מנחת חינוך/יא
א
עריכהשלא וכו'. נראה מד' הרהמ"ח כאן ולקמן מצוה כ' דא"ע בב"י וב"י רק בשבעת ימי הפסח אבל בע"פ מחצות א"ע וכ"כ הראב"ד פ"ג מחו"מ והרב המגיד כ' דגם דעת הר"מ כן דבהקדמה למנין המצות החו"מ כ' הר"מ להשבית חמץ בי"ד ולא יראה חמץ כל שבעה מבואר דוקא מ"ע דהשבתה הוא בי"ד אבל הלאו דב"י אינו אלא ז' ימים וענוב"י ק' כתב דעוברים בב"י משש ולמעלה בער"פ מהיקישא לשאור דהשבתה אך כיון דהוא מי"ג מדות וידוע דרך הר"מ שבמנין המצות אינו מונה אלא מה שבא מפורש בתורה ולא מהנדרש בי"ג מדות ע"כ אינו מונה בהקדמה למנין המצות אלא כ"ש אבל באמת עוברים מחצות ע"פ ועח"י הביא דעת רש"י ג"כ שעוברים בע"פ בב"י וב"י וכבר כתבתי מה דנראה דעת הרהמ"ח שבמצוה ט' גבי מ"ע דתשביתו כ' דאם הניח חמץ עובר בלאו והאחרוני' האריכו בזה וערש"י על משנה דהשוחט פסח על החמץ דגבי במועד פי' דעוברי' על לא תשחט בהדי לאו דב"י ובע"פ לא פי' רק לאו דלא תשחט נרא' דא"ע בב"י בע"פ וע"ש בצל"ח ובאחרוני'. שוב ראיתי בירושלמי פ"ב ה"ד מבואר להדיא דלמ"ד דעובר באכילה משש ה"ה בב"י יעו"ש בק"ע וצריך אריכו' גדול ובח"ז מוכרח אני לקצר. והנה לאו זה א"ע אלא בכזית ע' ביצה ולד' הר"מ והרהמ"ח לוקין אם עשה מעש' ולדעת הראשונים אין לוקין על לאוין אילו מחמת דנל"ע מכל מקום בכזית עוברים בלאו. ובח"ש דעת הרבה אחרונים דמותר מן התורה ול"ש ח"ש חזי לאצטרופי בכא"פ ע' שאג"א ודגול מרבבה סי' תמ"ב ואף אם נאמר אין לוקין על לאו זה וח"ש אסור מן התורה מכל מקום נ"מ בין כזית לח"ש לענין שבועה דאם נשבע ג"כ שלא יראה חמץ וקנה חמץ אין חייב על שבועת ביטוי דאין שבועה חל בנשבע שלא יאכל נבלות אבל על ח"ש חל השבועה אף שאסור מן התורה ער"ם פ"ה מה' שבועות ובתוס' שבועות כ"ד וע' ש"א ופ"י ופמ"ג בפתיחה והובא לעיל בחיבורינו. ואין עוברין לאוין הנ"ל רק בחמץ שלו אבל ש"א ושל גבוה אין עוברים דכתיב לך שלך א"א רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ועש"ס ובתוס' שם הקשו דהכא סגי בחד קרא למעוטי ש"א וש"ג ובחלה מצריך תרי קראי ובשאג"א כ' דל"ק מידי דבשלמא בחלה דשל ישראל אחר חייב בחלה רק דנתמעט של עכו"ם ושל הקדש ע"כ צריך קרא לכ"א דעכו"ם והקדש אין למדין זמ"ז ע' מנחות אבל כאן דממעטינן מלך כ"ה דל"ה שלו הגם שהוא של ישראל חבירו א"ע אם כן כיון דנתמעט דאינו שלו א"ע אם כן עכו"ם והקדש ג"כ אינו שלו ע"כ א"ע וער"מ ובטוש"ע מפורש בדבריהם כן דכל היכי דאינו שלו א"ע. ולפי זה לכאורה חמץ של שותפים ג"כ לא יעבור עליו כמו גבי אתרוג דבעינן שלכם וא"י בשל שותפות ע' בראשית הגז ובתוס' סוכה ל"ה דדוקא אתרוג א"י אבל מצה אם יש שיעור בלא חבירו יוצא אם כן אפשר ה"נ כן אם יש בשותפות כזית חמץ כיון דאין לכ"א שיעור א"ע רק אם יש שני זתים ושנים שותפים דאז כ"א עובר וכן הדין גבי חלה דממעטינן של עכו"ם מכל מקום שותפות עכו"ם אם יש בחלקו כשיעור חייב בחלה וצ"ע בד"ז בסוגי' דרה"ג ובדינים המבוארים שם. ואח"ז ראיתי בפ"י העיר בזה דחמץ של שותפים ובפ"י מביא שם בשם ת"ח אף דבחמץ של הפקר א"ע מכל מקום בחמץ של ישראל חבירו עובר אף בלא קע"א ע"ש. ולא כן נ' מדברי כל הפוסקים ולהאריך בענינים אלו צריך חיבור מיוחד. ובחמץ של הקדש לפי הגי' פ' אלו עוברין ר"א סובר חלה ביד ישראל עובר בב"י מחמת הואיל ואיבעי מיתשל וברש"י מ"א מיאן בגירסא דאין סברא דע"י הואיל ומיתשל תחשב כשלו ובתוס' שם הקשו היאך אמרינן אתה רואה ש"ג נימא הואיל ומיתשל ותי' בבא ליד גזבר דא"י לישאל ולפי זה בלא בא לגזבר עובר עב"י. ובש"א כ' על ק' רש"י אף דבכ"מ אין סברא שיהי' שלו מחמת סברא זו דמייתי לרשותי' מכל מקום כאן גבי חמץ דאף קבלת אחריות עובר מקרא דלא ימצא דאף דבכ"מ דהגל"מ לכמ"ד כאן שאני אם כן הקדש נמי הואיל וכו' הוי כדהגל"מ ועובר עליו. ובחמץ של מע"ש לפמש"ל דבחוץ לירושלים הוי מ"ג אם כן א"ע על מע"ש שיש לו חוץ לירושלים אם לא מחמת האי סברא דמיתשל ולשיטת רש"י א"ע ובירושלים דממון הדיוט עובר. ותרומה וחלה כ"ז שהם ביד ישראל ועדיין לא ניתנו לכהן עובר הישראל אף לשיטת רש"י מחמת דיש לבעלים טוה"נ והלכ' כר"א שם ואף דקיימא לן טוה"נ ל"ה ממון עש"א באורך מכל מקום כאן גבי חמץ הוי ממון מחמת לא ימצא ע"ש. וביכורים ביד ישראל דביכורים ניתנו לאנשי משמר ואין בהם טוה"נ לבעלים עיין ר"מ פ"א מה' ביכורים ובסוגיא דעד כמה בבכורות אם כן א"ע עליו לשיטת רש"י דל"א הואיל ואי בעי מיתשל וער"מ פ"ב מביכורים דביכורים שביכרו אחר חנוכה הם ביכורים ויניחם עד עצרת ע"ש ובראב"ד על כל פנים משכחת לה שיש לו ביכורים קודם פסח ע"ש: והנה כתבנו לעיל דמבואר בסוכה דלכם בעינן שיהא ראוי לאכילה ג"כ וכ"ד שאין בו היתר אכילה ל"ה לכם לענין אתרוג ומצה ובטבל דעת הרבה פו' דל"ה לכם מחמת שאין בו היתר אכילה עיין תוס' סוכה וש"א ובכפ"ת אם כן בחמץ של טבל אפשר דא"ע דל"ה לך כיון דאין בו היתר אכילה וא"ל דבלאו הכי חמץ אסור בהנאה ומכל מקום מיקרי לכם ז"א דחמץ חידוש דב' דברים אינם ברשותו וכו'. אך כ"ז מחמת איסור חמץ לחודי' הוא גזירת הכתוב אבל אם מטעם אחר ל"ה לכם ודאי א"ע וז"פ אם כן לפ"ז חמץ של טבל אפשר דא"ע ויש לפלפל בסוגי' דכ"ש טבל ואחע"א ועיין תוס' סוכה לענין תרומה טמאה מכל מקום נלע"ד נהי דבכ"מ אם אין בו היתר אכילה ל"ה לכם מכל מקום כאן כיון דגלי קרא לא ימצא דקע"א סגי כיון דמצוי בידו אם כן כיון דמותר בהנאה וראוי להשתמש בו מה שירצה הוי מצוי בידו ועובר עליו כמו טוה"נ אף שאינו ממון בכ"מ מכל מקום לענין ב"י נחשב כשלו ע' שאג"א ה"נ הוי כשלו אבל תבואה של איסורי הנאה כה"כ והדומה ודאי אינו נחשב כשלו וא"ע דלא הוי שלו כלל כיון דאסור בהנאה והמודר הנאה מחמץ קודם פסח אם לא נאמר הואיל ומיתשל ג"כ נרא' דא"ע כיון דלא הוי דידי' ואפילו להסוברים אה"נ אית להו בעלים מכל מקום הוי אינו ברשותו ובפרט בדברים העמדים לשרפה אפשר דכתותי מכ"ש ועמש"ל ובתוס' סוכה דאפילו לקולא אמרינן כמכ"ש ובשער המלך מביא ש"ס ערוך יבמות ק"ג בטלית מוחלט. ובענין חמץ של הפקר נ"ל לכאורה דבחמץ של הפקר יהיו בעלי' עוברים עליו לדעת הר"ם פ"ב מנדרים דהפקר מדין נדר והב"י בח"מ סי' ער"ה כ' עליו דאם חוזר עובר בבל יחל וא"כ י"ל בהפקר מהני שאלה וא"כ בחמץ של הפקר יהיה עובר עליו משום דאי בעי מיתשל וע' ר"נ נדרים דף פ"ה כתב דלא מצינו שאלה בהפקר ואפשר דלא ס"ל כדעת הר"ם דהפקר מדין נדר וצ"ע. ואם נפל חמץ לאשה בנ"מ שלה והבעל יש לו פירות אם עובר הבעל על החמץ לכאורה להלכתא דק"פ לאו כקה"ג דמי ע' יבמות וגיטין סוגיא דהמוכר שדהו לפירות ומקומות המובאים שם ואין כאן מקומו אם כן לא הוי שלו ואין הבעל עובר וגם אין הבעל חייב באחריות נ"מ ופטור אפילו מפשיע' דהוי שמירה בבעלים כמבואר בש"ס ואה"ע סי' פ"ה ואך י"ל כמש"ל נהי דבכ"מ ק"פ לאו כקה"ג מכל מקום כאן עובר על החמץ דעכ"פ הוי מצוי בידו ועדיף מקע"א דגזירת הכתוב דעובר ה"נ הו"ל מצוי בידו ועובר. והנה ישראל שקיבל פקדון מנכרי או מישראל וקע"א עובר ועיין בראשונים ובשו"ע או"ח סי' ת"מ יש שיטות דאפילו אין עליו רק אחריות מפשיעה עובר ויש סוברים דוקא אחריות דגנבה ואבדה ובש"א הק' על הרא"ש שה"ר דסגי אחריות פשיעה מברייתא דהפקידו אצלו זקוק לבער וסתם פקדון אינו אלא ש"ח ותמה הש"א הא סתם פקדון אינו אפילו ש"ח דאין דין שומרים להקדש ועכו"ם עש"ס ור"מ ה' שכירות וכן הק' על רש"י וכתב דסוברים כהר"מ דכל הנהו דאמעטו מדין שומרים היינו ש"ח משבועה ובפשיעה משלם וכ"כ הח"י ואני כ' במק"א דבר"מ ה' שכירות מתחיל אין דין שומרים בקרקעות ועבדים ושטרות והקדשות ועכו"ם ואח"ז כתב יראה לי דעבדי' ושטרות וקרקעות אם פשע חייב דמזיק בידים הוא ולא כלל הקדש ועכו"ם ע"כ דוקא עושו"ק חייב דמזיק בידים הוא אבל הקדש ועכו"ם דפטור ג"כ מזיק בידים ע"כ לא כ' הר"מ הקדש ועכו"ם ועפ"י פ' הזהב כתב ג"כ דאפילו מזיק בידים פטור בהקדש אם כן אם לא קיבל ע"א צ"ע. אך אם קיבל בפירוש אחריות פשיעה יש מחלוקת בין הפוסקים וגנו"א אם קיבל עליו ודאי עובר ואם ייחד לו בית א"ע אפילו קע"א. ואם א' הפקיד חמצו אצל אחר לדברי הגאונים המפקיד א"ע דאינו ברשותו והראשונים חולקים וכתבו כיון דרשות הנפקד קנוי להמפקיד הוי רשותו והאחרונים האריכו אך בגוונא דלא השאיל ביתו כגון דהשכין אצל חבירו דתופס בשביל עצמו א"ע המפקיד מן התורה ודין מלוה על המשכון ע' סי' תמ"א ואם אאריך צריך חיבור מיוחד ועחו"מ סי' שמ"ו הלוקח בהמה לשלשים יום יש סוברים דהוי ש"ח ויש סוברים דאפילו ש"ח ל"ה ופטור אפילו מפשיעה ועבאה"ע סי' פ"ה מכל מקום בקונה חמץ לזמן על כל פנים יש לו ק"פ והוי מצוי בידו וחייב בב"י כמש"ל ועצל"ח שכתב טעם להסוברי' דוקא אחריות גו"א ולא פשיעה דברים נכונים. ואם א' קנה מחבירו חמץ בקנין דרבנן משיכה או אג"ק להסוברי' דרבנן אי עובר בב"י מן התורה כיון [דלא] הוי שלו מן התורה לכאו' תלוי בדין אי ע"י דרבנן נעשה דאורייתא אך באמת אם החמץ ברשותו כגון שמשך אף אי נימא דאין דרבנן נעשה ד"ת על כל פנים הוא באחריותו ואם יבא לב"ד נפסוק שחייב באחריותו אם כן לא גרע מחמץ של אחרים שקיבל הנפקד אחריות עובר בב"י מן התורה וה"נ אך אם החמץ אינו ברשותו עדיין כגון שקנה באג"ק והחמץ עודנו ברשות המוכר אי אמרינן דהוי כקע"א מכל מקום במקבל אחריות על חמצו ש"ח בבית חבירו א"ע לד"ה ע' בראשונים מכל מקום נראה דעובר ל"מ להסוברים דחמצו בבית חבירו עובר דחצר הנפקד קנוי להמפקיד והוי ברשותו וע"כ בקע"א חמצו של חבירו בבית חבירו א"ע דאין החצר קנוי לו כיון דבאמת החמץ אינו שלו ול"ש שהשאיל הנפקד חצירו לממונו של המפקיד כמבואר בפוסקים אם כן כאן כיון דעכ"פ הוי דידי' לכל מילי ושייך שפיר שהשאיל הנפקד חצירו לממונו של המפקיד אם כן הוי ברשותו ואפילו בקע"א סגי ועובר מן התורה ואפילו בלא טעם זה נ"ל דמ"מ כיון דהחמץ שלו לכ"ד הוי מצוי בידו ואף בקע"א אף דהוי מצוי בידו מכל מקום בבית חבירו א"ע עט"ז סת"מ שכתב דבבתיכם דנפקא לן דא"ע בבית חבירו קאי על החידוש דלא ימצא אבל אי גול"מ כמ"ד אין כאן חידוש ועובר אפילו בבית חבירו ע"ש וכאן נראה פשוט דעדיף מגול"מ דבאמת ממון דידי' ורשותו להשתמש בו ולמכור ולעשות כל מה שירצה ודאי הוי ממון דידי' ועובר אף בבית חבירו לשיטות אלו אף שד' הט"ז תמוהי' והרגישו האחרונים דבאמת אף לר"ש כאן לאו כממון דמי עש"ס כיון דהדר' בעינא מכל מקום כאן כיון דרשאי להשתמש ודאי עדיף מגל"מ והוי שלו ועובר מן התורה אפילו בלא אחריות או שהוא בבית חבירו כנלע"ד בעזה"י. ויש עוד להאריך אך לא יספיקו המון גליונו' בד' האחרונים. והנה לאו הזה יש תקנה אם ביטל החמץ בזמן היתר א"ע כמ"ש תוס' דהוי הפקר ואינו שלו ובחמץ שקע"א או מחמת טוה"נ דהוי שלו ל"מ ביטול והפקר כיון דאינו שלו ול"ה ממונו ל"מ ביטול רק לענין לעבור אוקמי התורה ברשותו אבל לא לבטל ע' שאג"א ובאחרונים שפלפלו בדבריו ולדבריו נ"ל דגם לענין ק"פ שכתבתי לעיל ל"מ ביטול כיון דבאמת לאו שלו רק מחמת מצוי בידו רק בקנין דרבנן אפ"ל דמהני ואפשר דמ"מ לא מהני וצ"ע בדבר וע"ש עוד שכתב דגם אם מוציא החמץ מרשותו להסוברים דא"ע אם אינו ברשותו כהמכילת' אם כן אם מוציא מרשותו אפילו בפסח א"ע מכאן ולהבא על ב"י ועי' באחרונים יש חולקים כמו דחמץ בלאו הכי אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו אם כן ל"מ מה דאפקי' מרשותו ואינו מוכרח דדוקא מה שא"ב מחמת איסור חמץ אוקמי' התורה ברשותו אבל אם בלאו הכי א"ב לא אוקמי' התורה ברשותו ע' באחרונים. שוב ראיתי בירושלמי פכ"ש ה"ב מבואר להדיא דל"מ הוצאה מרשותו אח"ז לענין ב"י וצ"ע שלא הביא הירושלמי. ואם בתוך הפסח זכה בו אחר דעת האחרונים כיון דזכה בו אחר א"ב של ראשון דלא אוקמי' תורה ברשותו אלא אם לא זכה בו שום אדם אבל אם זכה בו אחר לא אוקמי' תורה ברשות ראשון עפ"י וצל"ח ומק"ח ופמ"ג או"ח ושער המלך וש"א ונוב"י ק' ות' פלפלו בזה. וכבר כתבתי לעיל דנר' מרש"י סוכה דדבר שאינו שוה פרוטה לא מיקרי לכם וא"כ אם אין החמץ ש"פ בזמן היתר א"ע ואפשר אף דל"ה ממון בכ"מ לדעתו מכל מקום כאן מחמת לא ימצא הוי מצוי בידו ולא גרע מקע"א וצ"ע. ואם נאמר דל"ה שלו יש להקשות דר"א סובר בפסחים מ"ו לא תקרא לה שם וכו' והק' האחרונים יפריש כ"ש וא"ע בח"ש. אך באמת בכ"מ ח"ש אסור מן התורה ואף דלד' האחרונים בב"י ח"ש מותר על כל פנים אסור מדרבנן אך אם נאמר דפחות מש"פ א"ע ודאי אף איסור' דרבנן ליכא כמו חמץ של אחר דנכרי נכנס בבית ישראל א"ז להוציאו אם כן יפריש כ"ש חלה שאינו ש"פ ובאתי רק לעורר ולא לפלפל. ונראה דאם קנה חמץ מחבירו ישראל בפסח ע"י ק"ס והחמץ עדיין ברשות המוכר אף להסוברים דישראל עובר אף אם החמץ ברשות אחרים מכל מקום כאן נ"ל דאין הלוקח עובר דלא קנה כלל דהמוכר אין לו מה למכור ואף אם נאמר אה"נ יש לה בעלים כהריטב"א סוכה מכל מקום על כל פנים הוי אינו ברשותו והוי כמו גזל דהנגזל א"י למכור לפי שאינו ברשותו אם כן כיון דאין המוכר יכול למכור אין הלוקח קונה כלל והוא גמרא מפורשת ב"ק מ"ה שור הנסקל משנגמר דינו מכרו אינו מכור וז"פ: אבל אם משך קנה כמו דזוכה מן ההפקר וחמץ הפקר הוא דאיסור בהנאה וי"ל דלהריטב"א הנ"ל דאה"נ אית לי' בעלים א"י אחר לזכות בו שלא מדעת בעה"ב אך אם אין דעת בעה"ב מעכב זכה זה וכן בזוכה מן ההפקר זכה עובר בב"י וב"י כמו בע"ז דמדאגבי' ישראל זכה ול"ל ביטול עיו"ד סי' קמ"ו חזינן אף דהוא אה"נ מכל מקום מצי זכה והטעם עבר"נ פ' כל הצלמים סוגיא דהמוציא כלים וז"ל ומצא טבעת ולא רצה להגביה וכו' עד שיבטלנו העכו"ם דאי מגבה לה הוי ע"ז דישראל שא"ב לעולם והכי אמרינן בסוגיא דלעיל ואעפ"י דאבה"נ ואין בה דין ממון אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם מצי זכה בה ומכאן לחמץ בפסח של עכו"ם שיכול ישראל לזכות בה והוי חמץ של ישראל ואסור לעולם עכ"ל הר"ן (ובמק"א תמהתי על הר"ן ממשנה פ' השוכר אומנים ששלח להם עכו"ם כו' ואם משנכנסה לרשותן אסור וע"ש בר"ן שכ' כיון דזכי בה דמי יי"נ קא שקלו כו' ואיך מ"ל זכיה באה"נ דתקרובות אין מועיל ביטול וצ"ע כעת ואפשר מדרבנן אסור כמו הלוקח גרוטאות מעכו"ם ומצא בהם ע"ז) מבואר מד' דאה"נ שיש תקנה לאיסורו מצי זכה בו ע"כ בחמץ של נכרי כיון דעתה קודם שזכה בו תחזור להיתרא אף דלאחר שיזכה בו אסור לעולם כמו ע"ז וחמץ מכל מקום קודם שזכה אם יש תקנה להתירו יש זכי' באה"נ וה"נ בזוכה מהפקר דקודם שזכה יש לו היתר אח"פ דא"ע ול"ש קנס אם כן אם זכה בו הוי שלו ושייך בזה זכי' ועובר מן התורה אב"י וב"י ואפילו חמץ שעבר ישראל בב"י ואח"כ נעשה הפקר מכל מקום מצי ישראל לזכות בו כיון דמה"ת יש לה היתר אך זה תלוי בשיטות דאפשר כיון דמדרבנן ל"ה ממון אינו ממון מן התורה ול"מ זכי מן התורה והד' עתיקים. ואם קנה חמץ בפסח מעכו"ם בכסף להסוברים דבעכו"ם כסף קונה או בק"ס לרוב ראשונים דק"ס קונה בעכו"ם ודאי קנה כיון דאצל העכו"ם הוי ממונו ול"ש אה"נ ואצל ישראל יש לו זכיה אם כן הוי ככל מקח שקנה אצל עכו"ם ועובר להסוברים הפקיד חמצו אצל עכו"ם עובר וה"נ וז"פ. ועשאג"א כ' על תוס' פסחים כ"ט ב' ד"ה ר"א שהקשו אמאי מעל לריה"ג דחזי למפרקי' ולהסיקו תחת תבשילו היאך יפדנו הא יעבור בב"י ומכאן מוכיח ר"י דמשהה חמצו ע"מ לבערו א"ע עליו וכתב הש"א דלהר"מ וכן לרש"י דב"י אינו נל"ע הם יתרצו ק' התוס' דיכול לפדות בכ"פ פחות מכזית וא"ע וגם איסור תורה ליכא כמש"ל ואפילו איסור דרבנן ליכא ובאמת הפריז על המדה לומר דאפילו אד"ר ליכא וראייתו מבצק שבסדקי עריבה אין הוכחה ועכצ"ל דאפילו אד"ר ליכא דאם הי' אד"ר ל"ש מעילה כמ"ש התוס' ד"ה אין פודין ולפמ"ש אפ"ל דיפדה בכ"פ פחות מש"פ ול"מ לכם לרש"י וא"ע אפילו מדרבנן ועיין ב"מ פ' הזהב דמעשר פחות מש"פ אינו נפדה ופירש"י דאינו תופס פדיונו מכל מקום דוקא במע"ש דכתיב ממעשרו ע"ש אבל בהקדש לא מצינו דפחות מש"פ אינו נפדה וע"ש בתוס' דנ"ג ודעת הר"מ פ' ה' ממע"ש ה"ד דגם מע"ש נפדה אף שאין ש"פ רק דאינו מוסיף חומש ואפילו לדעת רש"י לא מצאתי ד"ז בהקדש אם כן יכול לפדות מעט מעט שבכ"פ לא יהי' ש"פ בהקדש. אך לכאורה אם יפדה פחות מש"פ היאך יצא הקדש לחולין הא אין הפחות מפרוטה נכנס להקדש לרש"י גיטין י"ב ע"ב דאין הקדש חל על פחות מפרוטה ובתוס' השיגו עליו דהקדש חל רק שם אין בדעתו להקדיש פחות מפרוטה אבל אם מקדיש בפי' פחות מפרוטה חל אם כן להתוס' ודאי ניחא ואפילו לרש"י יכול לפדות פחות מש"פ על פרוטה ונכנס הפרוטה להקדש והחמץ שפחות מש"פ יצא לחולין ובמע"ש מבואר בר"מ ה"ו דהפודה מע"ש יותר מדמיו לא נתפס התוס' למעשר אך בהקדש לא מצינו זה ויכול לפדות פחות משוה פרוטה על פרוטה אך גוף הדין בהקדש ומע"ש צ"ע רב. ולקמן כתבתי דגוף ד' רש"י חידוש הוא דפמש"פ ל"ה לכם וגם כתבתי לעיל די"ל אף לרש"י עובר בב"י בחמץ דלא גרע מקע"א דמצוי בידו ואי"ה יבואר כ"א במקומו ובאתי רק לעורר:
ב
עריכהודין תערובות וכו'. דעת הר"מ פ"ד מהחו"מ דעל תערובות כשם שנתרבה לאכילה כן אתרבי לענין ב"י וב"י וכ"ד רש"י דפירש במשנה אלו עוברין בב"י אבל דעת ר"ת שם נהי דאתרבי לענין אכילה אבל בב"י א"ע דלא אתרבי לענין ב"י וכן חמץ נוקשה להסוברים דאסור מן התורה תליא ג"כ בשיטות אלו לענין ב"י ואפילו למאן דסובר נוקשה דרבנן מכל מקום יש נוקשה דאורייתא ג"כ כמו מ"פ עם מים דאין חייבים כרת ואסור מן התורה כמש"ל לענין ב"י תלי בשיטות אלו ועיין בהה"מ מביא בשם הרמ"ך דאפילו אין בו כזית בכא"פ מכל מקום מצורף הוא לענין ב"י ועפמ"ג תמ"ב הקשה כיון דלהר"מ ביותר מכא"פ אין איסור תורה באכילתו כמבואר בפט"ו מהמ"א אם כן אמאי עוברין יבש ביבש וצ"ל דלענין משא לא בטל ע"ש באריכות דמביא בשם הר"מ דמה"ת אינו בטל במשא אם כן עוברי' בב"י. ואם נתערב חמץ במצה מב"מ בענין שמותר לאכלו מן התורה ל"ש ב"י ובל"ז גם לענין ב"י נתבטל אף דנבלה בשחוטה מטמא במשא זה רק דרבנן אבל מן התורה בטל עמג"א ופמ"ג סי' הנ"ל. ונראה דה"ה אם נתערב חמץ שקע"א עם מצה אע"ג דממון חבירו ל"ב ע' בביצה בסוגיא דאשה ששאלה מכל מקום ז"א אלא דלא הוי ממון דידי' אבל לענין איסור בטל הוא ואיסור של חבירו שנתערב עם היתר שלו ניתר האיסור אלא שצריך ליתן לחבירו שלו אם כן כיון דמותר באכילה ל"ש ב"י. ואם נתערב חמץ של אחרים שלא קע"א בחמץ שלו ודאי א"ע על חמץ של אחרים דלענין זה ל"ש ביטול דנהוי חמץ אחרי' כשלו כי ממון בעלים ל"ב ואם נתערב חתיכה מצה בחמץ כגון שליש זית מצה בשני שלישי זתים חמץ אי עוברין בב"י עמד על מדוכה זו המ"כ והובא בפרי מגדים י"ד כ"פ אי היתר נהפך לאיסור וע"ל בחיבורינו מצות גה"ג. ואם א' גזל חמץ מישראל חבירו ודאי עובר כי הוא חייב באחריות ואם גזל חמץ קודם פסח והי' פחות מש"פ ופמש"פ לא ניתן להשבון עיין ר"מ ה' גזילה פ"א. ובמחנה אפרים ה' גזילה חקר אם הטעם דפמש"פ אינו בהשבה דמחל לי' ישראל ע' בסנהדרין אם כן היכא דלא מחל לי' מחויב להשיב או פמש"פ לאו ממון הוא אפילו בלא מחילה ומביא בשם הראשונים דהטעם משום מחילה וכ"ז שלא מחלו כגון שלא ידעו הבעלים הגזילה ברשות בעלים עומדת ע"ש והובא לקמן בחיבורינו אם כן אי מטעם מחילה ודאי הוי שלו כי מחל לו ואף אם לא מחל לו מכל מקום הרי נתחייב באחריות אם כן בודאי עובר ואם נאמר דלא הוי ממון אם כן אפשר דמ"מ לא הוי שלו ג"כ מכל מקום אף אם יאבד מחויב לשלם רק דאין נזקקין לו אם כן עובר ויש לפלפל בזה ואין כאן מקומו. ואם גזל אצל עכו"ם דג"כ לא ניתן להשבון ע' באחרונים ובאה"ע סי' כ"ח בהגהות רמ"א ובאחרונים אם כן הוי ממון שלו אך לדעת ס' יראים במג"א סי' תרל"ז אף למאן דסובר דגזל עכו"ם שרי מכל מקום לא מיקרי לכם לגבי לולב וסוכה ע"ש אם כן א"ע על ב"י דלא הוי לכם וגם אפילו פחות מש"פ לגבי עכו"ם דלא ניתן למחילה ע' בסנהדרין אם כן אפשר דא"ע דלא מיקרי לך ואפשר מכל מקום על כל פנים הוי מצוי בידו כמו דמבואר כאן בש"ס כ"ז צ"ע רב ואין כאן מקומו להאריך. ואם גזל ישראל מישראל חמץ בפסח להריטב"א דס"ל אה"נ יש לו בעלים אם כן ודאי ל"ה שלו דהוי גזל כי דעת הבעלים מעכב [רק בזוכה מן ההפקר הוי שלו דאה"נ יש לו זכיה כמו בע"ז ומובא לעיל בשם הר"ן] אם כן כיון דל"ה שלו בודאי אינו עובר ואי משום אחריות דגזלן חייב באחריות ז"א דאחריות ל"ש כי כל ישראל מצווים לבערו עי' בב"ק ודאי אם גזל א' מחבירו אה"נ אין לו שום דין ממון עליו ומכל מקום לא הוי שלו כיון דאה"נ יש לו בעלים לשיטת הריטב"א אם כן בודאי א"ע הגזלן דלא מיקרי לך ודו"ק:
ג
עריכהונוהגת וכו'. כבר הארכתי לעיל בלאו שאב"מ אם נשים חייבות אך כאן לאו שיש בה מעשה ע' בהרהמ"ח בסמוך והנה כל החייבים במצות חייבים בלאו זה ועבדים ג"כ כיון דנשים חייבות אך כבר כתבתי לעיל גבי מצה לכאורה כל היכי דלכם בעינן לא שייך גבי עבד אם כן ה"נ דכל מה שקנה עבד קנה וכו' אם כן לא משכחת לה שיהא לו חמץ ואפילו בנותן לו לדבר מיוחד כמבואר בסי' רס"ז ביו"ד ואפשר כיון דל"ה שלו אלא לאותו דבר לא מיקרי שלו אך כאן אפ"ל דעכ"פ הוי מצוי בידו אם כן עובר מטעם הזה אם נותן לו לדבר מיוחד ועדיף מקע"א אף דל"ה שלו מכל מקום מחמת דהוי מצוי בידו עובר מכ"ש דנותן לו לדבר מיוחד הוי מצוי בידו אף דכ"ז דאינו עושה הדבר הזה ל"ה שלו כמו מה שאתה נותן לפיך דל"ה שלו רק אם נותן בפיו ע' ביו"ד אם כן כ"ז שאינו נותן לפיו ומונח ברשותו ל"ה שלו מכל מקום כיון שיש לו רשות לאכול או להשתמש בו דבר שנותן לו ע"מ כן הוי מצוי בידו. אך לכאורה אינו מונח בביתו כלל כיון דאין לו רשות כלל ול"ש דחבירו השאיל לו מקום דגם דבר השאול הוי לבעלים אך אם שאל לו לדבר הזה וכ"ז צ"ע היטב. וחרש שוטה וקטן אינם בני מצות כלל ל"ש לומר דעוברים בב"י ואם יש חמץ ברשותם אין ב"ד מצווים להפרישם כמו דקיימא לן קטן אוכל נבלות אין ב"ד וכו' והנה קי"ל דבידים אסור להאכילם מלא תאכלום ע' ביבמות ובה' שבת סי' שמ"ג אך כאן ל"ש זה דקודם זמן איסורו ודאי מותר ליתן להם ואח"ז איסורו דאם א' נותן להם חמץ במתנה אף דבקטן דעת אחרת מקנה קונה וכן חרש חוץ משוטה עיין ר"מ וח"מ סי' רמ"ג מכל מקום לא שייך כאן דעת אחרת מקנה נהי דלדעת הריטב"א אה"נ יש להם בעלים היינו דנקרא גזלן אבל מכל מקום אינו ברשותו אם כן א"י למכור ול"ה דעת אחרת מקנה אך הוי כמו הפקר אם כן אין קטן זוכה מן התורה [ואף אם נימא דהפקר מדעת חשיב דעת אחרת מקנה עמ"ל ה' זכיה ומתנה כאן ל"ה הפקר מדעת כי אינו שלו רק הוי הפקיר' דרחמנא] אך קטן זוכה בהפקר מדרבנן כמו מציאת חרש שוטה וקטן משום דרכי שלום אם כן איסור דרבנן מותר ליתן להם אפילו בידים כדעת הרבה ראשונים ע"ש ובמ"ל המ"א אך אם נימא דאף אם אינו שלו רק דרבנן מכל מקום עובר בב"י מן התורה או מחמת ס' האחרונים דמדרבנן נעשה דאורייתא [ועי' במק"ח שהביא דברי הג"פ שאין כח ביד חכמים רק להפקיר ממון אבל שיהיה ברשות חבירו לא ועיין בתוס' ב"ק ס"ט ד"ה הוא מבואר דאוקמוה ברשות אחרי' ועיין ביש"ש יבמות פ' האשה רבה דזה תלוי במחלוקת ולמאן דיליף מפסוק יחרם כל רכושו ס"ל דאי"ל ברשות השני ולמ"ד מאלה הנחלות יכולין גם בזה] או לפמש"ל דע"י דרבנן על כל פנים הוי מצוי בידו לענין לאו דב"י וב"י מכל מקום כאן אפ"ל דאינו קונה כלל כיון דהוי רק קנין דרבנן ובמקום איסורא לא תיקנו חכמינו זכרונם לברכה קנין עח"מ סי' רל"ה דקטנים במקום שעשו שלא כהוגן לאו כלום הוא דקנין הפעוטות הוא רק דרבנן ובמקום איסורא לא תיקנו ועמ"ל פ"ט מה' זכייה ומתנה ועש"ך סי' רמ"ג דעתו דאף מציאה קונה הקטן מן התורה וגם אפ"ל דאיסורא לא ניחא ליה למקני אף שהקטן רוצה לאו בן דעה הוא ובח"ז אין מקום להאריך. אך בחימץ עיסה של הקטן שייך שפיר ד"ז דאסור להאכילו בידים דבר האסור וצ"ע. ואם קנה חמץ בפסח מן העכו"ם בכסף להסוברים כרשב"ל אם כן בעכו"ם קונה בכסף ע' בהזהב ובבכורות אפילו לא נתן רק פחות מפרוטה קונה אף דבישראל אם כסף קונה צריך פרוטה דפחות מזה לאו כסף הוא עח"מ וביו"ד מכל מקום בעכו"ם הוי כסף אפילו פמ"פ ע' עירובין דשוכרין מעכו"ם אפילו פחות מש"פ דב"נ נהרג על פמש"פ ואין כאן מקומו ויבואר במקומו בישע אלקים. וגוף דין קנין חמץ בפסח אי אמרי' כמדארל"ת אעל"מ עח"מ סר"ח ויו"ד סי' ר"ל וס' כתובה ושאר אחרונים:
ד
עריכהולוקה וכו'. כ"ה גם כן דעת הר"מ כאן דעשה מעשה לוקין ועמ"ל ובאחרונים אמאי ל"ה נל"ע ובמש"ל ס"ה על כל פנים לדעתם ל"ה נל"ע ואפילו לדעת התוס' דהוי נל"ע בלא קיים העשה או ביטל העשה עיין באחרונים ובשער המלך וטעם המלך איך משכחת ביטל לוקין על הלאוין הללו ונראה דלוקין שמונים דעוברים על שני לאוין ועיין בגמרא דבין בבתים בין בגבולין עוברין על שני לאוין ועשאג"א העיר בזה דאפשר לוקין שמונים ועפ"א מה' תמורה וחולין ב' תוס' ומהרש"א ואין כאן מקומו והנה בעשה מעשה דלוקין אף דדעת הרהמ"ח לקמן דכל לאו שאפשר לעבור בלי מעשה אף אם עשה מעשה אין לוקין חילק בשער המלך דדוקא בעשה מעשה ויכול לעבור ולעשות הדבר בלי מעשה אין לוקין לא כן בחמץ אם אין לו עשיית החמץ או הקניה א"א בלי מעשה הוה ליה לאו שיש בו מעשה והובא בח"ז כ"פ:
ה
עריכהשחימץ וכו' או שלקח וכו'. וע' ג"כ בר"מ פ"א מחו"מ ולכאורה אם קנה בלי מעשה כגון שהי' מונח בחצירו מכבר חמץ של אחר והקנה לו או נתן לו במתנה דקונה לו חצירו אם כן הו"ל אב"מ אך אפ"ל כמו דאמרינן בתמורה מימר בדיבורו אתעביד מעשה דנעשה הקדש אם כן מ"ל דנעשה הקדש דנעתק לרשות גבוה או נעתק מרשות לרשות הו"ל מעשה אם כן כ"ה דקני כיון דנעשית שלו הו"ל מעשה עיין ר"מ פ"א מה' איסורי מזבח וצ"ע פ"א מהלכות תמורה ומסתפק אני אם היה לו חמץ של אחרים קודם פסח וקע"א באופן דעובר על לאו אך אין לוקין דאב"מ אם בתוך הפסח קנה החמץ אם זה הוי יש בו מעשה כיון דעשה מעשה א"ד כיון דלאו הזה עבר מכבר והמעשה אינו מועיל כלל והלאו דעובר בל"ז ל"ה מעשה דאין עושה כלל בהלאו. וכצד הזה נראה לי דל"ה מעשה כלל כיון דעובר בל"ז והמעשה אינו מוסיף כלל ומכל מקום צ"ע והנה מלשון הרהמ"ח שכתב כגון שחימץ עיסה או שלקח חמץ ולא כ' כגון שלקח או חימץ בפסח אפ"ל אפילו עשה כן קודם פסח דהיה בהיתר מכל מקום כיון דבא ע"י מעשה אף שהי' בהיתר לוקין דהו"ל לאו שיב"מ ועמ"ל פ"ג מהב"מ מסופק בזה דאפשר אף דהי' המעשה בהיתר הוה ליה לאו שיב"מ וה"נ. אך לשון הר"מ כאן פ"א מהחו"מ שכ' אלא אם כן קנה חמץ בפסח נראה דוקא אי עשה מעשה באיסור אבל אם קנה חמץ קו"פ אין לוקה וע' משנ"ח מצוה א' כתב כן וה"ר מהר"מ פ"ה מה' מלכים שכתב הנכנס למצרים אף שנשתקע שם אין לוקין דהכניסה היה בהיתר ואם יחשב וכו' אב"מ ע"כ ע"ש. מבואר דאם היה המעשה בהיתר אין נחשב להיות מעשה אח"כ ע"ש ותמה על המ"ל דמבואר להדיא בר"מ דאם המעשה היה בהיתר אינו נחשב ללאו שיב"מ והנה הרהמ"ח לקמן מצוה ת"ק בלאו דמצרים כתב ג"כ כדעת הר"מ דאין לוקין מטעם הר"מ אם כן סובר ג"כ אם הי' המעשה בהיתר ל"ה יב"מ ונ"ל דכאן ג"כ כוונתו כן דוקא בפסח וקיצר בדבר וער"מ פ"י מהלכות כלאים דאם לבש כלאים והלך כל היום והתרו בו בכ"פ אם יש שהות כדי לפשוט לוקין על כל התראה וע"ש בכ"מ בשם התוספתא אף דהוי לאו שאב"מ מכל מקום כיון דמתחלה בא על ידי מעשה ה"ל לאו שיב"מ ועיין במכות כ"א ובתוס' שבועות י"ז ובמ"ל פ"ג מהב"מ וי"ל ה"ה כאן קנה חמץ בפסח או החמיץ והתרו בו לוקין על כל התראה והתראה כיון דבא ע"י מעשה אמנם נ"ל דהיינו דוקא בלא נפסק הלאו בנתיים אבל אם נפסק הלאו בנתיים כגון שקנה חמץ כזית ואח"ז נצטמק והיה פחות מכזית דא"ע עיין ר"מ פט"ז מהמ"א ואח"ז חזר ונתפח דעובר ע"ש בר"מ נראה דעל פעם שנית אין לוקין על השהיי' דאב"מ ול"ש לומר דהמעשה הראשון מועיל עכשיו כיון דנתבטל הלאו בנתיים והמעשה היה מועיל על שהי' הקודם אבל עכשיו הוי דבר חדש והתיפוח ל"ה מעשה אם כן הו"ל השהי' אב"מ ואין לוקין דהמעשה הראשונה אינו פועל עכשיו כיון דהלאו נפסק בנתיים כנ"ל מצד הסברא ולא הבאתיו בכור הבחינה. וע"ש במשנ"ח כתב שצ"ל דאם נתן מים בעיסה והניחה להחמיץ הוי מעשה והוא לכאורה ש"ס ערוך מנחות נ"ו ע"ב הניח שאור ע"ג עיסה ונתחמצה מאלי' חייב עליה דהוי מעשה אך יש לחלק עיין שם ותבין. ולענין אם צריך לבזבז כל ממונו בעשיית מעשה ודאי צריך לבזבז רק בלי מעשה עמש"ל מצוה ח' לענין נותר ובמש"ל לענין תשובה שם ועיין בצל"ח בסוגיא דנכרי שהפקיד כו' שפלפל באורך בדין הקדש שחייב באחריותו אם עובר בב"י ופלא שלא הביא הירושלמי פ"ב ה"ב דמבואר שם להדיא דקדשים שחייב באחריותן עובר בב"י יעוש"ה. ואם הביא תודה בע"פ אף על פי שאין מביאין לכתחלה ע' בפסחים מכל מקום אם הביא ונשחט הזבח עיין ר"מ פ"ב מה' חגיגה אם עובר על הלחם חמץ בב"י בתחלת הלילה זה תלוי אם קדשים קלים ממון בעלים וע' קדושין סוגיא דהמקדש בחלקו דגם לר"י דסובר ממון בעלים מכל מקום מודה לאחר שחיטה דזכו משל גבוה וה"ל מ"ג ועיין בב"ק ובכ"מ לענין זה אם קדשים קלים מ"ג או ממון בעלים ואין כאן מקומו להאריך ועתו"ס פסחים ל"ח ד"ה חלות ובפ"י בסוגיא דאין מביאין תודה בחג המצות ועיין קדושין שם וב"ק שיטת רש"י דלאח"ש בין חלק הבעלים בין חלק הכהנים הוי מ"ג וא"כ א"ע בכ"ע וערש"י ב"ק ע"ו דדוקא לאחר זריקה והקטרה הוי מ"ג ודעת תוס' ב"ק דדוקא חלק הכהנים הוי מ"ג לאח"ש אבל חלק הבעלים הוי ממון בעלים אם כן יש חילוק כאן בין הלחם של ישראל ובין המורם לכהן ובתוס' פסחים ד"ה חלות הנ"ל כתבו דמיירי שלא נשחט הזבח דבנשחט תפ"ל דלאו מצתכם הוא ובאמת לשיטת התו' עצמם הוה ליה חלק הבעלים שלהם וצריך טעמים המבוארים שם לחלק הבעלים וצריך קונטרס מיוחד לברר הענינים עיין בכל המקומות ותבין הענינים ישמע חכם וכו' וגם אם נאמר מחמת הואיל עוברים בב"י והקדש דא"ע היינו באתי ליד הגזבר כמ"ש התוס' פ' אלו עוברין אם כן לפמש"ל דאף לאחר זריקה מהני שאלה אם כן הישראל בחלקו אף לשיטת רש"י דהוי ממון גבוה מכל מקום עובר הואיל ואי בעי מיתשל [אך לשיטת רש"י בעצמו א"ע מחמת הואיל ואי בעי מיתשיל כמ"ש שם בסוגיא דא"ע רק אם נאמר כרש"י בהא ולא בהא וק"ל] וגם חלק הכהנים דלכ"ע הוי מ"ג ובבא ליד כהן אמרינן דתרומה ביד כהן אינה בשאלה אפ"ל דוקא תרומה דהוי ממונו וכיון דנתנו לו לא גרע מקנין הדיוט אבל כאן דמשלחן גבוה קא זכו אם כן אם שואל על הקרבן ולמפרע הקרבן חולין אם כן לא הי' חלק גבוה כלל ובפרט דהמורם שלו הוא חלק מהקרבן וגריר בתר הקרבן וכיון דשואל על הקרבן אם כן הוי חולין הקרבן אם כן מאין זכה במורם וזה נ"ל ברור בכל הקרבנות לאחר שחיטה וזריקה כיון דלענין עיקר הקרבן מהני שאלה וממילא לא זכו הכהנים כיון דמה דזכו לא זכו אלא מכח הקרבן ויבואר אי"ה באורך לקמן בחיבורינו אם כן הואיל אי ישאלו הבעלים הוי חולין ועובר אך בהואיל ביד אחרים לא אמרי' עמג"א סתמ"ח וגם אי מיתשל הדר ה"ל שא"ש וא"ע וגם אפשר דיאסר מחמת חולין בעזרה. ויש לפלפל בזה אם הלחם נאסר מחמת חולין בעזרה עמ"ל פ"ב מה' שחיטה ובכל דברים הנזכרים יש לפלפל ויבוארו אחת אחת בחיבורינו בעזה"י. וע' טו"א ר"ה כ"א דעתו דיכול למיתשל על הקרבן ול"ש כלל איסור דחולין שנשב"ע אם כן ל"ה הואיל דאיסורא וע' קצוה"ח סי' ר' הוכיח דאין חצר להקדש דאל"כ איך ישאל על הקרבן כיון דנשחט בעזרה וכמו דאתי ליד גזבר אין דיבור מבטל מעשה אם כן ה"נ זכי חצר להקדש וה"ל קנין ע"ש. ובאמת לפי מה דמסיק דאין חצר להקדש אף דאחר זריקה ניתן חלק הכהנים ודאי דעל עיקר הקרבן יכול לשאול ממילא לא זכו הכהנים כיון דלא זכו אלא משל גבוה וגם דטפל בתר עיקר גריר כמש"ל כנלע"ד. ועפ"י הק' על הא דאין מביאין תודה בחג המצו' מאי פשיטותא לראב"י ומתוך דברינו מתורץ קצת ע"ש: