מנחת חינוך/יח

מנחת חינוך על ספר החינוך יח

<< · מנחת חינוך · יח · >>

א

שנאמר וכו'. הדינים מבוארים באריכות בראשונים ואחרונים ואין דרכי בחיבור זה להאריך בענינים כאלה רק לעורר. הנה ד"ז דמצוה להקדיש הוא בר"מ פ"א ה"ד ועלח"מ ומ"ל דפוסק כחכמים בערכין ע"ש. והרא"ש פוסק כר' ישמעאל שם דא"צ להקדישו ערש"י בחוקותי פסוק אך בכור שור מבואר דפסק כרבנן והרמב"ן שם רצה להשיגו ותמיהני שדברי רש"י הם כרבנן ועיין במזרחי שהעיר בזה ע"ש. ומלשון הרהמ"ח נראה דנלמד מפסוק זה דכתיב קדש ובאמת פסוק זה נאמר על אדם ובכור בהמה טמאה ג"כ רק הלימוד הוא מפסוק תקדיש לה' אלהיך וכ"ה בש"ס דערכין כ"ט ובר"מ כאן והפסוק הוא בפ' ראה ושם נאמר כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך וכו' היינו דוקא בכור בהמה טהורה. ומסידור ד' הר"מ שכתב קודם לזה בה"ג דין בכור בעל מום בין שנולד במומו ואח"כ כ' ד"ז נראה דאף בכור בע"מ שנולד במומו מכל מקום מצוה להקדישו כי באמת גם בכור בע"מ הוא קדוש לכ"ד לענין גיזה ועבודה ועוד עניני ה' בכורות וגזירת הכתוב הוא דמצוה להקדישו בפה ואין זה מקדיש בע"מ למזבח דעובר בלאו עש"ס ור"מ ה' איסורי מזבח דדוקא למזבח דאין בע"מ ראוי למזבח אבל כאן דאומר ה"ז קודש היינו לבכור דגם בע"מ יש לו קדושת בכור לכמה ענינים וגם בח"ל אף דלא חזי להקרבה כמבואר לקמן בעזה"י מכל מקום מצוה זו להקדיש בפה הוא תמיד כנלע"ד פשוט:

ב

וחייבים וכו'. אינו מבואר בדברי הרהמ"ח אם הבכור ניתן לאנשי משמר דוקא או רשאי ליתן לכל כהן שירצה ולשון הר"מ פ"א מהל' בכורות הט"ו ויראה לי שהבכור ניתן לכל כהן שירצה ועיין כסף משנה דהיינו דטוה"נ לבעלים על כל פנים מבואר דא"צ ליתן לאנשי משמר אלא לכל כהן שירצה וכ"מ בדבריו ה' בכורים פ"א היו"ד. ולענין אם יש לבעלים טוה"נ בבכור תם או בע"מ דעת הר"מ פי"ב מה' תרומות ה"כ שיש לו טוה"נ וז"ל רשאי ישראל לומר לישראל אחר הילך סלע ותן תרומה או בכור או שאר מתנות לפלוני כהן בן בתי וכ"פ הכסף משנה כאן בד' הר"מ אבל הטיו"ד סי' של"א השיג על הר"מ דמבואר בבכורות פ' עד כמה דבכור ומתנות אין בהם טוה"נ וכו' כיון דקדושת דמי' אתי למטעי דכבר איתחל קדושתי' ועב"י שם מה שתירץ. והנה לכאורה לטעם הגמר' כיון דקדושת דמים וכו' ע"ש ברש"י אם כן בבכור תם יש בו טוה"נ לבעלים דל"ש ה"ט ואפשר דלא חילקו חכמינו זכרונם לברכה וד"ז הוא מדרבנן כמבואר בש"ס משום דאתי למטעי אבל מדאו' יש לבעלים טוה"נ אפילו בבכור בע"מ ונ"מ לענין קדושין אי אזלינן בתר דאורייתא מקודשת למאן דס"ל טוה"נ ממון אבל אי אזלינן בתר דרבנן כיון דחז"ל אפקרי' לממון ל"ה דין ממון והדברים עתיקים. וגם לענין קידושין פ' הר"מ פ"א מהמ"א דטוה"נ אינו ממון לענין קידושין ואין כאן מקומו. על כל פנים יש לבעלים טוה"נ מן התורה לכ"ע אך רבנן גזרו והר"מ ס"ל דבכ"ע יש להם טוה"נ אף מדרבנן ע"ש בב"י. שוב מצאתי במהרי"ט אלגאזי לבכורות האריך בזה והקשה על הר"מ מסוגית הש"ס ופלפל באורך דהר"מ היה לו גירסא אחרת וע"ש עוד שכתב דהר"מ דחה סוגיא זו מסוגיא דערכין כ"ח במשנה הבכור בין תם בין בע"מ מחרימין וכו' אומדין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתן לבן בתו כהן וכו' מבואר להדי' כהר"מ וג"כ מפלפל שם דמדאורייתא יש לו טוה"נ אם כן שם מיירי מן התורה אך להשיטות שתלוי בהפקר ב"ד אם כן אין לו כלל טוה"נ וגם מפלפל שם אי יש חילוק בין תם או בע"מ דבתם ל"ש גזירת חכמינו זכרונם לברכה ותמהני על גדול כמותו איך לא זכר דהוא ק' הטור על הר"מ ותי' רבינו הב"י שם וצריך עיון גדול :

ג

ואינו וכו'. זה מבואר במשנה פ' ע"כ ור"מ פ"א וע"ש בש"ס דילפינן צאן מבכור בניך דהיינו ל' יום ושור ילפינן מלאתך דהיינו ביכורים דהוא נ' יום מעומר עד עצרת ואף לרבא שם הלימוד מזה ע"ש. ולכאורה כיון דילפינן דקה מבכור בניך אם כן אסור ליתנו ביום ל' רק אחר ל' כמו פדיון הבן דהוא לאחר ל' ע"ש בש"ס וגסה דילפינן מביכורים אם כן ביכורי' הוא יום הנ' וביום נ' בעצמו רשאי ליתנו לכהן אם כן הדינים אינם שוים שהטיפול בדקה הוא עד לאחר ל' והטיפול בגסה עד חמשים ויום הנ' רשאי ליתנו ובמשנה אינו מבואר זה רק בדקה ל' ובגסה נ' נראה דלענין היום האחרון שניהם שוים ובאמת כפי הילפותא גם בזה יש חילוק וגם הר"מ והרהמ"ח ובשו"ע כולם סתמו כלשון המשנה וכבר עמדו רבותינו התוס' כ"ו ע"ב ד"ה מלאתך ולא תי' כלום ומצאתי במהרי"ט אלגאזי בשם תוס' חיצונית תי' דלכתחלה אין יחיד מביא ביכורים בעצרת שהוא יום טוב וצריך להביא קרבן וגם הביכורים עיין ר"מ ה' ביכורים והוי נו"נ דאינם קרבין ביום טוב ע"ש ע"כ לכתחלה לא יביא ואני כתבתי בחיבורי זה לקמן דרשאי להביא קרבן זה אף ביום טוב כיון דנקרא קרבן שמחה ויוצא משום שמחת י"ט ג"כ ואפ"ל דמילתא דפסיק' דהתורה כתבה דמביא ביכורים בעצרת וכשחל עצרת בשבת ודאי אינו רשאי להקריב כי הקרבנות הללו אין דוחים שבת ע"כ ביום שלאחר עצרת היא מילתא דפסיק' ע"כ צריך ג"כ חמשים שלמים כאן היינו ליתנו ביום נ"א אבל פדיון הבן מן התורה אינו אסור אפילו בשבת ע"כ יום ל"א מלת' דפסיק' כנלע"ד ועוד אפ"ל כיון דבמשנה מבואר דהיו מביאים עם הביכורים גוזלי עולות אם כן העולות ודאי אין מקריבין ביום טוב אם כן לכתחלה לא היו מביאים ביום טוב אך באמת דגוזלי עולה לא מצינו חיוב בתורה וע"ש במשנה בביכורים ובר"מ רק הקרבן שלמים הי' מצוה מן התורה עכצ"ל כדכתיבנא. שו"ר בתיו"ט תירץ קושית התו' דלרבא דמסרו הכתוב לחכמים ל"ק קושית התוס' ע"ש על כל פנים הדין הוא דוקא לאחר שלשים ולאחר נ' רשאים ליתנו ולא יום השלשים ולא יום החמשים כ"נ:

ד

ובח"ל וכו'. לאו דוקא ח"ל אלא בזה"ז כיון שאין מקדש אפילו בא"י וז"פ. ומ"ש נועל דלת בפניו נראה דס"ל דחיוב הוא לנעול דלת ועיין בע"ז י"ג ע"ב ד"ה נועל הקשו אמאי לא הצריכו לנעול דלת בבכור בזה"ז וע"ש מה שתירצו ומבואר מד' דאין חיוב ועיין במרדכי הביא דעת הרא"ם דכתב דמוכח דמותר לנעול דלת ע"ש והמפרשים דס"ל ממתין וכו' ס"ל דאסור לנע"ד וע' תוס' בכורות כ"ה וברא"ש בכורות סוף המס' ובט"ז דסובר ג"כ דאסור לנע"ד ל"מ ישראל ודאי אסור דצריך לקיים מצות נתינה לכהן אלא אפילו הכהן אסור מחמת בזיון קדשים והפסד קדשים דכל הקדשים כיון דצריכים פדיון והפדיון יפול לים המלח ע"כ נועל דלת אבל כאן אם יפול בו מום יאכלנו במום אסור להפסיד והוא בזיון קדשים ג"כ ולפי זה נראה דגם ס' בכור אעפ"י דאין נותנו לכהן מכל מקום כיון דראוי לאכול במומו לבעלים הוי בזיון קדשים ועיין ביו"ד סי' ש"ע דפוסק סתם כסברא זו דאסור לנע"ד ובנוב"י ביו"ד פ"א פ"ב פ"ג פלפל בזה ואין להאריך:

ה

אם נפל בו מום יאכל וכו'. דכחולין נחשב כוונתו דאפילו לעכו"ם וכ"מ בר"מ פ"ח להדיא וכ"כ הרהמ"ח פ' קרח משצ"ג וע' תוס' ורא"ש בכורות ל"ב ע"ב פסקו ג"כ כן וע"ש מ"ש בשם בה"ג ולענין אם מותר להאכיל לכלבים דעת תוס' ורא"ש דגם לכלבים מותר להאכיל כ"נ מדבריהם אבל דעת הרשב"א והר"נ פ' בהמה המקשה דלכלבים אסור להאכיל בכור בע"מ ועיו"ד סי' ש"ז ש"ך סק"ח דעתו דאינו מוכח מתוס' ורא"ש דמותר להאכיל לכלבים ע"ש והחמיר בזה ולענ"ד נ' כן מדברי הר"מ והרהמ"ח מדלא כתבו בפירוש רק לעכו"ם מכלל דלכלבים אסור וער"מ פ"ט מה' ביכורים לענין זרוע ולחיים וקיבה כ' בפירוש דרשאי ליתנן לעכו"ם או להאכילם לכלבים וכאן לא כתב כן נראה מדבריו דלהאכיל לכלבים אסור כשיטת הרשב"א והר"נ ע"כ ודאי יש להחמיר בדבר כדעת הש"ך וכבר פלפלו בזה הראשונים והאחרונים:

ו

דיני המצוה וכו'. ועד איזה וכו' הנה בכור תם נשחט בעזרה ונאכל בירושלים ולכהנים ולנשיהם ולעבדיהם כדין קדשים קלים עיין ר"מ כאן ובה' מעה"ק פ"ה ופ"ט ופ"י ע"ש. ובכור בע"מ נשחט בכ"מ ונאכל אפילו יותר משני ימים ולילה אבל בכור תם אינו נאכל אלא לשני ימים ולילה ע' הכל בש"ס ור"מ כאן ומקומות הנ"ל. והנה מצוה לאכול הבכור תוך שנתו בין תם ובין בע"מ שנא' בתורה לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה כן מבואר בש"ס פ' ע"כ וכאן בר"מ ועלח"מ ואם נולד לו מום תוך שנה אינו רשאי להשהות יותר משנה אך אם נולד יום אחר שנה בזה"ז דהי' צריך להמתין עד שיפול בו מום מכל מקום נותנים לו אחר השנה מיום לידת המום עוד שלשים יום מפני השבת אבידה לבעלים כמבואר בש"ס ופרש"י נ' מדבריו דוק' אם הבכור הוא אצל ישראל אבל אם הוא אצל כהן אין נותנים זמן כלל אבל התוס' כ' שם דגם לכהן נותנים ל' יום מיום שנולד המום ואם נולד מום ט"ו יום קודם השנה נותנים לו לאחר השנה רק ט"ו יום הכלל ל' יום מיום המום ומדברי הר"מ נראה ג"כ כד' התוס' שלא חילק בין אם הוא אצל כהן או אצל ישראל וכן בש"ע סי' ש"ו אין מבואר החילוק. והנה ד"ז דמצוה לאכלו תוך שנתו בין תם ובין בע"מ הוא מ"ע מן התורה ע' בסוגיא כאן ובר"ה סוגי' דבל תאחר ומהרי"ט אלגאזי האריך דגם בע"מ מצוה מן התורה תוך שנה והשיג על הלבוש והט"ז שמבואר מד' דאינו אלא משום תקלה גבי בע"מ וע"ש מה שהקשה דאם בע"מ ג"כ דאורייתא איך נותנים לו ל' יום אחר השנה מפני השבת אבידה הלא עשה דממון אינו דוחה דבר מן התורה ע' בסוגיא דב"מ ובאמת אם נולד לו מום אחר שנה כיון שעבר עליו שנה א"ע עוד בעשה עד שנה הבאה וזה מבואר בבעה"מ בר"ה אך מזה ודאי קשה אם נולד לו מום ט"ו יום קודם תשלום השנה למה נותנים לו עוד ט"ו יום בשנה השניה הלא עבר בעשה וע"ש שה"ר מלקמן גבי מעשר בהמה בע"מ דאינו נמכר שחוט מחמת דהוא רק איסור דרבנן ובמעשר של יתומים ל"ג חכמינו זכרונם לברכה ונמכר בשל יתומים משום השבת אבדה אלמא דוקא משום דהוי רק דרבנן מותר משום השבת אבדה אבל אם הי' דאורייתא לא הי' ניתר משום השבת אבדה וע"ש שמביא בשם המאירי ב"ק סוגיא דקדשים קלים וכו' שכתב אי הוי דאוריית' אף דהשבת אבידה היא מ"ע ודל"ת מכל מקום איסור לא נדחה מפני ממון כמבואר בב"מ אם כן כאן כיון דהוי מן התורה איך נדחה איסור מפני ממון והאיך עקרו חכמינו זכרונם לברכה ד"ז ע"ש ובאמת בקל יש לחלק דהתם היתרו בקו"ע למכור לא יוכלו חכמינו זכרונם לברכה לעקור דבר בקו"ע משום הש"א אבל כאן הוא שוא"ת ובשוא"ת יוכלו חכמינו זכרונם לברכה לעקור כמבואר באריכות פ' האשה רבה ביבמות גם דברי המאירי צ"ע דמאי זה עשה דהש"א הוא עשה לאיש אחר ולהציל הבעלים ממונם אבל כאן דנפסד אצל הבעלים ואם אינם רשאים עפ"י התורה מאי עשה שייך אך באמת הפשט דחז"ל מפני הפסד ממון עקרו אם כן בודאי בק"ע דא"י לעקור אפילו משום סייג בכ"ש משום הפסד ממון אבל בשוא"ת יכולין לעקור גם משום ה"מ אך ד"ז צ"ע רב בברכות וב"מ ואין כאן מקומו. וכבר הארכתי לעיל דאף מצוה עוברת א"צ לבזבז הרב' ומכ"ש דחז"ל יוכלו לעקור מ"ע דהוא בשוא"ת וע' מצות דלעיל שהארכתי בענינים אלו. והנה בכור תם אסור להשהות שנה חוץ מה שעובר על עשה דשנה בשנה עוד עובר על בל תאחר ע' בר"ה ולשיטת הר"מ להלכה לא משכחת שנה בלא רגלים דלא בעינן רגלים כסדרן וגם צריך שנה תמימה ואם נתעברה נתעברה לו כאחרים דאין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים ער"ה ובכל יום ויום עוברים וגם על ב"ת ע' בסוגי' שם ובעשה זו דעת בעה"מ דא"ע אלא בכל שנה ע"ש והנה בש"ס שם מבואר דכל הקדשים שוה לבכור לענין זה ג"כ לענין העשה והר"מ פי"ד מה' מעה"ק שכתב שם דין דב"ת ברגלים ולא הביא ד"ז דעובר ג"כ בעשה אם עבר עליו שנה ואפשר כיון דאין רגלים אם כן ממילא עבר על הלאו וגם נ"מ כ"כ כיון דלא משכחת לה שנה בלא על העשה דובאת והבאת, אך כאן פ"א הי"ג ז"ל עבר ואיחר הבכור לאחר שנתו אף על פי דעובר בל"ת וכו' ובוודאי הכוונה מחמת בל תאחר דלפני זה הוי רק עשה וב"ת הוא ברגלים וממילא עברו עליו ג' רגלים ע"כ עובר בלאו אך באמת הר"מ לא פסק כאחרים ע' ה' קידוש החודש ועפ"א מה' חו"מ בלחם משנה שם על כל פנים מבואר מהש"ס דאין הלכה כאחרים אם כן להר"מ משכחת לה שנה בלא רגלים כיון דעצרת פעמים וא"ו פעמים זיי"ן ע"ש בר"ה אם כן צ"ע למה לא הביא הר"מ בה' מעה"ק ד"ז דמשכחת לה בלא רגלים על כל פנים הי' צריך להביאו שעובר בעשה ואע"פ דבלאו הכי ברגל א' עובר בעשה מכל מקום נ"מ אם חלה ברגל או באיזה ענין שהבעלים פטורים מן הראי' דליכא עשה דרגל א' ע"ש בסוגיא דר"ה אבל עשה זו דשנה עוברים וגם כאן היאך כ' סתם דעובר בלאו כיון דמשכחת לה שנה בלא רגלים אם כן משכחת לה דעבר שנה ולא עבר רק בעשה ואך באמת אפ"ל כפשטא דהש"ס בר"ה כיון שעובר עליו שנה עובר בב"ת אף דאינו אלא עשה מכל מקום מבואר שם לפ"ז דר"מ סובר דרגל א' עובר בלאו כיון דרחמנא אמר אייתי ולא אייתי ממילא קם לי' בב"ת ונהי דפסקינן דלא כוותי' אפשר דוקא לענין רגלים דנפקא לן מקראי אבל לענין שנה כיון דרחמנא אמר אייתי ממילא קם בב"ת אם כן כאן כוונת הר"מ דבשנה לחוד עובר על ב"ת ושם בה' מעה"ק סמך עמ"ש כאן כי עיקר ד"ז דשנה כתיב בתורה גבי בכור לפני שנה בשנה על כל פנים גבי בכור תם הן ברגלים והן בשנה בלא רגלים עוברים על לאו דב"ת וכן אם הבכור חלה ברגלים עוברים בשנה עיין סוגיא דב"ת והענין ארוך מאוד ע"ש ובפ"י ובטו"א ואין דרכי להאריך במה שהאריכו האחרונים. קיצור הדבר דבבכור הן ברגלים בג' רגלים או שנה בלא רגלים אם אמרינן דלא כאחרים עוברים בב"ת או אפשר בעשה ונ"מ אם הי' הבכור חולה ברגלים או יורש דא"ע עב"ת כמבואר פי"ג מה' מעה"ק ובש"ס ר"ה מכל מקום מחמת לאו זה או עשה דשנה בשנה עוברים בכל ענין וכ"ז בבכור תם דראוי למקדש אבל בכור בע"מ דנשחט במדינה א"ע עב"ת דרגלים וכן מחמת שנה בשנה כמש"ל כיון דרחמנא אמר דאייתי ממילא עוברין בב"ת דל"ש זה כיון דנאכל בכ"מ רק מכל מקום עשה הוא דנאכל בתוך שנה וגם הישראל א"ע בל"ת באינו נותנו לכהן ע' תוס' בר"ה רק עשה זו דשנה בשנה ועיין במהרי"ט אלגאזי ולקמן מצות ב"ת מבואר בארוכה וקצת מדברים שכתבתי מצאתי בספרים הנ"ל. וע' בס' ט"א שהוכיח דשנה זו גבי בכור הוא משעה לשעה ולא מיום ליום כמו בכל מקום דרך משל אם נולד באמצע יום ר"ח ניסן תיכף בכניסת ליל ר"ח ניסן הבא ה"ל שנה אבל כאן אין השנה מסיימת אלא באמצע היום בשעה זו שנולד ע"ש שה"ר. ושנה זו של בכור אם הוא תם מונין השנה משעה שנראה להרצאה דהיינו יום השמיני ובכור בע"מ אם נולד במומו מונין לו משעה שנולד ודוקא בידוע שכלו לו חדשיו אבל באם א"י שכלו חדשיו כיון דל"ח לאכילה עד יום השמיני שיצא מידי ספק נפל מונין השנה ג"כ מיום השמיני כן נתבאר במס' ר"ה וכ"פ הר"מ ועלח"מ וש"ך סי' ש"ו ובטו"א הקשה דאפילו בלא ידוע שכלו לו חדשיו כיון דמה"ת ראוי לאכילה דרוב יולדות בני קיימא ע' בראשונים ויו"ד סי' ט"ו אם כן נהי דמדרבנן אסור באכיל' מכל מקום דוק' להחמיר אבל מנלן להקל על דברי תורה כיון דמה"ת נשלם השנה מיום שנולד וע"ש שהוכיח מזה דבע"מ אינו בעשה לאכול תוך שנה כהפוסקי' שהבאתי לעיל אך במהרי"ט הוכיח בראיות דבע"מ ג"כ הוא מן התורה לאכול בתוך שנה ועמד ג"כ בקושיא הנ"ל. וגוף ד"ז אי ס' נפל מן התורה דעת תוס' דהוא דרבנן דאזלינן בתר רובא ומהר"מ נראה דהוא סד"א אך מכל מקום קשה לשיטתו דהוא ס"ל סד"א מדרבנן לחומרא אם כן ראוי לאכילה מיום שנולד וע' מהריט"א וספר פרי תבואה להגאון ר"ז מרגליות שם בתוך התשובות סי' ב' ג'. ואם עבר ואיחר הבכור לאחר שנה בין תם ובין בע"מ אף על פי שעבר בלאו או בעשה מכל מקום לא נפסל כן מבואר כאן בר"מ והוא מש"ס דר"ה ובכורות דמקיש בכור למעשר דאין נפסל משנה לחברתה ועיין תוס' הקשו מן התורה לפסלו דצריך קרא לאכשורי ועיין בס' מהריט"א שהקשה דהי' סבר' לאסרו מלא תאכל כל תועבה כל שתעבתי ופלפל בסוגיא דחולין פ' כל הבשר ולפענ"ד ל"ש כל שתעבתי לך רק במעשה כמבואר שם בש"ס דחולין כל הקושיות הכל במעשה התיעוב אבל בלא עשה מעשה רק בשוא"ת ל"ש כל שתעבתי לך ועיין בטו"א מה שתירץ לק' התוס' ואף שכתב רש"י בחולין שם דגם אם עכו"ם או קטן בישל בב"ח שייך כל שתעבתי מכל מקום על כל פנים נעשה מעשה אבל בלא מעשה כלל ל"ש זה. ונראה עוד לה"ר לזה דבש"ס שם בחולין מקשה על ר"א דסובר איסור בב"ח מלאו דתועבה ופריך ממעשה שבת וכלאי זרעים וחוסם ולמה לא מקשה מחמץ לאחה"פ דאפילו ר"י דאוסר דיש לו קרא דלא תאכל ור"ש באמת מתיר מן התורה דלא דריש לקרא כר"י ע' פסחים כ"ח ואם נאמר דגם שוא"ת הוא בלאו הזה אם כן ל"ל לר"י קרא ור"ש למה מתיר הא נעבדה עביר' שהשהה בפסח ועבר עב"י וב"י ועשה דתשביתו אם כן ה"ל תועבה אע"כ בשוא"ת ל"ש תועבה הן אמת לפי סברת הש"ס שם בפסחים דר"י אוסר לאחה"פ אפילו חמץ של עכו"ם אם כן לא נעבדה עבירה ע"כ צריך קרא לאסור אבל לראב"י דסובר דוקא חמץ של ישראל וכן לר"ש ורבנן דפוסק כוותי' לאח"ז ואמר דקנסא קניס וכו' ל"ל טעם זה תפ"ל דמה"ת אסור משום לאו דתועבה א"ו בשוא"ת ל"ש תועבה כנלע"ד ויש להאריך בזה ויבואר במק"א אי"ה. והנה במש"ל סק"א דאפילו בכור שנולד במומו מצוה להקדישו עבר"ה דנראה שם דנפקא מה' אלהיך וכו' בכור ע"ש לפי הגירסא ומכל מקום בכור בע"מ אינו בב"ת ע' בט"א אם כן כאן דכתב תקדיש לה' אפשר דוקא תם אבל בע"מ אין מצוה להקדישו בפה ויש לחלק:

ז

וענין המומין וכו' ואיזה מום קבוע וכו'. דברים אלו מבוארים באריכות בר"מ הא"מ והחילוק שמום קבוע נשחט בכ"מ ומום עובר לא נשחט במדינה ולא במקדש וע"ש בר"מ ולקמן בפ' אמור בחיבור זה שתלי"ת קצת הארכתי בעניני המומין. ובהא"מ מבואר שהרובע והנרבע והמית האדם עפ"י הבעלים או על פי ע"א והנעבד והמוקצה כולם לא נקרבים על המזבח ולא נפדים וכ"כ הר"מ כאן פ"ב גבי בכור דכל אלו ירעו עד שיפול בהם מום קבוע ועיין במהריט"א שהאריך דהא מבואר בזבחים דמוקצה ונעבד ל"ש אחר הקדש דאין אדם אוסר דשא"ש רק לריה"ג דסובר קדשים קלים מ"ב ע"ש בדקי"ד. והר"מ איך דעתו אי כריה"ג או לא עפ"ד דמעילה דין ח' במשל"מ פלפל בד' הר"מ דפעמים פוסק כריה"ג ופעמים אינו פוסק כוותיה ובפ"ד מהא"מ פסק הר"מ דנעבד שייך אפילו לאחר הקדש אך מוקצה ל"ש אחר הקדש דאין אדם אוסר דשא"ש: והנה מה שפוסק דנעבד אסור אפילו לאחר הקדש עלח"מ פלפל ותמה על הר"מ ע"ש על כל פנים במוקצה פוסק דאינו פוסל אחר הקדש ובכור הוא קדוש מרחם אם כן היאך פסק כאן דמוקצה ירעה ואינו נקרב הא שם מבואר להיפוך ובפרט בכור דמבואר בבבא קמא דגבי מתנות כהונה מודה רבי יוסי הגלילי גם כן דק"ק הוי ממון גבוה ואפילו אם נאמר דהר"מ ס"ל בכ"ע מ"ב מכל מקום בא"מ כתב דכל הקדשים אין שייך מוקצה לאחר הקדש ע"כ פוסק דלא כריה"ג לענין זה אם כן היאך כתב כאן דמוקצה ירעה ולמה לא חזי להקרבה עיין שם שהאריך ותירץ בדוחק דהר"מ מיירי דאמו נעבדה או אתקצאי דמבואר בר"מ פ"ג מהלכות א"מ דוולדות (הן) אם האם היתה מעוברת ונעבדה בה עבירה אסורים הוולדות למזבח אם כן קודם שנולד אין הבכור קדוש עש"ס ע"כ ירעה דל"ח להקרבה ע"ש שכתב דזה דוחק דהו"ל להר"מ לכתוב בפירוש ע"ש. והנה נר' דמשכחת לה מוקצה גבי בכור דיפסל עי"ז להקרבה [עפ"ד] התוס' בכורות ל"ח ע"ב ד"ה ברקא דלתי' השני מום שאינו עובר מאליו ויוכל לעבור ע"י רפואה שפיר הוי מום קבע לשחוט עליו במדינה וע' מהריט"א פ"ו כ' דמ"מ אם המום נתרפא חזר לקדושתו וראוי להקרבה כמבואר ביומא מום בם אף דבזמן שהיה בו המום הי' נשחט במדינה מכל מקום חזר לקדושתו הראשון ע"ש באריכות וא"כ אם בכור היה בע"מ קבוע שאין עובר רק ע"י סם כ"ז שהי' בו מום קבוע ה"ל מ"ב כמבואר ב"ק דף י"ב ובר"מ אם כן אם אז הקצה אותו לע"ז נאסר משום מוקצה כמו בהמת חולין ואם אח"ז נתרפא חזר לקדושתו ירעה דל"ח להקרבה כיון דמוקצה וגם לא נשחט במדינה כיון דאין בו מום ועל אלו אין שוחטין במדינה ובמקדש אם כן ירעה ושייך שפיר גבי בכור מוקצה. אך לשיטת הרא"ש שכ' דאפילו בע"מ אינו ממון בעלים ק' וד' הרא"ש סתרי אהדדי ע' בסוגיא דפ"ק ועיין באה"ע סי' כ"ח סוף הסימן ובאחרוני' אבל כולם מסכימים דבע"מ הוי ממון בעלים אם כן משכחת לה שפיר. ולקמן פ' אמור יבואר ד"ז אם המום עובר ע"י רפואה היאך הדין לדעת הר"מ אבל מום עובר כיון דלא נשחט ע"י מום זה במדינה ל"ה מ"ב. אך במום קבוע לרוב שיטות דהוי ממון בעלים אם כן בודאי נאסר משום מוקצה ואח"ז שנתרפא א"ר להקריב מחמת מוקצה:

ח

ומי נאמן וכו'. ע' בכורות ובר"מ ובטיו"ד סי' שי"ד דינים אלו באריכות ולשון הטור הכהנים חשודים להטיל מום בבכור מפני שיש להם טורח גדול לטפל בו עד שיומם וכו' ולפיכך כל מום וכו' צריך שיעידו שמעצמו נפל ואין הכהן נאמן ועמהריט"א האריך בזה אי דוקא בזה"ז דל"ח להקרבה והוא טורח גדול לכהן ע"כ הוא חשוד להטיל מום ואינו נאמן אבל בזמן בהמ"ק אין עליו טורח כי יכול להקריבו רק הוא מפסיד האימורין וגם א"י להאכילו לכל אדם ובשביל ד"ז אינו חשוד להט"מ ונאמן הכהן א"ד אף בזמן המקדש מפני הנאה קצת שיש לו חשוד בזה ואינו נאמן ומד' הטור נר' דוקא בזה"ז ע"ש פלפול ארוך והרבה ראיות דדוקא בזה"ז חשוד ולא בזמן הבית ואין הזמן מסכים:

ט

ואם נפלו או נעשה לדעת. עש"ס בכורות ל"ד ור"מ כאן ובטוי"ד שי"ג דאם עשה בידים כיון דעבר על לאו דהט"מ אסור לשוחטו על מום זה עד שיפול בו מום אחר והוא מחמת קנס ולא קנסו בנו אחריו ואפילו לא עשה בידים רק לדעתו הכל אסור מחמת גזירה ואסור לשחטו על מום זה ואפילו בזה"ז דאינו חזי להקרבה וסוברים הרבה ראשונים דאין איסור תורה בהט"מ עיין ר"מ פ"א מהא"מ ולקמן בח"ז פ' אמור הארכנו תלי"ת בענינים אלו מכל מקום קנסו חכמינו זכרונם לברכה שלא לשחוט הבכור על מום זה ופרש"י במשנה דצורם אוזן בכור פירוש דהיינו הכהן שהטיל בו מום ועיין במהריט"א עמד בזה למה דוקא כהן גם אם ישראל עושה מום למה לא קנסו. וע"ש שכ' דבעודו ברשות ישראל ועשה מום ל"ש לקונסו כי הוא צריך ליתנו לכהן ולמה יקנסו לכהן על עבירה שעשה הישראל ולמה נפסיד הכהן בחנם אבל באמת בכור שאינו נותנו לכהן במומו וכן אם נפל לישראל בכור מאבי אמו כהן דא"צ ליתנו לכהן אחר במומו בודאי אם עשה בו מום קנסו לישראל וע"ש שפלפל בזה לדעת הר"מ דסובר ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא אם כן אינו אסור להטיל בו מום אם קנסו גם בכה"ג. אך נראה מסוגית הש"ס דאף בדרבנן קנסוהו אף בזה"ז דרוב הפוסקים סוברים דהוא רק איסור דרבנן הט"מ וע"ש. עוד כתב שם דאפילו מכרו לאחר או נתנו לאחר מכל מקום אותו האחר אסור לשחטו דיש להנותן הנאה מזה או להמוכר אך אם מכר לחבירו בזול כמו בכור תם אם כן אינו נהנה מותר לאחר לשחטו וע"ש שפלפל בד' הר"ן בחמץ שעעה"פ ופרטי הד' צריכין חיבור מיוחד ובאתי רק לעורר. ועש"ך סי' שי"ג סק"ב כתב דוקא לכתחלה אסור לשחוט על מום זה אבל אם עברו ושחטו מותר הבשר לאחרים ולא לעצמו ועיין בס' הנ"ל שפלפל בד' הש"ך למה יהי' מותר לאחרים כיון שיש לו הנאה רק אם מכרו בזול וגם גוף הדין שכ' הש"ך שאסור לעצמו פלפל הוא באורך דד"ז אינו ברור דאפשר אם עבר ושחט מותר ומביא ירושלמי דשביעית גבי נטייבה בשביעית ופלפל באריכות דאפשר דמותר בדיעבד ולא העלה דבר ברור. עוד פלפל שם במהריט"א כמו דלא קנסינן בנו אחריו רק להלוקח או למקבל מתנה דמטי הנאה להנותן או המוכר כמש"ל מהו הדין אם הפקיר הבכור או גר שעשה מום בבכור שלו דגם לישראל קנסו כמש"ל בס' בכור ומת ואין לו יורשים וזכו אנשים מן ההפקר אפ"ל ג"כ דלא קנסו הזוכים כמו דלא קנסו בנו או אפשר דוקא בנו דנפל לי' בירושה בע"כ אבל הזוכים מן ההפקר כיון דמדעתם זוכים שייך קנס וע"ש שה"ר מירושלמי והניח בצ"ע ומכל מקום אני לך. והנה כאן בש"ס מבואר דאיסור זה אינו רק קנסא דרבנן ולא קנסו בנו ועבתו"ס הקשו מספרי דמבואר שם דמה"ת אסור מהלאו דל"ת כל תועבה ותי' דרבנן לא ס"ל כן ודרשו הפסוק לפסה"מ ולבב"ח וכ"ד הר"מ כאן וכל הראשונים ועפ"ד מה' בכורות במ"ל בפיסקא המתחלת ודע השיג על הרא"מ שתמה אהר"מ שסובר דאין איסור רק מדרבנן מהאי דספרי. ובאמת בש"ס דידן מבואר כן ומביא בשם ס' פר"ח שהשיג ג"כ אהרא"ם בזה. אך ד' הר"מ סתרי אהדדי דכאן פסק כש"ס דילן דאינו אסור אלא מדרבנן ובפח"י מה' פסה"מ פסק דקדשים שהוטל בהם מום אסור מן התורה לאכול ולוקין מלאו דל"ת כל תועבה ולחלק בין בכור לקדשים מנלן ע"ש וע' חולין קט"ו וכאן במהרי"ט האריך גם כן מאוד בזה ומביא בשם ספר בני יעקב שמיישב דברי הר"מ. דפח"י מה' פסה"מ מיירי בזמן המקדש ע"כ אסור משום לאו דתועבה אבל בה' בכורות מיירי בבכור בזה"ז ע"כ לא אסור משום לאו רק משום קנסא וע"ש שהטעים הדבר והניח בקושיא כיון דהוא לאו מאי חילוק יש בזמן המקדש לזמן הזה הא לא דרשינן טעמא דקרא. ולכאורה דברי הבני יעקב פשוטים דבזמן המקדש עוברים בלאו אם מטיל מום בקדשים עש"ס ור"מ פ"א מהא"מ אם כן שייך שפיר הלאו דכל שתעבתי אבל בזה"ז דמטיל מום בקדשים הוא רק דרבנן כיון דלא חזי להקרבה ע' בע"ז דף י"ב ע"ב אם כן אינו אסור מדאורייתא דלא נעשה בו תועבה דמותר מן התורה להטיל בו מום רק מדרבנן אסור ע"כ לא אסור אלא משום קנס. אך באמת הר"מ מדויל ידו משתלי' דהוא סובר דאף בזמן הזה מטיל מום בקדשים עובר בל"ת רק דאין לוקין ע' בדבריו להדיא פ"א מהא"מ ה"ז ועלח"מ שתמה עליו על כל פנים דעת הר"מ כ"ה אם כן גם בזה"ז שייך לאו זה דתועבה כיון דהוא איסור דאורייתא ומכל מקום באמת ניחא ד' הר"מ ע"ל מצוה רפ"ז הארכתי בעזה"י ואכתוב בקיצור. ע' זבחים נ"ט בסוגיא שם ובתוס' ובסוגיא דמגלה שמעתי שמקריבין בבית חוניו ובשבועות בסוגיא דמוסיפין על העיר הכלל בקיצור דהר"מ סובר פ"ו מה' בהב"ח דקדושה ראשונה דירושלים והמקדש לא בטלה בשום פעם ע"כ מקריבין אף על פי שאין בית ובפי"ט מהלכות מעה"ק פוסק דהשוחט והמעלה בזה"ז בחוץ חייב משום שחוטי חוץ כר"י בזבחים דנ"ט כיון דראוי לבא לפנים דמקריבין היום ג"כ אף על פי שאין בית ודעת הראב"ד שם בה' בהב"ח אינו כן אלא סובר דקדושת המקדש בטלה אפילו קידוש עזרא ע"ש. והנה סובר הר"מ דבע"ז דרבא סובר דליכא איסור תורה בהט"מ בזה"ז כיון דל"ח להקרבה ע"כ סובר דקדושת המקדש בטלה ע"כ אינו ראוי להקרבה אבל לפי הפסק שלו חזי היום גם כן להקרבה כמו שחייב משום ש"ח כיון דראוי לפתח אה"מ אף בזה"ז אם כן ג"כ חייב בהט"מ אף בזה"ז כיון דראוי להקרבה ע"כ סובר הר"מ שפיר פ"א מה' א"מ דעובר בל"ת על הט"מ אף בזה"ז כיון דראוי להקרבה והא דאין לוקין דלא ברירא לי' דאפשר דמ"מ כיון דמחוסר לבנות מזבח הו"ל קצת מחוסר מעשה והר"מ לא מצא ד"ז מפורש ע"כ פ' דאין לוקין אבל לענין איסור תורה ברור ליה כיון דחזי להקרבה הוא איסור תורה ול"ק קושית הלחם משנה. וכ"ז בכל הקדשים חוץ מבכור אבל בכור כיון דקיי"ל דבכור בח"ל אין מקריבין בבהמ"ק אף שיש לו כל קדושת בכור מכל מקום אין מקריבין אותו עיין ר"מ ה' בכורות פ"א לגירסת הכסף משנה ודעת כל הראשונים כר"ע דמקיש בכור למעשר מה מעשר אין מביאין מח"ל דח"ל פטור מן המעשר כמו כן בכור אין מביאין ומקריבין מח"ל עכ"מ וסוגיא דתמורה כ"א ובזבחים. והנה ידוע דעת הר"מ פ"א מהלכות תרומות דבזה"ז אף בא"י תרומות ומעשרות אינו נוהג מן התורה דבעינן ביאת כולם ואף בזמן בית שני לא נוהג בא"י תרומות ומעשרות אם כן כיון דמקיש בכור למעשר אם כן אין מקריבין בכור ג"כ בזה"ז אפילו הנולד בא"י כמו שנולד בח"ל כיון דאינו נוהג מעשר ואף בזמן בית שני לא היו מקריבין בכורות כלל אם כן עתה אף על פי שמקריבין כל הקדשים דק"ר לא בטלה וגם כשיבנה בה"מ ב"ב מכל מקום כל הבכורים אין מקריבין אפילו שנולדו בזה"ז בא"י דינם כמו שנולדו בח"ל כיון דאינו נוהג מעשרות בכור ג"כ א"נ בזה"ז אף בא"י וכיון דל"ח להקרבה כלל אין איסור תורה בהט"מ דלא קרינן ביה תמים יהי' אם כן הר"מ כאן ה' בכורות מיירי בזה"ז ואין אסור כלל מן התורה ול"ש לאו דתועבה ע"כ אסור לאכלו רק משום קנס וא"כ אין סותרים דברי הר"מ דבפסה"מ מיירי בכל הקדשים אם כן אף בזה"ז לשיטתו עובר על הט"מ בלאו ע"כ לוקין האוכלו משום לאו דתועב' אבל כאן בה' בכורות דמיירי מבכור דאף בזמן בית שני אין איסור להטיל בו מום אלא מדרבנן ע"כ ל"ש הלאו דתועב' רק קנס דרבנן. ומה שדקדק המהריט"א אמאי לא כ' הר"מ בפירוש בזה"ז אין זה דקדוק כ"כ דבאמת בכור בכלל כל הקדשים וכבר כתב בהפסה"מ דעובר על לאו ובכל הקדשים הוא תמיד דתמיד הוא איסור תורה להטיל מום וכאן כתב דיני בכור הנצרכים דבכורים שנולדו בזה"ז אינם אסורים בשום פעם מטעם תועבה כי ל"ח להקרבה רק מטעם קנס שעבר על דרבנן קנסו חכמינו זכרונם לברכה ועיין בכל הסוגיא תראה שדברי נכונים. ויצא מזה להר"מ גם בכור בזה"ז בא"י ג"כ אינו נקרב לא היום ולא אפילו כשיבנה בה"מ ב"ב כיון דתו"מ אין נוהגין האידנא ולקמן במצות מומין הארכתי בענינים אלו קרובים לאמת והשם אמת יאיר עיני בתורת אמת. והנה בש"ס דילן דמבואר דהוא מטעם קנס אפשר ג"כ מיירי בזה"ז אף דמבואר בגיטין ובמ"ק את"ל צורם אוזן בכור דאורייתא היינו שיש לו עיקר מן התורה ועיין במהרי"ט בסוגיא דג' בה"כ מתירין בכור מביא שם בשם הרגמ"א דמשניות דפירקין מיירי בזה"ז ע"ש אם כן המשנה דצורם אוזן בכור הפלוגתא דר"א וחכמים ג"כ מיירי בזה"ז והגמרא הנשנית על המשנה ג"כ מיירי בזה"ז ע"כ הוא רק משום קנסא כמש"ל:

י

ראוי להורות וכו'. ער"מ כאן פ"ג דצריך מומחה שנתן לו הנשיא שבא"י רשות ואפילו במום גלוי וגדול צריך דוקא מומחה ואם אין שם מומחה ניתר ע"י ג' בהכ"נ ודוקא במום גלוי ומובהק כגון נשברה רגלו וכן בכור שיצא ח"ל ונפל בו מום מובהק ניתר ע"י ג' בה"כ עכ"ל ועלח"מ הקשה שנרא' מד' הר"מ דבכור בארץ וח"ל שוים דאם יש מומחה צריך מומחה דוקא ואם אין מומחה ניתר ע"פ ג' בני הכנסת וא"כ כיון דהר"מ מתחיל דניתר ע"י ג' בהכ"נ ומשמע אף בא"י אם כן למה כתב אח"כ וכן בכור שיצא ח"ל דהוא כ"ש מא"י ועיין במהרי"ט בסוגי' האריך לפלפל בד' הר"מ ובדהתו"ס בסוגיא אם יש חילוק בין זמן הזה לזמן המקדש ובין א"י לח"ל וכ' שנראה לו עיקר הגירסא בר"מ וכן בכור שנולד בח"ל והגירסא הכתובה לפנינו הוא כפי הגירסא הראשונה שהיו לראשונים בר"מ פ"א דבכור הנולד בח"ל הוא חולין ע"כ צריך לגרוס כאן שיצא ח"ל דאם נולד בח"ל ה"ז חולין גמורים אבל לגירסא שמצא הכסף משנה דהר"מ סובר דגם בכור הנולד בח"ל הוא בכור גמור רק דאין מקריבין אם כן כאן הגירסא בכור שנולד בח"ל ע"ש שביאר הדינים. וכל הבכורות אדם רואה חוץ בכור עצמו כ"ה במשנה פ"ב דנגעים ובבכורות בש"ס דל"א וכ"כ הר"מ כאן ודוקא ביחיד מומחה אבל בתלתא רשאי להיות א' מהם הבעלים כמבואר שם דתלתא לא חשידי. וערש"י בכורות ל"א נראה מדבריו דכהן ה"ל בעלים ואסור להורות לעצמו וכ"נ פשוט דישראל לאו בעלים הוי אפילו בעודו ברשותו דאפילו אם יש בו מום צריך ליתנו לכהן. אך לפ"ז בס' בכור אם נולד בו מום או שנפל לישראל בכור תם מאבי אמו כהן דלא יתן הוא לכהן אחר אסור הוא להורות דעל של עצמו אינו נאמן וער"ש שם שהקשה מכ"מ דמבואר דחכם מותר להורות לעצמו וע"ש בתוס' ותי' דוקא היכא דאתחזק איסורא אסור להורות לעצמו אבל היכא דלא אתחזק מותר להורות וכאן הוי איתחזק איסורא ועט"ז כאן סימן שי"ב וסי' י"ח ביו"ד אם כן נראה דס' בכור ביד ישראל או ס' בכור כהן שנולד אצלו כיון דלא אתחזק איסורא יכול לראות המום ולהורות. וגם נראה דאם נולד הבכור במומו גם כן מותר להורות לעצמו כיון דלא אתחזק איסורא ע' ביצה בסוגיא דבכור שנפל לבור. ויש לפלפל בזה ולא ראיתי בש"ע שום חילוק. ולכאורה איני מבין לדברי הר"ש דאינו מורה לנפשיה באתחזק איסורא אם כן היאך חכם מורה לאחרים באתחזק איסורא דע"א א"נ במקום חזקה אם לא שהוא בידו כ"ה דעת רוב הראשונים. אך לשיטת המרדכי איש כשר נאמן אבל כל הראשונים לא חילקו בזה. וגם דעת הרשב"א דע"א נאמן אפילו באתחזק חוץ מדשב"ע והדברים ארוכים עסי' קכ"ז ודעת הרבה ראשונים דהבעלים נאמנים על של עצמם אפילו במקום חזקת איסור ע' בדבריהם אם כן למה חכם נאמן להורות לאחרים במקום חזקה וגם אם מורה לאחרים מהראוי שכש"כ לעצמו ואין רצוני להאריך אך דרך רמז ודעתי אי"ה לחבר קונטרס מיוחד בעניני ע"א נאמן באיסורין. אך כעת באתי קצת לעורר למה כשר יחיד מומחה לראות בכורות אחרים כיון דאתחזק איסורא ויבואר במק"א אי"ה. ולומר הא דרואה ופוסק לאחרים דהוי מלתא דעל"ג אולי ישאלו הבעלים חכמים אחרים אבל בדידי' אולי לא ישאל מכל מקום צ"ע ואין כאן מקומו להאריך:

יא

ודין בכור השותפים וכו'. ע' ש"ס דבכורות וחולין פ' רה"ג דבכור השותפי' ישראלים חייבים בבכורה ושותף עכו"ם הן באם הן בוולד אפילו חלק א' מני אלף פטור מבכורה ואם יש לו שותפות באיזה אבר רואין אם נחתך ויהי' בע"מ פטר ואם לא יהי' בע"מ חייב ע' דינים אלו בר"מ כאן פ"ד וא"צ להאריך ע' דינים אלו בטויו"ד סי' ש"ך. ומבואר בש"ס דממעטין שותפות עכו"ם מבקרך ועיין בסוגיא פ"ק דבכורות דממעטינן מבישראל פרט לשותפות עכו"ם וע' תוס' שם ובחולין פרה"ג דר' אלעי סובר דגם שותפות ישראל פטור ויליף מבקרך דהיינו שלו לבד ולפי זה צ"ל דוקא שלו כמו גבי לולב דהתורה כתבה לכם ושותפת ל"ה לכם כמבואר בסוכה וגם הפקר ל"ה שלו וכן בחמץ דנפ"ל חמץ של אחרים מלך אם כן בהפקר א"ע דלאו שלך הוא [ועיין לעיל ובס' פ"י לענין חמץ הפקר שהבאתי לעיל] אם כן כיון דצ"ל שלו בודאי בהמת הפקר שילדה בכור אינו קדוש ופטורה מבכורה דלאו שלו היא אבל לרבנן דפסקינן כוותי' דדוקא שותפות עכו"ם פטור אבל שותפות ישראל אינו פוטר אע"ג דל"ה בקרך וכו' כמו לולב דל"ה שלו בשותפות אם כן מיעטה התורה דוקא עכו"ם וגם הקדש כמבואר בש"ס אבל הפקר אף דל"ה שלו מכל מקום חייב והוי כמו חלה דממעטינן ש"נ ושל הקדש מעריסותיכם תרי זמני ושותפות ישראל וכן עיסת הפקר שנתגלגלה בעודה הפקר לא מצינו שיפטר מהחלה כיון דא"צ לכם לא נתמעט הפקר רק הקדש ועכו"ם דאיכא קראי וזה לכאורה פשוט אם כן נראה בפשיטות לדידן בהמת הפקר שילדה בכור ואח"כ זכה אחד בודאי הבכור קדוש כמו כל הבכורים ואפילו בעודו הפקר אסור לשחטו בחוץ ולגוז ולעבוד כמו בכור גמור ולא ראיתי בש"ס שום רמז דיהי' בהמת הפקר פטורה מבכורה וגם בר"מ ובש"ע ואילו הי' הדין כן לא אשתמטי כל גדולים להביא ד"ז ועיין במהריט"א פ"ק דמביא תוספתא בכורות ז"ל בהמת הפקר וגר שמת ואין לו יורשים פטורים מבכורה ופלפל בארוכה מנ"ל לתוספתא זה ולדידי אפשר דהאי תוספתא אתי כר' אלעי דבעינן בקרך אם כן הפקר ל"ח שלו אבל לרבנן דא"צ שיהיה שלו רק עכו"ם או הקדש פוטר דילפינן מקראי אם כן א"צ שיהי' שלו ובהמת הפקר ג"כ חייבת ע"כ לא הביא הר"מ ושום ראשון תוספתא זאת וע' טו"א ר"ה י"ב ע"ב בפסק' המתחלת קצירכם שכ' כדברינו אע"ג דממעטינן עכו"ם מבישראל מכל מקום דוקא עכו"ם לא הפקר דבהמת הפקר חייבת בבכורה וה"ר מר"מ בר רחל דהיה מקנה חיותא לנכרי פ"ק דבכורות ולמה לא הפקיר אע"כ דהפקר אינו פטור מבכורה ולא הביא תוספתא הנ"ל וגם אינו מוכרח דהיה ירא להפקיר שמא יזכה בו אחר אך מצד הסברא כמו חלה דממעטינן של הקדש ועכו"ם כמו כן כאן אבל לא הפקר ול"ד לחמץ דגם של אחרי' ממעטי' מתי' לך וגם גבי לולב [מתי' לכם] ואפילו שותפו' ל"מ לכם עתו"ס פ"ב דסוכ' בפלוגתא דר"א ורבנן לענין סוכה שאולה אבל כאן אינו פטור רק שותפות עכו"ם והקדש אבל הפקר חייב דכל כי האי חידוש הו"ל להפוסקים להשמיענו ד"ז ע"כ שהי' פשוט להם שחייב בבכור' ועיין בשאג"א החו"מ מה שתירץ לק' התוס' דבעינן תרי ערסותיכם פלפול ארוך ומכל מקום צ"ע. והנה בהמת הקדש כגון פסה"מ שנפדו וילדה זכר פטור מן הבכור' עש"ס הטעם דהוא כצבי וכאיל ואם היה בה מום קודם שהקדיש והו"ל קדושת דמים כ"ז שלא נפדה פטורה מן הבכורה ע' בכורו' י"ד וברש"י. והתוס' פירשו דנלמד מישראל ולא הקדש ודינים אלו עיין ר"מ כאן פ"ה ואין כאן מקומו וע"ע בר"מ כאן ספ"ה הלוקח בהמה ממעות מע"ש בירושלים חייבת בבכורה והוא מהירושלמי עכ"מ ובמהריט"א ה' חלה האריך לפלפל דבירושלמי מבואר דתלוי בפלוגתא לר"מ דסובר מע"ש מ"ג פטורה מן הבכורה כמו בהמת הקדש ולחכמים חייבת בבכורה דהוי ממון הדיוט [ועצל"ח פסחים דף ז' שנסתפק אי במעות מעשר שני אמרינן ממון גבוה ושייך לההוא פלוגת' ואשתמיטתי' הירושלמי הזה ושו"ר שבמכ"ה אשתמטתי' נמי ש"ס ערוך מנחות דף פ"ב במתפיס שלמים על מעות מע"ש דמפרש הש"ס דתלוי בפלוגתא אי מע"ש מ"ג ע"ש דמבואר למ"ד מע"ש מ"ג ה"ה מעות מע"ש וכן מבואר בר"מ פ"ג ממע"ש הט"ז עי"ש] והר"מ ה' מע"ש פוסק דמע"ש מ"ג ואיך פסק דחייבת בבכורה אך באמת הר"מ לשיטתו דבגמ' דידן מבואר דמצה ולולב של מע"ש לר"מ אינו יוצא בה ופטור' מן החלה דה"ל מ"ג והר"מ ה' ביכורים לענין חלה פוסק דחייבת בחלה וכן בהחו"מ פוסק דיי"ח מצה וכן בה' לולב פוסק שאדם יי"ח אתרוג ועיין כסף משנה הלכות ביכורים מיישב ד' הר"מ ובלחם משנה ה' חו"מ ופ"ה מאישות וכבר האריכו כל האחרוני' ואין כאן מקומו להאריך על כל פנים הר"מ לשיטתו אזיל וע"ש באורך. וע"ש עוד שפלפל דמד' הירו' נראה שם אף דמע"ש ממון הדיוט וחייבת בבכורה מכל מקום אין מקריבין הבכור ע"ג המזבח כי מבריחין האימורין מאכילתו ומע"ש ניתן לאכילה וא"ד להא דלוקחין שלמים ממעות מע"ש ע"ש בירושלמי והר"מ סתם הדברים וע"ש שכ' דבאמת אם לקח בהמה מעוברת ממעות מע"ש דקדושת מע"ש חלה על הולד ג"כ דהוי ממון הדיוט וקדוש בקדוש' בכורה אם כן אין מקריבין האימורים דלא ניתן מע"ש אלא לאכילה וכן אם קנה בהמה ממע"ש ונתעברה אצלו מזכר שקנה ג"כ ממע"ש אם כן הולד הוא מע"ש ג"כ אבל אם קנה פרה ממעות מע"ש ונתעברה אצלו מזכר של חולין אם כן אצל הוולד הו"ל זוז"ג דהזכר הוא חולין הוא גורם ג"כ לוולד אם כן גורם חולין ומע"ש וזוז"ג שרי כמבואר בתמורה ור"מ פ"ג מהא"מ אם כן אין על הוולד קדושת מע"ש ומותר להקריב האימורין ואע"ג דזוז"ג מדין ביטול הוא ובכ"מ פ"ה מה' נדרים מבואר דדשיל"מ כמו דל"ב ה"נ ל"א זוז"ג ער"נ בע"ז ומע"ש הו"ל דשיל"מ מכל מקום כתב דזה ל"ה דשיל"מ שימתין עד שיפול בו מום ע"כ בטל שפיר אם כן בנתעבר' אצלו מזכר חולין מותר להקריב האימורין והר"מ שכתב הלוקח בהמה וכו' סתם משמע שנתעבר' אצלו מזכר חולין ע"כ סתם הד' וע"ש עוד באורך. עוד מבואר בר"מ שם דהלוקח בהמה מפירות שביעית ה"ז פטור' מן הבכור' שהרי נאמר לאכלה ולא לסחורה ואם תהי' חייבת בבכורה ה"ז משתכר וד"ז מבואר בבכורות די"ב ע"ב דר"ח אמר דבהמת שביעית פטורה מן הבכור' דלאכלה א"ר ולא לשריפה כ"ה הגירסא לפנינו ואם יהי' חייבת בבכורה ישרפו האימורין לגבוה ומקשה שם הש"ס מחלה ע"ש ולזה השיג הראב"ד על הר"מ שכ' לאכלה ולא לסחורה דבש"ס מבואר הטעם דלאכלה ולא לשרפ' ועיין כסף משנה שלהר"מ הי' לו גירסא לאכלה ולא לסחורה ומאי דמקשה הש"ס דלאכלה ולא לשרפה היינו כי היכי דדרשינן לאכלה ולא לסחורה ה"נ דרשינן לאכלה ולא לשריפה ע"ש הקושיא מחלה עיין בלחם משנה שכתב כן ועיין במהריט"א הנ"ל שפלפל דסברת הר"מ דל"ש לאכלה ולא לשריפה אם נתעברה אח"כ מטעם זוז"ג אם כן אין על הולד קדושת שביעית אבל מחמת סחורה האיסור שמשתכר באם ע"ש ולענ"ד סברת הר"מ דאדרבא לפי גירסתינו אינו מובן כיון דעיקר הטעם דפטור מבכורה מחמת הקטרת האימורין דאל"כ למה סובר ר"ח דפטורה מן הבכורה למה יפטר מן הבכורה לגמרי הל"ל דלא יקריב הבכור אבל משהי ליה עד שיפול בו מום וכן מצינו בכור ח"ל דמגזירת הכתוב דאין מקדישין אותו מכל מקום קדושת בכור עליו עד שיפול בו מום וינתן לכהן רק דאין מקריבין למזבח וכן בירושלמי גבי מע"ש שסובר שם חד תנא דאין מקריבין אותו למזבח ומכל מקום כל קדושת בכור' עליו וינתן לכהן ואסור בגו"ע אם כן אמאי סובר ר"ח דפטורה מן הבכורה מבואר דאין בו דין בכורה כלל אבל לגירסת הר"מ ניחא דאדרבא בבכור בע"מ מותר סחורה כמבואר בכ"מ ע"כ פטרה הכתוב לגמרי אבל לגירסתינו וכן גירסת הראב"ד צ"ע מאד למה פטורה מבכורה הל"ל רק לא יקריבנו למזבח אבל כל קדושת בכור עליו אבל לגירסת הר"מ ניחא מאד וצ"ע וע' ס' הנ"ל שהאריך מאד. ועבכ"מ ה' ביכורים וה' חו"מ דהר"מ סובר כי האי תנא בסוכה דעיקר תלוי בהיתר אכילה אבל דין ממון לא בעינן ע"כ יי"ח אתרוג במע"ש אם כן לכאורה בכור שנולד מבהמה טרפה שנטרפה אחר העיבור יהי' פטור מבכורה כיון דאין האם ראוי לאכילה ל"ה בקרך או כל מקנך דל"ה שלו כיון שאין בו היתר אכילה ע' סוכה ל"ה אע"כ כמ"ש דכאן לא בעינן כלל שלו רק עכו"ם והקדש ילפינן מקראי אבל לא בעינן לכם שיהא היתר אכילה ולא מצינו שבכור שנולד מטרפה לא יהיה קדוש בבכור' אע"כ כמ"ש אם כן בהמת הפקר נמי חייבת דלא בעינן לכם רק הקדש ועכו"ם אתמעטו כנלע"ד ברור ויש לפלפל בענין מע"ש בפסחים וכ"מ ואין כאן מקומו ומ"ש הרהמ"ח באיזה ענין נפטר' עפ"ד מה' בכורות ובטויו"ד ואין להאריך בדיני' המבוארי' בש"ע:

יב

ובכור ס'. עיין ר"מ פ"ה דאין מקריבין אותו מס' חולין בעזרה רק ירעה עד שיפול בו מום ויאכל לבעליו דמספק א"צ ליתנו לכהן דהמע"ה ואם תפסו כהן דעת הר"מ דאין מוציאין מידו והראשונים חולקים והד' עתיקין. ונראה כיון דס' בכור אין ראוי להקרבה אם כן הט"מ בו אסור מדרבנן ולא מן התורה ע' בע"ז והארכנו לעיל ולקמן פ' אמור כיון דל"ח להקרבה ועמ"ל פ"ד האריך שם לענין ס' בכור דלא שייך ס' דרבנן לענין אם הוטל בו מום דנולד הס' בדאורית' אם כן בהוטל בו מום דאסור רק משום קנסא ל"ש סד"ר ולקולא ולענ"ד בס' בכור ל"ש ס' מן התורה לחומרא לענין הט"מ דעכ"פ כיון דל"ח להקרבה אפילו אם הוא באמת בכור ודאי אין איסור תורה כמו קדשים בזה"ז לרבא בע"ז וגם הר"מ מודה במידי דל"ח להקרבה כמש"ל אם כן ס' בכור תמיד הוא רק איסור דרבנן להטיל בו מום ואם הטיל בו מום ל"ש כל שתיעבתי לך ומכל מקום דברי המ"ל נכונים א"צ להאריך רק הדין הוא דין אמת כמ"ש דאין חשש דאורייתא כלל בס' בכור כיון דל"ח להקרבה ודו"ק אבל לענין גיזה ועבודה ושאר קדושות בכור הכל אסור מספק עיין ביו"ד:

יג

וענין יוצא דופן מבואר בפ"ב דיוצא דופן אין בו קדושה כלל וגם הבא אחריו אינו בכור ואם יצא מיעוט הראשון דרך דופן ואח"ז יצא רובו דרך רחם דעת הר"מ פ"ד דלא נתקדש דלמפרע הוא קדוש ותחלה ע"י דופן ודעת הרא"ש והטור דפסקו מכאן ולהבא הוא קדוש עס"י שי"ט וביו"ד:

יד

טומטום וכו'. דעת הר"מ פ"ב כאן דטומטום בין מטיל מים במקום זכרות בין מטיל מים במקום נקבות ספק הוא וה"ל ס' בכור ול"ה מום אלא ימתין עד שיפול מום וע"ש בכ"מ ולחם משנה תמהו עליו דבש"ס בכורות מוכח דמטיל מים במקום זכרות הו"ל ודאי זכר אם כן הוא בכור ודאי וינתן לכהן וכן ס"ל לראשונים ע' טור סי' ש"ט וב"ה א"מ. ואנדרוגינוס פוסק הר"מ כאן דאינו קדוש כלל ונגזז ונעבד וזה הוא בש"ס למאן דס"ל ברי' בפ"ע אבל דעת הר"מ בעצמו כ"פ דאנדרוגינוס ס' הוא אם כן ה"ל להיות ס' בכור עלח"מ פ"ה האריך בזה ודעת כ"פ דאנדרוגינוס זכר ודאי הוא ועיין כאן ברא"ש ורמב"ן והוא ענין ארוך ובעזה"י פלפלתי כ"פ בחיבורי זה מענינים אלו ואבאר אי"ה בקונטרס מיוחד ואם אבא להאריך בכל פרט ופרט צריך חיבור מיוחד ולא באתי אלא לעורר. והנה תמורת בכור מבואר במשנה תמורה דף כ"א דנאכל במומו לבעלים והיינו לכהן דבעלים דבכור הוא כהן וכ"כ הר"ם פ"ג דתמורה וכן פי' הרע"ב שם במשנה וחידוש שבתוס' זבחים דע"ה ע"ב ד"ה בכור כ' באמצע הדיבור ואי לענין דלא בעי למיתבי' לכהן הא בהדיא תנן בתמורה דנאכל במומו לבעלים כו' ע"ש מבואר שסוברי' דנאכל לבעלים ישראל ותמוה על האחרונים שלא העירו שתוס' פליגי על הר"ם בזה:

טו

בא"י וכו' מקיש בכור למעשר וכו'. נמשך אחר דברי הר"מ לפי גירסא הישנה שהי' לפני הראשונים הראב"ד והרמב"ן בפ"א דמצוה זו אינה נוהגת בח"ל ובר"מ מבואר דהרי הוא כחולין והשיגו עליו הראב"ד והרמב"ן ע"ש בכ"מ שכתב דכולם נזדמן להם גי' מוטעת בר"מ והגירסא הנכונה דמצות בכור בהמה טהורה נוהג בארץ ובח"ל ואין מביאין בכור בהמה טהורה בח"ל שנאמר ואכלת וכו' דאיתקש למעשר וכו' אלא יאכל במומו וכו'. ובאמת צ"ע על הרהמ"ח דנמשך אחר גי' הישנה ולא הביא שום השגה עליו ובאמת הרמב"ן השיג עליו מכמה מקומות בש"ס על כל פנים הו"ל להרהמ"ח להביא דעת הרמב"ן כדרכו בחיבור זה. אך באמת נ' דלגי' הרהמ"ח שהי' לו בר"מ שאינו נוהג אלא בא"י ומדרבנן אף בח"ל לא כגירסת הראשונים שהיה להם בר"מ דבח"ל הוא חולין גמור כמ"ש כאן להדיא אם כן כל הקושי' שהקשה הרמב"ן פ"ה מכמה אמוראים בביצה וחולין ומר"מ בר רחל דכל הנהו ראו בכורות ור"מ ב"ר הוי מקני וכו' לאפקועי מבכורה וכל הנהו אמוראי היו וש"מ דבכור נוהג בבבל ל"ק להרהמ"ח דמדרבנן נוהג בח"ל ומודה הר"מ ונותן לכהן ג"כ דכל דתיקון רבנן. אך מן התורה אינו נוהג כלל בשום קדושה אבל מדרבנן נוהג כל קדושת בכור ואם הביא לבהמ"ק אין מקריבין כיון דמה"ת חולין גמורים הוא אבל נאכל במומו וינתן לכהן כד' הרמב"ן דנהיגי למיתב לכהן ול"ק כלל ע"ש וע' מצוה שצ"ג כתב הרהמ"ח דבכור בח"ל הוי חולין היינו מן התורה ליקרב וסמך אמ"ש כאן דמדרבנן נוהג כנלע"ד. והנה כתבתי לקמן ומובא ג"כ במצוה זו כיון דאיתקש בכור למעשר לענין ח"ל הן שאין מקריבין להרמב"ן או לשיטת הרהמ"ח דאינו קדוש מן התורה כלל ה"ה האידנא בא"י ואפילו בזמן בית שני בימי עזרא כיון דלשיטת הר"מ מעשר דגן אינו נוהג מן התורה בא"י וגם בימי עזרא גם בכור אינו נוהג לכל חד כדאית ליה או לענין הקרבה או לענין קדושת בכורה ומ"ש הרהמ"ח כאן דנוהג בא"י בכל זמן ולקמן פ' קרח נראה דס"ל כדעת הר"מ לענין מעשרות כוונתו כאן בכ"ז היינו שאינו תלוי בזמן המקדש רק אם הארץ קדושה לענין מצוה הנוהגת אף דאין בהמ"ק מכל מקום נוהג בכור ג"כ אף דאינו יכול להקריבה מכל מקום קדושת בכור עליו אבל בזמן שאין ארץ ישראל בקדושתה ה"ל לענין זה כחוצה לארץ אף בזמן בית המקדש כנלע"ד ברור:

טז

ובנקבות ובזכרים וכו'. ה"ה בהמת חרש שוטה וקטן ודאי ג"כ נוהג מצוה זו כי נתקדש ממילא אף דזאת המצוה להקדיש בפה חרש שוטה וקטן פטורי' דלאו בני מצוה נינהו אבל מה שהוא ממילא נוהג גם אצלם וז"פ. ובע"כ שחייבים במצות כאשה אם יש להם בהמה בגוונא דלית בגווה רשות לאדון חייב בבכורה כמו בהמת אשה ופשוט. והנה הבאתי לעיל דבכור בין תם ובין בע"מ נאכל בתוך שנה והאחרונים כתב דלהר"מ הוא דאורייתא אפילו בע"מ ומבואר בר"ה דבכור תם מונין שנה מיום שנראה להרצאה דאז ראוי להקריב ולאכול ובכור בע"מ אם כלו לו חדשיו מונין לו מיום שנולד כי אז ראוי לאכילה תיכף ביום הלידה ואם א"י אז מונין מיום הח' אף דהוי דרבנן לשיטת התוס' דאזלינן ב"ר דאינם נפלים מכל מקום כיון דמדרבנן א"ר לא קרינן שנה וכו' תאכלנו ומונין לו מיום שראוי לאכילה עפר"ת להגאון מוהר"ז מרגליות אם כן נלע"ד כיון דחזינן דהתורה הקפידה על השנה מיום שראוי לאכילה או בתם שראוי להרצאה או בבע"מ מיום שראוי לאכילה י"ל דבר חדש דבשלמא בכור תם מונין מיום שראוי להרצאה ניחא דביום זה מותר להקריבו ולאכלו ואפילו בזמן שאין בהמ"ק קיים דא"ר להרצאה ול"ח לאכילה ביום הח' מכל מקום באמת ראוי להרצאה רק דבר אחר גרם שא"ר להקריבו כמו מי שנאנס וא"י להקריב מכל מקום על כל פנים ראוי להרצאה ובפרט אם נאמר דגם בזמן שאין בהמ"ק יכולין להקריב קרבנות דק"ר קדשה לע"ל כדעת הר"מ כמו שהארכנו לעיל והתורה צוותה להקריב קרבן אם הוא בכור אם כן ראוי להרצאה אם כן אם נפל בו מום תוך שנה צריך לאכלו תוך שנה מיום הח' דהיה ראוי להרצאה עפ"י ציווי התורה אף שבעוה"ר אין לנו מקדש מכל מקום אין החסרון בבכור רק שאין לנו מקדש אבל הוא ראוי להרצאה וכ"ז בכור בא"י אבל בכור בח"ל לשיטת הראשונים דהתורה גזרה דאינו נקרב בבהמ"ק רק דיש לו קדושת בכור וצריך שימתין עד שיפול בו מום אם כן היאך שייך לומר שאם נולד תם שמונין מיום שראוי להרצאה דאז חזי לאכילה דבאמת בכור כזה א"ר להרצאה כלל וגזירת הכתוב דא"ר להרצאה רק לאכול במום וליתן לכהן ואם יפול בו מום גזרה התורה דנאכל בתוך שנה אם כן השנה מתחלת מיום שנולד המום דאז ראוי לאכילה והיאך שייך לומר דמתחיל השנה מיום הרצאה כיון דגזירת הכתוב הוא דא"ר להרצאה כלל וזמן התורה מיום שנראה לאכילה דאם א"ר עד יום הח' מתחיל מיום הח' ובע"מ אם כלו חדשיו ראוי לאכילה תיכף או בלא כלו ראוי לאכילה ביום הח' מתחיל אז השנה אם כן בכור בח"ל דאינו ראוי להרצאה בהיותו תם אם כן בנפל בו מום אז מתחיל זמן האכילה ומונין שנה מיום שנפל בו המום או אם נולד במומו בכלו חדשיו מונין תיכף או ביום הח' בא"י דאז ראוי לאכילה אבל בנולד תם דא"ר כ"ז שהוא תם אפילו כמה שנים מן התורה שימנו לו מזמן הראוי להרצאה כיון דגזירת הכתוב דא"ר להרצאה כלל אפילו בזמן המקדש רק גזירת הכתוב שיאכל במומו אם כן כיון דהתורה גזרה דנאכל תוך שנה היינו שנה מיום שראוי לאכילה כמו בע"מ דתיכף משנולד מונין לו ובכור תם אין מונין משנולד כיון דא"ר רק ביום הח' דראוי אז מונין אם כן בכור בח"ל דא"ר רק במום אם כן למה ימנו קודם שראוי וא"ד לזמן שאין מקדש דעכ"פ הבכור ראוי להרצאה רק דהוא אנוס דאין לנו מקדש אבל בח"ל גזירת הכתוב דא"ר להרצאה כלל בשום פעם למה נמנה מיום הח' ולא כשנולד דאז א"ר הא גם ביום הח' א"ר. ע"כ נלע"ד דאין מונין רק מיום שנולד בו מום דוק בשכלך כי אין הקולמוס יכול להטעים יותר דחילוק גדול בזה"ז דאין החסרון בגוף הבכור דמהרה יבנה בה"מ וראוי להרצאה או שמקריבין אעפ"י שאין ב"ה אבל במקום דהחסרון בגוף הבכור דגזירת הכתוב שלא יעלה לרצון רק נאכל במומו בתוך שנה אם כן השנה מתחלת מיום שנפל בו המום והא דמבואר בבכורות כ"א דבכור בזה"ז נולד לו מום תוך שנתו א"ר לקיימו רק שנה ולאחר שנתו שוחטין אותו מיד היינו דוקא בכור בא"י בזה"ז דראוי להרצאה בזמן המקדש אבל בכור בח"ל כיון דא"ר להרצאה בשום פעם למה ימנו מיום הרצאה ראוי למנות מיום המום כמ"ש. והנה הר"מ פ"א מביא ג"כ ד"ז דבכור בזה"ז אם נפל בו מום אסור להשהותו ע"ש בהי"ד. ובאמת לפמש"ל לדעת הר"מ אפילו א"י האידנא דינו כח"ל לענין בכור כיון דאינו נוהג מעשר דגן מן התורה אם כן אף אם יבנה בה"מ ב"ב בכור זה א"ר להרצאה אם כן למה ימנו השנה מהלידה או מהרצאה הו"ל למנות השנה מיום המום אפילו שנים או שלשה שנים מיום הלידה כמ"ש ואפ"ל דבא"י הוא מדרבנן למנות מיום הרצאה גזירה אטו זמן המקדש ב"ב דאז יתקדש א"י ויהי' העשה מזמן הרצאה דיהיה ראוי לקרבן אבל בח"ל למה נגזור ואפילו אם נאמר דגם בח"ל גזרינן ותיקון רבנן כעין דאוריית' לחלק רק בין תם ובין בע"מ. על כל פנים נראה דבכור בחוץ לארץ אין איסור דאוריית' וא"ע בעשה עד מלאת שנה מיום שנפל בו המום וכן בכור בא"י בזה"ז לשיטת הר"מ דא"ר להרצאה א"ע בעשה רק הוא דרבנן ומובאים דינים אלו בש"ע ולא חילקו בזה נראה דהאידנא ג"כ דינא הכי אפילו בח"ל אבל על כל פנים נ"ל דא"ע באיסור עשה אם נולד תם עד יום שנפל המום ומכל מקום ירא אנכי להקל באיסור עשה רק תורה היא ולעורר באתי. וז"פ מה שמבואר בגמר' ע"ש בתוס' דאם נולד תם מונין לו מיום הרצאה אף אם אח"כ נעשה בע"מ רק אם נולד בע"מ מונין לו מיום הלידה בכלו חדשיו ה"ה אם נולד תם וקודם יום הח' נפל בו מום כגון ביום ג' או ד' מונין לו מיום שנפל בו המום דמ"ל מיום א' אם נולד במום או ביום הג' או הד' כיון דאז תיכף ראוי לאכילה מונין לו שנה מיום שראוי לאכילה רק אם נולד בו מום אחר ח' ימים אז מונין להחמיר מיום הח' כיון דעכ"פ אז הי' ג"כ ראוי לאכילה כי הי' ראוי להרצאה אבל בנולד תם וקודם שמונה נולד בו מום בודאי הוא להחמיר כיון דתיכף ראוי לאכילה וז"פ. ועש"ך סי' ש"ו וכ' כאן פחות מטפה מים הגדול ובאתי בקצרה להאיר עיני המעיין. ולד' הרהמ"ח דבכור בח"ל אף לענין קדושת בכור הוא רק דרבנן אם כן לענין דינא כל דתיקון רבנן כעין דאוריית' תיקנו ויש חילוק בין תם לבע"מ ומונין משעת הרצאה מתם והכל מדרבנן. אך לדעת הראשונים נראה ג"כ דד"ז למנות מיום הרצאה הוא רק דרבנן. והנה מצוה זו להקדיש בפה ולאכול בתוך שנה ודאי כופין ע"ז עד שת"נ ככל מ"ע שבתורה ולענין אם צריך לבזבז ממון ואם עבר לענין תשובה הכל ביארתי לעיל בחיבורי ע"ש הכלל מצות הללו ככל מ"ע שבתורה וז"פ. ודע דקדושת בכור הוא משיצא רובו אבל קודם לזה אין בו קדושה במעי אמו ע"כ מותר להט"מ קודם שיצא לאויר העולם בזה"ז וכן להקנות לנכרי ונפטרה מן הבכורה כי נתקדש מרחם ולא קודם עש"ס ור"מ ולקמן פ' בחוקותי ופ' קרח נאריך בזה. גם נראה פשוט דהא דמצוה להקדיש בכור בפה ל"ד תיכף שנולד אלא המצוה היא כ"ז שהבכור קיים ואם לא הקדיש תיכף יקדיש אח"כ כי אין בגמרא ובר"מ דהמצוה יהיה דוקא מיד ולא אחר זמן וא"כ אם נולד לקטן בכור דאין בהקדשו כלום ודאי מצוה עליו להקדישו משיגדיל ואם נולד לקטן שהוא מופלא סמוך לאיש והקדישו בפה דלענין כה"ת מופלא סמוך לאיש הקדישו הקדש מן התורה לדעת הסוברים מופלא סל"א מדאוריית' אני מסופק אם מחויב אח"כ להקדישו כשיגדיל אם נאמר כיון דכבר הקדיש אותו והקדישו הקדש מאי מוסיף עוד להקדיש הפעם כיון שכבר נתקדש א"ד כיון דבאמת מ"ע זו להקדיש בפה אין מוסיף שום דבר לענין הקדש כי בלאו הכי מאליו מתקדש אם כן הוא רק גזירת הכתוב דמצוה על הבעלים אם כן אע"ג דהקדישו בהיותו מופלא כיון דאז אינו חייב במצות כלל אם כן חייב עתה במצוה זו כי לכה"ת לאו בר מצות הוא אפילו מופלא ואי דהוא קדוש ע"י קדושת פיו מאז ז"א דע"י קדושת פיו ג"כ לא נתוסף כלל שום קדושה דמאליו קדוש אם כן הוא רק מצוה וגזירת מלך הוא ואז בקטנותו א"ח במצות אם כן צריך לקיים מצוה זו בגדלותו ולהקדישו בפה עוד הפעם ואינו נפטר במצוה שעשה אז כמבואר בר"ה דאם נשתפה חייב עוד לאכול מצה וער"מ לענין קטן שהגדיל בין שני פסחים ובכ"מ וט"א ולעיל בחיבורינו וא"ד זל"ז דוק ותשכח דיש לחלק ובדיני מופלא סל"א עיין ר"מ פי"א מה' נדרים. עוד ארשום לך קצת דינים מדיני המצוה שינתן לכהן הן תם והכהן מקריב אותו והן בע"מ ינתן לכהן והכהן אוכל והוא מתנות כהונה. וער"מ פ"א מביכורי' דצריך ליתן לכהן ולא לכהנת ע"ש הטעם כיון דצריך להקריבו. ועמ"ל כ' שדעת הר"מ דאפילו בע"מ ג"כ דוקא לכהן ולא לכהנת. וכ"כ הרא"ש והטור סי' ש"ו ולפי זה אם בת כהן יש לה בכור צריכה ג"כ ליתן לכהן אפילו אם הבכור בע"מ כי גם נשים מחויבות במצו' זו. וצריך ליתן לכהן איש ואם כהן טמטום יש לו בכור א"צ ליתן לכהן מס' ואם תפסו כהן תלוי בשיטות דתקפו כהן ועי' יו"ד סי' ס"א במתנות כהונה. וכהן אנדרוגינוס תלוי בשיטות אלו אם הוא ודאי זכר או חצי זכר כדעת הראב"ד אם כן א"צ ליתנו בוודאי ולשיטות רוב הראשונים דהוא ספק אם כן מס' א"צ ליתנו ואי תפס כהן תלוי בשיטות הנ"ל. ונותן אפילו לכהן בע"מ כי במת"כ דא"צ להקריבו בע"מ ותם שוה אך לחלל אין נותנים כי לאו כהן הוא עיו"ד סי' ס"א. ולענין אם רוצה ליתן לכהן חרש שוטה וקטן עח"מ סי' רמ"ג בס' קצה"ח מה שהביא בשם הפר"ח ופלפל בזה דלכאורה זוכה הכהן קטן דדעת אחרת מקנה אותו ומבואר ביבמות דחרש שוטה וקטן אין חולקין להם תרומה על הגורן אבל משגרין לבתיהם ומזה הביא הפר"ח ראי' דזוכה בכל מת"כ מטעם ד"א מקנה קטן זוכה. וע"ש בקצוה"ח הקשה ע"ז דהא חו"ש אין זוכים אפילו בד"א מקנה כמבואר שם בח"מ אם כן אמאי נותנים להם תרומה ועוד כיון דטוה"נ אינו ממון ל"ה ד"א מקנה כמבואר במרדכי פ"ק דב"מ ע"כ כתב הוא טעם כיון דהתורה זכתה לכהנים המתנות הו"ל כירושה ובשכר פעולה חלף עבודתם כמ"ש תוס' סנהדרין פ' בן סורר. ועוד כתב כיון דנתינה בע"כ שמה נתינה לפטור מחיובו כמבואר ברשב"א אם כן נפטר הנותן מחיובו אפילו בלא דעת הכהן ומפלפל בזה בענין סמיכת דעת גבי מת"כ והעניני' עמוקים מאד ובאתי רק להזכיר. ואם נתן לכהן טומטום מספק לא יצא דלמא הוא אשה ואם מוציאין מידו אין כאן מקומו להאריך. ואם נתן לכהן אנדרוגינוס תלוי בשיטות אם נאמר דודאי זכר יצאו הבעלים ידי נתינה ואי אמרינן דיש לו חלק זכרות והוא ח"ז ג"כ הבעלים יוצאין כיון דעכ"פ זכר הוא ואי אמרינן דהוא ס' לא יצאו הבעלים מספק. ואם א' חצי כהן וחצי ישראל וכבר ציירנו בח"ז כ"פ כגון שבא על ח"ש וחב"ח והוליד ממנה בת דהבת מצד חלק שפחה הולד אחר האם וחציו שפחה ומצד הב"ח הבת אחר האב והיא ישראלית ומותרת אפילו לכהן דגיורת שאבי' מישראל מותרת לכהן ע' אה"ע סי' ד' וסי' ז' ואח"כ בא כהן על הבת והוליד בן מצד חלק השפחה הולד הוא עבד ומצד חלק הב"ח הוולד אזל בתר אביו והוא כהן אם כן אם יש לו בכור וכגון ששחררו רבו חלק העבדות אם כן הוא חצי ישראל דהיינו גר וחצי כהן אם כן אם יש לו בכור תם בודאי הוא אינו מקריבו מצד חלק זרות שיש לו וגם אינו אוכל מחמת חלק הזרות אבל אם יש לו בכור בע"מ בודאי א"צ ליתן לכהן אחר כי הוא חצי כהן והחצי חלק זרות ג"כ מותר לאכול בכור בע"מ אם כן א"צ ליתנו וגם ישראל יכול ליתן לו כי הוא כהן גמור החצי שלו ומ"ל חצי ומ"ל כולה בודאי יצא ישראל ידי נתינה ובענינים אלו כתבתי לקמן כ"פ. והנה בהמת הקדש בין בד"ה ובין [ק"מ] שקדם מום קבוע להקדשה כ"ז שלא נפדה פטורה מהבכור'. וקדשים שקדם הקדשם את מומם אפילו נפדה פטורה מהבכור' כמבואר בחולין ובבכורות פ"ב ור"מ כאן פ"א ופ"ה וע"ש בבכורות דקדושת דמים פירש"י דילפינן דאיתקש לצבי ואיל כמבואר בגמ' בקדם הקדשן את מומן ע"ש והתוס' הקשו עליו אם כן אפילו נפדו יהיו פטורין ע"כ כתבו דמעטינן מבישראל ע"ש. ולכאורה אפ"ל דיתחייב בבכורה מטעם הואיל ובעי מיתשל עליו אך עתו"ס סוגיא דכיצד מפרישין דל"א בהקדש הואיל וערש"י שם ובשער המלך גבי מצה של מע"ש האריך ומביא הרבה ראשונים דל"א גבי הקדש הואיל ואי בעי מיתשל כיון דא"ר עכשיו לשום אדם ע"ש באורך אך לתי' הר"י בסוגי' דכיצד מפרישין דדוקא בבא ליד גזבר או כיון דנתחמץ שוב לא יפדנו אם כן צ"ע כאן בהקדש ב"ה אם לא בא לידי גיזבר למה לא מיקרי בישראל כיון דאמרינן הואיל ולמה לא יתחייב בבכורה וצ"ע והד' ארוכים באי בעי מיתשל ואין כאן מקומו. וז"פ דכמו דשותפות עכו"ם ואפילו כ"ש פוטרת מבכורה עפ"א דבכורות ה"ה שותפות הקדש בד"ה או מזבח פוטרת ג"כ ודין שותפות הקדש איך משכחת עיין ר"מ פ"ה מה' ערכין דבעינן כל בכור עש"ס. ועיין במשנה ספ"א דפרה דכל הקרבנות אף דכשרים להקריב מיום הח' מכל מקום לכתחלה אין מקריבין אותו עד שיהי' בן שלשים יום חוץ מבכור ומעשר ופסח דמקריבין אותו לכתחלה ביום הח' ע' ד"ז בר"מ פ"א מה' מעה"ק ע"ש. ולכאורה מש"ל דקשה למה ל"א הואיל אפ"ל כמו דחזינן בהמת ארנונא פ"ק דפסחים אע"ג דמצי מסלק לי' בזוזי פטורה מן הבכורה לשיטת הרי"ף והרא"ש ול"א הואיל אי בעי מסלק לי'. אך אין ראי' דמחוסר ממונא ל"א הואיל ער"נ פסחים בנכרי שהלוה ובפרט אי אמרינן כשיטת הסוברים אי מצי מסלק לי' חייבת בבכורה אפשר דהוא מטעם הואיל. וצ"ע דאף דל"א הואיל מכל מקום אם באמת מיתשל עלה בודאי הו"ל חולין למפרע וחייב בבכור' אם נולד בכור אז הי' פטור כיון דהי' קדוש ואח"כ אם מיתשל עלה וה"ל חולין למפרע חל עליו קדושת בכורה וא"ד לבהמת ארנונא אי אמרינן שפטור מבכורה אף שסילק להעכו"ם דשם הו"ל כאילו קנה אותו עתה אבל בשעת הלידה היתה יד עכו"ם באמצע אבל כאן אגלאי מלתא למפרע שהי' חולין כי בשאלה עוקר ההקדש למפרע כידוע וז"פ. ואם נתן הבהמה לעכו"ם במתנה ע"מ להחזיר וילדה בכור ודאי פטור דמתנה עמ"ל הוא מתנה גמורה רק בחמץ משום חומרא דחמץ עאו"ח סי' תמ"ח וכן להיפך אם העכו"ם נתן לישראל עמ"ל חייבת וכן קה"ג לזמן או הקדש לזמן ע' נדרים סוגי' דבר פדא בכ"ז יש לחקור. אך לא באתי כאן לבאר הדינים רק להעיר. ואם בהמה שנגמר דינה לסקיל' וילדה בכור אם נאמר כהתוספתא דבהמת הפקר פטורה מן הבכורה אם כן כיון דבהמה אסור' בהנאה הו"ל הפקר כמבואר בכריתות שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם זכה וכן חמץ חידוש הוא דעשאו הכתוב וכו' אם כן כאן פטורה מן הבכורה. אך דעת הריטב"א דאה"נ יש להם בעלים. וכבר הבאתי בחיבורי זה כ"פ אם כן אינו הפקר וחייב בבכורה אף להתוספתא אך אפשר כיון דל"ל בה היתר אכיל' ל"ח שלו והארכתי בענינים אלו בח"ז כ"פ. ועקצוה"ח סי' ת"ה כתב דאה"נ אית ליה בעלים רק דאינו ברשותו אבל בהוזמו עדיו דבאמת למפרע מותר בהנאה הוי לי' הפקר. אך באה"נ ל"ש הפקר דאין אדם מפקיר דבר שאינו ברשותו אם כן בכה"ג בהוזמו עדיו הו"ל הפקר וילדה בכור תלוי לפי התוספתא פטורה מבכור' ולפמ"ש דנראה דעת הפוסקים דהפקר חייבת בבכורה אם כן ה"נ חייבת עיין לעיל. ואם נאמר דבהמת הפקר הבכור קדוש אם הוא תם צ"ע אם ישראל זכה בו אם מצוה עליו ליתנו להקריבו ולעבור על ב"ת בג' רגלים או בשנה כמש"ל דאפשר דלא יוכל לזכות בה כלל כמבואר בד"מ דבכור תם דעומד להקרבה א"י למכור עפ"א ובפרט למ"ש דמת"כ מ"ג הוא ע' ב"ק אם כן ל"ש לזכות בו כי הוא מ"ג ואינו הפקר. ואפשר אם נאמר דבכור טוה"נ לבעלים ע"ל אפשר דיכול לזכות הטוה"נ מהפקר וגם זה צ"ע אם טוה"נ יכול לזכות דטוה"נ אינו ממון אפילו בירושה עח"מ וגם אם הוא בכור בע"מ אף דממון כהן הוא מכל מקום כ"ז שלא בא ליד כהן ל"ה ממון בעלים ול"ש לומר שיוכל לזכות מן הפקר וגם בכור תם בזה"ז צריך קצת עיון וכ"ז יש לחקור ולפלפל וצריך קונטרס מיוחד ואין כאן מקומו ולענין טוה"נ עשאג"א ה' חו"מ ומק"ח תל"א דיני בדיקה וביטול ואין כאן מקומו: