן וחצי ישראל יעו"ש בודאי רשאי ליתן לו כיון דהוא חצי כהן וחצי הישראל ג"כ מותר לאכלו כיון דאין בו קדושה ומותר לזרים. ואם מותר ליתן לכהן קטן או חו"ש כבר הבאתי לעיל במצות בכור לענין מת"כ ד' הפר"ח והקצוה"ח סי' רמ"ג ואין כאן מקומו ולדעת תוס' פ' אלו עוברין וקידושין ר"ה שקל סודרא בפדיון הבן וכו' דפדה"ב נותנים אפילו לכהנת וגם נותנים להבעל בשבילה וא"כ בכור בהמה טמאה ג"כ ניתן לבעל הכהנת דאיתקש לפדה"ב עמש"ל:

ב עריכה

ונוהגת וכו' ולא בכהנים וכו'. ע' בכורות ד' ור"מ כאן והטעם דכתיב אך פדה וכו' בכור אדם ובכור בהמה טמאה כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בה"ט וכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בה"ט וכהנים ולוים פטורים מפה"ב כמבואר בש"ס. והנה לכאורה נשים דאינם בבכור אדם כמבואר בקידושין וש"ע אינם מצויין לפדות בכור אדם ומכל מקום הבכור אדם קדוש וחייב האב או הוא בעצמו לפדות ע"ש דף כ"ט ה"נ אפשר דנשים אינן מצווין לפדות בכור בה"ט גם כן מהקישא אבל מכל מקום הפ"ח קדוש אבל באמת אינה מצווה לפדות כמו בכור אדם ע"ש במקנה כ' דלא מצא ד"ז מפורש דאשה יהי' פטורה מפ"ח ומד' הרהמ"ח מפורש יוצא דנשים חייבים ג"כ במצוה זו וע"כ צ"ל כסברתו דההיקש דוקא כמו כהנים לוים שאין בהם קדושת בכור אדם כלל דאף בעצמו אינו בן פדיון כ"כ פ"ח אינו קדוש כלל וממילא אינו בר פדיון אבל נשים דהם אינם מצווים לפדות ומכל מקום הבכור קדוש ה"נ גזירת הכתוב דבכור הוא קדוש וכיון דהוא קדוש מצות פדיה נמי חל דכאן תלוי אם הוא קדוש חל עליו מצות פדיה וע"ש במקנה ואין כאן מקומו להאריך בפלפול. ומבואר בש"ע בשם הרשב"א דמהך היקישא כהנת ולוי' נמי פטורות מפ"ח דהם פטורות מבכור אדם כמו כהנים ולוים זכרים ע' בבכורות וש"ע יו"ד סי' ש"ה כמה דינים לענין פה"ב ותלמד משם לכאן ושם מבואר דחלל חייב בפה"ב וכן כאן בפדיון פ"ח. וכהנת שנבעלה לעכו"ם נתחללה והבן חייב בפדיון או אם היה לה בכור אח"כ מישראל כיון דנתחללה נפקע קדושתה לגמרי אף לענין ה' סלעים אבל בת לוי לא נתחללה ולא פקעה קדושתה והבן פטור מה' סלעים ע"ש בתוס' פ' יש בכור הטעם אם כן ה"נ כהנת שנבעלה נתחללה וחייבת בפ"ח אבל לא בת לוי ול"ד כהנת שנבעלה לעכו"ם או לעבד אלא כל דנבעלה לפסול דנפסלה לתרומה משום כי תהי' לאיש זר בודאי נתחללה וע"ל מצות פדה"ב ומצות בת כהן. ודעת הטור דכמו ששותפת עכו"ם פוטר בפ"ח כמו כן שותפת כהן ולוי וכן שותפת כהנת ולוי' כיון דפטורים פוטרים השותפת ג"כ ומובא בש"ע דכהנת ולוי' שבעליהם ישראלים הבעלים חייבים אך הנשים בנ"מ שלהם פטורים דל"ג משותפת כהנת ולוי' ונ"ל דישראלית אשת כהן שיש לה נכסים שאין לבעלה רשות בהם אין נוהג אצלה פ"ח לא מטעם שבנה פטור מפדיון דבאמת הפטור מחמת בעלה הכהן ואם נתגרשה או מת הכהן חייבת בבכורה של בן אם כן ל"ש לו' שאינו נוהג אצלה פדה"ב ולומר דבזמן תליא מילתא בזמן שהיא חייבת בפה"ב נוהגת ג"כ פ"ח ובזמן שאינו נוהג פה"ב אינו נוהג פ"ח זה אין סברא כלל. רק נ"ל כיון דאשת כהן אוכלת בתרומה ולכל הדברים דינה ככהן אם כן פטורה מפ"ח וע' סוטה כ"ג ור"מ פי"ב מה' מעה"ק מבואר דמנחת הנשיאים לכהנים אינם נשרפים מחמת חלק האשה וכו' אם כן חזינן דאינה כבעלה ע"ש. אלא באמת יש חילוק דשם כהנת בת כהן דינה כישראלית לענין מנחה דמנחתה נאכלת אם כן ל"ה לגמרי כבעלה כיון דאפילו קדושת אביה לית לה ה"ה ג"כ קדושת בעלה אין עליה ע"כ חלק דידה בפ"ע אבל לענין תרומה ולענין פ"ח דבת כהן יש עליה קדושת אביה דאוכלת בתרומה ופטורה מפ"ח אם כן כיון דגילתה התורה כמו בת כהן יש עליה קדושה ה"ה דישראלית יש עליה קדושה דבעלה והרי היא כבת כהן לגמרי ע"כ אוכלת בתרומה וקדשים קלים אם כן כיון דאשת כהן דינה כבת כהן ה"נ לענין פ"ח דינה כב"כ אבל לענין מנחות אפילו בת כהן ג"כ דינה כישראלית אם כן לא עדיף קדושת בעלה מקדושת אביה אבל כ"מ שקדושה בקדושת אביה ה"נ נתקדשה ע"י בעלה ולא גרע קדושת בעלה אדרבה עדיף עיין ר"מ הלכות תרומות. הכלל כ"מ שבת כהן יש עליה איזה קדושה מכ"ש הנשאת לכהן אף שהיא בת ישראל יש עליה ג"כ קדושה זו ואם כן ה"נ וז"פ. אדרבה כח הבעל אלים טובא דפוסל אותה מתרומה אף שהיא ב"כ אם כן ה"ה להיפך שדינה ככהן מחמתו כ"מ שבת כהן יש בה קדושה זו כנלע"ד פשוט. והא דכאן אשת הזר פטורה אף דלענין תרומה הרי היא זרה גמורה ש"ה דגזירת הכתוב לענין פה"ב דבפטר רחם תלוי ע' ש"ס וג"כ פ"ח מכח ההיקש אבל זרה אשת כהן בודאי פטורה דלא גרע קדושת בעל מקדושת אביה ועיין בפרשת דרכים בדרך מצותיך וכן נמי אשת לוי נמי פטורה כי קדושת בעלה לא גרע מקדושת אביה וכ"נ דאפילו ארוסה לכהן או ללוי ג"כ האשה פטורה כיון דמה"ת אוכלת בתרומה כמבואר בכתובות רק שם גזירה שמא וכו' אבל כאן פטורה מפ"ח ואין קדוש כמו כהנת כנ"ל. וז"פ אם נתגרשה מבעלה הכהן או מת בעלה ויש לה זרע מכהן דהדין דאוכלת בתרומה בשביל הזרע כמבואר ביבמות ור"מ פ"ו מה' תרומות מכל מקום בודאי חייבת בפ"ח דלגבי תרומה הוא גזירת הכתוב ע"ש אבל אשתו שהיא כגופו הן דאם היא אשת כהן אוכלת והן בת כהן אשת ישראל הרי היא בכלל לאו דזרה ע"ש בפר"ד דרך מצותיך ואין הס' כעת ת"י אם כן הרי היא ככהן עצמו ופטורה מפ"ח כנלע"ד ומכל מקום לא עיינתי היטב. ועבד כנעני אם יש לו חמור באופן שאין לרבו רשות בו עיו"ד סי' רס"ד ודאי הפ"ח אינו קדוש חוץ הטעם דהיקש ובפה"ב פטור כאשר יבואר לקמן אי"ה במצות פה"ב אלא כיון דבפ"ח בישראל כתיב כמבואר במשנה א' דבכורות ועבדים לאו בכלל ישראל נינהו עיין כאן דף מ"ז לר"י דסובר דבעינן פטר רחם בישראל דוקא שפחה ונשתחררה בכור לכהן דלא היתה ישראלית קודם לזה וער"מ בפ"ב מה' חגיגה ה"א בבוא כל ישראל להראות להוציא עבדים וכו' אם כן אף דעבדים חייבים במצות שהנשים חייבות בהם מכל מקום כאן פטור כיון דכתיב בישראל אבל נשים חייבות כמש"ל וכ"ד הרהמ"ח אבל עבדים נראה פשוט דהוו כעכו"ם לענין זה כנלע"ד. ואעפ"י דילפינן ע"כ מלה לה מאשה היינו היכא דלא כתיב בני ישראל ומסברא אמרי' דאין העבדים בכלל ילפינן לה לה מאשה חייבים כאשה עיין טו"א בחגיגה שם אבל במקום דכתיב בנ"י אצטריך לרבות אפילו משוחררים עיין תוס' מנחות ס"א ע"ב ד"ה בישראל אבל וכו' ובמקומות הנרשמים שם מכ"ש עבדים שאינם משוחררים ודאי פטורים ע' בנה"כ יו"ד סי' א' ועפמ"ג או"ח בפתיחה הכוללת ובפרט שהר"מ כ' להדי' בה' חגיגה אפילו היו נשים חייבות מכל מקום מישראל ממעטים עבדים שאינם משוחררים אם כן כאן בודאי פטורים עבדים אף על פי שהנשים חייבות דכתיב בישראל. וער"מ פ"ג מה' חגיגה לענין הקהל דנשים חייבות ומכל מקום לא הוציא עבדים דכתיב בישראל להוציא עבדים ע"ש בלחם משנה וע"ש בתוס' דמשוחררים אפשר יש איזה פסוק ע"ש במקומות הנ"ל אבל עבדים שא"מ ודאי אתמעטו מישראל אעפ"י שנשים חייבות מכל מקום עבדים פטורים וצריך ביאור רחב ובאתי רק לעורר וכאן דעבדים משוחררים וגרים חייבים כמבואר להדיא מסתמא יש איזה פסוק אבל שא"מ בודאי פטורים כנלע"ד בעזה"י. ואם קטן יש לו פ"ח בודאי הוא קדוש אך לפדות הפ"ח בודאי אינו מצווה דקטן לאו בר מצות הוא וגם אם פדה אינו פדוי ל"מ אי אמרינן שזה הוי כמו קנין אצל הכהן אם כן מקחו לאו מקח היא דנתינתו בדמים לאו נתינה היא עיין ר"מ והרב המגיד פכ"ט מה' מכירה ועוד דל"ש כאן דעת אחרת מקנה כי ממי קונה הפ"ח דהכהן לא זכה בו עוד ובאמת אין זה כמו קנין כי תיכף בהפרשת השה נפדה הפ"ח ויצא לחולין ע' מהריט"א ומכל מקום אינו פדוי כי אין מעשה קטן כלום ואפילו אם הגיע לעונת נדרים חדא דאין זה הקדש דיהיה מופלא סמוך לאיש הקדישו הקדש ועוד אף בהקדש דוקא הקדשו הקדש אבל לפדות הקדש אינו יכול אם לא מטעם קנין בדעת אחרת מקנה ואין כאן מקומו אבל כאן ל"ש זה בודאי פדיונו לאו כלום הוא כנלע"ד פשוט. ואם אחר פודה פ"ח של קטן ע"ל אם נאמר דאחר יכול לפדות לא מטעם זכיה ושליחות פשיטא דיכול אחר לפדות אבל אם נאמר דהוא מטעם זכי' כתרומה אם כן קטן לכאורה לאו בר שליחות אך באמת זכין לקטן ד"ז תוכל ללמוד מט"ז סימן ש"ה סקי"א אם פודין הקטן ועיין בנה"כ ובאחרונים באריכות. וחרש דינו כקטן ושוטה גם כן מבואר בח"מ סי' רמ"ג דזכין לשוטה ע"י אחר אם כן דינו כקטן לענין אם אחר רוצה לפדות ועקצה"ח הביא דיעות דחו"ש אין זוכין להם ע"י אחר דלא יבאו לכלל דעת ופלפל בדברי הט"ז לענין פה"ב. ולענין נתינת השה לכהן חרש שוטה וקטן ע"ל מצוה דבכור ועיין בס' המצות להר"מ בשורש י"ב מה שהשיג הרמב"ן על רבינו הר"מ דגבי תרומות ומעשרות דאינו מונה הר"מ כל אחת כ"א מצוה אחת ובאמת יש בכ"א שני מצות היינו הפרשת תרומה או מעשר או חלה דקודם לזה הוא טבל ותיכף שהופרש אף קודם נתינתו לכהן נתקן לאכילה אם כן מצוה להפריש ואחר הפרשה מצוה מיוחדת ליתן לכהן ע"ש שסקל מחשבונו של הר"מ ד' מצות והכניס ד' מצות הפרשת תו"מ חוץ הנתינה לכהן אך במתנות זרוע לחיים וקיבה ורה"ג כתב הרמב"ן שמצוה א' היא ליתן לכהן כי הדברים הללו אינם טובלין ואין מצוה בהפרשתם רק הנתינה לכהן ומביא ג"כ ראיה דבתו"מ מברכין על הפרשה מבואר דהיא מצוה בפ"ע דאי המצוה נגמרת ע"י הנתינה לא היו מברכין על ההפרשה דאין בעשיי' גמר מצוה ע"ש. ולכאורה כאן בפ"ח דאבה"נ עד שיפדה ותיכף בהפדיון נתקיימה המצוה אפי לא נתן ליד כהן ומבואר בש"ע דמברכין תיכף בשעה שמפריש הטלה קודם הנתינה ליד כהן כיון דפדוי תיכף עיין בש"ע אם כן כיון דמברכין על הפרשה ההפרשה בעצמו מצוה ובודאי ג"כ מצוה ליתן לכהן כי הוא מת"כ אם כן ה"ל לרמב"ן לחשוב כאן לפי חשבונו שני מצות מצות פדי' לחוד ונתינה לכהן לחוד. ובאמת כאן מודה שלא חשב זה לשני מצות וצ"ל כיון דאינו מבואר בהדיא בתור' דמצוה על הבעלים ליתן לכהן רק דהתורה אמרה דהוא לכהן והש"י ב"ה יזכה לכהן אם כן אין הנתינה מצוה בפ"ע כי משלחן גבוה קא זכו הכהנים והוי דומיא דמורם בקדשים שאין הנתינה נחשב למצוה כי אין מבואר בתורה שמצוה על הבעלים ליתן ע"ש ברמב"ן שכתב כן ה"נ אינו מבואר שיתן הפדיון רק דהתורה גזרה דזה שייך לכהן אבל בלשון מצוה לבעלים שיתנו אינו מבואר ע"כ אינו נחשב הנתינה לכהן מצוה למנות בענין התרי"ג מצות ע"ש ברמב"ן ותבין:

ג עריכה

ועובר וכו'. אע"ג דרוצה לערוף מכל מקום מצות פדיי' קודמת למצות עריפה כמבואר במשנה דבכורות אם כן בטל עשה. ופשוט דאין כופין על עשה זו לפדות הפ"ח כמו שכופין על כל המצות עד שת"נ כיון שהתורה נתנה לו רשות ואם לא תפדה וערפתו דאם לא רצה לקיים המצוה זו הברירה בידו וכ"מ שם במשנה לענין מצות יבום קודם למ"ח ומבואר ביבמות דל"ט דאין כופין לייבם דבדידי' תלה רחמנא וע' תו' שם דעת ר"ת דאפילו במצות יבום קודמת מכל מקום אין כופין לייבם וכ"מ בר"מ פ"ב מה' יבום וגם במצות יעוד מבואר לקמן בהרהמ"ח פ' משפטים דאין כופין כיון שהתורה אמרה ואם שלש אלה לא יעשה וכו' אם כן חזינן דנתנה לו התורה רשות ועיין בערכין כ"ז דעל מצות גאולה באדון דמבואר במשנה כופין ע"ז ועתו"ס ד"ה מאי אומרי' וכו' מבואר ג"כ דאין כופין בכל הנהו ודה"ת צריכין ביאור ואי"ה במק"א יבואר. ונראה דאף לדעת הראב"ד בהשגות בפי"ב כאן שכ' שאין העריפה מצוה אדרבה עבירה שהוא מזיק ממון כהן ע"כ קנסה התורה לערוף מכל מקום אין כופין על המצוה כמו שסובר הרהמ"ח לקמן פ' משפטים דאין כופין אפילו אם אינו רוצה לייעד ולא לסייע בפדיונה דודאי מבטל המצוה מכל מקום כיון דכתיב ואם שלש אלה לא יעשה ויצאה חנם חזינן דהתורה כתבה בלשון אם ה"ל רשות אם לא ירצה לא יעשה ה"נ אף לדעת הראב"ד מכל מקום התורה נתנה לו רשות ואם לא תפדה וכו' ע"כ אין כופין אך אם אינו רוצה לא לפדות ולא לערוף בודאי כופין כמו שאינו רוצה לחלוץ ולא לייבם וב"ה יבואר לקמן במצות עריפה עוד דינים דנהיגים במצות עשה ע"ל ותלמוד לכאן. וחצי ישראל וחצי כהן ודאי אם נולד לו פ"ח אינו קדוש דלא גרע משותפות כהן דפוטר וה"נ חלק הכהן יש לו שותפות וז"פ. וכן מי שח"ע וחב"ח אף דלענין ממון יום של עצמו לעצמו מכל מקום לענין איסור אינו מתחלק כמבואר בגיטין אם כן הח"ע יש לו שותפות ומכל מקום צ"ע בזה כיון דהוא שלו בחלק הב"ח ביום זה וחב"ח חייב בפטר חמור וחלק העבדות אין לו שותפות בהפ"ח וצ"ע: