מנחת חינוך/טו
א
עריכהשלא להוציא כו'. ע' פסחים פכ"צ ור"מ פ"ט מהק"פ וז"ל הר"מ המוצי' כזית בשר מחבורה לחבורה בליל ט"ו לוקין באמת רבותא היא דל"מ במוציא חוץ לבית ודאי עובר בלאו הזה דמפורש בקרא לא תוציא מן הבית אלא אפילו בבית א' רק מחבורה לחבורה ג"כ עובר וזה דרשינן מתיבת החוצה חוץ לאכילתו ע' פסחים פ"ה ע"ב וכ"מ שם דפ"ו ערש"י דשני חבורות כשני בתים דמי אבל עיקר דמפורש בקרא הוא בית וכן מבואר בר"מ מן האגף ולפני' כו' ע"ש וכן כוונת הרהמ"ח לרבות' דאפילו מחבורה לחבורה בבית א' עובר וכ"מ בסוף דבריו שכתב שעשה עקירה מן הבית וז"פ ע"ש בסוגיא דפסחים והנה דעת הר"מ כר"י דפסח נאכל בשני חבורות היינו דבני חבורה רשאין לחלק בתחלה לעשות שני חבורות וליקח כל חבורה חצי פסח לעצמם רק לאחר שחלקו אסור להוציא מחלק חבורה זו לחבורה אחרת ומצד הסברא נראה דלאו זה הוא על כל פנים שהתחילו לאכול הב"ח לעצמם אסור להוציא אבל כ"ז שלא התחילו לאכול כלל לא מיקרי מחבורה לחבורה ואפשר כיון שנתחלק אף על פי שלא התחילו עדיין לאכול הו"ל שני חבורות ודמי קצת לההיא דפ' כיצד מברכין אם אמרו ניזול ויש לחלק וע"פ ג' שאכלו וצ"ע: והנה הלאו הזה דהוצאה מן החבורה או מן הבית הוא רק בליל ט"ו אבל בע"פ או לאחר ט"ו אינו נוהג לאו זה דהוצאה מבית ומכ"ש מחבורה דל"ש דאין אוכלין אז בני חבורה וזה מבואר להדיא בר"מ כאן והמוציא וכו' בליל ט"ו לוקה שנ' כו' והרהמ"ח אף שלא הזכיר זה דעתו כן דדרכו למשוך אחר דברי הר"מ אם לא שמביא בפירוש דעתו לחלוק כמבואר בספרו הזה וכן מבואר בפירוש המשנה להר"מ על משניות הפסח שיצא וכו' ואבר שיצא וכו' עתי"ט שם. ובגמרתינו לא מצאתי כעת מפורש דוקא בליל ט"ו אך ודאי מצא הר"מ באיזה מכילתא וברייתא והכסף משנה לא הראה מקומו ובסמ"ג מצוה שנ"ב ג"כ אינו מבואר דוקא ליל ט"ו והנה כבר כתבתי דדעת הר"מ דאף שהפסח נאכל בשתי חבורות מכל מקום לאחר שלקחו כל חבורה לעצמם חלקם ואוכלים כל חבורה בפ"ע אסור להוציא אח"כ ח' בשר מחבורה לחבורה וכ"ה להדי' בתוס' פ"ו ע"ב ד"ה ומ"ס וראיתי לרש"י פ"ה ע"ב על הברייתא דמוציא מחבורה לחבורה מנין פי' חבורה של שני פסחים בבית אחד עכ"ל נראה דוקא בשני חבורות של שני פסחים אבל בשני חבורות של פסח א' ל"ש זה הלאו דהוצאה דלא כתוס', והר"מ והתוס' ודאי מודים דגם בשני חבורות של שני פסחים עוברים אלא דס"ל דאפילו בפ"א ג"כ עובר בלאו ודעת רש"י אינו כן אלא רק בשני חבורות של שני פסחים אבל בשני חבורות של פסח א' א"ע בלאו וכעת לא נתברר לי טעם מחלוקתן וערש"י פי' לענין שאינו אוכל בשני מקומות מבואר שם דשני חבורות אפילו בפ"א הו"ל כשני מקומות ומכל מקום לענין הוצאה דוקא בחבורה של שני פסחים לדעת רש"י והנה לשון הברייתא פ"ה המוציא בשר הפסח מחבורה לחבורה וכן אח"ז מוציא בשר הפסח מחבורה לחבורה מניין וכן ר' אמי אמר המוציא בשר הפסח מחבורה לחבורה נראה דוקא דהאיסור שלא יוציאנו מחבורה זו ויניחנו בחבורה האחרת אבל אם הוציא מחבורה שלו והניח חוץ לחבורתו ולא בחבורה אחרת אינו מבואר דיהא חייב ולשון הר"מ כאן ואין מוציאין מחבורה שאוכל בה והמוציא כזית בשר מחבורה לחבורה לוקין שנאמר וכו' מתחלת לשונו נראה דאסור להוציא כלל מחבורתו חוץ לחבורה אפילו בלא חבורה אחרת ובסוף הלשון כמבואר בגמ' מחבור' לחבורה ואח"כ בה"ב כתב בשר הפסח שיצא חוץ לחבורתו בין בזדון וכו' ולא כתב כלשון הברייתא דיצא מחבורה לחבורה והרהמ"ח כתב כלשון הזה שלא להוצי' בשר הפסח ממקום החבורה שנא' וכו' ולא הזכיר כלל מחבורה לחבורה וא"י איזה דוקא אם כלשון הגמרא מחבורה לחבורה הוא דוקא דכך גזירת הכתוב או אפשר דלאו דוקא ה"ה חוץ לחבורתו סגי כלשון הר"ם והרהמ"ח. ולכאורה בגמ' נלמד ד"ז מתיבת חוצה חוץ לאכילתו אם כן בחוץ לחבורה סגי כיון דהוא חוץ לאכילתו ונראה לה"ר מדברי הר"מ ה"ד כשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו ומחזיר את פניו עד שמגיע אצל חבורתו ואח"כ אוכל מה שבפיו שאסור לאכול בשני חבורות והוא ממשנה פ"ו וז"ל המשנה כשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו ומחזיר את פניו עד שמגיע אצל חבורתו ואוכל ופירש"י קופץ פיו שלא יחשדוהו שאוכל עם חבורה אחרת וא"כ לדעתו תמיד כשעומד למזוג אפילו אין חתיכת פסח בפיו מכל מקום קופץ את פיו ומחזיר את פניו מפני החשד כיון דמוזג בחבורה האחרת אבל הר"מ פירש במשנה פי' אחר לא מפני החשד אלא דמיירי שיש לו פסח בתוך פיו ואסור לאכלו כ"ז שהוא בחבורה האחרת ע"כ קופץ פיו וכו' עד שמגיע לחבורה שלו ואוכל מה שבפיו כמבואר להדי' בדבריו ואי אמרת דאיסור הוצאה היא אם הוא חוץ לחבורה אף בלא חבורה אחרת אם כן תיכף שהלך מחבורה שלו ואוכל בפיו נפסל הח' שבתוך פיו דקיימא לן דנפסל ביוצא חוץ לחבורה ועובר על בשר בשדה כמבואר כאן וא"כ היאך יכול לאכול בחזרתו לחבורה ובפיו הוי ג"כ הוצאה כמו שבת. עש"ס ור"מ ה' שבת פי"ג ה"י דאינו נקרא הוצאה הן לענין איסור והן לענין נפסל ביוצא אלא ביוצ' לחבורה אחרת וא"כ כאן לא יצא השמש בח' שבפיו לחבורה האחרת כי המיחם עומד באמצע ולדעת הר"מ אינו מפורש כפירש"י דהשמש עומד למזוג לחבורה האחרת. ע"ש במשנה דרש"י הוכרח לפרש כן דאל"כ אם אינו הולך לחבורה אחרת מאי חשד איכ' שאוכל עם חבור' אחרת כיון דאינו הולך להם וע"כ צריך לפרש דמוזג ג"כ לחבורה האחרת אבל הר"מ מפרש כפשוטו דעומד מחבורתו לילך אצל המיחם ליטול מים ולמזוג אצל חבורתו רק כיון דמקום המיחם חוץ למקום חבורתו אסור שם לאכול מה שבפיו דאסור לאכול בב' מקומות אם כן כיון דבחזר לחבורה שלו רשאי לאכול מה שבפיו ע"כ בחוץ לחבורה לא נקרא יוצא ולא נפסל הפסח כלל. ואל יקשה בעיניך לשון הר"מ שכתב שאינו אוכל בב' חבורות נראה דהוא אצל חבורה האחרת ז"א דהר"מ קורא לשני מקומות ב"ח כמבואר אח"ז דכתב דאין הפסח נאכל בשני חבורות היינו בשני מקומות כמ"ש הכסף משנה בהלכה א' ע"ש היוצא מזה לענין לאכול הפסח צריך דוקא במקום חבורתו וחוץ לחבורה הו"ל מקום אחר ואסור לאכול בשני מקומות ולא גרע מנסתלק מחיצה דהו"ל מקום אחר ע"ש ויבואר לקמן ב"ה אבל לענין איסור הוצאה אין איסור אלא מחבורה לחבורה דאז עובר בלאו וגם נפסל ביוצא כפשט לשון הבריי' ול' ר"א כנלע"ד ולעורר באתי ע' בסוגיא וברש"י ותבין. וגם ד' רש"י שהבאתי לעיל דמחבורה לחבורה היינו לחבורת פסח אחר אבל פסח א' בשני חבורות א"ע כשהוציא מחבורה לחבורה אם כן מכש"כ דא"ע כשיצא חוץ לחבורתו דאל"ה ת"ל דיצא מחבורתו ונפסל תיכף ועבר ע"כ דהוא גזירת הכתוב דדוקא מחל"ח אחרת כנלע"ד. והנה פשטא דקרא דאסור להוציא מבית ומבואר שם לשיטת הר"מ מן האגף לפנים וכו' ה"ה מחדר לחדר כל שחלוק במחיצות אסור להוציא מא' לחבירו ערש"י פ"ו שם כגון בשני חדרים וכו' ואפילו בשתי חבורות מכ"ש שני חדרים ע"ש ונראה פשוט דצריך להיות מחיצה גבוה עשרה כמו מחיצות שבת עיין ר"מ ה' שבת וכל דלא הוי מחיצה לשבת כגון פרצה יותר מעשר ושאר דינים ע' עירובין ובר"מ ובשו"ע או"ח ה"ה דלא הוי מחיצה לענין זה ולא אאריך בדיני מחיצות כאן ע"ש ובכ"מ דל"ה שם מחיצה ה"ה כאן כ"נ פשוט. ומבואר בש"ס ובר"מ והרהמ"ח דאינו חייב על הוצאה זו של פסח עד שיניח דהוצאה כתיב בה כשבת מה שבת וכו' ה"נ עד דעביד עקירה והנחה ע' דף פ"ה ובשבת ד' מבואר דבעינן עקירה והנחה במקום ד' על ד' וע"ש בש"ס כ"פ ובר"מ פי"ג מה"ש אם כן אפשר דכאן נמי בעינן עקירה והנחה במקום דע"ד כיון דאיתקש לשבת ואפ"ל בשלמא לענין עקירה והנחה דזה נלמד לחז"ל מאל יוציא דבל"ז ל"ה הוצאה כלל ע' שבת ג' תוד"ה בעשותה אם כן ה"נ ל"ה הוצאה כלל אבל עקירה והנחה בדע"ד דבאמת הוי הוצאה רק בשבת פטור אם כן כאן חייב דמ"מ הוי הוצאה ונ"ל דתלי בשני טעמים שבתוס' שבת ד' ד"ה והא בעינן דר"ת מפרש דאין רגילות להניח מפחות מדע"ד ומסתמא כן הוי במשכן אם כן דוקא בשבת כל דל"ה במשכן אין חייבים אבל כאן חייב דאין ענין למשכן והר"י מפרש שם דאל יצא שם בשבת משמע מקום החפץ ואין מקום חשוב פחות מד' וא"כ כיון דנפקא לי' מאל יוציא אם כן כאן נמי צריך עקירה מעל מקום דע"ד והנחה במקום דע"ד כמו דבעינן עקירה והנחה כנלע"ד וע' שבת ח' גבי נעץ קנה ברה"י דחייב אף דלא הניח ע"ג מקום דע"ד ע"ש בתוס' דרה"י כמאן דמליא דמי וער"מ פט"ז מה"ש הי"ז ובמ"מ שם מביא הרבה שיטות דברה"י עקירה בעינן ממקום דע"ד והנחה סגי ע"ג כ"ש והד' ארוכים בה' שבת אין כאן מקומו אם כן אפשר כאן ג"כ אם הוציא בבית א' מחבורה לחבורה והניח אפילו על כ"ש חייב או שהיו יושבין ואוכלין בר"ה והכניסו לרה"י דג"כ הוי הוצאה דהוי ממקום למקום חייב אפילו הניחו על כ"ש ואם הוציא מבית לר"ה אפשר צריך הנחה ע"ג דע"ד כמש"ל ועיין בפסחים בסוגיא שם מבואר דלענין זה ג"כ דומה להוצאת שבת אם לא הוצי' כולו רק אגדו בפנים ל"ה הוצאה ואם הוציא מקצת אינו חייב כמו בשבת עיין ר"מ פי"ב מה' שבת וכן אגד כלי שמי' אגד לפ"מ דקיימא לן גבי שבת עיין ר"מ שם ועתוד"ה חילוק בין כלי שיש לו תוך ויבואר לקמן אי"ה דיש חילוק בין חיוב הלאו ולענין לפסול מחמת הוצאה ע"ל אם כן כאן נמי אם הוציא כלי עם ח' וחצי הכלי חוץ לבית אינו חייב דהוי אגד כלי ומכ"ש בהוציא ח' בשר וחצי בחוץ דאין חיוב ויבואר לקמן. והנה אף דגבי שיעור הוצאת אוכלים גבי שבת הוא כגרוגרת עש"ס ור"מ אבל כאן שיעור הוצאה הוא כזית עיין ר"מ כאן והרהמ"ח לא גילה דעתו כמה השיעור והכסף משנה לא הראה מקום הדין ואין לה"ר מפסחים פ"ה דמבואר שם דאית ביה כזית וליכא כביצה ע"ש שם מיירי אם אכל היוצא דלוקין משום בשר בשדה זה ודאי בכזית כשאר איסורי תורה דכתיב בהו אכילה אבל לשון הוצאה לא מוכח שם. אך ודאי מצא הר"מ כן באיזה מקום. ובפרט לפמש"ל דכ"מ שאין אנו מוצאים שיעור מפורש סתמא הוא בכזית אפילו בלא לאו דאכילה ואף דראוי לומר כיון דשוה לשבת לענין עקירה והנחה אם כן ה"ה לענין שיעור ג"כ. א"ד דזה נפקא לן מקר' דלשון הוצאה אבל שיעורין הם הל"מ ובפרט לענין הוצאות שבת יש הרבה שיעורים רק לגבי אוכלים שיעורן כגרוגרות אם כן לא נפיק כאן מכל שיעורי תורה ששיעורן בכזית ואם הוציא פחות מכשיעור אם יש איסור תור' דינו כמו כל ח"ש שאינו מאיסורי אכילה דיש אחרונים סוברים שאינו רק מדרבנן וע' ח"צ ודג"מ תמ"ב ויש סוברים שהוא מן התורה עפמ"ג או"ח והובא לעיל כ"פ ואם הוציא פחות פחות מכשיעור וע"י צירוף יש כזית ודאי מצטרף אפילו ביותר מכא"פ דבאיסורין חוץ איסורי אכילה ל"ש א"פ ומצרף אפילו ביותר משיעור זה וכן הדין גבי שבת ומשנה שלימה בשבת ק"ה כתב אות א' שחרית ואות אחת בה"ע דוק' בשתי העלמות פוטרים חכמים דסברי יש ידיעה לח"ש אם כן בהעלם א' חייב וה"ה בהוצאה וז"פ דכא"פ הוא באכילה ולא בשאר דברים וז"פ. וע' שבת ד"פ א"ר אם הוציא ח"ש ואח"ז הוציא ג"כ ח"ש אם הגביה ראשונה קודם הנחת השני' פטור ואינו מצטרף דנעשה כמו שנקלטה או שנשרפה. ופירש"י ד"ה כמו ה"נ כי גמרה הוצאה בטלה להנחה קמיית' וה"ל כמאן דליתא וכ"פ הר"מ פח"י מה"ש אם כן כיון דהטעם דבטלה להנחה קמיית' אם אין הראשונה קיימת בשעת הנחת השניה אם כן ה"נ אם הוציא פחות מכזית והגביהה או שנשרפה ואח"כ חזר והוציא פחות מכזית פטור ואינו מצטרף אלא אם כן הח"ש הראשון מונח עדיין כמו בשבת כנלע"ד פשוט דל"ה הנחה וכאן בעינן נמי עקירה והנחה. ועפמ"ג הלכות שבת בפתיחה הכוללת מסופק לענין שאר מלאכות של שבת קצירה וכדומה אם אין ח"ש הראשון קיים אם חייב על ח"ש השני דאפשר דוק' הוצאה דינא הכי דמלאכה גרוע הוא ע"ש. ובאמת ברש"י שהבאנו נראה דוק' גבי הוצאה להטעם שפירש ואין כאן מקומו. גם אם חסר מן הח"ש הראשון עד שלא הניח השני כמבואר שם גבי דיו. וע' שבת צ"א איבעיא בגמר' זרק כזית תרומה לבית טמא אי חייב על הוצאת שבת אף דהוא פחות מגרוגרות כיון דהוא חשוב לענין טומאה ע"ש בתוס' ור"מ פ"ח משבת ומכל מקום ומ"ל שם ובעי למפשט מהא דלחה"פ ושתי הלחם שיעורן כהוצאת שבת כגרוגרת אף דלענין יוצא הוא בכזית ודחי הש"ס התם תיכף שהוציאן חוץ לעזרה ואינו בר"ה עדיין נפסל אבל הכא בהדי הדדי קאתי והר"מ שם פוסק אבעיא זו לספק כיון דלא נפשטה. ונראה דכאן גבי פסח אם חל ליל ט"ו בשבת והוציא מן בית כזית והניח בירושלים אחר שנפרצה בה פרצות דהוי ר"ה ע' פסחים ס' או שעקר מביתו ולא הניח עד חוץ לחומת ירושלים ודאי חייב על הוצאת שבת אף אם לא הוציא רק בכזית כיון דחשיב הוצאה ללאו זה דהוצאת בשר הפסח ה"נ נחשב לענין הוצאת שבת וע"כ לא עלתה שם האיבעיא בתיקו רק שם דאין חיוב על ההוצאה רק דנימ' כיון דחשיב לענין טומאה או שנפסל יהי' נמי חשוב להוצאת שבת ע"ז לא אפשיט' הבעיא דאפשר אין ענין זל"ז אבל כאן כיון דעובר בלאו דהוצאה בלא הפסול דנפסל מקודם שהניח כאשר יבואר ב"ה לקמן אלא כיון דעובר בלאו בהוצאה חשוב נמי לענין שבת כמו שמצינו במסכת סוכה מיגו דהוי דופן לשבת או לסוכה הוי דופן לחבירו וכ"פ מצינו סבר' זו דאחשבי'. ודעת רש"י פ' המוצא תפילין דאף דתפילין הוא דרך מלבוש מכל מקום אתי איסור בל תוסיף ומשוי כמשא לחייב משום הוצאת שבת ע"ש אם כן ה"נ איסור דהוצאת הפסח משוי כמשא נמי לענין הוצאת שבת וחייב אף בכזית משום שבת ואפילו בלא חל בשבת לשיטת הרבה ראשונים שסוברים דהוצאה שלא לצורך כלל לוקין בי"ט ע' בסוגי' דמתוך בביצה אם כן כאן בהוצאה של פסח שהוא שלא לצורך כלל דעוד עובר בלאו אם כן עובר ג"כ על לאו דמלאכת י"ט אף בכזית כיון דחשיב לענין הוצאת הפסח כמש"ל [ואף להסוברים דגם באיסור שייך על כל פנים צורך קצת כיון דצריך לאותו דבר ע' תוס' ביצה והד' עתיקין מכל מקום משכחת לה באם באמת הוצי' שלא לצורך כלל חייב אף על כזית משום הוצאת י"ט וז"פ] וע' שבת צ"ג ור"מ פ"א מה' שבת שפסק שם שנים שהוציאו איזה משא בשבת זה יכול וזה יכול שניהם פטורים זה אינו יכול וז"א יכול שניהם חייבין ושיעור א' לשניהם זה יכול וזה א"י חייב זה שיכול והשני פטור דמסייע אין בו ממש. ונראה דוק' גבי שבת דהוא גזירת הכתוב בעשותה וילפינן דזה יכול וזה יכול פטורים ע"ש אבל כאן שנים שהוציאו אפילו זה יכול וזה יכול מכל מקום שניהם חייבין דאין לנו קרא לפטור אבל אם א' יכול וא' א"י זה שא"י פטור דה"ל מסייע וא"ב ממש זה נוהג בכ"מ ע"ש בסוגי' אם כן כאן נמי. ואפ"ל דאם הוציאו פסח בשבת שנים זה יכול וזה יכול כיון דחייבים על הוצאת הפסח חייבים ג"כ על הוצאת שבת אם הי' לר"ה דאחשבי' כמש"ל ויש לחלק תן לחכם וכו'. ולכאורה בשבת זה עוקר וזה מניח גמרינן שם מקרא דפטורים דף צ"ג וג' אם כן כאן דליכא קרא אפשר דאם נגמרה הוצאה ע"י שנים יתחייבו דהיינו זה עוקר וזה מניח וע' תוס' ג' ד"ה שניהם פטורים כתבו דעל העוקר אין סבר' שיתחייב רק הש"ס מקשה דהמניח מיהא חייב אף דלא עקר דע"י נגמרה המלאכה ע"ש וע"ז אמרינן דנלמד מקרא אם כן אפשר כאן בזה עוקר וזה מניח יתחייב המניח עכ"פ. ועפ"י ריש מכלתין דשבת כתב דזה עוקר וזה מניח אפשר רק מחטאת פטור דמיעטי' קרא אבל מלקות חייב אם כן אפשר כאן נמי כיון דליכא קרא חייב המניח ע"י עקירת חבירו וצ"ע. וע' מס' שבת ובר"מ דיני הוצאת שבת ויש ללמוד הרבה דברים משם והנחתי לחכמים לברר ב"ה. והנה לאו זה הוא דוק' ראשון המוצי' אבל אם לאחר שהוציאו חזר זה והוצי' א"ע על לאו זה דבפסח אין מוציא אחר מוציא עיין ר"מ כאן וז"ל אין מוציא אחר מוציא בפסח שכיון שהוציאו הראשון נפסל עכ"ל והכסף משנה הראה מקום ד"ז בירושלמי ואינו ת"י. אך כפי הנראה מהר"מ טעמא יהיב למילתי' כיון דנפסל ע"כ אינו חייב עוד מבואר דעתו דבפסח פסול ל"ש לאו זה ובודאי אית' כן באיזה מכילתא או תוספת' ולפי זה מה אם נפסל ביוצא א"ע אח"כ על לאו זה מכ"ש בנפסל מחמת ד"א ודאי א"ע בלאו זה כמו שמצינו במנחה דאף אם נפסלה מחמת ד"א א"ע על לאו זה דחמץ מכל מקום בנפסלה מחמת חמץ עוברים ויש מחמץ אחר מחמץ עפי"ב מה' מעה"ק ומ"ל פ"א מהק"פ אם כן כאן דבנפסלה מחמת ד"ז אין מוציא אחר מוציא מכ"ש בנפסל מחמת ד"א ודאי א"ע ע' במקומות אלו ותבין. ואם נפסל פסול דרבנן כגון ליל ט"ו אחר חצות וכדומה איזה פסול דרבנן אם חייב על המוציא כיון דמה"ת כשר הוא זה תלוי במה שנסתפק המ"ל פ"ז מה' תרומות והובא כ"פ בח"ז. ועיין בילקוט הביא מכילת' לא תוציא מן הבשר ולא מן העצמות שנתמעט עצמות מלאו זה ונרא' דגם גידין שא"ר לאכילה כמש"ל ושומן של גה"נ או שאר קרומים שראוים לאכילה מן התורה רק מדרבנן אסורים תלוי בס' המ"ל הנ"ל. ופשוט דעצמות שיש בהם מוח וסתום דאין נמנין עליו בפסח דא"ר לאכילה בלא שבירת עצם עש"ס ור"מ ודאי עוברים על לאו זה אף דא"ר לאכילה חדא דמה"ת ראוי ע"י גומרת' ועוד דהו"ל כמו בשר בכלי שאינו יכול לפתחו דודאי עובר דבאמת חזי רק ארי' דרביע עליו מחמת איסור שבירה וכן הדין גבי נותר דטעונין שריפה אף דדבר פסול אין טעון שרפה ע' פסחים מכל מקום כאן באמת כשר רק ארי' דרביע עליו אם כן ה"נ וז"פ. ולפי הנ"ל דאין מוציא אחר מוציא כיון דנפסל אם כן ל"ד אם בפעם ראשונה היתה עקירה והנחה ואח"כ הוציא פ"ש אלא אפילו פ"ר לא הי' הנחה כגון שפשט ידו עם ח' פסח חוץ לבית והחזירו דלא הוי הנחה בחוץ מכל מקום כיון דנפסל ביוצא אף דלא הי' הנחה כמש"ל ויבואר לקמן לענין לפסול הבשר א"צ הנחה אם כן אף דלא הי' הנחה פ"ר מכל מקום אינו חייב על ההוצאה דבפסח פסול אינו חייב על ההוצאה ער"מ. ולפמ"ש לא משכחת לה שיהא חייב המוציא אלא אם הניחו תיכף כשיצא אבל אם הלך עם הפסח קצת ברשות האחר והניחו שם כיון דקודם הנחה נפסל והיתה הנחה בפטור ודמי לשבת אם הוציא כשיעור וקודם שהניח צמק על פחות מכשיעור דאינו חייב דהנחה היתה בפטור עש"ס ור"מ פי"ח משבת אם כן ה"נ כיון דעל פסול א"ח וכבר נפסל קודם הנחה אלא צ"ל דהניחו תיכף ברשות האחר דבאו ההנחה והפסול כא' או במוציא מחל"ח שכתבתי לעיל דנראה דאינו חייב אלא אם הניחו בחבורה אחרת וגם אינו נפסל כמשמעות לשון הש"ס פסחים פ"ה המוציא מחבל"ח אסור באכילה משמע דמחמת יוצא חוץ לחבורה קודם שהגיע לחבורה האחרת אינו נפסל ג"כ אבל אם מוציא מרשות לרשות עכצ"ל דנפסל תיכף כאשר יבואר לקמן ב"ה בשם הצל"ח אם כן אינו חייב אלא כשהניחו תיכף ברשות האחר וצ"ע. וע' תוס' שבועות דף ב' וריש שבת ופ' הזורק ופ"י שבת בארוכה וס' התוס' דאל יצא וכו' דנפק' לן הוצאה היינו דוקא באיש היוצא וחפץ בידו אבל יציאות דפשט ידו ונתן לתוך של חבירו או זורק זה לא נלמד מקרא זה אלא מויעבירו קול ואמרינן דזורק הוי תולדה דהוצאה ע"ש באורך. על כל פנים אפשר דכאן כתיב לא תוציא ואמרינן דהוי דוגמ' דשבת דאל יוציא כתיב ע' תוס' כאן אם כן אפשר הלאו אינו רק באדם עצמו המוציא מרשות לרשות אבל השטה מרל"ר או זורק מנלן כיון דלאו בכלל הוצאה דקרא הוא וגם חוץ מאיסורי שבת ל"ש תולדות וגבי שביעית אמרינן במ"ק אבות אסר רחמנא תולדות לא אם כן אפשר דזריקה דהוי רק תולדה לא מחייב כאן. שוב נזכרתי וראיתי בשער המלך ה' רוצח (ה"ר ממ"ק) דבנחל איתן אף דכתיב בפירוש לא יזרע מכל מקום תולדות בכלל וה"ר ממ"ק ע"ש. אם כן כאן נמי וסבר' דהוצאה מלאכה גרוע היא ל"ש אלא בשבת דמצד הסבר' מ"ל מוציא מרה"י לרה"י או מרה"י לר"ה אבל כאן גזירת הכתוב דאסור להוציא מרשות לרשות וגם אינו בכלל מלאכה רק גזירת הכתוב אפשר מרבינן הכל כ"ז דדמי הן מצד תולדות או שהיא מצד הסבר' וא"כ עובר על כל מיני הוצאה כמו בשבת עיין: והנה אם הוציא פסח מחבורה או מבית לחוץ [עפ"ח מה' שאה"ט כתב חוץ מבית וכאן כתב חוץ לחבורה והיא היא כמ"ש דאדרבא בית מפורש בתורה וחבורה ילפינן מתיבת חוצה] אסור באכילה כטרפה והרי הוא כבשר ק"ק שיצאו חוץ לעזרה וק"ק שיצאו חוץ לירושלים כן מבואר בר"מ כאן והוא מש"ס דפסחים והלאו הוא מבשר בשדה טרפה כל שיצא חוץ למחיצה וע' חולין פ' בהמה המק' ובמכות וע' רש"י פ"ה ד"ה לא תוציא כתב דאסור באכיל' מלאו כל שבקודש פסול. וצע"ק דמנין ידעינן דנפסל ועוד אפשר אין לוקין על לאו זה דהוי לאו שבכללות ע' יבמות י"ח ע"ב תוד"ה כל. על כל פנים הו"ל לכתוב לאו זה דמוסכם מהש"ס דלוקין כטרפה כלשון הר"מ כאן ופ"ב מה' מעה"ק וכן בשבת צ"א ע"ב פירש"י ג"כ מחמת כל שבקודש פסול. אך באמת שם גבי לחה"פ ושהל"ח בנפסל ביוצא ל"ש טרפה דדוק' בשר שיצא חוץ למחיצה הרי הוא כטרפה אבל לחה"פ ושהל"ח א"ע בלאו הזה דלאו זה דוק' בבשר וכ"נ מלשון הר"מ פי"א מה' מעה"ק ה"ה כתב כל האוכל מבשר ק"ק חוץ לעזרה לוקה וא' בשר חטאת ושירי מנחות וכו' והלאו הוא דלא תוכל לאכול ע"ש. ובהט"ו כ' דבשר ק"ק או קדשים קלים שיצא כו' אף על פי שחזר למקומו אסור לאכלו והאוכל כו' כזית לוקה שנאמר ובשר וכו' כיון שיצא בשר חוץ למחיצה לוקה ע"ש אתה רואה לענין אם אוכל בחוץ כ' הר"מ בפירוש דה"ה שירי מנחות ואח"ז בהט"ו כתב בשר ק"ק וקדשים קלים וכו' ואף שחזר למקומו שנ' ובשר ולא כ' ה"ה שירי מנחות מבואר להדי' דלאו זה בשדה טרפה ל"ש רק בבשר קדשים אבל לא במנחות וז"פ. ע' בחולין לפי הדרש מבואר דדוק' בבשר. אך לפ"ז מנין למנחות או לחה"פ ושהל"ח שחזרו למקומם שאסור כיון דליכ' לאו דבשר בשדה ואין כאן מקומו וע' מכות י"ז י"ח ויבואר להלן אי"ה. ועצל"ח פכ"צ כתב דהא דבעינן עקירה והנחה היינו דוקא לעבור על הלאו אבל לענין לפסול ביוצא תיכף שיצא חוץ לחבורה או מבית אף קודם שהניח נפסל דזה נפק' מן בשר בשדה טרפה ושם לא כתב הוצאה דיהא בעינן עקירה והנחה ע"ש ואיני מבין דבריו דהא דנפ"ל מבשר בשדה כל קדשים שיצאו חוץ למחיצתן דנפסל היינו כיון דדחז"ל פסוק זה דיצא חוץ למחיצת אכילה אם כן כל הדברים שקבעה התורה מקום אכילת' הן ק"ק בעזרה דמבוא' בכתוב להדי' דיאכלו דוק' שם ולא בחוץ וכן קדשים קלים קבעה תורה מקום בירושלים דעובר על לאו דלא תוכל עיין ר"מ פי"א מהמעה"ק אם כן קבעה תורה להם מחיצה ודחז"ל מפסוק דהתורה אסרה אם יצא חוץ למחיצתו בלאו דבשר בשדה אבל כאן בפסח בתוך ירושלים היכן מצינו דהתורה קבעה מקום לאכילתו דבאמת הוא נאכל בעיר ובמקום שהוא רוצה כדין כל קדשים קלים אך כיון דהתורה גזרה דבליל ט"ו אסור להוצי' מן הבית או מן החבורה שאוכלין אם כן הוי הבית מחיצה וכיון דקיבלו חכמינו זכרונם לברכה דל"ג תורה אלא בעקירה והנחה ומותר להוצי' ולהחזיר כ"ז שלא הניח אם כן מאין לנו לאסור דנאמר דיצא חוץ למחיצה כ"ז שלא הניח לא עשה איסור ולא יצא עדיין חוץ למחיצה דשם בקדשים יש פסוקי' דעזרה וירושלים הוי מחיצה שלהם וחוץ למחיצתו עובר בלאו ועשה ע"כ נכלל ג"כ בלאו זה כיון דיצא חוץ למחיצ' שקבעה תורה אבל כאן דאין לנו שום פסוק רק מקרא זה דלא תוצי' וכיון דפסוק זה משמע דוק' הנחה אם כן מותר להוצי' בלא הנחה ואמאי יפסל ורש"י פ"ה פירש דמקום החבורה היא המחיצה ע"ש דמיירי דמוצי' מחבורה לחבור' כיון דעובר על הלאו ממילא הוי חוץ למחיצה אבל בלא הנחה היאך יכול לומר שיצא חוץ למחיצ' דהא רשאי להוצי' ולהחזיר ולאכלו בכל ירושלים ומה שמבואר במשנה וברייתא ור"מ דאבר הפסח שיצא חוץ מקצתו קולף אף דלא הי' הנחה דאגודו בפנים ועיין בתוס' כאן דשם לא כתיב הוצאה וא"צ הנחה היינו ביצא חוץ לחומת ירושלים דומיא דקדשים אבל בחוץ לחבורה לא נפסל כיון דיצא מקצת לא הי' הנחה דאגודו בפנים וכ"מ מפירש"י להדי' פסחים פ"ד ד"ה אבר שיצא מקצתו פירש"י חוץ לחומת ירושלים ולמה לא פירש"י חוץ לחבורה ושייך ג"כ נ"מ המבואר בגמרא א"ו ביצא מקצתו חוץ לחבורה דלא הי' הנחה אינו נפסל כלל ול"ש מה דאמרינן שם אינו חזי לאכילה ע"ש ע"כ פירש"י דוק' יצא חוץ לירושלים כשאר קדשים קלים דשם בודאי נפסל בלא הנחה דלא כתיב הוצאה וכן כ' הוא עצמו אך לא הביא ד' רש"י דמוכח להדי' כמ"ש. ומה שהוכיח ד"ז דנפסל אף בלא הנחה סובב על הפלפול שכתב לעיל וע"ש ומכח קושי' ותי' אין להחליט דין זה וגם אם נאמר כן ע"כ אינו חייב ביצא לחוץ והניח רק בהניח תיכף כמש"ל דאי לא הניח תיכף כבר נפסל ואינו חייב על הוצאה בפסח שנפסל עיין לעיל. ע"כ נלע"ד דכאן אינו נפסל רק בהי' עקירה והנחה. אך בחוץ לחומת ירושלים אף בע"פ דהוי כשאר קדשים קלים נפסל אף בלא הנחה ונפסל אף אם יצא מקצתו ע"ש בסוגיא כנלע"ד:
ב
עריכהודין ההיקף וכו'. זה דעת הר"מ דשני חבורות שאוכלין ב' פסחים צריך כל חבורה לעשות לה היקף והופכים את פניהם כדי שלא יהיו מעורבים ועיין כסף משנה דהוא גורס בגמרא חוצה תן לו חוצה וגם במשנה דב' חבורות דעת הר"מ דחיוב להפוך את פניהם אבל רש"י לא גרס תן לו חוצה וגם במשנה דב' חבורות פירש"י דמיירי דאוכלים פסח אחד ואשמעינן המשנה דרשאים להפוך את פניהם אף דנראים כשתי חבורות דפסח נאכל בב' חבורות ועתי"ט ואין להאריך. וער"מ פ"ו מבואר עוד דינים שבגמרא ועיין כסף משנה שהר"מ פוסק כר"י דהל' כר"י לגבי ר"ש ע"כ הדין כך דחבורה של פסח רשאים לחלק הפסח ולעשות שתי חבורות וכל חבורה אוכלים בפ"ע אבל אין אדם האוכל רשאי לאכול בשני חבורות כגון אם התחיל לאכול בא' אסור לילך לחבורה השנית ולאכול עמהם אף שהפסח הזה הוא נמנה עליו מכל מקום גזירת הכתוב בבית א' יאכל ויש אם למסורת דאינו רשאי לאכול בב' מקומות ושני חבורות כשני מקומות דמי ערש"י. והנה בשני מקומות ודאי צריך מקום חדש בחילוק מחיצות או אפשר אף בלא חילוק מחיצות באויר חדש הו"ל כשני מקומות ויבואר לקמן ב"ה. והנה באוכל בשני מקומות מיירי דלא נפסל ביוצא כגון שנחלק הפסח קודם אכילה אסור לילך מכאן ולאכול חלק הפסח שישנו במק"א. ונראה דהלאו הזה דמוציא הפסח אינו אלא בבני החבורה שהתחילו לאכול אסור כ"א להוציא משם או אם אדם אחר בא אסור להוציא ח' פסח אבל אם יש הרבה בני חבורה והתחילו לאכול חוץ מאחד או שנים רשאים אלו השנים ליקח חלקם מהחבורה ולעשות עצמם חבורה אחרת או בבית אחר ולאכול שם דהלאו הזה דוקא באוכלין שהתחילו לאכול או איש זר אסור להוציא מהחבורה שהתחילו לאכול אבל מקצת חבורה שלא התחילו לאכול אעפ"י שמקצת התחילו מכל מקום הם שלא אכלו רשאים ליקח חלקם ולעשות חבורה אחרת במק"א וראי' דמבוא' בגמ' השמש שאכל כזית בצד התנור אי פקח הוא ממלא כריסו ממנו והטעם דלא יוכל לאכול עם בה"ח דאסור לאכול בשני מקומות אם כן כיון דבני חבורה יאכלו במק"א היאך לוקחים הם הפסח למק"א הא מוציאין אותו לחוץ א"ו בה"ח שלא אכלו עדיין רשאין להוציא והאיסור אינו אלא מי שהתחיל לאכול או איש זר אשר לא מבה"ח הוא אסור להוציא לאחר שהתחילו בה"ח לאכול אבל מקצת בה"ח שלא התחילו רשאים להוציא חלקם למק"א כנ"ל. ומי שהתחיל לאכול אסור לילך לו לחבורה האחרת שלקחו חלקם ולאכול דאסור לו לאכול בשני מקומות ושני חבורות כשני מקומות דמי וכמש"ל וכ"כ התוס' שם דלאחר שלקחו כ"א חלקם אסור להוציא מחלק חבורה זו אך נלפע"ד אף דחלקו מכל מקום כיון דלא התחילו לאכול רשאים להוציא כיון שאם רוצים יכולים עוד אנשים ליקח מחלקם ולילך לחבורה האחרת דמ"ל שהולכים לחבורה אחרת או שעושים חבורה לעצמן ורשאים הם כמ"ש רק בהתחילו לאכול אסורים להוציא ע' בסוגיא. והנה ד"ז דאין האוכל רשאי לאכול בב' חבורות או בב' מקומות נפ"ל מן הפסוק בבית א' יאכל אם כן ה"ל עשה דלא יאכל אלא במקום א' ולא בשני מקומות וכ"ה בפ' מי שהי' טמא בפרטו מאי קממעט לא תוציא וכו' דהו"ל לאו הנל"ע על כל פנים ד"ז הוא דין אחר דאין האוכל אוכל בשני מקומות בלא איסור הוצאה כמ"ש אם כן ודאי האוכל בשני מקומות עובר בעשה זו ולכאורה קשה למה לא מנה הר"מ והרב המחבר עשה זו אך באמת זה היא חלק מחלקי המצוה כמו צלי אש דמצוה לאכול הפסח בדרך זה צלי ובבית א' וכדומה עוד חלקים ע"כ לא נמנה ע' בסמ"ק של רבינו ורמב"ן שם ומ"ל פ"ב מה' בהב"ח גבי בנין המזבח גזית ע"ש ואפ"ל הא דאסור לאכול בב' מקומות דוקא באכל במקום הראשון כזית שיעור אכילה שיוצא בה י"ח אסור לילך למק"א ולאכול עוד אבל באכל פחות מכשיעור אפשר לא מקרי אכילה ומותר לאכול עוד במק"א ואין שייך לח"ש כאן וא"צ להאריך אם כן לא מיקרי אכילה פחות מכזית ומותר לילך לאכול במק"א וזה נראה מל' הברייתא המובא שם מכאן אמרו השמש שאכל כזית בצד התנור אי פקח הוא ולמה נקט כזית הו"ל למיתני השמש שאכל א"ו דוקא באכל כזית אבל פחות מכזית לא מיקרי אכילה ורשאי לאכול במק"א כנלע"ד וצ"ע. אבל ז"פ דאם אכל במק"א כזית אסור לאכול במקום ב' אפילו כ"ש דח"ש אסור מן התורה ושייך חזי לאצטרופי אבל באכל במק"א פחות מכשיעור דל"ה אכילה רשאי לאכול במק"א וע' פ' מי שהי' שהבאתי לעיל פירש"י דאסור לאכול מפסח היוצא מחמת הלאו דבשר בשדה עמש"ל: והנה בש"ס מבואר דסובר ר"ש דאין הפסח נאכל בשני חבורות ונאכל בשני מקומות ופירש"י דתחלת אכילתו לא יתחלק לשני חבורות אבל גברא אי בעי קאי מהכא ואזיל ואכיל הכא ולכאורה קשה היאך יכול לאכול במק"א הא נפסל ביוצא דמודים בזה כ"ע דהוא לאו מפורש אך באמת מיירי דישבו החבורה לאכול ולא הביאו כלל הפסח לפניהם ושיירו מקצת במקומו שהי' בשעת הצלי' דהי' הרבה פסחים ואח"ז אם רוצים לאכול עוד יביאו הפסח אצלם ולא ילכו למקום הפסח לדברי ר"י דאסור לאכול בשני מקומות ולר"ש יכול כ"א לילך לשם לאכול ול"ה כב' חבורות אם אוכלים שם דזה ל"ה לר"ש אלא בתחלת אכילתו כפירש"י או לפמ"ש משכחת ב' מקומות בלא הוצאה כגון חוץ לחבורה דהו"ל ב' מקומות לענין שהאוכל אסור לאכול שם ומכל מקום אינו חייב המוציא אלא דוקא מחבורה לחבורה ע"ל וברש"י חומש פ' בא מביא מכילתא בבית א' שלא יתחלקו לשני חבורות וכו' היינו כר"ש אף דקיימא לן כר"י אין קו' על רש"י דבכ"מ בחומש אינו מביא כפי הלכה ע' מזרחי ואח"ז כתב אם ישבו ואכלו בחצר וירדו גשמים שלא יכנסו לבית וכו' ת"ל על הבתים עכצ"ל כמ"ש דרוצים לאכול חלק הפסח הנשאר במקומו אבל להכניס ולהוציא הפסח שאוכלים מרשות לרשות נפסל ביוצא אח"ז פירש"י ולא תוצי' מן הבית מן החבורה נראה מרש"י שפי' מלת לבית חבורה אם כן הלאו אינו אלא להוציאו מחבורה וניחא ד' רש"י לעיל דכל החבורה מותרת לילך למק"א עם הפסח כיון דאינו מוציאו מחבורה אבל באמת בגמ' מבואר א"ל אלא מבית מחבורה מנין ת"ל חוצה אם כן לא נעקר הכתוב ממשמעות דודאי מן בית אסור להוציא אלא מרבינן גם כן מחבורה ואיך פרש"י על תי' הבית חבורה ובאמת מן הבית אסור להוציא לכ"ע וצ"ע כעת ובמזרחי לא פי' כלום. והנה בפסחים פ"ו מבואר היו יושבים ונפרצה מחיצה ביניהם היינו שנעשה מחיצה ביניהם ופרש"י כגון חבורה אחת שהיו יושבין ונעשה מחיצה ומפסיק ביניהם אמרינן לדברי האומר הפסח נאכל בשתי חבורות אוכלין לדברי האומר אין הפסח נאכל בשתי חבורות אין אוכלין דעשיית מחיצה עושה החבורה לשתי חבורות ופרש"י דאף למי שסובר דנאכל בשתי חבורות סובר דאין הפסח נאכל בשתי מקומות מכל מקום מותר לאכלו דאין כאן ב' מקומות שהרי אינו רואה אויר חדש שלא ראה עד עכשיו. היו יושבין ונסתלקה מחיצה מביניהם. פירש"י שתי חבורות שהיו יושבין ונסתלקה המחיצה אמרינן לד' האומר האוכל אוכל בשני מקומות רשאים לאכול ולד' האומר דאין נאכל בשני מקומות אין אוכלין דסילוק המחיצה עושה שני מקומות יתיב ר"כ קפשיט לי' מיפשט ופירש"י דהי' אצלו בפשיטות דעשיית המחיצה עושה שתי מקומות א"ל ר"א ותבעי לך סילוק מחיצה ועשיית מחיצה אי ה"ל כשתי חבורות וכשתי מקומות א"ל תיקו והיוצא מסוגיא זו דלר"כ דפשיט לי' הי' אצלו בפשיטות דעשיית מחיצה עושה שתי חבורות אבל לא שני מקומות כמבואר בפירוש דלמאן דמתיר לאכול בשני חבורות מותר לאכול אף דהוא אוסר לאכול בב' מקומות וכן סילוק מחיצה פשיט לי' דהוי שני מקומות ולא שתי חבורות ואף ר"א א"ל דהוא ספק היינו עשיית מחיצה אפילו למאן דסובר אין נאכל בשתי חבורות אולי ל"ה עשיית מחיצה כשתי חבורות וכן סילוק מחיצה אולי ל"ה כב' מקומות ע"ש בגמרא ולפי מה שפסק הר"מ כר"י דהפסח נאכל בשני חבורות אם כן בעשיית המחיצה ודאי מותר לאכול כי הו"ל כשני חבורות או ספק שני חבורות דמותר לאכול ובסילוק מחיצה כיון דפסק הר"מ דאין אוכל בשני מקומות אם כן אסור לאכול אך מספק כר"א דספוקי מספ"ל וז"ל הר"מ בפסקי' ה"ה שתי חבורות שנפרצה מחיצה מביניהם אין אוכלים וכן אם היתה חבורה אחת ונעשית מחיצה ביניהם אוכלים עד שתחשך שאין הפסח נאכל בשתי חבורות. והנה מ"ש שאין הפסח נאכל בשתי חבורות אף דסובר הר"מ כר"י דנאכל בשתי חבורות כוונתו כאן דאינו נאכל בשתי מקומות עכ"מ ה"א אבל זה תמוה מאוד אמאי בעשיית מחיצה אינם אוכלין כיון דפסח נאכל בשתי חבורות עי' בגמ' להדי' דלמ"ד הפסח נאכל בשני חבורות אוכלים בעשיית מחיצה אם כן צ"ע מאוד ד' הר"מ ועיין בצל"ח הרגיש בזה וכתב דהר"מ מפרש דר"א אמר דהוא ספק דהיינו אפילו עשיית מחיצה ואפשר דהוי כב' מקומות או סילוק מחיצה אפשר דהוי כב' חבורות ע"ש ודו"ק. וקצ"ע אי האי מחיצה בין עשיי' או סילוק אי בעינן כדין מחיצות שבת דוקא מחיצה עשרה שיוכל לעמוד ברוח ושאר דינים ואם נעשה מחיצה שבשבת ל"ה מחיצה או שהי' מחיצה ונראה מתוכו אויר חדש ומכל מקום לא בטלו מתורת מחיצה כגון פרצה פחות מעשר וכדומה הרבה אם הוי כמו סילוק מחיצה אף דבשבת הוי מחיצה מכל מקום הרי נראה כאן אויר חדש או אפשר כל היכי דלגבי שבת הוי מחיצה או לאו ה"ה כאן בין לענין עשי' או לענין סילוק. ומכח ד"ז דאין אוכלין הפסח בשני מקומות מבואר במשנה סוף פסחים דבני חבורה שישנו לא יאכלו ודעת הר"מ פ"ח מהחו"מ דאם ישנו מקצתן חוזרין ואוכלין ובישנו כולם דהיינו שנרדמו לא יאכלו ואם נתנמנמו כולם יאכלו והר"מ פסק דר"י אסיפא פליג ופסק כר"י ורשב"ם פי' דר"י ארישא פליג ומחמיר דאפילו מקצתם אם נרדמו לא יאכלו וערשב"ם שכתב שחומרא בעלמא היא דנראה כאוכל בשני מקומות וער"מ והרב המגיד שם. וער"מ כאן פ"ט דחלונות ועובי הכתלים כלפנים הגגים ועליות אינם בכלל הבית נראה מדבריו לענין הוצאת הפסח מהבית מיירי דחלונות כלפנים וא"ע והגגים וכו' עובר על לאו זה וע' פסחים פ"ו דמיירי אפילו לענין שאר קדשים קלים לענין אם נתקדשו בקדושת ירושלים ושם מקשה הש"ס על עובי החומה כלפנים הא גגין לא נתקדשו ומשני בבר שורא והר"מ כאן לא הביא זה. וע' הבהב"ח פ"ו ובה' מע"ש. ולקמן מצוה שס"ב הארכתי בענינים אלו ולא הבאתי ד' הר"מ כאן וכשיזכני השי"ת אברר בארוכה. וגם במשנה מבואר עובי החומה נראה דבחומת ירושלים מיירי. והר"מ כ' עובי הכתלים היינו של כל בית ויבואר אי"ה. והנה הלאו הזה נוהג בכל החייבים במצות חוץ מחרש שוטה וקטן ולענין תשובה ושאר ענינים דינו כשאר לאו שיב"מ כמש"ל ולענין הוצאה עמ"ל פ"ה מה' פרה אדומה ופי"ט מה' פסהמ"ק ואין הזמן מסכים כעת לפלפל בזה. ולאו זה דלא תוציא רק בפ"ר אבל בפ"ש אינו נוהג לאו זה כ"פ הר"מ ספ"י מהק"פ ועיין כסף משנה תמה מהש"ס צ"ה וע"ש מה שתי' אבל דין זה היינו העשה דבבית א' יאכל דאין האוכל אוכל בשני מקומות נוהג גם בפ"ש ע"ש בר"מ וז"ל ופ"ש וכו' מוציאין אותו חוץ מחבורתו וטעונין הלל ונאכלין צלי בבית אחד והיינו דלא יאכל בשני בתים כמו פ"ר והיינו שני מקומות ופשוט כיון דמוציאין אותו חוץ לחבורתו אם כן אינו נפסל ביוצא כיון דמותר להוציא כ"נ פשוט. אח"ז ראיתי בצל"ח כתב ככל דברינו הללו ועמש"ל על דברי הצל"ח: