מנחת חינוך/יג
א
עריכהשלא וכו'. מבואר בר"מ פ"ט מק"פ ה"ז וע"ש דבין פסח ראשון ובין פ"ש עובר בלאו הזה ועיין כסף משנה שם ואף שכתוב בתורה כל בן נכר לא יאכל ומנין שעובר על הלאו הזה המאכילו עכ"מ כתב דמשמע לרבינו דעליו ל"ש לומר דאזהר הכ' דלא חייש למה שהזהירה תורה הקדושה ע"כ הפי' לישראל המאכילו אזהר קרא ול' הר"מ בן נכר האמור בתורה זה העובד אל נכר וכ"כ בתחילה המאכיל פסח לישראל עועכו"ם וכ"ה ל' הרהמ"ח לישראל העועכו"ם ומכל מקום אני מסופק אם הוא דוקא שעע"ז אבל אם הוא רשע לחלל שבתות דמבואר בחולין דהוי רשע לכה"ת או רשע לכה"ת חוץ משני אלו עביו"ד סי' ב' מכל מקום א"ע בלאו הזה דכך הוא גזירת הכתוב או אפשר לאו דוקא עע"ז אלא אם הוא רשע לכה"ת או לחלל שבתות אף דאינו עע"ז הוא בכלל הזה וע' הלכות מעשה הקרבנות פ"ג ובפ"ג מה' שגגות באריכות שם והנה במנחות ק"ט כהנים ששימשו לדבר אחר שם מיירי בודאי דוקא לע"ז וע"ש בסוגיא דאפילו עשה תשובה וער"מ פ"ט מהב"מ ומוכחא שם מקראי אבל כאן בודאי אם עשה תשובה אוכל הפסח רק כ"ז שהוא בהמרתו אם כן אפשר דה"ה רשע לחלל שבתות ג"כ וע' זבחים כ"ב ע"ב מבואר שם מקר' דיחזקאל כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי דב"נ וערל פסולין לעבודה ובן נכר היינו שנתנכרו מעשיו ואמרינן שם צריכא דאי כתב רחמנא ערל לב ה"א משום דאין לבו לשמים וכו' ואי נימא דבן נכר היינו דוקא שעע"ז אם כן אפילו לבו לשמים מחלל עבודה אפילו בעשה תשובה כמבואר במנחות שם אע"כ דבכלל ב"נ היינו רשע לח"ש ובעשה תשובה מותר לעבוד ע"ש. אך התוס' הרגישו בזה וכתבו דאין לבו לשמים היינו דפעם א' ל"ה לבו לשמים והביאו הש"ס דמנחות ע"ש ויש לפלפל ולענין עבודה אין כאן מקומו ואי"ה יבואר במקומו אי רשע לח"ש הוי בכלל ב"נ ולענין שאנו עסוקים כאן בפסח צ"ע דמלשונם נראה דוקא רשע לע"ז אבל לח"ש אינו בכלל זה וגם לדברי הכסף משנה שיצא להר"מ שאזהרה על המאכילו דאין שייך עליו כיון דאינו חושש אם כן בשלמא בעע"ז שייך שפיר אבל אם שומר כה"ת רק מחלל שבת שייך שפיר אזהרה עליו ג"כ וצ"ע כעת וע' פסחים צ"ו מבואר ג"כ האי צריכות' דזבחים אח"ז ראיתי בט"א חגיגה ד' פלפל ומביא דמלשון הר"מ הק"פ מבואר דוקא רשע לע"ז וגם מתוס' זבחים שהבאתי אח"ז כתב דלר"מ דרשע לד"א הוי רשע לכה"ת רשע לד"א גם כן בכלל ע"ש. אם כן לדידן רשע לח"ש דכ"ע מודים הוי רשע לענין פסח וצ"ע ויבואר לקמן לענין עבודה. וגוף הדבר צ"ע אמאי לא נימא דהעועכו"ם עצמו מוזהר ע"ז אף דאינו ציית מכל מקום מוזהר על כה"ת ואיך יאמר הר"מ דבר חדש שלא נמצא באיזה מקום ואין דרכו בכך וגם נ"מ לדינא לאחר שעשה תשובה אם אכל מן הפסח בהתראה לוקין על לאו זה ודאי ככל הלאוין שעבר לוקין אם ידינו תקיפה אפילו בעשה תשובה כי כל החייבים בב"ד של מטה לא מהני תשובה כידוע ומנלן לחייב המאכיל לאפוקי מפשט' דקרא. הן אמת גבי ב"נ צ"ל כן דהתור' לישראל נאמרה ולא לעכו"ם חוץ מהמנוים בסנהדרין שבע מצות אבל ישראל העועכו"ם הוא בעצמו מוזהר ע"ז ומנלן דהמאכיל מוזהר ע"ז אך ודאי מצא הר"מ ד"ז באיזה מקום ואנחנו לא נדע אך על כל פנים אפ"ל דהוא ג"כ מוזהר ולוקין אם עבר בעדים והתראה לאחר שעשה תשובה או אפילו קודם תשובה אם ידינו תקיפה כמו שמלקין אותו על איזה עבירה שעבר ולמה יגרע עבירה זו אך הר"מ לא ביאר זה ואפ"ל שהוא פשוט דאם אחר מוזהר שלא להאכילו כ"ש הוא עצמו כיון דבר אזהרה הוא. אך קשה דהרהמ"ח וכן הר"מ כתבו דאין לוקין ונראה מדבריהם דאין בלאו הזה מלקות כלל ובאמת הוא בעצמו למה לא ילקה גם הר"מ פי"ט מסנהדרין לא מנה לאו זה בכלל הלוקין וצ"ע למה הלאו הזה לא יהי' בכלל הלוקין הוא בעצמו וצ"ע. והנה ד"ז דוק' כ"ז שלא עשה תשובה ואחר תשובה הוא כישראל לכ"ד ודוק' אם עשה תשובה קודם עשיית הפסח אבל אם הי' רשע בשעת עשיית הפסח וקודם אכילה עשה תשובה אפשר דאינו בלאו הזה אך מכל מקום אסור לאכול דלא מנה עצמו עה"פ והו"ל שלא למנוי' ועיין בפירקין להר"מ נראה דשלא למנוי' עובר רק בעשה אם כן אינו בלאו זה ואפילו לראב"ד דעובר בלאו דתושב ושכיר ויבואר לקמן אי"ה מכל מקום א"ע בלאו זה וגם שלא למנוי' א"ע המאכיל רק האוכל בעצמו אם כן נראה דאם עשה תשובה קודם האכילה ודאי אינו בלאו הזה ואם מנה עצמו על הפסח דינו כדין טמא וערל וגם אם נשחט עליו או על הכשר ועליו דינו כדין שחטו למולים וערלים ועיין בפסחים בענין שחטו ע"מ שיתכפרו בו ערלים דף ס"א וכל הסוגי' מפלפל שם בש"ס דכתיב וכל מקצת ערלה וכתיב זאת ע"ש באריכות וה"נ נראה לענין בן נכר דכתיב בהאי פרשת' וכתיב ג"כ וזאת וער"מ פ"ב מדינים אלו והענינים עמוקים אין כאן מקומו ועתו"ס פסחים כ"ח ע"ב ד"ה כל ערל ודק"כ בתוס' ויבמות פ' הערל אך איני לומד כעת בעיון ישמע חכם וכו'. ולפמ"ש דאף לשיטת הר"מ מכל מקום מוזהר האוכל ג"כ רק דאין שייך אזהרה עליו אבל מכל מקום מוזהר כמש"ל נראה דג"כ אסור בהנאה לבן נכר דהר"מ המ"א פסק כר"א דכ"מ שנאמר ל"ת אבה"נ ונ"מ לפמש"ל דשיטת התוס' ב"ק כ"א דקדשים קלים לאח"ש חלק הבעלים הם שלהם דאינו מ"ג ורשאי לקדש בו אשה רק חלק הכהנים הוי מ"ג וכן מטין ד' הר"מ פ"ה מאישות אם כן אם א' מבני חבורת הפסח קידש בחלקו אשה ודאי מקודשת ל"מ דאם האשה ג"כ מהחבורה אם כן מותר באכילה לו ולה והוא ג"כ ממון הדיוט ודאי מקודשת אך אף אם האשה אינה מבני חבורה מכל מקום על כל פנים מותר בהנאה אם כן ודאי מקודשת אבל ישראל עועכו"ם שלקח מפסח וקידש בו אשה אף אם נמנה על הפסח כגון שלא נעשה רשע אלא אחר עשי' קודם אכילה מכל מקום הפסח אסור בהנאה לו וה"ל כאילו מקדש באה"נ ואף דלאשה מותר זה תלוי בפלפול המ"ל פ"ה מהלכות אישות ע"ש וישראל עועכו"ם שקידש קידושיו קידושין ע' אה"ע סימן מ"ד על כל פנים נל"ב דלדידיה אסור הפסח בהנאה ג"כ דכתיב לא יאכל והלכת' כר"א ויש עוד נ"מ ואין להאריך. והנה בלאו הזה כאן דהמאכיל מוזהר מצינו כיו"ב ביבמות דאסור להאכיל בידים דבר איסור לקטן משום לא תאכלום לא תאכילום וער"מ פי"ז מהמ"א ופ"ג מאבל וטוא"ח וש"ע סי' שמ"ג ושם אינו מבואר להדי' דאין לוקין ובמ"א אינו מבואר דמוזהר ע"ז רק דאסור להאכילו בידים ובה' אבל כתב כהן קטן הגדולים מוזהרים שלא לטמאו ע"ש על כל פנים לא כתב בפירוש דאין לוקין כמ"ש כאן ועיין כאן בכ"מ כתב דטעם הר"מ כיון דלא כתיב בהדי' לא תאכיל' ע"כ אין לוקה ע"ש אם כן גבי מאכיל לקטן דג"כ לא כתיב בהדיא לא תאכילום ג"כ אינו לוקה. וראיתי להפמ"ג שמ"ג בט"ז שם כ' דמאכיל לקטן לוקה ע"ש לשיטת הר"מ בכל איסורין ובאמת לא עדיף מלאו זה דמבואר כאן דאין לוקין דאינו מפורש וגם שם אין מפורש אזהרה למאכיל אם כן למה ילקה. וראיתי בס' הנ"ל באשל אברהם כתב אפשר אינו לוקה דאינו אלא מדרשא ובאמת מפורש כן בכ"מ כאן ומכל מקום צ"ע שלא גילה דעתו שם בהדי' דלא לקי כמו כאן ומצאתי בס' מגלת ספר לחכם ספרדי על הסמ"ג הקשה על הכסף משנה מד' הר"מ פ"ו מה' כלאים המלביש חבירו כלאים לוקין המלביש וע"ש בכ"מ דקרינן בי' לא תלביש חזינן אף דאינו מפורש בהדי' אלא מדרש' לוקין ועפ"ג מה' אבל פסק הר"מ דהמטמא לכהן ג"כ לוקין ועלח"מ ה' אבל וה' כלאים בכ"מ מה שתמהו על הר"מ וע"ש במג"ס הנ"ל חילק קצת והניח בצ"ע וצריך אריכות לברר הדברים. ולשון הר"מ כאן המאכיל כזית מפסח לב"נ עובר בל"ת ודאי כן הדבר כמו בכל איסורי אכילה שצריך כזית ובפרט דכתב לשון אכילה ואפ"ל דלשיטת קצת האחרונים הובאו כ"פ בח"ז ועח"צ סי' פ"ו ודג"מ תמ"ב דדוק' איסורי אכילה אסור ח"ש מן התורה אבל איסורים דלאו אכילה נינהו מותר ח"ש אם כן ה"נ וכן המאכיל הקטנים אין ח"ש אסור מן התורה דלגבי המאכיל הוי זה כמו שאר איסורים דדוק' גבי אוכל שייך לומר דאחשבי' ע"ש אבל לגבי המאכיל הוי זה כאיסור אחר בלא אכילה אם כן לשיטה זו מותר מן התורה בח"ש להמאכיל אך האוכל עצמו לפמש"ל לדידי' ודאי ח"ש אסור מן התורה כ"נ פשוט. גם נ"פ דצריך להאכיל כזית בכא"פ ויותר מכא"פ א"ע בלאו כמו כל איסורי אכילה וגם האוכל אינו לוקה ביותר מכא"פ וכן המאכיל לקטנים ג"כ הדין כן וגם אם האכיל לב"נ או לקטנים שלא כדרך אכילתו א"ע דאינו מצווה יותר ממה שמצווה האוכל בעצמו וז"פ. וגם נראה דאם האכיל לב"נ באופן שבעצמו לא הי' יכול ליקח עובר ג"כ המאכיל משום לאו דלפני עור כמו המאכיל לרשע דבר איסור דעובר על ל"ע וה"נ הרשע מצווה שלא לאכול רק דאינו ציית אבל הישראל עובר בל"ע כנלע"ד פשוט. ועמ"ל פ"ט מהמ"א דאפילו אינו מאכיל לקטן בידים רק מטעה אותו ואומר לו על איסור שהוא היתר ג"כ עובר בלאו דלא תאכילום דהוי כאילו מאכילו בידים ומביא הש"ס נדה וד' הרשב"א והתוס' ונ"ד דיני' כמו שם ויבואר במק"א אי"ה:
ב
עריכהואין בו מלקות וכו'. באמת בר"מ אינו מבואר טעם זה והכסף משנה נתן טעם כמש"ל ואיני מבין ד' הרהמ"ח אמאי ל"ה מעשה אם מאכילו בידים שתחב לחבירו בבית הבליעה ובל"ז לא הי' אוכל למה לא נחשב מעשה ואפילו רק אם נותן לו לאכול ג"כ חשיב מעשה ואפשר בנותן כיון דעוד הברירה בידו שלא לאכול עדיין ל"ה מעשה כשנתן לו כי אז לא עבר על הלאו ואח"ז כשאוכל אוכל ע"ד עצמו אבל אם תחב לו למה לא נחשב מעשה ולמה לא ילקה כדין המלביש לחבירו כלאים דה"ל מעשה ולוקין להר"מ ולומר לדעת הרהמ"ח כיון דמשכחת לה בלא מעשה שיניח לפניו אם כן אפילו בעשה מעשה אין לוקין כידוע דעת הרהמ"ח ז"א חדא דהלאו הוא במאכילו בידים כמש"ל ועוד כתבתי כ"פ בשם השעה"מ דאם עושה מעשה בענין שא"א באופן אחר ה"ל מעשה אם כן למה לא ילקה כאן ולמה לא חשיב מעשה וצ"ע כעת. עוד נלפע"ד פשוט דאין חילוק בין אם מאכילו בליל פסח או בער"פ או אפשר אפילו לאחר שנעשה נותר בכ"ע עובר ע"ז וגם הב"נ מצווה. ובנא ומבושל מפורש בגמר' הטעם דער"פ פטור דכתיב כ"א צלי בשעה שמחויב לאכול צלי אש עובר בנא ומבושל עיין ר"מ אבל כאן לא מצינו זה ע"כ בכ"ע עובר דאל"ה הו"ל להר"מ לפרש מכל מקום בפסח שנפסל כגון שנשחט שלא לשמו או באיזה פסול אחר אפשר דא"ע ולא ראיתי כעת ד"ז ואפשר דעובר בכל גוונא אף בנפסל וע' פסחים צ"ו וביבמות דדרשינן לא יאכל בו המרת דת פוסלת בפסח ואינו פוסלת בתרומה וכן ומלת וכו' בו אבל לא בתרומה ובשבירת עצם דרשינן בו בכשר ולא בפסול וע' פכ"צ ד' פ"ג ופ"ד ור"מ פ"י שפסק דאם הי' לו שעת הכושר כגון שנפסל ביציאה או נא ומבושל יש בו משום שבירת עצם רק אם לא הי' לו שעת הכושר כגון שנתפגל או שינוי השם אין בו משום שבירת עצם ע"ש וזה דרשינן מן בכשר ולא בפסול וחזינן דחז"ל דרשו זה בשבירת עצם ולא בבן נכר ובתושב ובשכיר ובערל אלא לדרשא אחריתי אם כן אפילו נפסל בנתפגל דלא הי' לו שעת הכושר מוזהר אלאו הזה ובודאי הי' קבלה בידו ד"ז וכן הר"מ סתם בלאוין אלו ובשבירת עצם כתב הדינים דבפסול ל"ש שבירת עצם מבואר דכאן בכל גווני נוהגים לאוין אלו כנלע"ד ברור ועמ"ל פ"א מהק"פ ה"ה לענין שוחט את הפסח על החמץ מסופק אי נפסל הפסח אי עובר על לאו זה והיינו משום דכתיב זבחי ע"ש אבל היכא דלא גלי קרא ודאי בנפסל ג"כ עובר כנל"ב בעזה"י. וע' סמ"ג מצוה שנ"ג בלאוין שכתב שלא יאכל רשע בפסח שנאמר כל בן נכר נראה מדבריו דלרשע אזהר קרא ולא למאכיל ולא הביא ד' הר"מ כלל ועמש"ל דגם הר"מ מודה דהוא בעצמו עובר אך ודאי מצא באיזה מקום דגם המאכיל מוזהר ע"ל ובודאי כיון דמוזהר שלא לאכול ה"ה אה"נ בכלל כמש"ל לדידן דקיימא לן כר"א כ"מ דכתיב ל"ת כנ"ל. והנה לאו זה נוהג בכל החייבים במצות הן אנשים וכו' וכל הנחשבים למעלה חוץ מחרש שוטה וקטן דלאו בני מצות נינהו ככל הל"ת שבתורה. אך לדעת הרהמ"ח דהוי לאו שאב"מ חקרתי לעיל אי נשים מצווים על לשאב"מ וא"צ לכפול. וגם נ"ל דאם הבן נכר הוא קטן ודאי לאו בכלל ב"נ הוא דאין לו דעת וכן אפילו הוא רשע ומרשעת מכל מקום הו"ל כתינוק שנשבה לבין העכו"ם כיון שאינו עושה בזדון מרצונו דהוא קטן ומכ"ש ח"ש שהרשיעו א"ע המאכיל בלאו זה כ"נ פשוט ע' בה' ריבית ובה' מילה וראיתי בסמ"ג מצוה שנ"ד מביא המכילתא ל"ל קרא דעכו"ם אסור בפסח ת"ל מקרא דב"נ ואר"י דמיירי דקיבל עליו ז' מצות חזינן דאם קיבל עליו ז' מצות אינו ב"נ ואני כתבתי לעיל דמח"ש ג"כ בכלל. זה טעות דעכו"ם אינו מצווה על שבת אבל ישראל שמצווה על שבת אם מח"ש ג"כ הוא בכלל ב"נ וז"פ. ולענין תשובה על לאו זה גם אם צריך לבזבז ממונו מבואר לעיל ע"ש וא"צ לכפול הדברים: