מנחת חינוך/יד
א עריכה
שלא וכו' התושב זה שקיבל וכו' ושכיר וכו'. ע' פ' הנ"ל ובפ' הערל ר"ע דריש שם לגר שמל ולא טבל והר"מ אינו מביא כאן גר שמל ולא טבל מכל מקום ודאי הדין כן כיון דקיימא לן דכעכו"ם גמור הוא ועלח"מ פלפל בדברי הר"מ ובכ"מ ואין נ"מ כ"כ לדינא דודאי הר"מ מודה לזה וקצרתי. ובסמ"ג מביא מכילתא דהפסוק הוא לעכו"ם מהול ולעכו"ם שקיבל עליו ז' מצות. ולכאורה נ' שחולק עם הש"ס דידן ומד' המכילתא נראה דאם העכו"ם אינו מהול ולא קיבל עליו ז' מצות עובר בכמה שמות לאו דערל וב"נ ולאו זה ג"כ עש"ס דילן. והנה בסמ"ג נראה דהלאו הוא באוכל אבל הר"מ והרהמ"ח סוברים דהלאו קאי על המאכיל. ובאמת ד' הסמ"ג צ"ע נהי דאפ"ל דעכו"ם ג"כ נצטוו לא כמ"ש הכסף משנה דל"ש זה דלא ציית הא באמת מבואר בסנהדרין דעכו"ם נצטוו על כמה מצות אם כן ה"נ. אבל באמת לא מצינו זה בסנהדרין דעכו"ם יהי' מצווה שלא יאכל הפסח כמו שמצווה על אכילת אמ"ה וכל המצות שלא נצטוו מקודם רק על ידי מרע"ה לא מצינו שיהא העכו"ם מוזהרים ע"ז ע"כ אתי הלאו להמאכיל ע"ש בסנהדרין. והנה כל הדינים שביארנו לעיל במצוה הקודמת שייכים כאן ואסור להנאות את העכו"ם בפסח דקיימא לן כר"א דאה"נ משמע. מכל מקום מ"ש בלאו דלעיל ובלאו זה וגם לקמן הדין כן בערל דאסור בהנאה קשה דפכ"ש כ"ג ע"ב מקשה מכדי אותבינהו כל הנהו קראי ושנינהו חזקי' ור"א במאי פליגי. ולפמ"ש י"ל דבלאוין אלו פליגי דלחזקי' מותר בהנאה ולר"א אסור בהנאה וער"מ במ"א פ"ו ובלחם משנה ויבואר לקמן בחיבורי אי"ה. ופשוט המאכיל אפילו לעכו"ם חרש שוטה וקטן ג"כ עובר בלאו הזה דבב"נ ל"ש זה אבל עכו"ם חייב בכ"ע ופשוט. ולכאורה יש רמז ראיה להסמ"ג דעכו"ם בעצמו מצווה דמבואר בפסחים ג' ההוא ארמאה דסליק ואכיל פסחים וכו' בדקו בתרי' ואשכחי' ארמאה וקטלוהו ולכאורה אמאי קטלוהו אם אינו מוזהר ע"ז. אבל לדעת הסמ"ג דהוא עצמו מוזהר ע"ז ואזהרתן לב"נ זו היא מיתתן ע"כ קטלוהו ע"ש בסנהדרין ואינו ראיה גמורה דאשכחי' דעכו"ם הוא ואינו מחזיק בז' מצות גם כן ע' רמב"ן פ' וישלח גבי שכם ומכל מקום נראה דל"ק על הסמ"ג מה שהק' דלא חשיב בסנהדרין מצוה זו יע"ש דקאמר דשוא"ת לא קחשיב אם כן אפשר ג"כ לומר דחשיב רק מצות שלהם שנוהג לעולם בכל מקום ובכ"ז. אבל מצוה זו שאינו נוהג אלא בזמן המקדש ובירושלים לא קחשיב אבל מכל מקום שייך שפיר לומר שנצטווה כמו שנצטווה בז' מצות והוא ציית מדוע יגרע עוד ממצות שנצטווה ע"כ דברי הכסף משנה אינם מובנים ובודאי מצא הר"מ זה באיזה מקום ואפשר דהאוכל ג"כ מוזהר לדעת הר"מ ג"כ וצ"ע. אבל דעת הסמ"ג מבואר בהדיא דאין המאכיל עובר רק האוכל וצ"ל כמ"ש והוא פשטא דקרא. ועי"ל להסמ"ג דלא קחשיב אלא מה שמצווים כישראל אבל מה שישראל אינו מצווה ואדרבא מצוה איכא לאכול רק ב"נ מוזהר לא קחשיב עיין תוס' סנהדרין נ"ט ד"ה ליכא מידעם דבדבר שהוא מצוה לישראל ל"ש להקשות מי איכ' מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור. אך הדרנא בי דמבואר שם דעכו"ם ששבת או שעסק בתורה חייב אע"ג דלישראל מצוה וע"כ כדכתיבנא דאינו נוהג בכ"מ ובכ"ז לא חשיב או אפשר דדבר המפורש בקרא לא חשיב אף דחשיב שם ש"ד דמפורש בקרא יש לחלק. עוד נלפע"ד לדעת רש"י קידושין וב"ק שהבאתי לעיל דקדשים קלים אח"ש אפילו חלק הבעלים גם כן הוי מ"ג רק משלחן גבוה קזכו לאכילה אבל לקדש בו את האשה אינו שלו דהוא מ"ג אם כן נראה דאם עכו"ם אוכל קדשים קלים שלמים או פסח עובר ג"כ על גזל כי ב"נ מצווה על גזל מ"ל גזל הדיוט או גזל גבוה. אך לישראל זכה להו רחמנא לאכול אבל למאן דלא זכה רחמנא הוי גזל גבוה אם כן עכו"ם שאכל קדשים קלים כיון דממון גבוה ה"ל גזל והם מוזהרים על הגזל וחייב מיתה על הגזל אפילו בפמש"פ ע' סנהדרין ור"מ ה' מלכים ע"כ קטלי' לההוא עכו"ם מחמת שעבר על גזל דמצווה ב"נ ע"ז. וע' פ' ויקרא כתבתי כיו"ב לענין מעילה והדין דין נכון אפילו לשיטת התוס' דחלק הכהנים הוי מ"ג אם כן אסור לעכו"ם לאכול מחלק הכהנים דהו"ל גזל גבוה ולא גרע גזל גבוה מגזל הדיוט והוא דבר נחמד ואמיתי בעזה"י. ועיין סוגיא דבכורות ואה"ע כ"ח במקדש אשה בבכור ובח"מ וב"ש. והנה לדעת הר"מ והרהמ"ח דאיסור על המאכיל צריך כזית כמו בכל איסורים שהישראל מוזהר וכ"ה בר"מ להדיא כאן המאכיל כזית אבל לדעת הסמ"ג דהאוכל מצווה אם כן העכו"ם מצווה אף על כ"ש דשיעורין לישראל נאמרו ולא לב"נ עיין ר"מ מלכים פ"ט וגם אם נתערב חתיכת פסח ברוב בבשר חולין דמה"ת חב"ת בטל לדעת הר"מ אין מוזהר המאכיל דבטל ברוב ולדעת הסמ"ג דהאוכל מוזהר ולב"נ אפשר ל"מ ביטול עפמ"ג יו"ד סי' ס"ב. ולפמש"ל דעכו"ם מוזהר בכל גוונא שלא לאכול פסח לד' רש"י דהוי ממון גבוה וה"ל גזל וא"כ אסור לאכול אפילו על ידי ביטול אף אם נאמר דגם לב"נ מהני ביטול ע"ש בפרי מגדים מכל מקום כאן ל"ב דממון בעלים לא בטל ע' ביצה ל"ח ומ"ל מ"ג או ממון הדיוט ולקמן ה' מע"ש הבאתי ד"ז בשם האחרונים על תוס' מעילה פרוטה בכיס זה הקדש ע"ל מצוה רמ"ז. ודעת הראב"ד בהשגות דלאו הזה הוא שלא למנויו דמי שאינו מנוי על הפסח ואוכל מן הפסח עובר על לאו הזה ועיין יבמות ע' ע"ב תוד"ה אלמא ומהרש"א שם. ונ"ל ג"כ דאסור בהנאה לדידן דקיימא לן כר"א ולא מצינו שיפרוט הכתוב היתר. אך קשה מהסוגיא שהבאתי לעיל נימא דא"ב בין חזקי' לר"א ולפי זה אף לדעת תוס' שהבאתי לעיל דחלק הבעלים הוא ממון הדיוט ורשאי לקדש בו אשה אם כן בפסח דוקא שקידש בחלקו אשה המנוי' על פסח זה אבל אם מקדש אשה שאינה בחבורה זו כיון דלדידה אבה"נ אינה מקודשת ע' באה"ע:
ב עריכה
ונוהגת וכו'. ע"ל מצוה י"ג והנה להראב"ד דלאו זה הוא משום שלא למנויו נמי נוהג בכל החייבים במצות חוץ מחרש שוטה וקטן כמו בכל הלאוין אך להאכיל קטן בידים דבכל הלאוין רוב שיטת הראשונים דאסור להאכילם בידים מן התורה מכל מקום כאן כבר הבאתי דהת"ו פסחים פ"ח ד"ה שמעת דבמקום מצוה לא שייך זה ואפילו אם אין מצוה כגון אם קטן אכל פסח אין כאן חינוך גם הבאתי ד' הר"ן נדרים ל"ו דלמ"ד שה לבית אבות לאו דאורייתא דמה"ת הקטנים א"צ למנות על הפסח ומכל מקום אוכלים אף על פי שלא נתמנו ול"ש לא תאכילום דאין פסח נאכל אלא למנויו ה"מ בראוי להמנות אבל קטנים דלאו בני הכי לית לן בה אם כן מותר להאכיל לקטנים דאין איסור שלא למנויו אלא בראוי להמנות וקטנים א"ר להמנות אם כן ח"ש נמי ועי' לעיל. ואינו מבואר בראב"ד אי לוקין על לאו זה אך דהוא פשוט מן התורה לא ילקה ככל הלאוין שבתורה ודעת הכסף משנה בדעת הר"מ דשלא למנויו א"ע אלא בעשה ע"ש. ונראה דהנמנה על שני פסחים כאחד דמבואר בר"מ פ"ג מהש"ס דאינו אוכל משום א' מהם דאין נמנין על שני פסחים כאחד אם עבר ואכל עובר בלאו הזה כיון דאין נמנין על שני פסחים ה"ל כאילו לא נמנה על שום א' והו"ל נאכל שלא למנויו ואם נמנה על שני פסחים איזה שירצה דג"כ אינו אוכל מטעם אין ברירה אין לוקין דבדאורייתא א"ב מחמת ספק והדברים עתיקים. אבל בנמנה בפ"א על שניהם כאחד נראה דה"ל שניהם שלא למנויו ולוקין ע' פסחים פ"ח ע"ב ותוד"ה והתניא ובאתי לעורר. וח"ע וחב"ח דאינו אוכל משל רבו ולא משל עצמו דאין חלקו נמנה על של רבו וגם אין חלק רבו נמנה על שלו בודאי אם אכל אחד לוקין דחציה אחת עבר בלאו ויבוארו עוד אי"ה דיני ח"ע וחב"ח. ונראה גם כן דכל הדינים המבוארים במצות הקודמות נוהג ג"כ כאן דאפילו בנפסל בפסח עובר ג"כ בלאו הזה דשלא למנויו. ועוד דינים שכתבנו בלאוין לענין תשובה ולענין כדר"א נוהג ג"כ כאן וא"צ לכפול הדברים דלאו הזה ככל הלאוין שבתורה ופשוט. אחר כתבי כל הנ"ל מצאתי בצל"ח בסוגי' דמאי תיקן כ' כדברינו הנ"ל דדעת הר"מ גם כן דהעכו"ם בעצמו מצווה ע"ז והא דלא חשיב לי' בסנהדרין כיון דאינו תמידי כמ"ש וגם כ' שם דאף בנפסל מכל מקום עובר בלאו הזה וה"ר משבירת עצם דשם דרשינן בו ולא בפסול אבל כאן לא דרשינן כן ע"ש וכמש"ל והנאני מאוד. אך מ"ש הצל"ח דמ"ש הר"מ המאכיל עובר הוא מחמת לאו דלפ"ע אינו נוח לי. ולפמש"ל דאם העכו"ם בעצמו מצווה הוא מוזהר בכ"ש דשיעורין לישראל נאמרו ולא לב"נ אם כן ה"ה דמוזהר אפילו שלכד"א לדעת הריב"ל ומהרש"ל בשבועות הובאו במ"ל פ"ה מהלכות שבועות לר"ש דסובר כ"ש למלקות ה"ה גם כן שלכד"א ועיין בשער המלך ולקמן בחיבורינו ב"ה במצות ב"נ על כל פנים לדעתם מוזהר גם כן שלכד"א. ובהיותי בזה ראיתי להזכיר כאן הגם שעיקר מקומו לקמן מכל מקום כתבתיו כאן דלפ"מ דקיימא לן כר"א דכ"מ שנאמר ל"ת אה"נ במשמע אם כן אמ"ה דב"נ מוזהר עליו וכן לאו זה דמוזהר כמ"ש אם כן אסור בהנאה גם כן לב"נ אף דבפסחים מבואר דאמ"ה מותר בהנאה דאתקש לדם במשנה תורה מכל מקום אצל ב"נ ל"ש ההיקש די"ג מדות ל"ש אצלם. אך באמת מותר להם מחמת מי איכא מידי דלישראל שרי וכו' וכיון דלישראל מותר בהנאה שרי גם לב"נ ע' סנהדרין. אך לדעת הר"מ פ"ט מהלכות מלכים דמפרכסת מותר לישראל ואסור לב"נ עיין שם בכ"מ אם כן אפשר דאמ"ה אבה"נ לב"נ ועי' באחרונים שמשמעות הלשון לא תאכל וכו' משמע לר"א אה"נ ואפילו אם נאמר כסברא זו דמי איכא מידי ואמ"ה מותבה"נ לב"נ כיון דלישראל מותר, על כל פנים במצוה זו שלא מצינו היתר הנאה ועיקר אזהרה על הב"נ דישראל מצווה לאכול אם כן אסור ג"כ בהנאה וכיון דמוזהר על הנאה אפשר ג"כ דעונשין אותו על הנאה לדעת הרב המגיד פי"ד מהמ"א דלכך אין לוקין על הנאה דהוי שלכד"א ע"ש ובמ"ל פ"ה מה' יסוה"ת או דהוי כדין ח"ש אם כן כיון דב"נ מוזהר על ח"ש ושלכד"א כמש"ל אם כן נענש על הנאה ג"כ וגם שיטות הרבה דלוקין תמיד על הנאה רק על כל פנים הנאה מכזית כיון דאפקי' רחמנא בלשון אכילה עצל"ח סוגי' דחזקי' ור"א בפיסקא והרי אמ"ה אם כן כיון דבב"נ אכילה ג"כ כ"ש אם כן עונשין אותן על הנאה כ"ש ואזהרתן וכו' אך לפ"מ שהביאו האחרונים עמ"ל כיון דאין הנאה מפורש בקרא ע"כ אין לוקין אם כן אפשר דג"כ אין ב"נ מוזהר וצ"ע וע"ל דיני ב"נ באריכות וע"ל כתבתי לד' המכילתא עובר העכו"ם בכמה לאוין מחמת לאו דב"נ ג"כ ומחמת ערל ולפ"ד אפשר על לאו דערל כיון דנוכל לומר לישראל אזהר רחמנא אם כן מן התורה נימא דלעכו"ם ג"כ אזהר כמו כל הלאוין שבתורה דרק לישראל נאמרו אף שנוכל לו' דלב"נ ג"כ וש"ה דהתורה אזהר לנכרי לחוד אבל בכ"מ מן התורה שיהא עובר וגם על הלאו דב"נ מן התורה שיהא מוזהר אפשר דהתורה הזהירה דוקא לישראל ונ"מ לענין מלקות כמש"ל אבל לב"נ למה נאמר דהוא בכלל וצריך עיון גדול :