מנחת חינוך/יז
א
עריכהשלא יאכל וכו'. דינים אלו ע' פסחים ויבמות פ' הערל ור"מ פ"ט מהק"פ ולעיל מצוה ב' ולקמן מצוה רפ"ב ומשם תלמוד לכאן והם נשנו ראשונה אך אכתוב קצת בקיצור ומחודשים בעזה"י הנה הרהמ"ח כ' דלאו זה הוא גם כן בערל שמתו אחיו מחמת מילה וכן הכסף משנה כאן ובה' תרומות פ"ז לענין ערל עצמו סתם וכתב דערל אסור לאכול נראה דבכ"ע אף שמתו אחיו מחמת מילה דא"צ למול וה"ה כ"ה דאיכ' סכנה למול מכל מקום עובר בלאו הן בפסח הן בתרומה והוא שיטת רש"י ר"פ הערל והתוס' הסכימו עמו וע' זבחים ט"ז וד' כ"ב ותוס' שם וחגיגה ד' ע"ב וגם הרשב"א בחידושיו הסכים לזה אבל התוס' זבחים וחגיגה מביאים דעת ר"ת דדוק' אי הוא מתירא למול אבל במתו אחיו מחמת מילה דאינו רשאי למול או באיזה ענין שאינו רשאי למול מחמת סכנה רשאי לאכול פסח ותרומה ואין לו דין ערל ע"ש ושם כתבתי דאף לדעת ר"ת דוקא אם לא יצא לשעה הראוי למול כגון שמתו אחיו מכל מקום או חלה קודם יום שמיני אבל אם הי' שעה שראוי למול ואח"ז חלה ודאי גם ר"ת מודה דאינו אוכל והבאתי ראי' לזה דאל"ה אם כן כל כהן ערל יאכל תרומה בלילה לדעת ר"ת כי בלילה אין זמן למול ולדחוק ולחלק בין שהוא אינו ראוי כגון שהוא חולה ובין שהז"ג כגון בלילה אין סברא לחלק ע"ש ובפרט למה נשווי פלוגת' רחוקה בין רש"י לר"ת אלא נ' דוק' בלא הגיע עוד שעה שראוי למול אבל אם יצא בשעה הראוי למול ואח"כ חלה מודה ר"ת דאסור בפסח ובתרומה וכן לשיטת רש"י לענין מילת זכריו ועבדיו כמש"ל בעזה"י. והנה טומטום מבואר בש"ס להדי' שם ביבמות דאינו אוכל בתרומה משום ספק ערל וכ"פ הר"מ בתרומות שם וכן לענין קדשים פ"י מה' מעה"ק ובודאי אין לוקין דהוא רק ס' וכאן נמי אף דאינו מבואר בר"מ מכל מקום הוא פשוט לדעתו וסמך עמ"ש שם וע"ל הקשיתי על המאור בשבת דחיישינן לנולד מהול דהוי מיעוט' אם כן כיון דנולד כשהוא מהול אוכל ע"ש בש"ס אם כן טומטום אמאי אינו אוכל נימא סמוך מיעוט' דנולד מהול למחצה נקבות וה"ל רובא דמותרים לאכול הן תרומה והן פסח ומה שפלפלתי בזה שייך לכאן ג"כ וכן מאי דין טומטום שביציו מבחוץ דלאביי שם ביבמות הוי ודאי ערל והר"מ ה' תרומות השמיט זה וע"ש בכ"מ ולחם משנה ומ"ל ותלי"ת פלפלתי בזה ע"ש דברים נפלאים בעזה"י. והנה מבואר שם ביבמות ופסק הר"מ פ"ז מה' תרומות דמשוך צריך שימול מדרבנן ואסור לאכול בתרומ' מד"ס נראה דכאן ודאי עושה הפסח דלא העמידו דבריהם במקום כרת ע' פסחים צ"ב דערל הזאה ואיזמל העמידו דבריה' והרב' ד"ס חשיב שם דלא העמידו דבריהם וערל מבואר שם דהיינו עכו"ם שמל ע"ש וער"מ פ"ו מהק"פ דנ"ט לזה למה העמידו דבריה' ע"ש אם כן כאן כיון דהוי רק מדרבנן ול"ש הטעם הנ"ל בודאי לא העמידו דבריה' במקום כרת ומקריב הפסח ואוכל כנלע"ד פשוט. ואם נולד מהול ונמשכה ערלתו עט"ז ה' מילה נסתפק דאפשר דצריך למול מן התורה ועמ"ש שם ב"ה ושייך גם לכאן וגם הר"מ ה' תרומות סובר דנולד מהול אוכל בתרומה וע"ש שתמהתי ע"ד כיון דהר"מ עצמו פסק בה' מילה דנולד מהול צריך להטיף ממנו ד"ב אם כן הוי ס' ערלה כבושה ולמה יאכל וגם בנחתכה ערלה וצריך הטד"ב או שנימולו קודם זמנם בלא ניטוף ד"ב מה דינם לענין תרומה וה"ה כאן וא"צ לכפול. ואנדרוגינוס ואם אינו מהול להר"מ דהוי ס' נקבה אם כן אין לוקין ויש סוברין דהוי ודאי זכר ע"ל מצוה א' הבאתי השיטות בזה אם כן לוקין אם לא נימול והנה לכאורה כיון דכתיב כל ערל לא יאכל לפ"מ שפסקינן כר"א כ"מ דכתיב לא יאכל ל"ת וכו' איסור הנאה במשמע אם כן אבה"נ ואם קידש בחלקו אשה מבני החבורה תלוי בס' של המ"ל אם מקודשת כיון דלדידי' אסור בהנא' לאו קידושין נינהו ולשיטת התוס' דקדשים קלים חלק הבעלים הוי ממון בעלים והובא לעיל אך כאן הוא אה"נ אך הי' יכול הש"ס למצוא נ"מ בין חזקי' ור"א בפסחים דמקשה שם הש"ס ע"ל במצות הקודמות מ"ש בזה בעזה"י. והנה לענין אכילת כזית וכא"פ וח"ש אסור מן התורה וחייבים על הנאת גרון הכל כמו כל הלאוין של מאכל איסור והדינים ע"ל מצות גה"נ וכ"ד וגם לענין אם אכל שלכד"א כשאר לאוין שבתורה. ואינו מבואר זמן הלאו נראה דנוהג תמיד הן בע"פ והן לאחר שנותר איסור הזה לא פקע רק בנא ומבושל מבואר להדי' בר"מ מהש"ס דאינו חייב רק בליל ט"ו אבל לאוין אחרים שאינו מבואר נוהג תמיד וז"פ. ונרא' דה"ה אם אכל ערל מהפסח קודם זריקת דמים ג"כ חייב עיין ר"מ פי"א מה' מעה"ק דאין לנו שום מיעוט שלא יהי' חייב קודם זריקת דמים וחייב משום שני לאוין ובזה י"ל ק' התו' שם בחגיגה לר"ע ל"ל ערל גבי פסח תפ"ל הא מרבה ערל כטמא ע"ש וביבמות ולפמ"ש ל"ק דזו הל' רווחת בכ"מ דדבר שיש לו מתירים כגון זריקת הדם אינו חייב עד שיקרבו מתירין אם כן אם מחמת הריבוי דערל כטמא א"ח קודם זריקה אבל כיון דכתבה התורה לאו בפ"ע אם כן חייב משום ערלה אף קודם זריקה וה"ה לכל הקדשים דילפינן מפסח וע"ש במעילה דטומאה ילפינן מקרא א"ח קודם זריקה ע"ש אבל על ערל' חייב. וע"ש בר"מ הפסה"מ כ' דחייב אפילו אם אכל איסורין בטומא' וכן פסח שלא נצלה וכו' והיא מהש"ס דזבחים ופשוט לענין ערלה נמי ושם היתה הסבר' דלא לחייב כיון דאינו ניתר לטהורי' כמו קודם זריקה ומכל מקום חייב אבל כאן דאפילו קודם זריקה חייב מכ"ש דחייב על הדברי' הללו וע' מנחות כ"ה ופשוט לענ"ד. עוד מבואר בר"מ שם דעל קדשי עכו"ם אינו חייב משום פיגול ונותר וטמא ועיין כסף משנה נתן טעם למה פסק כר"מ בזבחי' מ"ה וע"ש בש"ס דילפינן דבקדשים כתיב מקדשי בני ישראל. והנה הא דערל אסור לאכול כל הקדשים אינו לאו בפ"ע רק נכלל באזהרה זו דפסח עיין ר"מ פ"י ממעה"ק ועפי"ט מה' סנהדרין ובסוגי' דהערל אם כן מיושב נמי ק' התו' דאי לא כתיב כל ערל רק דמרבינן כטמא לא הי' חייב על קדשי עכו"ם ומלאו זה חייב על קדשי עכו"ם ג"כ דלא מצינו שיאמר תנא דלא מחייב וא"כ אפשר ר"ע סובר ג"כ כר"ש על טומאה א"ח בקדשי עכו"ם ע"כ צריך קרא לערל בפ"ע לקדשי' וחייבים על קדשי עכו"ם ג"כ. וכמו דאינו ראוי לאכילה כן נמי אינו עושה פסח ואם עשה ל"י דהכלל בפסח שצריך שיהי' ראוי לאכילה בלא חסרון מעשה ע' פ' תמיד נשחט בסוגי' שם לענין ערלה ופשוט. וכשם שמילת עצמו מעכבו מן הפסח כך מילת זכריו ועבדיו מעכבתו מן העשיי' ומן האכיל' כמבואר בתורה המול וכו' ואז יקרב לעשותו וכן ומלתה אז יאכל וכו' ע' יבמות שם דילפינן דמילת הן זכריו הן עבדיו מעכבים מן העשי' ומן האכילה ואם שחט הפסח והי' לו ערלים פסול ול"י עיין ר"מ פ"ט ה"ה ומילת זכריו ועבדיו דמעכבים כ"ע מודים דאם א"י למולו אינו מעכב כמבואר להדיה בש"ס דמשכחת לה זכרים שלא עכבו העשי' ויעכבו האכיל' דאי נולדו אחר העשיה בלאו הכי אינה מעכבת דערל' שלא בזמנה א"מ אלא כגון שחלצתו חמה בין עשי' לאכילה דהיינו דכלו לי' זיי"ן מעל"ע או דכאיב לי' עינא ונתפח ויש עוד הרבה אוקימתות והר"מ פ"ט הביא קצת אוקימתות על כל פנים מבואר להדי' דאם א"ר למול א"מ העשי' וגם האכיל' והטעם מבואר שם בגמ' דכתיב המול לו והאי לאו בר מהילא דלא כתיב כאן ערל רק דצריך למולו וכ"ה דלאו בר מהילא א"מ ועמש"ל דהא דא"מ אם א"י למול דוק' אם לא יצא לזמן שהוא ראוי כגון דחלה תוך ח' ימים או שהיו אביו ואמו חבושין קודם שהיה לו ח' ימים אבל אם הי' לו שעה אחת שהי' ראוי למול אף דאח"כ חלה או איזה סיבה שא"י למול בודאי מעכב וה"ר כמו דמעכב אכילת הפסח אף דלילה וגם יום טוב ודאי אין זמן מילה וגם אם חל ע"פ בשבת לא מצינו שיהא חילוק שלא יעכבו מילת זכריו ועבדיו כיון דבשבת א"ר למול ולחלק בין אם א"ר למול מחמת חולה א"מ אבל מחמת הזמן שא"ר יהי' מעכב ע"כ מעכב בלילה זה אין סבר' ומה"ת לחלק כיון דלשון התורה המול לו אם כן כ"מ דא"ר למול מן התורה שיעכב אע"כ דוק' בלא הגיע הזמן בשום פעם אם כן אין עליו אשם ע"כ לא מנעתו התורה וא"מ אבל אם הי' ראוי פ"א ועבר ולא מל אותו ודאי מעכב תמיד אף שבשעת עשי' ואכיל' א"ר וכל האוקימתות בש"ס היינו שלא הי' ראוי בשום פעם א"מ ומה דמבואר דשלמו לי' זיי"ן ימים בין העשיה לאכילה או כגון דנתפח היינו בעוד יום דראוי עתה למול קודם הערב אבל אם א"ר למול אלא בליל' כגון ששלמו לו בלילה ז' ימים וכדומה מהאוקימתות המבוארים רשאי לאכול ג"כ כמו דבשעת עשי' הי' רשאי לעשות דלא הי' ראוי למול שלא הי' בריא וכיו"ב ה"ה עתה בלילה א"ר למול מחמת לילה או יום טוב אם כן ל"י לשעה הראוי למול אם כן א"מ ואין חילוק אם הזמן גמרא או א"ר בעצמו וה"ה לענין העשי'. הכלל הי' ראוי למול ביום השמיני שעה א' אף אם חלה אח"כ כמה שנים מעכבת מלעשות הפסח ומלאכול רק אם ל"י בשום זמן לשעה הראוי כגון שחלה קודם ח' ימים ונמשך אז בודאי אין מעכב לא האכילה ולא העשי' ותדע עוד כמו דלדעת ר"ת שסובר דערלת עצמו באונס ג"כ אינה מעכב לענין פסח ותרומה וקדשים אין סבר' כלל לומר אם הכהן לא מל בזמנו או אפילו בגדלותו ואח"ז חלה שא"י למול יהי' רשאי לאכול בתו"ק אע"כ דוק' במתו אחיו דל"ה ראוי למול מעולם אבל אם הי' איזה זמן ראוי להמול ודאי אסור אח"כ בתו"ק ה"נ לשיטת רה"פ שחולקי' על ר"ת בערלת עצמו על כל פנים במילת זכריו ועבדיו כ"ע מודים דבאונס א"מ כמבואר להדי' בש"ס שהבאנו ג"כ הדין כן דדוק' אם הי' האונס ולא הגיע זמן המילה אבל אם שעה אחת היה ראוי למול ואח"ז הוא אונס שא"ר למול בודאי מעכבת. היוצא לנו לדינ' נ"ל בעזה"י ברור לענין מילת זכרי' ועבדים אם א"ר למול הן מחמת גופם או מחמת הזמן שהוא לילה או שיו"ט בכ"ע שא"ר למול לא קרינן בהו המול וכו' ומלתה ואינה מעכבת את הבעלים הן לעשיית הפסח והן לאכילה רק אם לא יצאו לזמן הראוי למול בשום פעם אבל אם פ"א יצאו לשעה הראוי למול ואח"כ א"י להמול בין אם יש ריעותא בגופם או מחמת הזמן בכ"ע מעכבים את הבעלים בין מהעשי' ובין מהאכילה ע"כ אם ראויים למול לאחר עשי' שעוד יום כיון דראויים למול מעכבת את האכילה אבל אם לא הבריאו אלא בליל ט"ו מכל מקום א"ר עתה מחמת ליל' או מחמת יום טוב מותרים לאכול כיון דא"ר מ"ל מחמת גופם או זמן בכ"ע לא קרינן בהו המול ומלתה ובאם הי' ראוי פ"א אף שעתה א"ר מכל מקום מעכבת עי' בסוגי' וד' נכונים אמתים. ועתו"ס שם ביבמות דבמדבר עשו ישראל פסחים דמילת זכרים ל"ה מעכבת כיון דל"ה יכולים למול כמבואר התם דלא נשבה להם רוח צפונית רק דלא עשאו כתיקונו ע"ש ובמהרש"א. ואם יש זכרים ועבדים שמלו ונמשכו ערלתן בודאי א"מ כמש"ל דלא העמידו דבריהם במקום כרת ואם נולדו מהולים אז אמרינן דצריך להטד"ב מחמת ס' ערלה כבושה ובודאי מעכבת העשי' והאכילה מחמת ספק. ולעניין גר כגון שנכנס לעבדות צריך מילה כמו גר ואף אם נימול בגיותו ע' במצות מילה ולקמן מצוה רפ"ב ועש"ע ובעה"מ ומלחמות שבת ויבמות ואין להאריך. ואם יש לו זכר טומטום עש"ס ור"מ דא"מ כיון דא"י למול ואם יש לו אנדרוגינוס להר"מ דפסק דספק זכר הוא ודאי מילתו מעכבת מס' ואפ"ל להר"מ דספיקא לחומרא רק מדרבנן אם כן א"מ דלא העמידו ד' והד' עתיקים. וז"ל הר"מ כאן כשם שמילת עצמו מעכבתו וכו' כך מילת בניו הקטנים ומילת כל עבדיו בין גדולים ובין קטנים מעכבת אותו והנה אצל בניו דקדק הר"מ לכתוב בניו הקטנים נראה דוק' בניו קטנים מעכבת אותו מפסח אבל לא בניו הגדולים וע"ל מצוה ב' הארכתי ואין הזמן מסכים להאריך בזה ובמש"ל ומכל מקום אכתוב בקיצור דנראה דוק' בניו הקטני' כיון שאב מחויב למול בניו הקטנים ע"כ מעכב אותו דשייך המול ולמה לא מל אותו ע"כ מעכב אבל בניו הגדולים אין מצוה על האב כמש"ל כיון דנתגדל נפקע מצות האב מעליו אם כן כיון דאין מצוה עליו ה"ל כאיש אחר ל"ש לומר דיעכב אותו ע"כ דוקא בניו הקטנים עמש"ל. והנה עבדים בין גדולים בין קטנים מכל מקום על הרב למולם הן יליד בית שנולדו אצלו והן מקנת כסף עיין ר"מ פ"א מה' מילה הם מעכבים העשי' וע' יבמות מ"ח דיש עבדים שמחויבים למולם ואם התנה שלא למול ע"ש דא"צ וערש"י ותוס' והרא"ש אם יכול למול העבד בע"כ וער"מ פ"א מה' מילה ופי"ד מה' א"ב ויו"ד סי' רס"ז והדינים עמוקים. הכלל נ"ל כ"ה דמצוה על הרב למולו לכל מר כדאית ליה מעכבת אותו מעשי' ומאכילה וכ"ה דאינו מחויב כגון שהתנה או פסקא למילתא ע"ש ברש"י ובתוס' וכיון דאין המצוה עליו א"מ דהאדון ג"כ כמו זר נחשב ולמה יעכב אותו: והנה דעת הר"מ דסובר דא"י למול ולהטביל עבד בע"כ ע"כ כרבנן שם ועבד איש כדשמואל דמפקיר עבדו א"צ גט שחרור ובאמת הר"מ סובר פ"ח מה' עבדים דמפקיר עבדו צריך ג"ש עייש"ש עמד בזה ולהאריך בענינים אלו צריך קונטרס מיוחד ואין כאן מקומו. עוד מבואר בר"מ דטבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבתו וד"ז מפי הקבלה שהטבילה לשפחות כמילה לעבדים וע' ראב"ד ובהגה"ה שם והוא מהתוספתא ומבואר בדבריו דגבי עבדים כ' דמילה מעכב וגבי השפחו' כתב שהטבילה מעכב וידוע ביבמות ובר"מ ה' עבדים דעבד הוא בכלל גר דאינו נכנס לכלל עבדות רק במילה וטבילה שיהי' נתחייב במצות כעבד ועיו"ד סי' קכ"ד מכל מקום א"מ הטבילה גבי עבדים אעפ"י שלא נכנס עדיין לכלל ישראל ואע"ג דמצוה עליו להטבילו לעבדות מכל מקום א"מ דלא מצינו בתורה דמצוה עליו להטבילו ע"ש בתוס' יבמות דעבד ערל אסור לקיימו מטעם דהקב"ה אמר לאברהם המול ימול וכו' אם כן טבילה לא מצינו אם כן לפ"ז למה יעכב הטבילה של שפחות עכצ"ל דגזירת הכתוב הוא כמבואר בר"מ וד"ז מהקבלה שטבילה לשפחות הוי כמילה לעבדים והיינו כמו מילה לעבדים שמוטל על האדון למול כ"ה טבילה לשפחות אע"ג דאין מוטל על האדון וטבילה לעבדים א"מ דאינו מבואר שיעכב רק טבילה לשפחות הוא גזה"כ. אבל אפילו מילה כ"ה שאינו מוטל על האדון נראה דאינו מעכב דכמו זר נחשב וכ"כ הר"מ אח"כ אבל קטן אין מילת עבדיו ולא טבילת שפחותיו מעכבין נקט גבי עבדים מילה וגבי שפחות טבילה נראה דגבי עבדים הטבילה א"מ ועכצ"ל שהוא גזה"כ. והנה אינו מבואר בר"מ אם אשה יש לה זכרים ועבדים שאינם נימולין אם מעכבתה מעשי' ואכילה והר"מ כ' בסמוך קטן וכו' אין מילת עבדיו מעכבת שנאמר עבד איש ועיין כסף משנה דהר"מ גורס במכילתא עבד איש להוציא עבד אשה וקטן ובאמת בר"מ אינו מבואר הדין דעבד אשה ועמ"ל דאדרבא מבואר בש"ס יבמות מ"ח עבד איש ולא עבד אשה בתמי' מבואר דבאשה מעכבת ע"ש וע"ל מצוה ב' כתבתי דאשה אף שאינה מצווה למול בנה דמבואר להדי' בש"ס דכתיב אותו ולא אותה מכל מקום במילת עבדים חייבת דאותו גבי בן כתיב אם כן נראה דמילת בנים הזכרים ודאי אין מעכבים אותה כיון דאין מוטל עלי' אבל מילת עבדים וטבילת שפחות כיון דמילת עבדים מוטל עלי' ג"כ מעכבת אותה ואפשר הר"מ מודה לזה מדלא כתב דעבד אשה א"מ ובפרט כיון דבגמ' דידן משמע כן ע"כ מעכבת אך מילת בני' הזכרים דודאי אין מוטל עליה נראה דא"מ אותה כמ"ש כל שאינו מוטל למה יעכב. והנה ביבמות שם ע"א ע"ב יש אוקמתות כגון שהיו אביו ואמו חבושים בבה"א ופירש"י דמצות מילה מוטלת עליהם וע"ש במהרש"א תמה על רש"י הא מבואר בש"ס להדיא דאין אשה מוזהרת למול בנה דאותו כתיב ותי' דמ"מ מעכבת אף שאינו מוטל עלי' כמו דמבואר עבד איש ולא עבד אשה ע"ש ולפמ"ש אין ראי' דאפשר באמת מוזהרת על העבדים אבל על הבנים אין סברא כלל אך ברש"י משמע כן אבל דעת הר"מ נ"ל כמ"ש כ"ה דאין מצוה עליו אין מעכבת ומה שמבואר כגון שהיו אביו ואמו חבושים אין קושיא דאפשר שיגרת לישנא אבל באמת עיקר העיכוב רק מי שמצווה עליו ועמש"ל מצוה ב' ומבואר עוד בר"מ דקטן אין מילת עבדיו מעכבתו מלהמנות על הפסח כמש"ל בשם הכסף משנה דהוא מהמכילתא ונראה אי לאו קרא הי' מעכבתו אף דקטן אין מוזהר על מילת עבדים דלאו בני מצות הוא מכל מקום נראה דבאמת קטן בן מצות רק דל"ש לומר דהתורה הזהירה אותו דלאו בן דעה הוא אבל באמת חייב במצות והא ראיה דאסור להאכיל לחרש שוטה וקטן איסור בידים וגם יש דעה בגמ' דקטן אוכל נבלות ב"ד מצווים להפרישו אם כן כמו דגדול מילת עבדיו מעכבת שאסור לאכול ה"ה קטן מילת עבדיו מעכבת דגדול אסור להאכילו אך התורה גילתה להדיא עבד איש ולא עבד קטן אם כן מותר להאכילו ומותר בעשיית הפסח כ"נ פשוט ולפי זה חרש ושוטה שהם בכלל איש עיין במשנה י"א פ"א דתרומות דחו"ש לא נתמעט מתי' איש ע"ש ברע"ב אם כן אם יש להם עבדים ערלים אסור להאכילם בידים כמו כל איסור שאסור להאכילם לחו"ש כנלע"ד פשוט. ואביא לך עוד ראיות דלדעת ר"ת דגם ערלת עצמו א"מ באונס עיין לעיל אם כן יהי' קטן ערל מותר לאכול בתרומה וקדשים דאינו מצווה למול עצמו כמו מי שמתו אחיו דאינו מצווה על המילה ומותר לאכול ה"נ קטן ובאמת בגמ' מבואר להדיא דע"כ לא קמיבעי בש"ס קטן ערל מהו לסוכו היינו קודם שמונת ימים דה"ל ערלה של"ב אבל לאחר שמונת ימים ודאי אסור להאכילו כמו כל איסורי תורה עמ"ל ה' מ"א אע"כ הקטן לכל עניני תורה הוא כגדול לענין שאחר אסור להאכילו רק הוא בעצמו כיון דהוא קטן ל"ש אצלו אזהרת התורה אם כן ה"נ אי לאו קרא ודאי הי' אסור להאכילו וגם אם הי' עושה היה פסול כמו גדול ואם הי' נתגדל קודם פ"ש והי' לו עבדים הי' נתחייב בפ"ש אבל עתה שהתורה פטרה אותו להדי' ה"ל כמו כל קטן דאם עשה פ"ר א"צ לעשות פ"ש כיון דנתגדל בינתיים עיין ר"מ וכמש"ל מצות אכילת הפסח. ואם נאמר שה לב"א לאו דאורייתא ודאי ניחא דאי לאו קרא הי' נמנה מן התורה ואם הו"ל עבדים ערלים לא היה נמנה כגדול וגילתה התורה דאין מעכב אצלו אבל אם נאמר שה לב"א דאורייתא אם כן מן התורה אין נמנה קטן על פסח כלל. אך באמת כ' תוס' פסחים פ"ח דמותר להאכיל לקטן וגם הר"נ נדרים כ' דל"ש אצלו שלא למנויו והבאתי דבריהם לעיל אם כן אי לאו קרא אם הי' לו עבדים ערלים ל"ש ס' התוס' והר"ן בודאי לא הי' רשאי לאכול אבל עתה רשאי לאכול וא"צ לכפול ע"ל. ולפמ"ש חו"ש דלא נתמעט מאיש אם כן אם יש לו ערלים הן בנים הן עבדים כי בהם שייך בנים ג"כ רק בקטן ל"ש בנים דקטן אינו מוליד אסור להאכילם בפסח דמילת זכרים ועבדים מעכבת כיון דאין לנו מיעוט ע"ז אם כן אסור לגדול להאכילם אעפ"י שאינם מוזהרים על מילת זכרים ועבדים מכל מקום באמת מוזהרים הם רק דל"ש אזהרה אבל אסור להאכילם כמ"ש והד' אמיתים ב"ה: והנה הבאתי לעיל סוגי' דיבמות דאמרינן התם רשב"א סובר עבד איש אתי לאורויי דעבד מלין אותו בע"כ ולרבנן דסברי דאין מלין אותו בע"כ דרשו להאי עבד איש כשמואל דמפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ ג"ש ושיטת רש"י והרא"ש אי מלין בע"כ לעבדות ע"ש בסוגי' ובתוס' הקשו לריב"ל דסובר בגיטין מפקיר עבדו צריך ג"ש ע"כ סובר דעבד איש היינו דמלין בע"כ והיאך סובר ר"י דמגלגלין עמו ימהלנו בע"כ ע"ש בסוגי' על כל פנים מוכח מסוגי' זו דמאן דסובר צריך ג"ש ע"כ האי עבד איש לדרשא אחריתי קאתי. וראיתי בחידושי רשב"א גיטין ל"ח ורמז לזה המגי' במ"ל כ' שם דשמואל סובר דמעבד איש נפ"ל דא"צ ג"ש ור"י ורב דסברי דצריך ג"ש דילפינן מאשה והאי עבד איש מוקמינן לענין פסח דעבד שיש רשות רבו עליו מילתו מעכבתו אבל אם אין רשות רבו עליו אין מעכבתו מלאכול הפסח אף דצריך ג"ש דהא גבי אכילת פסחים דרשינן זה ומביא ירושלמי ופירש שם בירושלמי בשעה שהוא עובד את רבו מעכבו מפסח ובשעה שאינו עובד את רבו אינו מעכב מלאכול הפסח ע"ש ותמי' לי דאיך מביא הירושלמי והוא סותר לש"ס דילן דל"ל לגמ' דידן לומר דרבנן סברי דאי אתה מל בע"כ מוקמינן לכדשמואל שלא כהלכת' דהא הלכתא כרב וכר"י דצריך ג"ש נימא דהפסוק צריך דמפקיר עבדו כיון שאין רשות אדון עליו מעכבו מפסח ול"ל לדחוק כשמואל שלא כהלכתא דא"צ ג"ש וגם בתוס' שהקשו דלריב"ל דסובר צריך ג"ש ע"כ סובר דעבד איש דמל אותו בע"כ ועיין בדבריהם מבואר ג"כ להדיא דמאן דאינו סובר כשמואל לא דריש האי דרשה לפסח דאינו מעכב אותו אעפ"י שצריך ג"ש גם ע' בסוגי' ותראה אם כן הירושלמי סותר גמ' דידן, ולגמר' דידן מבואר דאם צריך ג"ש הרי הוא עבד איש ומעכב את האדון ע"כ צריך לדרשא דרשב"א דס"ל דמלין אותו בע"כ. והנה פסקי הלכות בעצמם סותרים זא"ז דבאמת ה' כרבנן נגד רשב"א יחיד ורבי' ה' כרבים ורבנן דרשו עבד איש להא דשמואל דא"צ ג"ש ובאמת ה' כרב ור"י בגיטין דצריך ג"ש וער"מ ה' עבדים פ"ח פסק ג"כ דצריך ג"ש ועפי"ד מהא"ב ופ"ח מה' מלכים לענין יפ"ת וערא"ש ויו"ד ה' עבדים אם כן סתרי אהדדי. והנלע"ד דהר"מ סובר כהמכילת' והירושלמי דעבד איש להוצי' קטן כמו שפסק כאן או כדעת הירושלמי דאף דצריך ג"ש א"מ מלעשות הפסח ע"כ אף דפסק כרבנן מכל מקום א"צ לפסוק כשמואל כמו הירושלמי או המכילתא והר"מ פוסק כהמכילת' אם כן אין מוכח כשמואל דהפסוק צריך לזה. אך לכאורה ק' איך דוחה ש"ס שלנו מפני המכילת' ונראה דהי' קשה לר"מ ק' התוס' דריב"ל בעצמו ס"ל כרבנן דא"י למולו בע"כ ומכל מקום סובר דצריך ג"ש ולא ניחא ליה בתי' התוס' דהיא רק דרבנן ע"כ ס"ל דבאמת רבא הוא דס"ל הכי דלרבנן הפסוק דריש לדין דשמואל אבל ריב"ל סובר דהקרא הוא למעוטי עבד קטן כהמכילתא או כהירושלמי והר"מ סובר כהמכילת' ודין דירושלמי לא הביא ויבואר ב"ה בסמוך וכיון דריב"ל בגמרא ודאי סובר כדרשא דמכילתא או כהירושלמי ע"כ אין הלכה כרבא אף אם נאמר הלכה כבתראי מאביי ורבא והם ג"כ בכלל עיין מצוה הקודמת עוררנו בזה מכל מקו' אין כח לבתראי לחלוק על הברייתא דמכילתא ועל הירושלמי ובפרט גם בש"ס דילן דודאי הלכה כרבנן וגם הלכה כרב ור"י נגד שמואל ע"כ האי קרא לאיזה דרשה או כהמכילתא או כהירושלמי ע"כ פסק הר"מ כרבנן וכרב ור"י והדרשה מוקי כמו שמבואר במכילתא. והנה צל"ע בד"ז אם מעוכב ג"ש כגון הפקירו או ח"ע וחב"ח דהו"ל מעוכבים ג"ש ולהירושלמי אין מילתו מעכב את האדון אך הר"מ כאן מביא דעבד איש למעוטי עבד קטן כהמכילתא ודין מעוכב ג"ש ל"ה כאן וגם בה' מילה לא הביאו ובאמת צ"ע במעוכב ג"ש אי מוטל על הרב למולו ובגיטין מ"ב ע"ב איבעיא מעוכב ג"ש יש קנס לרבו דכתיב יתן לאדונו והאי לאו אדונו הוא א"ד כיון דמעוכב ג"ש ה"ל אדון ולא אפשיטא עיין ר"מ פ"ד מה"ח ומזיק ואח"ז מיבעי' המעוכב ג"ש אי אוכל בתרומה קנין כספו א"ר והאי לאו קנין כספו הוא א"ד כיון דמחוסר ג"ש ה"ל קנין כספו וג"כ לא אפשיטא עיין ר"מ פ"ט מה' תרומות ובתוס' שם דעתם דבהפקירו אוכל בתרומה והאי בעיא היא בח"ע וחב"ח ועי' מהרש"א ולקמן בחיבורינו ויש לפלפל ואין כאן מקומו. ודעת הר"מ שם דמעוכב ג"ש בכל אופן על כל פנים נהי דלא דרשינן עבד איש כהירו' על כל פנים כתי' בפ' מ"כ אם כן בש"ס הוא ספק אם הו"ל מ"כ אם כן מילת עבדיו שהם מעוכבים ג"ש מעכבים אותו מס' מפסח וגם גבי מילה כ' המול וכו' ומקנת כספך ג"כ ספק אם הו"ל מקנת כסף וחייב למולו א"ד כיון שאין לו רשות בו לא הוי מקנת כספו ולא ראיתי להר"מ שיביא דינים אלו. וגם צ"ע בש"ס למה מבעי' על תרומה והוא בפרשת אמור ולא מבעי' לענין מילה ולענין פסח ולהסתפק בזה אם נקראים מקנת כספו א"ל. ונ"מ אי מחויב למולו ואם מעכבו מלעשות הפסח על כל פנים י"ל לשיטת הר"מ ודאי מספק חייב למולו וגם מעכב אותו מפסח ולהתוס' דאוכל בתרומה הוא חייב למולו בודאי ומעכב אותו בודאי מפסח אך ח"ע וחב"ח גם לתוס' הוי ספק ונ"מ אם עבר ועשה בראשון שהי' לו עבדים מעוכבים ג"ש אם נאמר שבודאי מעכבים אם כן צריך לעשות פ"ש אבל אם נאמר כהר"מ שהוא ספק ומספק א"צ לעשות פ"ש עיין ר"מ פ"ב לענין יבלת ויש אריכות גדול אם מס' צריך לעשות פ"ש עלח"מ ובאחרונים ול"מ מי שיתעורר בדין מעוכב ג"ש בפסח ומילה ואין הזמן מסכים לברר ויבואר אי"ה במק"א. ואם הוליד מח"ש חב"ח והח"ש היה שלו אם כן הולד ח"ע שלו וחצי חלק ב"ח הוי בנו עאה"ע ובח"ז כ"פ שזה הח"ע וחב"ח הוא קטן דאז ל"ש ביטול פ"ו ואין כופין את רבו אם כן האדון מעוכב מלעשות הפסח הן מצד חב"ח שהוא בנו והוי מילת זכריו והן מצד חלק העבדות שמוטל עליו למולו אך אם הוא גדול אם כן מצד חלק הבן אינו מעוכב עיין ר"מ כאן דדוקא בניו הקטנים מעכבים וגם מצד חלק עבדות כיון דכופין את רבו הו"ל מעוכב ג"ש ותלוי במש"ל דהוי ספק עיין וא"צ להאריך. ואם יש לו זכר דנמשך ערלתו בין העשי' לאכילה וכ' לעיל דמשוך אינו אלא דרבנן וא"מ העשי' דלא העמידו חכמינו זכרונם לברכה דבריהם בפסח חוץ מג' דברים המבוארים בש"ס ור"מ ע"ש. אבל כאן דהוא לאחר העשי' אם כן אין כאן רק מ"ע דאכילה ואכילת פסח אינו מעכב אם כן ה"ל עשה גרידא וא"כ בשוא"ת עקרו חכמינו זכרונם לברכה כ"פ ודינו כמו תרומה וקדשים דאינו אוכל אם כן ה"נ. אך ז"א כיון דאם יש לו בשעת עשי' זכר משוך בודאי עושה הפסח ואוכל ג"כ דלא העמידו דבריהם וכו' ואם לא יאכל ממילא לא יעשה כי עיקר הפסח הוא לאכילה ע' פ' ת"נ ובר"מ אם כן בכה"ג דיש לו קודם עשיה עושה ואוכל אם כן כיון דחז"ל ל"ג על אכה"פ לענין משוך ל"ג כלל ול"ש לו' דאם נעשה לאחר העשי' שלא יאכל ובקודם העשי' יאכל ע"כ ל"ג בזה כלל כנלע"ד. והנה אם יש לו בין העשי' ובין האכילה זכרים שלא נימולו דאסור לאכול הפסח אם עבר ואכל אין לוקין דאין לאו מבואר בתורה אלא בערלת גופו אבל לא בערלת זכרי' וא"ע רק בעשה ומלתה אותו אז יאכל וכן בעשי' הוא רק עשה דהיינו לאו הבמ"ע. והנה לא חשבה הר"מ למ"ע בפ"ע עמ"ל פ"א מה' בהב"ח דמצוה פרטית נכלל במצוה כללית ע"ש אם כן ה"נ זה דין מדיני עשיית הפסח או אכילתו אך הל"ת דכל ערל נחשב בפ"ע דל"ת אינו בכלל עשה הכללית ע"ש במ"ל ולהר"מ בלאו הכי אינו חושב לאו הבמ"ע במנין. ע' ס' המצות להר"מ אך אפילו להרמב"ן מודה בזה כדברי המ"ל והבאתי לעיל ג"כ ע"ש. ואפ"ל דעל ידי מילת זכרים אין הפסח אסור בהנאה למי שיש לו זכרים או עבדים ערלים ונ"מ לקידושין כמ"ש כ"פ דוקא היכי דכתיב לא תאכל יש במשמע אה"נ לר"א אבל כאן דכתיב בלשון עשה ומלתה אותו אז יאכל אין בכלל לאו הזה איסור הנאה וע' תוס' פסחים כ"א ע"ב ד"ה כ"מ וכו'. והנה פשוט דדוקא על כזית עובר בעש' זו אבל פחמ"כ א"ע ודין ח"ש יש לו שאסור מן התורה ועפמ"ג יו"ד פתיחה לה' שחיטה וכאן ודאי בעינן כזית ע"ש ותבין. והנ"מ לענין אם אוכל כזית דג"כ אין לוקין דהוא רק לאו הבא מ"ע דאין לוקין ובין ח"ש שהוא אסור ג"כ מן התורה כתבתי כ"פ בחיבורי זה. ומצאתי כן בפרי מגדים דנ"מ לענין שבועה דאין חל על עשה ועל ח"ש חל כיון דאינו מפורש בתורה עתו"ס שבועות סוגי' דכולל ובמש"ל. ונראה ג"כ לענין הנאת גרון ושלכד"א שוה לכל איסורי מאכל שבתורה ולענין כא"פ הכל מבואר לעיל וא"צ לכפול. ולענין לבזבז ממונו שלא לעבור ביארתי לעיל דאפשר דוקא במצות עשה לעבור בשוא"ת א"צ לבזבז יותר מחומש אבל בלאו הבמ"ע לעבור בקו"ע אפשר דדינו כל"ת דכל הון בוז יבוזו לו עמש"ל. גם לענין תשובה אפשר דינו כעשה ואף אם דינו כל"ת מכל מקום לאו הנל"ע ג"כ עולה מכפרת אם כן כאן נמי. מכל מקום לענין תשובה לבד דמכפרת בעשה דלא זז משם עד שמוחלין צ"ע אם ג"כ בלאו הבמ"ע הדין ג"כ כן ואי"ה לקמן בדיני תשובה יבואר. והנה כל החייבי' במצות חייבים בעשה זו וטומטום חוץ שהוא אסור לאכול דאינו נימול ועובר מס' ה"ה אם היו עבדיו ערלים מעכבים אותו ועובר בעשה ודאי דגם האשה מעכבת מילת עבדי' כאשר הארכתי לעיל. ואנדרוגינוס הנימול דמותר לעשות ולאכול מכל מקום מילת עבדיו מעכבים אף מילת זכריו אי אמרינן אנדרוגינוס יכול להוליד כשיטת תוס' יבמות ע"ל מצוה א' אפ"ל דאסור בפסח רק מס' דלמא היא אשה אף שהוליד מכל מקום אינו מוציא מכלל אנדרוגינוס לשיטות אלו ונשים אפשר אין מילת בניהם מעכבת כיון דאינה חייבת למול בנה ודוק' עבדים דאפשר דגם אשה מצווה למול עבדים עמש"ל מצוה זו ומצות מילה ולעורר באתי. והנה כ' לעיל דקטן סובר הר"מ דמיעטה התורה בפירוש אם כן מותר להאכילו אם יש לו עבדים ערלים אך חו"ש אינם נתמעטו מכתוב הזה ע"כ הדין ככל איסורי תורה דאין ב"ד מצווים להפרישו אך אסור להאכילם בידים אם יש להם בנים או עבדים כנלע"ד ב"ה. ועיין מגן אברהם סי' רמ"ט וסי' שמ"ג יש סוברים דאיסור עשה מותר להאכיל בידים ודוקא איסור לאו אסור אפ"ל דלאו הבמ"ע הוי לאו לענין זה ויבואר לקמן ב"ה ואין כאן מקומו וצריך ביאור מיוחד לע"ד לברר וללבן. ואם יש לו זכר טומטום או עבד אין מעכב את הבעלים כיון דא"ר למול ע' יבמות ור"ם ואם יש לו אנדרוגינוס מעכב מס' שמא זכר הוא עד שימול אותו. ואפ"ל דגדול ערל שיאכל הפסח חוץ שעובר בל"ת דכל ערל וכו' נוסף לזה עובר על עשה ג"כ דומלתה כיון דמוטל על עצמו שימול לא גרע ממילת בניו ועבדיו דעובר בעשה ודעת ר' אליעזר במכילתא מובא בתוס' יבמות וברש"י בחומש דאין מילת העבד מעכב את האדון ודריש ומלתה וכו' היינו העבד ואע"ג דכתיב כל ערל מכל מקום כתבו התוספות גם כן לעבור בעשה ה"ה לדידן בערל עצמו עובר גם כן על עשה נוסף על ל"ת ויש נפקא מינה כמבואר כמה פעמים בח"ז. ואם א' קנה מחבירו עבד שאינו נימול בקנין אגב עח"מ סי' ר"ב ובב"ק או במשיכה דהוי ג"כ קנין דרבנן דעבד נקנה במשיכה אי מעכב את האדון מפסח זה תלוי אם ע"י דרבנן נעשה דאורייתא ע' אהע"ז כ"ח ולעיל בחיבורינו. אם כן אם נימא דמה"ת הוי של הקונה אם כן מעכב את הקונה ולא את המוכר ואם נימא דע"י קנין דרבנן לא נעשה שלו מן התורה ודאי אינו מעכב את הקונה דמה"ת אינו שלו וחז"ל לא העמידו דבריהם במקום פסח אך להמוכר כיון דהוי שלו מן התורה מעכב את המוכר אך אפ"ל דעכ"פ המוכר א"י להשתמש בו דמדרבנן אינו שלו על כל פנים לא הוי עבד איש לשיטת הירושלמי דגם מעוכב ג"ש אף דצריך ג"ש מכל מקום לא מיקרי עבד איש אם כן ה"נ הו"ל כמו הפקירו ויש עוד להאריך בזה ובכמה ענינים במצוה זו אך במצוה זו הפסקתי בין הפרקים כי עברו ימים שהי' יסורים של ביטול תורה השי"ת ינחמני וישמחני ויגמור עלי עוד לברר היטב ובדעה צלולה ורחבה אמן: והנה הש"ס מקשה עבד איש ולא עבד אשה ולכאורה כיון דהוי רק עשה כמ"ש אם כן הו"ל מ"ע שהז"ג אם כן אפשר דבאמת נשים לא מחייבי במצות עשה זו צ"ל דדוקא במצות עשה שהז"ג שהוא בקו"ע נשים פטורות כציצית ותפילין וכדומה אבל בלאו הבמ"ע נשים חייבות דהוי שוא"ת וסברא זו מוזכרת באחרונים אך אין מכאן ראי' כיון דנשים חייבות בעשיית פסח ובאכילה עש"ס וזה הוי דיני המצוה כמש"ל ול"ש לומר שפטורים כיון דחייבים בעשה הכוללת ג"כ חייבים בדיני המצוה כי זה הוי דיני המצוה ע"כ אין נחשבים במנין המצות כמש"ל וז"פ. ואם הי' לו זכר או עבד למול ועשה שליח למולו אם מותר לעשות פסח או לאכול מכח חזקה שע"ש ע' עירובין פ"ג אי חזקה שע"ש בדאורייתא או מסרו לב"ד שימולו הם ובב"ד כ"ע מודים שאין ב"ד מתעצלים ע"ש והדברים ארוכים ואין כאן מקומו. ולאו זה דערל וגם העשה דמילת זכריו ועבדיו נוהג ג"כ בפ"ש עש"ס ור"מ ספ"י הדברים שבין פ"ר לפ"ש אבל מצוה זו נוהג גם בפ"ש ועשאג"א פלפל בכמה דברים שכתבתי לעיל ואין ביכולתי לעיין מטעם הנ"ל והמעיין במש"ל מצות מילה ומצוה זו ולקמן פ' אמור ואלו הג' מצות יהי' לאחדים בידו תלי"ת ימצא הערות נכונות והשם יתברך יגמור עלי לשנות פ"ז בהרחבה:
ב
עריכהובו אינו אוכל וכו'. ז"ל הר"מ פ"ט ה"ח כל ערל וכו' אבל אוכל במצה ומרור וכן מותר להאכיל לגר תושב ושכיר עכ"ל דקדק בלשונו דערל חייב לאכול מצה ומרור דישראל הוא אבל גר תושב ושכיר דעכו"ם הוא מותר להאכילם עיין היטב תוס' יבמות ע"א ע"א ד"ה בו ופסחים כ"ח ע"ב תוס' ד"ה כל ערל וד' ק"ב תוד"ה כל בן נכר ואין כאן מקומו להאריך ומראה מקום אני לך. והנה מ"ש דהפשט הוא דמותר לאכול מצה ומרור צריך אני להתלמד דודאי מצה באמת חייב דאף על גב דאינו אוכל הפסח מכל מקום מצה לא תלי בפסח דמצה בזמן הזה אף על גב דליכא פסח מכל מקום היא דאורייתא דהלכה כרבא בפ' ע"פ וכן מבואר בר"מ פ"ו מה' חו"מ ה"א שכתב דחייב בכ"מ ובכ"ז ולא תלה אכילה זו בקרבן פסח אלא זו מצוה בפ"ע אבל מרור דמבואר בפ' ע"פ דמרור בזה"ז דרבנן וכן מבואר בר"מ פ"ז הי"ב וז"ל אכילת מרור אינה מצוה מן התורה בפ"ע אלא תלוי' היא באכילת הפסח שמ"ע אחת לאכול בשר הפסח על מצה ומרורים והיינו שהוא רק דין מצוה של פסח וכ"כ פ"ח מהק"פ ה"ב וז"ל אבל המרור בלא פסח אינו מצוה שנאמר וכו' אם כן לפ"ז כל שאינו אוכל הפסח כגון ערל או מילת זכריו ועבדיו או טמא ובדרך רחוקה כיון שאינו אוכל הפסח אין עליו מצוה כלל מן התורה לאכול מרור והר"מ סתם וכתב אבל אוכל במצה ומרור נראה דמרור ג"כ חייב כמו מצה וכן מבואר בברייתות פסחים כ"ט ופ' ע"פ ויבמות פ' הערל ולומר דהוא רק אשגרת לישנא והכוונה היא רק על מצה דבר זה צ"ע ולכאורה מסוגיא דפ' ע"פ נ' דטמא ושהי' בדרך רחוקה או ערל אפשר דאינו תלוי בפסח אם כן גם במרור חייב רק בזה"ז ס"ל דמרור מדרבנן אבל בזמן הבית אפשר אף דמי שאינו אוכל בפסח מכל מקום חייב במרור דהנה רבא ס"ל דמצה מן התורה דכתיב בערב תאכלו מצות דאהדרי' קרא וראב"י סובר דגם מצה בזה"ז דרבנן והא דאהדרי' קרא דצריך לטמא ושהיה בדרך רחוקה דאוכל ורבא ס"ל דלא גרע מערל אם כן חזינן דראב"י ס"ל דגם מצה האידנא מדרבנן מחמת הפסוק על מצות. ומכל מקום ס"ל דטמא ושהי' בד"ר וערל וב"נ יחייב במצה ומרור מפסוק זה דבו אם כן חזינן דחילוק יש בין זמן דליכא פסח כלל א"ח במצה לראב"י ובזמן דאיכא פסח ס"ל דמצה מדאורייתא אף שאינו אוכל פסח אף דתלוי זב"ז מצה בפסח מכל מקום דוקא בזמן דליכא פסח כלל אבל בזמן דאיכא פסח אף שהוא אינו רשאי לאכול חייב וכן רבא לא פליג עליו וסובר דקרא בערב ל"צ לזה דאפילו בלאו האי קרא היינו יודעים דטמא וכו' חייבים אך בזה"ז לא היינו יודעים ע"כ אהדרי' קרא ע"ש אם כן לרבא ג"כ נהי דס"ל מרור בזה"ז דרבנן מכל מקום דוקא בזה"ז דלא אהדרי' קרא אבל בזמן הבית ערל וב"נ כמו דלראב"י וכן לרבא אי לא אהדרי' קרא הוי מצה ג"כ דרבנן בזה"ז ומכל מקום סוברים דטמא והי' בדרך רחוקה בזמן הבית הי' חייב במצה אם כן מרור נמי נהי דלא אהדרי' קרא אם כן א"ח בזה"ז אבל בזמן הבית מקרא דבו מרור ג"כ חייב כמו מצה לראב"י וכן לרבא אי לא אהדרי' הוי מצה דרבנן דתלוי בפסח מפסוק דעל מצות ומכל מקום טמא וכו' חייבים מן התורה מפסוק דבו אם כן ה"נ לרבא דמרור לא אהדרי' קרא וכן לראב"י דאין לו פסוק על מצה בזה"ז ומכל מקום בזמן הבית טמא וכו' חייבי' ה"נ אם כן לדידן נמי נהי דהתורה אהדרי' קרא רק למצה ולמרור לא אהדרי' והוי דרבנן זה דוקא בזה"ז אבל בזמן הבית בכ"ע חייב מפסוק דבו וכו' אם כן האמת דבזמן הבית חייבים טמא ושהי' בד"ר אף בלא אכלו פסח ובזה"ז הוא דרבנן דלא אהדרי' קרא. ומכל מקום צ"ע דמל' הר"מ משמע דמרור הוא רק דין מדיני המצות אם כן כ"ה דאינו חייב בפסח א"ח במרור אם כן מגמרא משמע דאי מצה ג"כ רבנן אם כן ג"כ הוי דיני המצוה ומכל מקום חייב בזמן הבית ערל וטמא. ואפ"ל דבאמת לראב"י דסובר דפסוק זה אצטריך לטמא אם כן עכ"ל דגזירת הכתוב כך דבזמן הבית חייב ערל וטמא מפסוק דבו וא"כ ממילא במרור ג"כ חייב מפסוק דבו דמה"ת לחלק בין מצה למרור אבל לרבא דסובר דאהדרי' קרא למצה בזה"ז דכל אלו נלמדים מבו אם כן כיון דחזינן דהתורה חייבה במצה בכ"מ ולא במרור אם כן גם מפסוק בו אמרי' בו וכו' אבל במצה אוכל דמצה אינה תלוי בפסח דחזי' דג"כ בזה"ז חייב אם כן ילפינן מבו ג"כ רק מצה לחוד ומרור שם אשגיר' לשון הוא ואי לאו האי קרא לרבא אם כן באמת הי' מרבינן מצה ומרור דאין חילוק אבל השתא מרבינן רק מצה ואי דל"ל בערב וכו' ת"ל מבו דאל"ה קרא הוי מוקמינן דוקא בזמן המקדש וה"א דגזירת הכתוב הוא אבל השתא הוא רק מצה ע"ש בסוגיא. גם צ"ע דכאן מבואר כיון דכתיב על מצות ומרורים אם כן בזמן שאין פסח אין מצה ומרור אך רבא ס"ל דמצה אהדרי' קרא אבל מרור דרבנן דלא אהדרי' קרא וערש"י פסחים צ"א ע"ב דפסח מצה ומרור בראשון חובה מכאן ואילך רשות רש"א אנשים חובה ונשים רשות ופריך בגמ' אי ר"ש קאי אמצה וכי לית לי' לר"ש היקיש' דל"ת חמץ ונשים ישנן בב"ת חמץ ישנן בקום אכול מצה וכ' רש"י דל"ל דר"ש קאי אמרור דנשים רשות ז"א כיון דכתיב על מצות ומרורי' בהדי הדדי ואם חייבים במצה חייבים במרור ע"ש. ובאמת מה זה ראיה הא חזינן כאן דכתיב על מצות ומרורים ואהדרי' קרא למצה אמרי' דרק מצה אבל מרור לא אם כן גבי נשים נמי דלא חייבה התורה בהיקשא רק מצה ולא מרור ואפילו את"ל ולחלק מכל מקום האמת לר"ש כ"ה כיון דסובר דפסח בנשים רשות אם כן המרור ג"כ רשות דאם אינם רוצים לאכול פסח גם במרור אינם חייבי' כי מרור תלוי בפסח כמ"ש. והנה אפשר לומר דמה דכתב הר"מ דב"נ וערל אוכלי' במצה ומרור היינו דרשאים לאכול ול"ק לי' קו' התוס' וכי מצה קדושה אית בי' אבל באמת האידנא כיון דהתורה התירה הו"ל חיוב אך דוקא מצה ולא מרור כיון דאין אוכלים הפסח ובפרט כיון דכתיב גם תושב ושכיר ושם בודאי רק דרשאים דאינם מחויבים דהם עכו"ם גמורים וע"ש בתוס' ובכל מצוה זו לא באתי רק לעורר כי כתבתי בחפזי בלא עיון כמש"ל ואקוה שבעזה"י אשנה מצוה זו לברר וללבן הדברים: