מנחת חינוך/טז
א
עריכהשלא לשבור וכו'. דינים אלו עיין ר"מ פ"י מהק"פ ובש"ס ואינו מבואר שם אם אינו עובר עד ששובר לגמרי כגון ששובר לשנים או אפשר אם שיבר מקצת גם כן הו"ל שבירה ובחולין י"ז ע"ב מימרא מפורשת רשב"ל אמר שלש פגימות הם פגימת עצם בפסח ופגימת אוזן בבכור ופגימת מום בקדשים ופירש"י ד"ה פגימת עצם בפסח לעבור עליו בלאו דעצם לא תשברו בו. ור"ח מוסיף אף פגימת סכין ואמרינן דפגימות אלו הם כחגירת צפורן כפגימת המזבח. וער"מ פ"ז מהב"מ מביא זה לענין פגם בקדשים ובבכור דהם שוים ע' סוגיא שם וגם גבי מזבח פ"ג מה' בהב"ח. ולענין סכין של שחיטה בה' שחיטה וה' בהב"ח עפר"ח ותב"ש פלפלו בזה. על כל פנים ר"ח ג"כ אינו חולק ע"ז וא"כ אם עושה פגימה בעצם כדי חגירת צפורן עובר בלאו זה ובפחות מחגירת הצפורן א"ע. ותמיה לי מאד על שלא הביא הר"מ ד"ז כאן דבשבירה כחגירת צפורן עובר בלאו זה ופחות מזה א"ע וכיון דר"ל משמיענו ד"ז כאן ויש סברא לכאן ולכאן או יותר דוקא או אף בכ"ש ע"כ משמיענו ר"ל הדין אם כן אמאי ל"ה הר"מ זה ולא ראיתי שום חולק ופלא על נ"כ הר"מ שלא הרגישו בזה. על כל פנים הדין דין אמת דבעושה בעצם פגם כדי חגירת צפורן עובר בלאו זה ופחות מזה א"ע וצ"ע. ואכתוב הדינים בקיצור ד"ז דשבירת עצם אינו נוהג אלא בפסח שבא בטהרה אבל בפסח הבא בטומאה אף דנאכל כמבואר בפסחים מכל מקום אין בו דין ש"ע ובש"ס פ"ז דרשינן זה מבו בכשר ולא בפסול כיון דטומאה דחוי' בצבור ה"ל פסח פסול ע"ש ברש"י. וד' הר"מ צריך עיון גדול שכ' מפי השמועה למדו בו בטהור ולא בטמא ובאמת לא מצינו זה הלשון וגם לדברי ר' ירמיה סובר ר' דפסח הבא בטומאה כיון דראוי לאכילה עובר על לאו זה ואי מפי השמועה דטהור ולא טמא לא הי' פליג אלא הדרש הוא בכשר ולא בפסול ות"ק סובר דזה הוי פסול כיון דדחוי' בצבור ע"ש. אך באמת אין נ"מ לדינא לפי פסק הלכה דפסח הבא בטומאה א"ע וכבר ידוע דרכו של רבינו שאינו מדקדק להביא הלימוד בדיוק במקום שאין נ"מ לדינא. והנה במשנה ובר"מ מבואר דפסח שבא בטומאה אין לוקין וכן בברייתא מבואר שם דחייב על הכשר ואינו חייב על הפסול נ' לכאורה דאפשר דחיוב ליכא אבל איסורא איכא ואפשר אף איסור דאורייתא ובפרט במשנה מבואר אבל המותיר בטהור והשובר בטמא אין לוקין והמותיר בטהור עובר על ל"ת רק דאין לוקין מחמת לאו שאב"מ ע"ש. אם כן מדכלל שובר בטמא עם המותיר אפשר ג"כ דאין לוקין אבל איסורא איכא. אך באמת מן התורה יהי' בו איסור כיון דנתמעט בקרא אם כן גם איסור לית ביה וע"ל לענין עצם בכזית בשר ואפשר דאפילו איסור דרבנן לית ביה דגבי להניח גומרתא מבואר בש"ס דהוי איסורא דרבנן וכאן אינו מבואר כלל. אם כן נראה דאין שום איסור ודוקא פסח שבא בטומאה דהוא טמא מתחלה אבל בא בטהרה ונטמא אחר זריקה יש בו משום שבירת עצם כמבואר לקמן בה"י. ונוהג לאו זה תיכף משנשחט אפילו מבע"י וכן אפילו אחר כמה ימים כיון דהי' לו שעת הכושר ע"ש דף פ"ב דר"י סובר כן ור"ש סובר דנותר אין בו משום שבירת עצם כיון שנפסל אף דהיה לו שעת הכושר ופוסק הר"מ כר"י. וד"ז צ"ע נהי דהש"ס מוקי שם למשנה דעצמות כר"י היינו למידחי סייעתא לר"י ע"ש. אבל אינו ברור רק דאמרינן דל"ה סיוע ובפרט דאנן פסקינן דשימוש נותר מילתא הוא ע"ש ואח"כ מוקמי האמוראים דברייתא של עצמות קדשים כר"ש. אם כן אמאי הלכה כר"י. אך בדף פ"ד מבואר שם פלוגתא דרבנן ורבי דרבנן דרשו בכשר ולא בפסול ורבי סובר דראוי לאכילה ואר"י דהי' לו שעת הכושר ונפסל א"ב דרבנן סברי דיש בו משום שבירת עצם אם כן הלכה כרבים ע"כ פסק הר"מ כר"י כאן. אך שם מבואר דאביי אמר דכ"ע בהיה לו שעת הכושר ונפסל אין בו משום שבירת עצם. ועיין במבוא התלמוד דהרבה פוסקים סוברים דהלכה כאביי ורבא נגד רבה אף על פי שאין הלכה כתלמיד נגד הרב חדא אם לא נחלקו וסימנך פלוני אמר ולא אמר פלוני ע"ש ובפרט דהלכה כבתרא מאביי ורבא ואילך ע"ש. ועיין בתורת חסד כלל י"ג בקיאות גדול בכלל זה ואינו מביא מגמרא זו דאביי סובר דגם רבנן סברי דאין בו משום שבירת עצם ואף דהי' שעת הכושר וע"ש שמביא בקיאות הרבה בר"מ והר"מ כאן פוסק כר"י נגד אביי וגם מבואר שם דר"פ סובר ג"כ דכ"ע סוברים דאין בפסול משום ש"ע וגם ר"ש ברי' דר"י בר אידי סובר כן. אם כן צ"ע היטב מדוע פוסק הר"מ דיש בזה משום ש"ע וע"ל גבי עצם האלי' כתב הכסף משנה דפוסק כת"ק כיון דר"א סובר דת"ק סובר כן. ואין לומר כיון דמבואר שם דת"ק כארבעה וכו' ר"א היתה לו שעת הכושר והוא כר"י אם כן ר' סובר כן אבל ת"ק סובר דיש בו משום ש"ע. ז"א הא ת"כ גם כרנב"י לענין האלי' ורבי סובר כן ות"ק סובר דיש בו משום ש"ע ומכל מקום פסק הר"מ כר"א דלכ"ע אין בו. וא"כ ה"נ כיון דאביי סובר כן דלכ"ע אין בו ועיין ספרי' הנ"ל בקיאות גדול בענין אביי ורבא נגד רבותם ולא הרגישו בזה וצ"ע. והנה הר"מ לפי שיטתו כתב מפורש דכל שנפסל לאחר זריקה הן בטומאה או ביציאה או שאר פסולים כיון שהיתה להם שעה"כ יש בהם משום ש"ע וכן נא ומבושל, אבל כל שלא היתה להם שעה"כ כגון שנפסלו במחשבת שינוי הזמן ומקום כל שנפסל קודם זריקה ע' בגמרא הוי לא היתה שעה"כ ואין בהם משום ש"ע. וכ' הר"מ לפיכך כיון דאפילו לאחר כמה ימים בנותר שייך ש"ע שורפין עצמות הפסח מפני התקלה ועמ"ל האריך בזה ועפי"ט מה' פסה"מ בכ"מ ומ"ל ואין כאן מקומו. ואין חייב אלא על עצם שיש בו כזית בשר על העצם או בפנים כזית מוח. ומבואר שם בש"ס דרבינא סובר דבאין בו כזית בשר כ"ע מודים דל"ש ש"ע ובאמת ר"א סובר דפליגי באין בהם כזית בשר כלל וסוברים חכמים דיש בו משום ש"ע ורבינא ור"א הלכה כר"א כמבואר בשל"ה בקונטרס תורה שבע"פ בשם ס' הליכות עולם בכלל הלכה ע"ש. אם כן אמאי פסק הר"מ כרבינא וע"ש דמבואר פלוגתא דר"י ורשב"ל שאין בו כזית במקום זה ויש כזית במק"א וע"ש בתוד"ה איתמר דפליגי אליבא דרבי ובפלוגתא דרבינא ור"י קמיפלגי ור"י כר"א אם כן כיון דר"י ור"א בחדא שיטה קיימי דרבנן סברי דחייב משום ש"ע באין עליו כזית בשר אם כן אמאי לא פסק הר"מ כן. וצ"ל דהר"מ ס"ל דפליגי ר"י ורשב"ל אליבא דרבנן אם כן באין עליו כזית בשר אף ר"י מודה כרבינא ואי משום קו' התוס' ע' מהרש"א דאי אליבא דרבנן פליגי אם כן לר"ל במאי פליגי רבנן על רבי. אין קושיא כ"כ דאפשר דפליגי לדידיה באיזה חילוק המבוארים לעיל לכמה אמוראים ואין כאן מקומו להאריך בסוגית הש"ס. וע"ש בשל"ה לענין אביי ורבא נגד רבותם עמש"ל וצ"ע. ואם אין בהם כזית בשר או מוח אפילו איסורא ליכא ועמ"ל שכ' דלשון הר"מ אפשר לצדד שכ' אין חייבים באין בהם כזית אבל איסורא איכא דמוכח בפשיטות הסוגיא שמבואר אי אין בהם ל"ל שריפה ע"ש. והנה זה מוכח דאי אפשר לתרץ דברי הר"מ שכ' דשורפין מפני התקלה מיירי באין בהם מוח אך איסור יש דבאמת בגמ' מ' דא"צ שריפה כלל אבל אם נאמר תי' אחר על הר"מ אם כן גוף הדין דאין איסור אינו מבואר להדיא. אך באמת כבר כתבתי לעיל כיון דהתורה מיעטה מן התורה דיש איסור ואפילו איסור דרבנן דהי' מבאר כמו גומרת' ועוד ראיה ברורה מגמ' דשם דר"י הקשה לר"ל דסובר דאם אין במקום השבירה כזית בשר אין בו ש"ע מהא דתנן קולף עד שמגיע לפרק וכו' יקלוף ביה פורתא אם כן נראה דלרשב"ל אין איסור כלל באין במקום השבירה כזית דאל"ה לא קשה דיקלוף פורתא כיון דעכ"פ איסור יש אע"כ לרשב"ל אין איסור כלל. אם כן גם לדידן דאם אין כזית במקום השבירה חייב רק אם אין כזית כלל על העצם ה"נ אין איסור כלל מדרשב"ל נשמע לר"י דאם אין כזית אין איסור כלל וגם הבאתי לעיל בח"ז דיש דעות דוקא באיסורי שבת אמרינן פטור אבל אסור אבל לא בשאר איסורים ע"ש אם כן כאן נ' דאין איסור כלל וכן אם הי' על העצם כזית בשר או כזית מוח ועכשיו אין עליו בשר ג"כ אין בו משום ש"ע וכ"כ המ"ל ומוכח גם כן מהש"ס הנ"ל כמו לרשב"ל אף שהי' כזית במקום שבירה כיון שעכשיו אין עליו כזית במקום שבירה אין איסור ע"כ הק' הש"ס וניקלוף פורתא. אם כן לדידן ג"כ באין עליו כזית בשר עכשיו דאם היה תלוי במה שהי' מקודם לא הי' ק' כלל על רשב"ל ג"כ דיכול גם כן לתרץ כיון שהי' כבר יש בו אע"כ אין סברא כלל רק בעינן שיהא עתה לכל חד כדאית ליה לר"י כזית בשר על העצם ולר"ל במקום שבירה ואנן קי"ל כר"י בעינן עתה שיהא כזית בשר וז"פ. והנה איני מבין דמקשה שם לרשב"ל ל"ל דקולף עד שמגיע לפרק וחותך נקלוף בו פורתא ונתברי'. והנה מבואר שם ברש"י וברע"ב דקולף הבשר עד הפרק ובפרק יחתוך כי רשאי לפרק עצם דל"ה שבירה כמבואר בש"ס ור"מ פ"י. וא"כ ק"ל גם לר"י דסובר דאם יש כזית בשר על העצם אף דאין כזית במקום השבירה עובר אבל אם אין כזית בשר מודה ר"י כמ"ש אם כן גם לר"י מי ניחא ל"ל דיחתוך בפרק יקלוף הבשר לגמרי ולא יהי' בשר על העצם הן מבפנים הן מבחוץ וישבור העצם באמצע כיון דאין עליו עתה כזית בשר ול"ש תירוץ אביי משום פקע כיון דאין עליו בשר כלל וצריך לאוקמי בקולי' כרבינא ובקושיא שלא ידע הנך תירוצים קשה ג"כ לר"י. וז"ל הר"מ פ"ט ה"ב אבר שיצא מקצתו חותך וכו' וקולף וכו' ואם היה פסח שאסור לשבור בו עצם קולף עד הפרק ומפרק האבר שיצא מקצתו מן הפרק ומשליכו לחוץ עכ"ל. והנה מ"ש ברישא דגם בשאר קדשים קולף עלח"מ הניח בצ"ע ואין כאן מקומו. אבל מ"ש אחר זה דמפרק מן הפרק ולא כ' כלל דמיירי בקולי' דהיינו שיש בו מוח זה צ"ע דאם אין בו מוח אם כן כיון דקולף הבשר לגמרי ל"ל לפרק העצם ישבור בקופץ באמצע. והר"מ בע"כ מיירי באין בו מוח כיון דכ' משליכו לחוץ ואי יש בו מוח ונפסל ביוצא צריך שריפה כמבואר לעיל וא"כ ע"כ איירי באין בו מוח וא"כ ל"ל לפרק יקלוף הבשר לגמרי וישבור החצי שיצא ועתי"ט במשנה זו כ' ג"כ דהר"מ מיירי באין בו מוח מהוכחה זו שכתבנו שכ' דמשליכו לחוץ וע"ש שכ' דע"כ מוקי המשנה באין בו מוח לאפוקי מדרבינא דבאמת אפילו אין בו מוח צריך לפרק כיון דפסקינן כר"י אף דאין כזית בשר במקום השבר עובר ע"ש. ואיני מבין יקלוף לגמרי ובפרט שהוא קולף ויקלוף גם הבשר בחוץ ואח"ז למה לא ישבור כיון דאין עליו עתה כזית בשר אך מכל מקום על הר"מ לא קשה כיון דמבואר כן בש"ס דדוקא לר"ל מוקמינן שיש בו מוח אבל לר"י אפילו באין בו מוח אם כן כיון דהר"מ פוסק כר"י ע"כ פוסק אפילו אין בו מוח אך על הש"ס גופי' קשה ל"ל לפרוק יקלוף הבשר וישבור העצם. ומכל מקום בגמ' אפשר ליישב דעיקר קושית הש"ס ל"ל לפרק יקלוף הבשר וישאר הבשר בלי עצם נתברי' אם אין בו מוח לרשב"ל אבל לר"י ע"כ צריך לקלוף עד הפרק דאי לאו הרי יש בשר על העצם. וא"כ כיון דקולף אפשר דבאמת א"צ להשליך כל העצם דאינו מבואר להדיא זה במשנה דמשליך כל העצם. אבל הר"מ שכ' בפי' ד"ז דמשליך כל העצם דהיינו על ידי פירוק זה צ"ע יקלוף בלחוד וממילא רשאי לשבור העצם ולמה יפרק וגם למה ישליך כל העצם והר"מ גם בשאר קדשים ס"ל יקלוף אם כן עיקר הדין בפסח דקולף ומפרק מן הפרק ולמה זה כיון דרשאי לשבור אם אין עליו בשר אם כן אין אסור רק בקולית היינו דיש בו מוח והר"מ סתם דמשמע אפילו אין בו מוח ובפרט שכ' ומשליך את העצם דנראה דמיירי דאין בו מוח דאל"ה טעון שריפה מחמת המוח כמו שדקדק בתוי"ט ומכל מקום גם במשנה לשון וחותך דמשמע דחותך מן הפרק באופן דל"ש שבירה צ"ע למה. ובעיקר דקדוק התי"ט שהר"מ כתב אצל בשר היוצא שריפה ואצל האבר כ' משליך ע"כ באין מוח עסקינן דביב"מ טעון שרפה צל"ע כיון דעל עצם היוצא הי' קצת בשר כמבואר שם דמה שבחוץ ישרף אם כן כמו דהר"מ פוסק בהפסה"מ ובה' שאה"ט דשימוש נותר מילתא הוא ע"כ צריכין עצמות הפסח שריפה אם כן אפשר דל"ד שימוש נותר ה"ה שימוש יוצא כיון דהעצמות שימשו יוצא טעונין ג"כ שרפה כמו עצמות ששימשו נותר די"ל נותר או יוצא שניהם נפסלים וטעונים שרפה ואיזה פסול שאירע בקרבן דטעון שרפה אפשר ג"כ העצמות ששימשו גם כן דינא הכי ולומר דוקא במוח שבפנים לעצמות ה"ל עצמות בסיס וה"ל שימוש אבל אם אין בהם מוח רק עליהם יש בשר לא מיקרי שימוש נותר או פיגול וכדומה צ"ע בזה ואין כאן מקומו להאריך כי צריך ביאור רחב לכמה סוגיות ויבואר במק"א אי"ה. והנה כיון דבעינן שיעור אכילה אין להקשות מ"ט יהא נוהג ש"ע בנפסל ביוצא או בטומאה הא הבשר עומד לשרוף ונימא כתותי מכתת שעורי' דאמרי' אף לקולא ע' יבמות ק"ג גבי בגד המוחלט אם כן ה"ל כמו דליכא כזית. אך קו' זו יש להעיר בכ"מ בש"ס ואין לדמות הדברים אלא במקום שאחז"ל ע' תוס' סוטה כ"ד. ונוהג ד"ז דשבירת עצם דוקא בעצם שהוא לאכילת הדיוט אבל עצם שמקריבין לגבי המזבח אין בו משום ש"ע ע"כ השובר עצם האלי' א"ע עש"ס ור"מ דרב אשי דהוא בתרא אמר דכ"ע אין באלי' משום ש"ע ער"מ. והשובר אחר שובר בעצם א' חייב והוא מהירושלמי והשורף עצמות אין בזה משום ש"ע אדרבא נשרפין לכתחלה ע"ש בר"מ. והמחתך בגידין ג"כ א"ב משום ש"ע והכל מבואר בגמ' ור"מ ואסור לאכול עצמות הרכים בפסח שהוא גדי רך אם אותן העצמות א"ר לאכול בשור הגדול לאחר בישול אף שבגדי הפסח הם רכים מכל מקום ה"ל כמו עצם רך ועובר על ש"ע אם אכל עצמות הללו דאחד שובר עצם קשה או רך חייב על ש"ע אבל אותן העצמות הנאכלין בשור הגדול ע"י בישול אין בהם בפסח משום ש"ע ומותר לאכלם כן פי' הר"מ במשנה כל הנאכל וכו' דלענין ש"ע הוא ועראב"ד מה שהשיג ע"ז ובכ"מ ובצל"ח מפלפל בזה ובודאי באותן עצמות שיש בהם מוח או כזית בשר דאל"ה בכל ענין א"ב ש"ע כמש"ל. מ"ש הרהמ"ח דין יש עליו כזית בשר כתבתי לעיל:
ב
עריכהודין הסחוסים וכו'. ער"מ דסחוסים נאכל בשור הגדול בשלקא ע"כ אין בהם משום ש"ע ע"ש ומ"ש הרהמ"ח דין גידין שסופן להקשות קצ"ע דגידין אין בהם משום ש"ע אך גידין שסופן להקשות נ"מ אם נמנין עליו בפסח והר"מ פסק דאין נמנין אבל ש"ע בכ"ע אין חייבים עליהם אף אם אין נאכלין אפילו בשלקא ועצל"ח שם. ומ"ש הרהמ"ח ונוהגת בזכרים וכו' ה"ה כל החייבים במצות חוץ מחרש שוטה וקטן ולענין תשובה ובזבוז ממונו הכל ככל הלאוין שיש בהם מלקות והדינים מבוארים לעיל וא"צ לכפול. והנה כבר כתבתי למעלה דאם לא הי"ל שעת הכושר להר"מ כגון שנתפגל או במחשבת שינוי השם וכו' זה נקרא לא היתה לו שעה"כ ורש"י בדפ"ג פי' ה"ה אם נטמא קודם זריקתו הוא ג"כ לא היתה לו שעה"כ ע"ש ונראה דהר"מ מודה לזה דהכלל בקדשים ובפסח כ"ה דקודם זריקת הדם אינו חשוב קרבן עדיין וכן אם נטמאו הבעלים קודם זריקתו חייבים להביא פ"ש ולאחר זריקה א"ח בפ"ש וא"צ להאריך וכן בלשון הר"מ שכתב כגון שנתפגל או שינוי השם ועיין בה' פסה"מ דדינים אלו דפיגול או שינוי השם ישנם בד' עבודות אם כן אם נפסל הקרבן בזריקה כגון שלא הי' הזריקה כהוגן ה"ל לא הי' לו שעה"כ ואינו חייב על ש"ע וה"ה אם נשפך הדם ולא נזרק כלל אינו חייב דזה לא הוי שעה"כ עד שיכשר בזריק' וכ"ז פשוט למי שבקי קצת בדיני קדשים. והנה בש"ס מבואר דנא חייב לכ"ע דראוי לאכילה דמטוי לי' או מבע"י כיון דחזי לאכילה באורת' אפילו לרבי חייב ומכ"ש לרבנן דה"ל כשר ולכאור' אני מסופק אם שבר עצם אחר שחיטה קודם זריקה דודאי אם נזרק הדם אח"כ חייב על הלאו דש"ע דהו"ל כשר וגם ראוי לאכילה אך אם אח"כ נשפך הדם או נזרק בשינוי השם או בשינוי זמן ומקום באופן דנפסל הפסח אח"כ אם חייב משום ש"ע מה ששבר קודם שנפסל דאז הי' כשר וגם ראוי לאכילה שיזרוק הדם כהוגן וגם נראה מצד הסבר' דאינו חייב כיון דעיקר קרבן הוי בזריקה וכל שנפסל בזריקה ל"ה קרבן כלל ואגלאי מלתא למפרע דלא הי' קרבן כלל וא"ח על ש"ע ששבר קודם לזה אך אם נזרק כהוגן כיון דבאמת הקרבן כשר ובשעה ששובר הי' ג"כ כשר וראוי לאכילה שיזרק הדם כראוי כמו שבאמת נכשר הקרבן בודאי חייב ואל יקשה לך היאך חייב קודם הזריקה על ש"ע דהו"ל התראת ספק דלמא לא אזדריק הדם כהלכתו ובלא נזדרק הדם כהלכתו א"ע. ז"א דודאי מוקמינן אחזקתי' דיזרוק הדם כהוגן ועדיף ממ"ש תוס' גיטין ל"ג לענין נזיר דל"ה ה"ס דאוקמי' אחזקה דלא ישאל על נזירותו ומכ"ש דמצוה לעשות הקרבן כהלכתו ולא לפסול ועובר בלאו אם פוסל הקרבן עיין ר"מ הפסה"מ אם כן ל"ה ה"ס ובפרט לפ"מ דפסקינן דה"ס שמי' התראה עיין ר"מ ה' סנהדרין ובה' שבועות והדברי' עתיקים אין כאן מקומו. ונראה ג"כ לפי מה דמבואר בזבחים ור"מ פ"א מה' פסה"מ אם נעשה מום בבהמה אחר השחיטה קודם קבלה נפסל הזבח ודינו כבע"מ קודם שחיטה אם כן פשוט דאם נעשה בע"מ קודם הקבלה הו"ל נפסל קודם זריקה ואין בה אח"כ משום ש"ע דלא הו"ל שעה"כ ואני מסופק דכ"ז אפשר בהנהו גווני שכתבנו אם אז לאח"ש קודם קבלה שבר הוא עצם בגוונ' דנעשה בע"מ כגון שהוא כמו שמבואר שם אפ"ל כיון דבאמת הי' כשר הזבח ובאמת אם לא נפסל או לא נזרק ל"ה כשר לעולם ואגלאי מל"פ אבל כאן דע"י מעשיו ששבר העצם נפסל ג"כ הזבח וא"ר לזריקה ואפ"ל דחייב על הלאו דהוא שבר בפסח כשר וע"י מעשיו לא נזרק הדם וא"ד לנפסל קודם זריקה. א"ד מכל מקום כיון דנפסל דהזריקה לא מהני א"ח על ש"ע דדוק' בנזרק כהלכתו אגמ"ל אבל בנפסל אפילו ע"י מעשיו של ש"ע הו"ל ש"ע בפסול שלא הי"ל שעת הכושר וצד זה נראה מסבר' דא"ח אף על פי שע"י מעשיו של ש"ע נפסל מכל מקום כיון דנפסל א"ח ופטור על לאו זה כנ"ל. והנה דינים אלו נוהגים גם בפ"ש והוא ג"כ לאו בפ"ע דאסור לשבור עצם בפ"ש ג"כ והר"מ והרהמ"ח מנו אותו לשני לאוין עיין ר"מ בהקדמתו לק"פ המצות שמנה וגם הרהמ"ח לקמן פ' בהעלותך וז"ל הר"מ כאן השובר עצם בפסח טהור ה"ז לוקה שנא' ועצם לא תשברו בו וכן נאמר בפ"ש ועצם ל"ת בו וכו' כן הנוסח' בס' הר"מ שבידי ויש כאן ט"ס כי בפ"ר בפ' בא כתיב ועצם לא תשברו בו ובפ"ש בפ' בהעלותך כתיב ועצם לא ישברו בו והוא נ"מ גדולה לדינא עיין שבועות כ' ע"ב וברש"י ד"ה ואזהרתי' וד"ה אכלתי דצריך להתרות להעובר מפסוק זה ובזה כ"ע מודים אם מתרים בו מלאו אחר ודאי אין זה התראה ע' תוס' שבת ע"ג ע"ב ד"ה משום זורע אם כן כאן דהוי שני לאוין אם כן אם בפ"ר התרו משום פסוק ועצם לא ישברו ודאי א"ח כי הוא סובר שמלעיג בו כי זה הוא בפ"ש אפשר גזירת הכתוב דוק' שם ואין זה התראה וכן בפ"ש אם התרו בו משום לאו אחר דלא תשברו ג"כ ל"ה התראה דפסוק זה הוא בפ"ר וה"ל כאילו מתרין בו משום לאו אחר וצריך להתרות בו בכ"פ משום לאו הנכתב בעבירה זו ועכ"פ לא מלאו אחר דכ"ע מודים דל"ה התראה ומובא ד"ז כ"פ בח"ז אם כן נ"מ גדולה הוא ומצוה להגיה בספרי הר"מ ומכל מקום אני מסופק בזה דודאי בפ"ר אם מתרים בו משום קרא דפ"ש א"ז התראה אבל בפ"ש אם מתרים בו מפסוק דלא תשברו בו אפשר דמהני לפי המבואר בפסחים פ"ה וצ"ה שהפסוק ועצם לא ישברו בו בפ"ש הוא מיותר דכתיב ככל חוקת הפסח וכו' ממילא משתמע דחייב על ש"ע בפ"ש אך הקרא מרבה איזה דבר ע' בגמרא אם כן אי לא הוי כתיב קרא זה ודאי היו מתרין אותו משום קרא דפ"ר והי' מהני דליכ' אלא האי קרא אם כן אף דכתיב עוד קרא מפורש בפ"ש מ"ע עיקר שנכתב בשביל איזה דברי' אבל הוא ג"כ בכלל הלאו הראשון אם כן אפשר דמהני התראה משום לאו הראשון ומשום דכתיב עוד קרא לא גרע ומכל מקום אפשר כיון דכתב הקרא עתה בדבר זה שנאמר בפירוש יצא מכלל הלאו הראשון לגמרי אף שנצרך המקר' לכתבו לדברי' אחרים מכל מקום יצא מכלל הלאו הראשון אם כן ל"מ התראה מהלאו דפ"ר וצ"ע. ונראה כיון דמוני המצות חשבום לשני לאוין הוי כ"א בפ"ע וא"כ ל"מ התראה בפ"ש רק משום מקרא הכתוב בו ומכל מקום צ"ע. ואם שני אנשים שברו עצם אם שניהם יכולים או שניהם א"י או אחד יכול וא' א"י כבר עוררתי לעיל בלאו דהוצאה ומשם תלמד לכאן וכן בכל הלאוין שעושין שני אנשים ע"ל וא"צ לכפול. ואסור ג"כ להטעות לקטן לשבור עצם כבכל התורה דאסור להאכילם בידים דבר איסור כמש"ל ואפילו אם הקטן אין לו לאכול רק המוח שבתוך העצם אם כן הו"ל מצות חינוך ועיין תוס' פסחים פ"ח ד"ה שה כ' דמשום חינוך מותר להאכיל דבר איסור בידים כבר כתבתי דדוק' בכה"ג שם דהעבירה היא מחמת הקטנות אם כן מחנכין אותו וכשיגדיל נעשה המצוה ולא יהי' עבירה אבל בעבירה שאין הקטנות גורם אם כן ל"ל לחנך כדי שירגיל בגדלותו ובאמת בגדלותו אסור לעשות לשבור עצם בשביל אכילת פסח אם כן גם בקטן ל"ש חינוך ע' במצוה ז' כתבתי זה והוא ברור בעזה"י: