מנחת חינוך/י

מנחת חינוך על ספר החינוך י

אעריכה

לאכול וכו'. ער"מ פ"ו מה' חו"מ ובלחם משנה דקדק על הר"מ כיון דפסק כר"י אם כן מוכח מקרא אחר ע"ש על כל פנים אין נ"מ לדינא דפסקינן מצה בזה"ז דאורייתא. ומדסתם הרהמ"ח נראה דמצותה כל הלילה כדעת הר"מ שם וכ"פ גבי פסח ע' ה' ק"פ ועיין בהה"מ הטעם ודעת התוס' לפסוק גבי פסח כראב"ע דוקא עד חצות אם כן גבי מצה נמי ע' פסחים קי"ט ע"ב ובתוס' ובטוש"ע או"ח. ושיעור אכילה הן במצוה הן באיסורים הוא בכזית חוץ מדבר שנתפרש שיעור אחר ויוצא בכא"פ ע' ברכות פכ"מ מפורש והוא שלא ישהה יותר מכא"פ ועיין באו"ח סי' תע"ה במג"א דלכתחלה מצוה לאכול כזית בב"א ובדיעבד יצא בכא"פ וע' פע"פ ברייתא אכלן חצאין יצא ובלבד וכו' נראה דוקא בדיעבד וגם נחשב שם דמאי ולכתחלה ודאי לא יקח דמאי וגם מבואר דבלא מתכוין יצא ולכתחלה צ"כ אף למ"ד מצות אצ"כ והברייתא לענין מרור מתניא מכל מקום אין חילוק בזה למצה או לשאר מ"ע ועיין תוס' פסחים ל"ה ע"ב מסופק שם ר"י אי יוצאין בדמאי לכתחלה או דוקא בדיעבד ע"ש הטעם דמצה הוה לחם עוני ואפשר במרור דוקא דיעבד ואין כאן מקומו. ועי' בת"ה מביא ראיה לד"ז מדברי המרדכי ע"ש. וכבר כתבתי לעיל דדעת האחרונים דאכילת מצוה שוה לאכילת איסור ואם אכל מצה שלכד"א לא יצא עמ"ל וא"כ גם הדינים המבוארים פי"ד מהמ"א שוים ואם אכל כזית בין השינים אין מצטרף לכזית אבל בין החניכים מצטרף דהנאת גרון הוא וכן אם אכל ח"ז והקיאו וחזר ואכל אותו ח"ז יצא דנהנה גרונו בכזית כמבואר לענין איסור (ובלבד שלא נמאס עיין תוס' מנחות ות"י יומא ומובא כ"פ בח"ז) ואם אין לו כזית אם מצוה לאכול פחות מכשיעור כמו שח"ש אסור מן התורה כן יהי' קצת מצוה בח"ש הבאתי לעיל דדעת קצת אחרונים דמצוה איכא אפילו בח"ש וא"צ לכפול הדברים. ואם בלע מצה עש"ס ור"מ מפורש דיצא דהוי דר"א ואם כרכן בסיב ובלען ל"י דהסיב מפסיק בין המצה לגרון ודוקא בסיב שאינו אוכל אבל אם כרך באוכל יצא דמין במינו אינו חוצץ וכ"פ הר"מ פ"ג מה' אבות הטומאה לענין נבלת עוף טהור ועיין כאן בר"מ דאם בלע מצה ומרור כא' ידי מצה יצא שהמרור טפילה למצה וכתב הרב המגיד דהר"מ נותן טעם אמאי ל"ה ככרך סיב ע"כ כתב דמרור טפילה למצה ולא הוי הפסק ועלח"מ כתב אף דלא יצא ידי מרור מכל מקום הוי מעין המצוה והוא טפל. ואיני מבין למה הוצרך הר"מ לזה הטעם תפ"ל כמבואר שם דמין במינו אינו חוצץ וסיב הוא א"מ אם כן באמת לאו דוקא מרור אלא אפילו מאכל אחר אם כרך להמצה ג"כ יצא ועיין פרי חדש כ' בהא דבלע מצה ומרור ז"ל משמע אף אם כרך מצה במרור מכל מקום יצא ול"ד מרור אלא אפילו כרך במאכל אחר וראי' מתוספתא וכו' ופסק הר"מ פ"ג מהאה"ט ותמהני איך לא ראה ד' הרב המגיד דמבואר מדבריו ד"ז כאן דמרור אינו מפסיק. וגם כתב דוקא מרור דהוי כטפילה למצה נראה דמאכל אחר מפסיק אך מכל מקום ד' הר"מ צ"ע מהתם כמ"ש ע"ש ועמ"ל פי"ד מהמ"א מפלפל לענין איסור אם כרכו בסיב. ואם אכל מצה של מצוה עם דבר הרשות אם אכל רק כזית אם אכל עם מינו כגון מצה של נכרים לא יצא דהרשות מבטל המצוה ע' זבחים ע"ח והבאתי לעיל מצות אכילת הפסח ואם אכל עם אינו מינו אין הרשות מבטל למצוה להסוברים טכ"ע מן התורה ואם אכל עם מרור רשות איידי דמרירי מבטל תמיד אך עם מרור דמצוה רשאי לאכול דאין מצות מבטלות זא"ז ע"ש בזבחים ופסחים. ובזה"ז דמרור דרבנן אסור לאכול ביחד כיון דהוי רק דרבנן הו"ל כרשות נגד מצוה דאורייתא ומבטלת המצוה אך בבלע מצה ומרור יי"ח מצה ואין המרור מבטל כיון דלא לעסו א"מ ומבואר באורך שם בש"ס וראשונים ואו"ח תע"ה ולעיל בח"ז. וא"י ידי מצה אלא בחמשת המינים המבוארים במשנה חטים שעורים כוסמין ש"ש ושיפון ובשאר מינים א"י ולא נקרא לחם בשום מקום בחלה ובחדש כי ילפינן ממצה וכאן ילפינן מל"ת חמץ שבעת ימים את שבא לידי חימוץ אבל כל המינים חוץ מה' אינם באים לידי חימוץ כלל ע' פסחים ל"ה. ולכאורה נראה פשוט דאם לקח מצה מה' מינים מקצת מזה ומקצת מזה עד שהשלימו לכזית הן קודם אפייה ונאפה ביחד והן שנאפה כל א' בפ"ע ולקח חתיכה מזו ומזו מצטרפין לכזית דאמאי לא. הן אמת דבמשנה פ"א דחלה מבואר דה' מינים אלו מצטרפין זע"ז וחייבים בחלה אם כן חזינן כל היכי דמצטרף מפורש להדיא במשנה וכאן אין מפורש דמצטרפין אפשר א"מ. אך משם א"ר דשם ה"א כיון דהוא מין בא"מ אינו מצטרף דבאמת בנשוך אין מצטרפין לענין חלה רק בבלול ע"ש ועיין תוס' פסחים ומנחות והוא מהירושלמי ע"ש אבל כאן אמאי לא יצטרפו אך במנחות ע' מבואר ג"כ שם משנה הנ"ל וג"כ לענין חלה וע"ש ברש"י ותוס' ואח"ז מבואר ברייתא התבואה והקמחין והבצקות מצטרפין למאי הלכתא א"ר כהנא לענין חדש וח"א לענין חמץ וח"א לענין טומאת אוכלין חזינן כ"ה דמצטרפין תנינא בהדיא דמצטרפין ואי לא תנא להו לא ידעינן. אך באמת בברייתא לא מיירי מה' מינים רק תבואות קמחין ובצקות מצטרפין וע"ש ברש"י דאשמועינן דחיטים מחמיצים. וגם לענין טומאת אוכלין יש רבותא ע"ש אבל כאן אין רבותא. והר"מ פי"ד מהמ"א ה"ה כ' וז"ל חמשת מיני תבואה וקמחין שלהם והבציקות שלהם הכל מצטרפין לכזית בין לאיסור חמץ בין לאיסור חדש בין לענין חו"מ עכ"ל ולשון הש"ס התבואה והקמחים וכו' נראה דאשמועינן דהתבואה והקמח והבצק מצטרפין ביחד ומלשון הר"מ שכ' ה' מיני תבואה והקמחים שלהם וכו' נראה דגם זה משמיענו דה' מינים מצטרפין זע"ז אם כן כיון דדין זה צורך להודיענו וכאן אינו מבואר אין מצטרפין. והנה במשנה דפסחים ל"ט במצות מרור תני אלו ירקות וכו' ומצטרפין לכזית ופרש"י אם אין לו זית ממין א' רק ממין זה ח"ז [ומ"א ח"ז] מצטרפין הרי דהמשנה השמיענו במרור דמצטרפין וכאן גבי מצה אינו מבואר כלל ועיין ברע"ב על הא דמצטרפין לכזית ז"ל לצאת ידי מרור וה"ה בה' מיני דגן מצטרפין לכזית לצאת י"ח מצה ואתרווייהו קאי הרי שהרגיש בזה וכ' דאתרווייהו קאי אך מאין הוציא זה, ובפירוש המשנה להר"מ לא נזכר כלום ובחיבורו פ"ו בדיני מצה לא זכר שר דבר. ובדיני מרור ספ"ז כתב אם אכל מחמשתם יצא ואי ס"ל כפי' הרע"ב הו"ל לפרש גם בדיני מצה ועיין ברכות ל"ז ע"ב ליקט מכולן כזית אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אדם יוצא בה י"ח בפסח ופי' התוס' דקאי אה' מינים וכן פירשו שם תר"י דה"א דוקא כזית ממין א' חייב ויוצא אשמועינן הברייתא דמצטרפין אם כן ודאי לכאורה קשה על הר"מ שהשמיטו ולענין חמץ מביא ד"ז פי"ד ממ"א ולענין מצה השמיטו. אך י"ל דהר"מ מפרש כפירש"י דליקט מכולן על כל המנחות קאי ואף שהתוס' ותר"י הקשו על דבריו כל קושיא יש לה תירוץ. והאי דינא דמצטרפין לענין חמץ הוציא הר"מ ממנחות גבי תבואה וע"ש בכ"מ וכיון דבכ"מ מפורש בש"ס ד"ז וכאן אינו מבואר להדיא וכן הר"מ ובטוא"ח סי' תנ"ג לא הוזכר מזה ובסי' תע"ג גבי מרור הביא ד"ז והוא פלא על הפוסקים הנ"ל איך סתמו דבריהם ע"כ צ"ע אם אכל מה' מינים ע"י צירוף אם יצא. ולא ראיתי לשום א' מהמחברים שיתעוררו בזה וכגון דא צריכה רבה. והנה כאן על משנה דאלו דברים יוצאים החטים וכו' מבואר בש"ס כוסמין מין חטים ש"ש מין שעורים פירש"י לענין תרומה מתניא ובתוס' כתבו לענין חלה. וכתב הר"נ דא"א לומר לענין לצאת י"ח מצה קאמר דהא מבואר בברכות ומנחות ע"ה דאם ליקט מכולן כזית יי"ח מצה והאי ליקט מכולן ע"כ אה' מינים קאי דאי אמנחות ל"ש אי חמץ הוא עכ"ל והיינו כשיטת התוס' פכ"מ על כל פנים חזינן דכל חילי' דמצטרפין למצה היא מהך ברייתא אם כן לשיטת רש"י וכ"פ רב האי גאון דאמנחות קאי. אם כן אין ראיה לדין זה ולא ידעינן כלל דאפשר באמת כיון דלא נתבאר בהדיא כמו גבי מרור אפשר דאינו מצטרף. ובמנחות ע' במשנה החטים והשעורים וכו' הרי אלו חייבים בחלה ומצטרפים זע"ז ואסורים בחדש ובברייתא תני עלה כוסמין מין חיטין ש"ש וכו' פירש"י לענין חלה מתניא והא דתני לה הכא משום דהמשנה איירי בחלה וקתני ומצטרפין וכו' ע"כ תנא לפרושי עכ"ל. והוצרך רש"י ז"ל לפרש למה מביא שם ברייתא זו ופירש כיון דהמשנה איירי בחלה וכאן בפסחים דהמשנה לא איירי כלל לא בתרומה ולא בחלה רק לענין חובת מצה ורש"י פי' דהברייתא הוא לענין תרומה ולא הוי קשיא לי' כלל למה מביא זה כאן כיון דאין נ"מ כלל כאן רק לענין תרומה. ובתוס' מנחות שם ד"ה תנא כתבו ג"כ דלא נוכל לומר לענין מצה מתניא הא קתני בברייתא ליקט מכולן וכו' ומכולן היינו מה' מינים דאי מכל חמש מנחות הא באות מצה ע"ש. אם כן חזינן דכל חילי' דהנהו ראשונים מברייתא דליקט וכו' הא לא"ה לא ידעינן דאפשר באמת אין מצטרפים. וא"כ לרש"י והגאון דבמנחות מיירי לא מוכח כלל ד"ז דמינים מצטרפין ונפל ד"ז ברבוותא. ולפי זה צ"ע מאוד על רש"י כיון דד"ז אינו מבואר בברייתא אם כן אמאי לא פירש כאן כפשוטו דהברייתא מפרש המשנה דלענין מצה ג"כ הדין דאינו מצטרף אלא מב"מ כמו חלה אם אינו בלול אבל כל ה' מינים אין מצטרפין לכזית. ואפשר דרש"י הדר מפירושו שפי' בברכות הברייתא לענין מנחות ופי' גם כן כדברי התוס'. וע' מנחות דע"ה דהתוס' מביאים בשם פי' הקונטרס דליקט מכולן קאי על ה' מינים ונמי מוכח דהדר בי' כמ"ש. אבל הר"מ ודאי אם היה מפרש הברייתא כפירוש התוס' דלענין ה' מינים קאי וכיון דהברייתא צריכה להשמיענו ד"ז. אם כן איך השמיט הר"מ ד"ז מה דמפורש בברייתא ולענין חמץ בהמ"א כ' דמצטרפין וכן לענין מרור ובמצה לא כתב דבר מזה וצ"ע מאוד. ע"כ אפ"ל לרה"ג ולהר"מ ורש"י ברכות ד"ז אין מפורש וי"ל דאין מצטרפין. ולהכי הובאה ברייתא זו דכוסמין מין חטים על הך משנה לאורויי זה דדוקא מב"מ דילפינן לחם לחם מצה מחלה. ע' מנחות ובפסחים דכמה ענינים למדים מצה מחלה מג"ש לחם לחם. ע"כ אפשר לד"ז נמי ילפינן דאין מצטרף אלא מב"מ כמו חלה והיינו בנילוש ונאפה כ"א לבדו דאי בבלול גם לענין חלה מצטרף כמבואר בתוס' אבל גבי מצה אם כ"א נאפה לבד ולקח מכולן כזית אפשר דאינו מצטרף רק באותן מינים שמצטרפין לגבי חלה ע' בשו"ע ה' חלה בסי' שכ"ד. ולכאורה אם הי' הדבר כן הי' ליה להר"מ לפרש זה אך אפשר דסתמא כפירושו כיון דבכ"מ שמצטרף כתב בפירוש דמצטרף ע"כ כאן דסתם ממילא מוכח דאינו מצטרף. אך על כל פנים הי' ליה להר"מ לפרש דדינו כמו בחלה דמב"מ מצטרף ובשא"מ אינו מצטרף. וכעת אני נבוך בזה ובעזה"י נראה דהוא הערה חדשה ולא ראיתי שדברו מזה ואינו עולה על זכרוני כלל אם דיברו מזה הראשונים או האחרונים ובאתי רק לעורר. וראיתי להר"נ במשנה דאלו ירקות כתב ג"כ כדברי הרע"ב דמצטרפין לכזית ה"ה במצה והא דלא תנן לעיל כן דפשיטא לי' מן התורה לא יצטרפו אבל גבי מרור אפשר דמבטלת ע"ש. ולא ידעתי היאך הוא מלתא דפשיטא כל כך כיון דלשיטתו לעיל דברייתא משמיענו זאת דליקט מכולן אם כן לא היה אצל התנאים מלתא דפשיטא והר"נ כתב בלשון נ"ל. ואפשר לשיטתו דסובר דהברייתא סוברת כך ורוצה להשוות המשנה לברייתא אבל לרה"ג דהברייתא מיירי בענין אחר וד"ז דמצטרפין א"מ כלל אם כן אפשר נקטה המשנה דוקא גבי מצה אין מצטרפין. וגם מהגמ' דפי' על המשנה דכוסמין מין חטין נראה כן דדוחק דמביא אטו חלה ותרומה מה דלא נזכר כאן כלל אלא הא דמביא כאן דנ"מ לענין מצה ובמצה ג"כ דינא הכי דילפינן מחלה דלכ"ע ילפינן זה מזה. ע"כ ד"ז צ"ע לפע"ד להקל במצות עשה וכל הפוסקים סתמו דבריהם ומביאים כלשון המשנה והם ה"ל לפרש ד"ז כמו הר"ן והרע"ב שהרגישו בזה וצ"ע. והנה דקדק הרהמ"ח וכ' לאכול לחם מצה היינו דצריך שיהא לחם ואם אין נקרא לחם א"י. ואיזו שאינו נקרא כל שאינו מברך המוציא וברכת המזון זה אינו נקרא לחם ולא הוי לחם נמי לענין מצה ע' ברכות סוגיא דחביצה דמקשה שם על ר"י דס"ל פרורין שאין בהם לחם כזית אין מברכים המוציא מהאי דליקט מכולן כזית דיי"ח מצה ואי לאו לחם הוא לענין המוציא היאך הוי לחם לענין מצה. וע"כ כיון דהוי לחם לענין מצה אם כן הוי לחם נמי לענין המוציא אם כן לדידן כל היכי דל"ה לחם לענין המוציא ל"ה לחם לענין מצה דאי הוי לחם לענין מצה הוי גם כן לחם לענין המוציא וע' סי' קס"ח באו"ח סי"ד איזה לא נקרא לחם וכגון חלוט דממעטינן מלחם עפי' רש"י ותוס' באריכות. ודע דאף דאם ל"ה לחם לענין המוציא ל"ה לחם לענין מצה דאי הוי לענין מצה הוי נמי לחם לענין המוציא כמבואר בסוגיא שהבאתי מכל מקום דוקא אם לא הוי לחם בשום ענין לגבי המוציא בודאי ל"ה לחם לענין מצה אכן אם הוי פעם לחם לענין המוציא כגון פת הבאה בכיסנין דאם קבע סעודתו מברך המוציא אם כן הוי לחם לענין מצה. ול"א כיון דבלא קבע ל"ה לחם אם כן ל"ה לחם לענין מצה. ז"א דמבואר שם בדל"ח האי כובא דארעא מברכין מיני מזונות מר זוטרא קבע סעודתו ובריך המוציא וג' ברכות ואמר מר בר ר"א ואדם יוצא בה י"ח בפסח מ"ט לחם עוני קרינן ביה. וכ"פ הר"מ פ"ג מהלכות ברכות דכובא דארעא היינו שנאפת ע"ג קרקע מברכין עליו במ"מ ואם קבע סעודתו מברך המוציא ופ"ו מה' חו"מ פסק דאם נאפה ע"ג קרקע יי"ח מצה ע"ש חזינן אף דהוי לחם לענין מצה מכל מקום לא מקרי לחם לענין המוציא רק בקבע עליו אבל על כל פנים בקבע עליו ודאי דין לחם יש לו כיון דהוי לחם לענין מצה ע"כ יש לו דין לחם מן התורה אם כן לענין המוציא נמי רק דסגי אם יהיה לו דין לחם בקבע לענין המוציא ובלא קבע אין לו דין לחם ומכל מקום הוי לחם לענין מצה וגם לענין המוציא בקבע. ועיין בטוא"ח סי' קע"ח גבי כובא דארעא בב"י שם דכתב דהטור סובר דכובא דארעא אפילו לא קבע מברכין המוציא ומר בר"א חולק אהאומרים דוקא קבע כי באמת אדם יי"ח בפסח אם כן נקרא לחם לענין המוציא אפילו לא קבע ע"ש. אבל אין כן דעת הר"מ כמ"ש וע"ש דהב"י תמה על הטור ונ"ל לדוחק דמר בר"א יחלוק ע"ש. והנלע"ד הטעם לזה דלענין מצה נקרא לחם ולענין המוציא אינו אלא בקבע דבאמת גבי מצה מה דהוי לחם אינו אלא בקבע אף שאינו אוכל אלא כזית מכל מקום כיון דמצוה לאכול כזית המצוה קבעה והוא מבואר להדיא בטור סימן תרל"ט דאע"פ שמותר לאכול אכילת ארעי חוץ לסוכה והיינו כביצה והוא יותר מכזית מכל מקום בלילה הראשונה כיון דמצוה לאכול כזית הו"ל קבע ואסור לאכול כזית חוץ לסוכה ע"ש בב"י אם כן ה"נ בליל ראשון של פסח הכזית מצה של מצוה אין לך קבע גדול מזה ע"ש בב"י הסברא חוץ ממה שאפשר לומר דסעודת יום טוב קובעת כמו למעשר. אך סעודות שבת ויו"ט אינו אלא דרבנן ואין כאן מקומו אבל המצוה קובעת מן התורה כמבואר בטור שם אם כן עשו חכמינו זכרונם לברכה ג"כ דין לחם לענין המוציא בקבע אבל בלא קבע לא. אבל מה שאפילו בקבע אינו דינו כלחם לענין המוציא ודאי לגבי מצה גם כן אין דינו כלחם דאי לגבי מצה דינו כלחם ע"כ דינו לענין המוציא בקבע ג"כ לחם דלענין מצה צריך לחם ע"כ צריך ג"כ בודאי לענין המוציא אך בקבע כמו מצה. ולפי זה י"ל דאם אכל כובא דארעא ליל ראשון של פסח לצאת י"ח או בליל ראשון של סוכות אף דאינו אוכל רק כזית מכל מקום מברך עליו המוציא וג' ברכות דע"י מצות התורה נעשה קבע כמש"ל. ויוצא לנו עוד מזה דכל פת הבאה בכסנין אף על פי דאין מברכין המוציא מכל מקום יוצא י"ח בפסח כיון דבקבע מברכין המוציא באמת הוי לחם לענין מצה וגם לענין המוציא בקבע עס"י קס"ח דיני פת הבאה בכסנין. ובזה מיושב מה שהקשה המג"א סי' קס"ח סקט"ז על המחבר שפירש בדעת הר"מ שפת הבאה בכיסנין הוי אם עירב בה דבש. והקשה המג"א הא משמע מדברי הר"מ החו"מ שכתב זה הכלל אם אין מברכין ברכת המזון אין יוצאין י"ח מצה וכ"מ בגמרא ברכות (כמש"ל מהא דמקשה מהברייתא לר"י דחביצה) והר"מ פ"ז מהחו"מ כתב דמצה שלשה במ"פ יי"ח מצה וכיון שיי"ח מצה ע"כ הוי לחם לענין המוציא ואיך פסק דאם נילושה במ"פ הוי פת הב"כ ובמקומות הנ"ל משמע כ"ה דהוי לחם לענין מצה הוי לחם לענין המוציא ע"ש. ובאמת ל"ק כלל כמ"ש דכ"ה דהוי לחם לענין מצה הוי לחם לענין המוציא בקבע עליו כמ"ש הר"מ להדיא פ"ג דכובא דארעא מברכין במ"מ ובקבע מברכין המוציא וכאן פ"י מחו"מ כתב דיוצאין י"ח מצה כמר בר"א. ותמהתי מאוד ממאור עינינו איך נעלם ממנו ד' הר"מ דסובר בפירוש דאע"ג דיי"ח מכל מקום מברכין במ"מ אם לא בקבע וגם עיסה שנילושה במ"פ נמי יי"ח מצה ובקבע מברכין המוציא ואם לאו במ"מ והוא אמת בעזה"י. עוד הקשה המג"א סי' קפ"ח בהא דמבואר שם דאם שכח יעלה ויבא ביום טוב צריך לחזור ולברך ובר"ח א"צ הטעם דאי בעי לא אכיל אף דאסור להתענות בר"ח מכל מקום אין חיוב לאכול פת וביו"ט צריך לאכול פת ע"כ צריך לחזור. והק' הראשונים אם כן דביום טוב צריך לאכול פת מאי חילוק יש בין לילה הראשונה ליום ותירצו ביום יוכל לאכול מצה עשירה ובלילה ראשונה א"י במצה עשירה רק במצה עניה אם כן ע"כ דמברכין המוציא וברכת המזון במצה עשירה דאל"ה אם כן כיון דיוצאין להר"מ במצה של מ"פ בלילה אם כן ביום נמי ויאכל מצה עשירה ויוצא בזה וא"צ לברך ברכת המזון ולמה צריך לחזור בשכח להזכיר ביו"ט. וגם זה לק"מ כי בודאי החיוב ביום טוב לאכול פת או אפילו פת הב"כ כגון מצה עשירה אבל על כל פנים הרבה דיהיה קביעות סעודה ובפחות מזה לא יצא אם כן צריך לחזור וא"כ לפמ"ש נ"מ ג"כ אם אכל בליל פסח אפילו כזית כיון דהוי קבע דהמצוה קובעת מן התורה וחייבו לברך המוציא וברכת המזון אם כן אם שכח מעין המאורע צריך לחזור. הכלל לפמ"ש דודאי היכא דהוי לחם לענין מצה ודאי הוי לחם לענין המוציא אך בקבע והטעם נהי דמה"ת הוי לחם מכל מקום ברכה הוא רק דרבנן והם אמרו דבדלא קבע א"צ אע"ג דהוי לחם וכן ברכת המזון כיון דאם אינו שבע אינו אלא דרבנן אם כן הם אמרו בפהב"כ וכדומה דאם לא קבע אינו חייב בברכת המזון אבל זה אין תלוי בחבירו כלל דאפילו אם מברכין במ"מ ומעין ג' מכל מקום הוה לחם לענין מצה כמו כובא דארעא שמבואר להדיא כן בר"מ כמ"ש אך על כל פנים דין לחם יש לו בקבע עליו וה"ל כמו מצה דהוי קביעות מחמת המצוה. גם מ"ש המג"א שם דכאן מיירי בחלב ושמן ודבש דגם לגבי מצה א"י לשיטת הר"מ ע"ש. א"י מה ענין זה לזה דהטעם דהו"ל מצה עשירה ונתמעט מעוני אבל מכל מקום לחם הוי והעיקר כמ"ש דבאמת הוי לחם לענין מצה. אך חכמינו זכרונם לברכה לענין המוציא אמרו היכי דלא קבע א"צ ובקבע כיון דגבי מצה הו"ל קבע מחמת המצוה הוי לחם אם כן בקבע הו"ל לחם לענין המוציא. אך מה שקשה מדברי הגמרא דמקשה לר"י מהא דליקט דיי"ח מצה אף שאין בפירורין כזית ור"י סובר דמברכין במ"מ וכיון דהוי לחם לענין מצה למה ל"ה לחם לענין המוציא. ולדעת הר"מ אף דהוי לחם לענין מצה מכל מקום מברכין במ"מ בלא קבע כבר הרגיש בקושיא זו גם הלחם משנה ע"ש מה שתירץ. ולענ"ד ל"ק כיון דר"י אמר סתמא דמברכין במ"מ ולא אמר דאם קבע מברכין המוציא נראה דסובר אף בקבע ל"ה לחם כמו גבי כובא דארעא דמבואר להדיא דאם קבע מברכין המוציא וכן גבי פת הבאה בכיסנין מבואר להדיא אבל מדברי ר"י נראה דאפילו קבע אם כן מקשה שפיר כיון דהוי לחם לענין מצה ע"כ מיקרי לחם על כל פנים בקבע כמו מצה דמיקרי לחם מן התורה ומצה הוי כמו קבע וכן באמת להלכה לפי מה שמסקי שם דתלוי בתוריית' דנהמא ואם אין לו תורייתא דנהמא מברכין במ"מ הוא אפילו בקבע וכ"נ מד' הר"מ פ"ג דדוק' גבי כובא דארעא ופהב"כ דמביא ד"ז דבקבע מברכין המוציא אבל בדינים אלו דחביצה סתם הדברים וכ"מ להדיא במג"א שם סקכ"ח דהנהו דינים דחביצה ל"מ קבע כנלע"ד נכון וברור שוב פקחתי עיני וראיתי בפרי מגדים שם הרגיש על המג"א ותמה עליו מהא דכובא דארעא וממצה עשירה ונהנתי שכוונתי לד' אך לא ביאר כמ"ש. והעולה לדינא ג"כ דאם אכל בליל פסח כזית טרוקנין היינו כובא דארעא או פהב"כ דיוצא או בליל א' של סוכות שאכל בסוכה פת כזה אף שלא קבע רק אכל כזית מכל מקום מברך המוציא וברכת המזון דהמצוה קובעת והוי כקבע ולדברינו יום טוב ביום חמור מליל פסח וסוכות דבלילות הללו די בכזית ויצא גם חיוב יום טוב דהחיוב ביום טוב לאכול פת שמברכין עליו ברכת המזון כיון דחייב לברך ברכת המזון אבל ביום טוב אחר או ביום כיון דנראה מהש"ס דהחיוב ביום טוב לאכול פת שמברכין עליו ברכת המזון אם כן אם אוכל פהב"כ צריך לאכול כדי קביעות ובלאו הכי אינו חייב בברכת המזון ובגמ' שם מבואר דלא סגי דלא אכל דבר שחייב בברכת המזון ואי"ה במצות ברכת המזון נאריך בזה לברר היטב. והנה כמה מינים דמיקרי לחם מכל מקום איי"ח מצה מטעמים אחרים כאשר יבואר אי"ה והנה מצה מבושלת אף דהם פרוסות כזית דמבואר בסי' קפ"ח דמברכין המוציא אף בלא קבע דלא נפיק מתורת לחם מכל מקום איי"ח מצה דבעינן טעם מצה וליכא והוא בש"ס ובר"מ כאן ובש"ע ואם היא מצה שרוי' יוצא בה אם אינה נימוחה ודוקא בנשרה מעט שיש בה תורייתא דנהמא אבל אם נשרה הרבה שעבר תורייתא דנהמא צריך שיהי' בפרוסה כזית דאז מיקרי לחם לענין המוציא אבל בפרורין שאין בהם כזית דאינו לחם לענין המוציא אף בקבע אם כן בודאי אינו נקרא לחם לענין מצה עס"י קס"ח סי"א וי"ב ומג"א שם ואם נשרה ביין עמג"א סי' תס"ב. ומצה שהמח' וגמעה אי יי"ח ע' פסחי' וחולין דמקשה שם בחולין בשלמא גבי מצה לחם עוני כתיב והאי לאו לחם עוני הוא וע"ש בתוס' דכתבו דה"ה דהו"מ למימר אכילה כתיב בה יע"ש וע' פסחים ל"ה שפרש"י בד"ה דאאיי"ח דלאו דרך אכילה אכיל לי' עכ"ל נראה מטעם דהוי שלא כד"א וקצ"ע אמאי לא מפרש כמבואר להדיא בגמר' דלאו לחם הוא ובפרט דלפ"ז מ"ש גבי חמץ דחייב וצע"ק. ומצה שבישלה דא"י אי דוק' בכ"ר או כ"ש עמג"א סי' תס"א ונלע"ד כיון דמצה שבישלה א"י מתורת לחם רק מכל מקום א"י י"ח דגזירת הכתוב הוא דבעינן טעם מצה אם נתערב מצה שבישלה חד בתרי במצה כשרה אף דבכה"ג בטל ברוב מכל מקום כאן אם אכל מכולם כזית או מא' מהם א"י י"ח נהי דבטל ונהפך מאיסור להיות היתר וכן לענין מצוה כגון בסכך פסול ע' ריש ה' סוכה מכל מקום כאן ל"ש זה נהי דהוי מצה כשרה מכל מקום לית בה טעם מצה ולזה ל"ש ביטול דמ"מ אין לה טעם מצה ומטעם זה אם נתערב חתיכת חמץ במצה נהי דבטל מתורת חמץ דגזירת הכתוב דהאיסור נהפך להיות היתר מכל מקום ל"ש לומר דנהפך להיות לו טעם [מצה] וא"כ איי"ח בלילה הראשונה דטעם מצה בעינן וזה נ"ב בס"ד. ודוקא מצה כזו דפסול מחמת שאין לה טעם מצה אבל מצה שפסול מטעם אחר כגון שלא הי' לה שימור לשם מכל מקום וכדומה ודאי בטל ברוב ויוצאין ידי מצה ופשוט. ומצה שנילושה במי פירות דעת הר"מ דיי"ח ולא מקרי מצה עשירה רק בד' משקין יין שמן חלב ודבש אבל בשאר מ"פ מיקרי מצה עניה וע"ש בהה"מ מביא בשם י"א דוקא עם מעט מים אבל בלא מים כלל א"י כיון דאינו מחמיץ א"י ידי מצה דכתיב לא תאכל חמץ כמבואר בש"ס גבי חוץ מה' מינים דא"י ע"ש וכתב הרב המגיד דנכון הוא ואל יקשה לך כיון דרוב פוסקים סוברים דמ"פ עם מים הוי נוקשה ולדעת הסוברים דנוקשה הוא מדרבנן אם כן מן התורה אינו בא לידי חימוץ והיאך יוצאין בה כבר האריכו האחרונים דתרי גוונא ח"נ יש ואפילו מאן דס"ל ח"נ הוי דרבנן דוקא באותם השנויים במשנה אבל מ"פ עם מים סוברים כולם דאסור מן התורה דנלמד ממנחות עיין בספריהם והד' עתיקין. ומכל מקום אני מפקפק בזה דאפ"ל כיון דמצה איתקש דאיי"ח מצה רק מה דמחייב משום חמץ אפ"ל דאיי"ח מצה אלא אם בא לידי חימוץ גמור שחייבין עליו כרת אבל אם אין בא לידי חימוץ כזה רק לחמץ שיש בה לאו לא מיקרי בא לידי חמץ ואיי"ח מצה ומ"פ עם מים אין חייבין כרת כמבואר להדיא עיסה הנילושה ביין אין חייבין על חימוצה כרת ומיירי עם מים לשיטות אלו וא"ע רק בלאו אם כן אפשר איי"ח מצה ויש קצת ראי' לזה ע"ש בגמר' מביא ברייתא דריב"נ סובר דאורז ודוחן אסור לבשל מפני שקרוב להחמיץ ואיבעיא להו מפני שקרוב להחמיץ היינו דקדים ומחמיץ א"ד שקרוב להחמיץ וחמץ גמור לא הוי ופשטינן דריב"נ אומר אורז מין דגן הוא וחייבין על חמוצו כרת ואדם יי"ח מצה ש"מ דקדים ומחמיץ. והנה בבריית' קמייתא אוסר ריב"נ באורז ודוחן ובברייתא שני' אינו מזכיר אלא לאורז ולא דוחן וצ"ל דבאמת לבשל אסור באורז ובדוחן דבאים לידי חימוץ רק לענין חיוב כרת ס"ל דרק אורז חייבים על חימוצו כרת אבל דוחן לא אף על פי דמזכיר שניהם ואומר שקרוב להחמיץ ואיפשיטא היינו שקדים ומחמיץ מכל מקום נהי דקדים ומחמיץ מכל מקום הא כדאיתא והא כדאיתא דאורז קדים ומחמיץ חימוץ גמור אבל דוחן קדים ומחמיץ ורק חמץ שאינו גמור על כל פנים לבשל אסור באורז ודוחן אם כן סובר דאורז ודוחן הם חמץ ובברייתא סובר דאורז מין דגן הוא וחייבים על חימוצו כרת ואדם יי"ח בפסח ולא הזכיר [דוחן] נראה דס"ל דאורז הוא חמץ גמור וחייבי' על חמוצו כרת ויי"ח מצה אבל דוחן נהי דהוי [חמץ] כמבוא' דאוסר בדוחן ע"ש מכל מקום אינו חמץ גמור וא"ח על חמוצו כרת ואיי"ח מצה ג"כ דאי ס"ל דא"ח על חמוצו אבל יוצא ידי מצה הו"ל לחלק בזה בין אורז ובין דוחן ובאמת כיון דאוסר בדוחן אמאי א"י עכצ"ל דההיקש הוא דאיי"ח מצה רק אם חייבים על חימוצו כרת אבל הדרא קושיא זו לדוכתא דאפילו ע"י תערובות מים לא יהי' ראוי לצאת וע' צל"ח כ' ג"כ כד' דריב"נ אוסר בדוחן ג"כ ע"ש ואני ישבתי שם סוגית הש"ס כמין חומר ואין רצוני להאריך כאן ובר מן דין אפילו בלא ראי' מנלן להקל במצות עשה דאורייתא דלמא א"י במצה אלא אם בא לידי חמץ גמור ואין להוכיח מדממעטינן מלחם עוני עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש ל"ל לחם עוני תפ"ל דלא יוכל להחמיץ חמץ גמור ז"א דהתור' מיעטה רוב מים והיין הוא מיעוט דבכה"ג יכול לבא לידי חימוץ גמור ע' באחרונים דדוקא רוב מ"פ עם מיעוט מים הוי נוקשה אבל רוב מים הוי חמץ גמור ומכל מקום הוי מצה עשירה רק במעט דמעט כמו חלות תודה ע' מג"א ואחרונים אבל במעט מים דל"ה חמץ שיש בה כרת לא שמעינן דיוצא בה י"ח מצה ולומר דהיש מי שכתב שהביא הרב המגיד כוונתו דיהי' רוב מים ועיקר הרבותא דבשאר מ"פ לא מיקרי מצה עשירה לא משמע מדבריהם כן וגם סתמו מאוד הדברים אבל העיקר נלע"ד כתי' הלחם משנה ואטעים דבריו קצת וכי מבואר בתורה דא"י ידי מצה אם לא שיכול להחמיץ לאחר הלישה רק גזירת הכתוב דהמצה יהי' מדבר שיכול להיות בשום פעם [חמץ] ע"כ א"י חוץ מחמשת המינים דמשכחת לה שיהא חמץ אם נתחמץ בעודם חטים או בעת שהי' קמח אם כן שפיר מיקרי כל שחייב עליו משום בל תאכל חמץ דברים הבאים לידי חימוץ אף שאחר לישה אינו בא לידי חימוץ מ"ד לאחר אפילו אינו בא לידי חימוץ ולא איכפת לן והעיקר הוא שמצה הי' יכול לבא לידי חימוץ בשום פעם ותי' זה נכון מאוד ועיין מגן אברהם סי' תכ"ד סק"א לענין סובין אף אם נאמר דאינו מחמיץ מכל מקום יי"ח מצה כיון דהוא ממין הבא לידי חימוץ וסברא זו צריכה ראי' וגם המג"א כתב דרך אפשר ובסי' תע"א סותר דברי עצמו וע"ש בדג"מ אבל תי' הלחם משנה נכון בסברא ותמהני על המג"א סי' תע"א שלא הביא ד' הרב המגיד כאן ע"ש שוב ראיתי להרמב"ן במלחמות פכ"ש דעתו ג"כ כדעת היש מי שכ' שהביא הרב המגיד דבלא מים א"צ למעט מחמת מצה עשירה דאינו בא לידי חימוץ וע"ש שכתב דאא"ל ממין הבא לידי חימוץ וע"ש עוד שהקשה תפ"ל דבעי שימור בשעת לישה ואפיה וזה א"צ שימור כיון דאינו מחמיץ ע"ש מבואר מדבריו דשימור דקודם לישה ל"מ אף דבשעת לישה א"צ שימור מכל מקום שימור הקודם ל"מ ויתבאר אי"ה לקמן ועבב"י סי' תס"ב כתב דכל הפוסקים חולקים על הר"מ וסוברים דבכל המשקים הוי מצה עשירה ואיי"ח מצה ע"ש ובד' משקים גם הר"מ סובר דא"י ומ"פ אפילו עם מים הרבה יותר ממ"פ דבא לידי חמץ גמור כמש"ל מכל מקום א"י דהוי מצה עשירה אלא אם כן הוי מעט דמעט כמו גבי חלות תודה שמבואר בגמרא עמג"א אבל אם הרוב מ"פ אפשר בלאו הכי ל"י לאותן השיטות שהבאתי לעיל דלא קרינן ל"ת חמץ רק בחמץ גמור שחייבין כרת וזה הוי רק בלאו אבל ברוב מים הוי חמץ גמור ומכל מקום א"י מחמת מצה עשירה ומכאן ראי' לדבריהם דהוי חמץ גמור ברוב מים כמש"ל מש"ס דפסחים וערא"ש פסחים בסוגיא שם שכתב לדעת הרי"ף אפילו מ"פ עם מים אינו מחמיץ והקשה עליו מהא דמנחת נסכים דמבואר במנחות דמרבה לחימוץ אף דמ"פ אינו מחמיץ מכל מקום מגבלה במים וכשרה חזינן דהוי חמץ ולפמ"ש דברוב מים לכ"ע ס"ל דהוי חמץ גמור אם כן מרבה מנחת נסכים אף דאיכא רוב מים אף דל"ש כי יש הרבה שמן מכל מקום משכחת לה בהי' מים הרוב ע"כ מרבה דעובר על לאו גבי מנחות. ועצל"ח הקשה לדעת הרי"ף כמו שסובר הרמב"ן דאם אינו מחמיץ אפילו עם מים אם כן ל"ל קרא מחמת מצה עשירה תפ"ל דלא בא לידי חימוץ וכתיב ל"ת עליו חמץ כסברת הרמב"ן לעיל ונמי ל"ק דאפילו ברוב מים דשייך חימוץ אפילו לשיטת הרי"ף מכל מקום אתמעט מחמת דהוי מצה עשירה ומצה עשירה הוי במיעוט מ"פ אפילו מעט דמעט כמ"ש ואין כאן מקומו להאריך בפרטי הענינים. ודוקא אם נתן מ"פ במצה קודם אפיה הוי מצה עשירה אבל אם נתן עליו מ"פ לאחר אפיה ל"ה מצה עשירה ע' השגות הראב"ד פ"ו ה"ח דהתוספתא מיירי שתיבלה משנאפית ועיין פרי חדש תנ"ה הסביר לזה וכתב שכ"מ בתו' פסחים ועיין מגן אברהם סי' תס"א דמצה שרוי' אף דיוצאין בה דוקא אם שרי' במים אבל לא ביין וכ' דכ"מ מלשון הרי"ף והר"מ והרא"ש ובאמת מלשון הרי"ף והרא"ש שכתבו דזקן או חולה מרככין במים משמע כן דבמ"פ לא אבל בר"מ לא מצאתי משמעות לזה ומ"ש דמבטל טעם א"י מנ"ל דזה הוי כמצה עשירה ולשיטות אלו דמצה אפיה אינו מזיק אם כן מה איסור יש בזה אך אם אין בהם כזית בפרורין יצא מתורת פת אפילו במים עסי' קס"ח והבאנו לעיל ועשעה"מ מפלפל ומביא קושיא מהא דמקשינן בש"ס על חלות תודה ורקיקי נזיר ל"ל טעמים המבוארים שם תפ"ל דהו"ל מצה עשירה ומשני רביעית הוא מתחלקת וכו' הא בלאו הכי רקיקין היו מושחין אותו אחר אפיה ע' מנחות ור"מ אם כן לא הו"ל מצה עשירה אפילו בשמן הרבה ע"ש שכתב דהקושיא היא מחלות תודה ע"ש ואפ"ל דחילוק יש אם המצות הם צונן ומושחין אח"כ לא הו"ל מצה עשירה דאין הטעם נכנס בתוכם כ"כ אבל כשהם רותחין כיון דבולעים אם כן אפשר דהו"ל מצה עשירה דבולעים הרבה וניכר הטעם וכמדומה לי שראיתי חילוק זה באיזה ספר ונשכח ממני מקומו:

בעריכה

שמור וכו'. ע' פסחים ל"ח ע"ב דחלות תודה ורקיקי נזיר א"י בהם דכתיב ושמרתם את המצות משתמרת לשם מצה יצא שאינה משתמרת לשם מצה לא יצא ופירש"י כל שימור שאתה משמרה שלא תחמיץ התכוין לשם מצה של מצוה וכו' יצאה זו שלא נשתמרה לשם מצה של מצות פסח ע"ש אם כן מבואר דצריך שימור לשמה והוא גזירת הכתוב כמו קרבנות וכתיבת הגט וכ"מ שם דף מ' בצקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית והאי בצקות ש"נ לכל השיטות על כל פנים ידעינן ודאי שלא נתחמץ ע"ש ברש"י ור"נ ורא"ש אך מכל מקום א"י י"ח המצוה דלא נשתמר לשם מצת מצוה וכ"ה בחולין ד' מצת כותי מותרת ויי"ח בפסח ומקשה הש"ס פשיטא ופרש"י כיון דמותר לאכול מן התורה ל"י י"ח ומתרץ מ"ד לא בקיאי בשימור ופרש"י אף דאינו חמץ מכל מקום לא נשתמר לשם מצת מצוה וא"י ע"ש מבואר להדיא דמצת מצוה גזירת הכתוב דבעי שימור לשמה ועבהה"מ פ"ה כ' דאינו מבואר בר"ם לענין שימור אם יש איזה חילוק בין מצה של מצוה לשאר מצות אך מדכתב ספ"ח מי שאין לו אלא כזית מצה משומרת וכו' וכן ברי"ף בס"פ ע"פ אם כן מבואר דבריהם ג"כ דמצה צריכה שימור לשם מצת מצוה וכן בפ"ו כתב דחלות תודה ורקיקי נזיר א"י הטעם דכתיב ושמרתם את המצות יצאה זו שא"מ אלא לשם זבח כרבה שם בגמרא ע"ש. והנה מהו זה השימור ומאיזה זמן מתחיל ע' בש"ס דף מ"ם דרבא ס"ל שימור דלישה לאו שימור הוא וצריך שימור קודם הלישה וסובר דמשעת קצירה בעינן שימור לשמה ומבואר שם דסובר דשימור מתחלתו ועד סופו בעינן. וה"ר שם מבצקות ש"נ דאיי"ח ולמה לא ליעבד שימור מקודם אפיה ע"כ שימור מעיקרא בעינן והגמרא דחי דהתם בעידנא דנחית לשימור כגון בשעת לישה שנותנין מים בעיסה לא הי' לה שימור אבל אם משומר בשעת לישה סגי ואפ"ה לא הדר בי' רבא ע"ש והרי"ף פסק כרבא דשימור דלישה לאו שימור הוא וער"נ דקודם לישה צריך שימור מכל מקום אפשר לא בעי משעת קצירה רק למצוה מן המובחר ע"ש ודעת הרא"ש לפסוק דשימור דלישה הוי שימור אך למצוה מן המובחר צריך שימור קודם ע"ש שהביא דיעות בזה ועיין בטוא"ח סי' ת"ס ובב"י באריכות והנה לענ"ד פשוט למאן דסובר דשימור דלישה לאו שימור הוא וגזירת הכתוב דהשימור מתחיל קודם הלישה מכל מקום בודאי דצריך לשמור בשעת הלישה ג"כ כי אין סברא דקודם יהי' צריך שימור ואח"ז א"צ אלא דלדידי' מתחיל השימור קודם שנתקרב אל המים כגון משעת קצירה או משעת טחינה עבר"נ אם כן מעת שמתחיל צריך בכל עשי' ועשי' עד האפייה כ"ז שיכול להחמיץ שימור לשמה ולישה הוא כ"ש דאז השימור צריך ביותר כיון שבא עליו מים אם כן כל עשי' ועשי' מקצירה ועד אפיה צריך שימור לשמה ולמאן דסובר דא"צ שימור קודם וגזירת הכתוב דבשעת לישה מתחיל השימור וקודם לזה אינו בכלל המצוה דושמרתם מכל מקום מלישה ועד אפיה דהיינו העריכה ג"כ צריך שימור לשמה. הכלל כולם מודים מעת שמתחיל השימור צריך לשמור עד לבסוף דהיינו אחר האפיה דלא יוכל להחמיץ עוד רק הם מחולקים מאימת מתחיל זמן השימור וקצת פוסקים סוברים כרבא דהוא לעיכובא קודם הלישה וקצת פוסקים סוברים מלישה ואילך ע' בטור ובב"י סי' הנ"ל ועיין מגן אברהם מביא דלישה ועריכה ואפיה אסור ע"י חרש שוטה וקטן ואפילו לנקוב המצות כי הכל צריך כוונה לשמה ע"ש וכ"ז נלע"ד פשוט. והנה נראה דהא דגזרה תורה דצריך שימור לשמה היינו כל עשיי' עד שא"ר להחמיץ כגון לאחר אפיה דאז ל"ש שימור דא"ר להחמיץ וא"כ לשיטת הסוברים דשימור דלישה לאו שימור הוא אלא דצריך לשמור קודם לישה נהי שכתבתי לעיל דגם אלו מודים דגם בשעת לישה צריך שימור מכל מקום דווקא אם יש חשש חימוץ בשעת לישה צריך ג"כ שימור אבל אם לש במ"פ לדעת הר"מ שכתבתי לעיל דחוץ מד' משקין יוצאין בפסח והוי לחם עוני א"צ שימור מלישה ואילך ומכל מקום נתקיים ושמרתם דגזרה התורה שיהא צריך שימור לשמה קודם הלישה בעודן חטים או קמח כי אינו מפורש בתורה באיזה עשי' צריך שימור אך פרשו לנו ז"ל דצריך שימור וכמו דלאחר אפיה א"צ שימור דאינו מחמיץ ומכל מקום נתקיים המצוה בקודם אפיה אם כן ג"כ יכול לעשות בשעת לישה שלא יחמיץ וכלה זמן השימור ומכל מקום נתקיים מצות שימור בקודם לישה בעוד קמח או חטים דאז א"א שלא יהי' זמן שאינו בא לידי חימוץ וצריך שימור אבל להסוברים דא"צ שימור קודם לישה רק מלישה ואילך אם כן קודם הלישה אינו בכלל מצוה זו רק מלישה ואילך אם כן אסור ללוש המצות בדבר שאינו מחמיץ כי לא נתקיים מצות שימור דעתה א"צ שימור וקודם לזה ג"כ לא צריך ובאמת גזירת הכתוב דצריכה שימור ע"כ החיוב ללוש דווקא במידי דמחמיץ כדי שיתקיים מצות שימור לשמה כנלע"ד דלאותם הסוברים בעינן שימור קודם לישה סגי בשימור דקודם לישה אם מעת הלישה א"צ שימור אבל אם מעת הלישה צריך שימור ודאי ל"י אף לדיעה זו עד שעושה ג"כ בלישה ואחר הלישה עד שעת שא"ר להחמיץ כמש"ל ולפי זה ניחא דברי הר"מ שהבאתי לעיל דסובר יוצאין אם נילוש במ"פ לחוד ואינו נקרא מצה עשירה שקשה עליו ק' הרמב"ן כיון דאינו מחמיץ אם כן היאך נתקיים ושמרתם ולפמ"ש ל"ק דהר"מ קאי בשיטת הרי"ף רבו דסובר דשימור קודם בעינן דשימור דלישה לאו שימור הוא עיין בר"מ אם כן נתקיים מצות שימור קודם הלישה ויכול ללוש במ"פ אע"ג דאינו מחמיץ ובזה ל"ק קושית הרמב"ן שהקשה על הרז"ה דהיאך אפשר לפרש בלא מים דהא בעי שימור בשעת לישה ואפיה ובאמת לדעת הרי"ף א"צ ודי בשימור שקודם לישה ומה שהביא רמב"ן ראי' דא"י ברבוכה דצריך שימור ע"ש נראה דבעי שימור דווקא בשעת לישה באמת מהירושלמי אין ראי' דהירושלמי לשיטתו אזיל דשימור דלישה הוי שימור כמ"ש תוס' ביצה ג' ד"ה גזירה דמבואר בירושלמי דביום טוב אסורים מן התורה כל מלאכות דקודם לישה שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש וכו' וסמוך לי' ושמרתם את המצות היינו מלישה ואילך אם כן מבואר להדיא בירושלמי דשימור דלישה הוי שימור אם כן בעינן דווקא בשעת לישה אבל לשיטות אלו דס"ל דווקא שימור מעיקרא בעינן אם כן סגי ג"כ בשימור מעיקר' כמש"ל וידוע דעת רוב ראשונים ומכללן הר"מ ז"ל פ"א מהיו"ט דסוברים דקציר' ושאר מלאכות קודם הלישה אינו אסור אלא מדרבנן ואפשר כיון דסובר דשימור משעת קצירה אם כן הוי ההיקש ג"כ מקצירה ושרי קצירה או אפשר מטעם אחר עפמ"ג בפתיחה לה' יום טוב או אפשר דלא ס"ל כהירושלמי ואין כאן מקומו. על כל פנים כיון דס"ל כדעת רבו הרי"ף אם כן סגי בשימור הקודם ללישה ושפיר יכולין ללוש במ"פ לחוד ויוצאין בה ומה שהביא הרמב"ן ראי' מש"ס דילן מחלות תודה לפמ"ש אין ראי' דמעת שמתחיל השימור ודאי צריך שימור בכל עשיי' ועשייה כ"ז שיוכל להחמיץ אם כן חלות תודה ורקיקי נזיר שנילושין במים ויכול להחמיץ ודאי צריך שימור בשעת לישה ואפיה ג"כ כיון דראוים להחמיץ וכ"ע מודים אבל אם עשה שימור באיזה עשיה שהית' צריכה שימור ואח"כ נעשה בענין שא"י להחמיץ ודאי סגי השימור שהי' קודם כמו לאחר האפיה דא"צ שימור ה"ה אם בעת הלישה נעשה בענין שא"צ שימור ג"כ די ומכל מקום נתקיים מצות שימור אבל לשיטת הסוברים דא"צ שימור קודם הלישה אם כן מצות התורה דשימור בעי מלישה ואילך צריך על כל פנים בשעת לישה שיהי' ראוי להחמיץ כדי שיתקיים מצות שימור כנלע"ד. והנה בענינים שצריכין לשמה מצינו פעמים שסתמא הוי לשמה רק אם עוקר בפירוש שלא לשמה כמו גבי קרבנות עיין ריש זבחים וכמה ענינים דסתמא ל"ה לשמה כמו גיטין כמבואר שם וצריך בפירוש לשמה ועיין תוס' גיטין כ"ג דמילה ג"כ סתמא לשמה וע' מנחות מ"ב ובתוס' שם וכ"מ והנה מצד הסברא נראה דשימור כיון דצריך לשמה דווקא במפרש אבל סתמא לאו לשמה קאי כי כ"פ אוכל אדם מצה בלא פסח וגם לשאר ימי הפסח צריך למצות ע"כ ודאי בלש עיסת מצה סתמא לאו לשמה קאי ועיין פרי חדש סי' ת"ס כתב ג"כ דסתמא לאו לשמה קאי וע"ש שה"ר מחולין שהבאתי לעיל דמקשה פשיטא דיוצא במצת כותי כיון דרשאי לאכלו ומתרץ מ"ד לא בקיאי בשימור וכו' היינו לשם מצוה ואי אמרינן סתמא כשר ויוצאין מאי איכפת דאין בקיאין בשימור וכן בצקות העכו"ם דדעת תוס' גיטין ומנחות דעכו"ם הוי כסתמא וע"ש עוד דפוסק כן דסתמא לאו לשמה. והנה מבואר בסוכה ט' סוכה ישנה ב"ש פוסלים וב"ה מכשירין וסוכה ישנה כל שעשאה קודם לחג ל' יום בסתמא אבל עשה לשם חג אפילו מתחלת השנה כשרה וע"ש ברש"י דאם עשה סוכה בסתמא תוך ל' לחג כיון דשואלין ודורשין הוי סתמא לשה"ח אבל קודם ל' סתמא לאו לחג אבל אם בפירוש עשאה לש"ח כשרה ובגמ' מפ' דב"ש ילפי מקרא דעשיית המלאכה צ"ל לש"ח לשם מצות המלך וב"ה סברי דא"צ וב"ה לא ילפי דאצטריך קרא לדבר אחר ע"ש בסוגיא. והנה הלכ' כב"ה כידוע. וסוכת גנב"ך ורקב"ש כשר ע' שו"ע או"ח סי' תרל"ו ואפילו לדעת ב"ה צריך לחדש בה דבר והוא רק מצוה מן המובחר ע"ש בראשונים ואחרונים ותוס' שם מביאין ירושלמי מצה ישנה פלוגתא דב"ש וב"ה אם כן כיון שלא עשאה לשם פסח דבר ברור הוא שלא דקדק בה עכ"ל ונראה דאם דקדק בה בודאי פלוגתא וסוברים ב"ה דכשר וגם לב"ה אם לא דקדק בה אסור לאכול אפילו כל הפסח וכו' אני תמה מאוד על הירושלמי היאך מצה ישנה תלוי בפלוגתא דב"ה מכשירין כמו סוכה הא טעמא דבסוכה א"צ עשייה לשמה אבל במצה מבואר להדיא בש"ס דילן וגם הירושלמי שהבאנו דשימור לשמה הוי מן התורה וא"כ היאך מכשירין ב"ה מצה ישנה בסתמא אפילו אם דקדק בה הא בעינן לשמה מן התורה וישנה ל"ה לשמה והיאך תלוי בסוכה והיא אצלי תמי' גדולה דודאי גם ב"ה פסלי כיון דהוי שלא לשמה דהיינו לשם מצת מצוה. וראיתי בפ"י הקשה על הירושלמי מ"ט פוסלים ב"ש בשלמא בסוכה יש להם קרא חג הסוכות אבל במצה מנלן דבעי לשמה וכתב דאפשר ילפי ט"ו ט"ו מחג הסוכות ומפלפל בזה ותמה תמה אקרא על רבינו הפ"י היאך העלים עיניו מסוגית הש"ס בפסחים ורה"פ בסי' ת"ס דמצה בעי כוונה מן התורה (עט"ז סי' ת"ס דעתו שהיא אסמכתא והפר"ח תמה עליו) על כל פנים היה לו לפלפל בזה אם יש לו שיטה אחרת בענין זה ואדרבא אני תמה על הירושלמי והתוס' שהביאו הירושלמי דב"ה סברי דיוצאים ובאמת מסוגית הש"ס דילן מבואר דמה"ת צריך לשמה וא"כ גם ב"ה מודים במצה ועיין פרי חדש תנ"ז הביא תוספתא יוצאין במצה ישנה והוא שעשאן לשם פסח וזה ניחא כיון דעשאן לשמה וקמ"ל התוספתא דאפשר הי' הסברא דדוקא בע"פ כמבואר שם ואח"ז מביא הירושלמי הזה ג"כ ובירושלמי מבואר להדיא שלא עשאן לשם פסח והטעם דלא דקדק בה והוא תמוה תפ"ל דב"ה מודים כיון דל"ה לשמה וגוף הדין דמבואר בירו' שלא דקדק בה תמוה ובאמת בגמ' דידן דבצקות העכו"ם אדם אוכלם בפסח ולרש"י אף דלא ראה כלל כיון דליכא סימני חמץ אם כן מכ"ש בישראל בלא דקדק אך לשיטת הראשונים שכתבו שראה הישראל שעשה בלי חמוץ רק שלא שמרה לשמה ניחא בלא דקדק בה אסורה באכילה על כל פנים ד' הירושלמי תמוהים לענ"ד וכן התוס' ול"מ מי שהתעורר בזה והנה על כל פנים להירושלמי מצה שוה לסוכה וכן להתוספתא דיוצאים במצה ישנה ובלבד שיעשה לשם פסח אם כן דווקא מצה ישנה דסתמא לא נפק אבל אם נעשית תוך ל' יום קודם לפסח הוי סתמא כלשמה כמו סוכה ול"מ להפוסקים שיביאו ד"ז דתוך ל' יוצאים במצה אף בסתמא ועסי' ת"ס דאסור ללוש ולאפות ע"י חרש שוטה וקטן דלאו בני לשמה נינהו ובגדול עע"ג עב"י בארוכה והדברים עתיקין בכ"ע בגיטין וחליצה ושחיטה בחולין וגם החילוקים בין חרש וקטן לשוטה לענין הדברים שצריכים כוונה יש להאריך ועיין בראשונים ואחרונים ולפמ"ש דתוך ל' הוי סתמא לשמה מכל מקום חרש שוטה וקטן פסולים חדא דאף במקום דסתמא לשמה מכל מקום חרש שוטה וקטן פסולים דגרועים מסתמא ע' זבחים ד"ב ע"ב תוס' ד"ה זבחי' וחולין י"ב ע"ב תוד"ה קטן וחוץ לזה דאצלם ל"ש סברא זו כיון דשואלין ודורשין סתמא עושין לשמה כפרש"י כי אין להם מחשבה אך מכל מקום אפ"ל דממילא לשמה קיימי אך באמת הם גרועי' וכו' כמ"ש. ובעכו"ם בעע"ג מבואר שם בסי' ת"ס דפסול דעכו"ם אדעתא דנפשי' קעביד לדעת תוס' שם בסוגיא דעכו"ם הוי סתמא וכ"ה דהוי סתמא כשר אינו מזיק מה דעושה אדעתא דנפשי' אם כן קודם ל' לחג דסתמא פסול אם כן ודאי פסול אף דאדעתא דנפשי' קעביד והוי סתמא דסתמא פסול וגם בתוך ל' ל"ש אצלו כיון דשואלין ודורשין הוי סתמא לשמה כי לגבי עכו"ם ל"ש שואלין ודורשין ע"כ פסול אפילו תוך ל' ואפילו בעע"ג ועט"ז סי' תרל"ו וכבר כתבתי דנראה מראשונים דמה"ת בעי כוונה ובט"ז אין דעתו כן והשיגוהו האחרונים וגם נראה מדבריו דאף להסוברים דהשימור יהי' משעת קצירה מכל מקום השימור הוא שצריך כוונה לשם מצת מצוה ועט"ז מחלק בזה ויש לפלפל וצריך אריכות גדול. ואם עשה עכו"ם וישראל עע"ג ע' רשב"א דפסול דנכרי אדעתא דנפשי' קעביד ע' ה' גיטין ואחרונים מפלפלים שם אי נכרי ודאי אדעתא דנפשי' קעביד אם כן פסול בודאי או אפשר דאדעתי' דנפשי' קעביד והו"ל ספק ואין כאן מקומו להאריך ועיין מגן אברהם סי' ת"ס כ' לשיטת הרא"ש גבי עיבוד דסת"מ דמהני נכרי וישראל עע"ג ע' סי' ל"ב אם כן ה"ה הכא והנה סברת הרא"ש בהלק"ט דבשלמא גבי גט דבעינן כתיבת כל התורף לשמה וזה אינו עושה העכו"ם ע"ד ישראל אבל בעיבוד דדי שיתן העורות לעיבוד לשמה עושה לשמה ע"ש וא"כ כאן בלישה דכל הלישה צריך לשמה והוי דומיא דתורף בגט דאמרי' אדעתי' דנפשי' קעביד אך באמת גבי ציצית דבעינין טוי' לשמה מביא בב"י ופסק בשו"ע סי' י"א דלהרא"ש מהני אע"ג דבעינן כל הטוי' לשמה והוא זמן ארוך מכל מקום אמרינן להרא"ש דמהני וע"ש בדג"מ השיג על המחבר וכתב דזה דוקא בעיבוד אבל גבי טוי' גם הרא"ש סובר דדומה לתורף הגט אח"ז ראיתי בנו"ב ת' תמה על הב"י ומביא לשון הרא"ש דנראה להדיא דדוקא בעיבוד דדי ברגע א' לשמה בשעה שנותן לתוך הסיד אבל גבי טוי' דכל הטוי' צריך לשמה אם כן הו"ל כמו תורף הגט אם כן ה"נ ודאי כל הלישה צריך שימור בכל רגע וצריך שימור לשמה אם כן הו"ל כמו תורף הגט דל"מ עע"ג ובס' יעלת חן השיג על הנוב"י ואין דבריו מובנים ויתבאר במק"א אי"ה. ועיין פרי חדש סי' הנ"ל מפריז על המדה ודעתו לפסוק דל"י י"ח מצה אם אינו משומר משעת קצירה ובמק"ח תנ"ג השיג על הפר"ח מהירושלמי שהביאו תוס' ר"ה אלא מעתה לא אכלו ישראל מצה כשנכנסו לארץ משום חדש אלא מה שתגרי עכו"ם היו מביאין להם מבואר אף דלא הי' משומר משעת קצירה יוצאין בהם ולא ידעתי מה ראי' מירושלמי ודאי הירושלמי סובר דשימור דלישה הוי שימור כמש"ל דיליף דמלאכות קודם הלישה אסור מן התורה ביום טוב דכתב אך אשר יאכל לכל נפש וסמוך לי' ושמרתם את המצות מלישה ואילך וכו' כמש"ל אך הר"מ דלא ס"ל כן אם כן אין הוכחה מהירושלמי והפר"ח דעתו דמגמרא דידן משמע כן ופשוט וע"ל ותבין. והנה מכל מ"ש מבואר דהעושה המעשה כגון הלש וכדומה צריכים שיכוונו לשם מצוה עב"י סי' ת"ס וטור ופר"ח ולא הביישן למד לא אבוש לאמר מנ"ל לכל הראשונים ד"ז נהי דבעי שימור לשמה מכל מקום א"ד כלל לגט או לזבחים דגבי גט כתיב וכתב לה דרשינן דמעשה הכתיבה תהי' לשמה אם כן צריך הכותב לכוין ע"כ אם חרש שוטה וקטן כותבין לשיטות שמהני באחרים עע"ג צריך ללמד את הקטן שיכוין כי הוא צריך לכוין (ע' סברת ר"י בב"י דכוונת העע"ג כיון דהוא ע"י שליח אבל בחליצה ל"ש זה) וכן בזבחים ילפינן מקראי דהשחיטה והקבלה והזריקה צריכים כוונה אם כן צריך לכוין העושה המעשה אם כן כשעושה מעשה זה שאינו בר כוונה צריכים לבא לאלו הענינים אם עע"ג אי מהני ויש עושים אדעתא דנפשם ע' באריכות באלו הענינים אבל כאן וכי מבואר בתורה דאיזה מעשה אי הלישה או הקצירה צריך לשמה רק מבואר דהשימור צריך לשמה אם כן העיקר הוא השימור אם כן אפילו לש עכו"ם או חרש שוטה וקטן וישראל עומד ומשמר לשמה למה ל"מ ואפילו הם אינם מכוונים כיון דישראל שומר והוא מכוין לשמה וא"ד לחלות תודה דעומדים לתודה אבל בכל המצות העיקר הוא השימור אם כן מאי זה שפשוט בראשונים דהלש והאופה צריך שיהיו בר דעת בר כוונה ילוש מי שירצה והישראל העומד הוא השומר והוא מכוין לשמה ובכל הראשונים הנ"ל מבואר דגם כאן עיקר העושה איזה מעשה במצה צריך שיכוין וא"י מהיכן נלמד זה כמו גבי גט גילתה התורה דמעשה הכתיבה צריך לשמה ה"נ גילתה התורה דהשימור צריך שיהי' לשמה אם כן הכל תלוי בשומר ומ"ל מי הלש או הקוצר או הטוחן וכדומה כיון דיש שומר שמכוין ליסגי. ובנותי בספרים וראיתי בס' נוה שלום לאחד מחכמי ספרד עמד בזה וכתב שבאמת כ"ה דעת ר"ה גאון מובא בטור סי' ת"ס וגם דעת הרי"ף והרא"ש כן והספר הזה בא לידי בשאלה ונהנתי מאוד שעמד ע"ז ומכל מקום מ"ש שכ"ה באמת דעת הראשונים הנ"ל הוא דוחק בעיני דאדרבא באמת דעת הרבה ראשונים ובאחרונים ובטוש"ע מבואר להדיא דעושה מעשה צריך לעשות לשמה ע' בדבריהם. ואנהרינהו לעיינין בעזה"י דהאמת כ"ה דהעושה מעשה צריך כוונה דהיינו שהוא ישמור לשמה ול"מ כוונת אחר שיעמוד ע"ג לשמור לשמה והוא גמרא ערוכה חגיגה ך' לענין טומאה דמקשה הש"ס לר"י בן עמרם ליעבד לי' שימור בידי' דחברי' ומתרץ ר"י חזקה אין אדם משמר מה שביד חבירו ע"ש ועיין במס' פרה גבי נתנו לשומר תמצא ג"כ כמה משמעות לזה אם כן כמו דלגבי טומאה אין אדם משמר מה שביד חבירו כן בכל הדברים הצריכים שימור ובפרט בחמץ דצריך שימור הרבה עמג"א סי' תנ"ט אם כן כיון דאמרה תורה ושמרתם וכו' דצריך לשמור מחימוץ והשימור מחימוץ תהי' לשם מצת מצוה אבל השימור הוא מחימוץ אם כן ל"מ שימור של אחר אלא מי שעושה המעשה ובידו הוא החטים או העיסה זה צריך לשמור אבל שמירה של אחר ל"מ דזה הוי חזקה שאינו משמר מה שביד אחר אם כן שפיר מבואר דזה שהעיסה בידו לש או שאר מעשה הוא צריך לשמור והשימור יהי' לשמה ע"כ אם לשה עכו"ם אף דאחר משמר כיון דא"י לשמור ביד אחרים אם כן העכו"ם בעצמו שומר והוא אדעתי' דנפשי' קעביד ואינו מכוין לשמה ע"כ לא מהני וכן בחרש שוטה וקטן צריך לעע"ג שהם יכוונו לשמה דהם הוי השומרים דאחר א"י לשמור כמ"ש. הן אמת שד"ז המבואר בחגיגה דנפלה מעפרתו וכו' דאמרינן חזקה וכו' והגמרא מקשה מהברייתא הרי שהיו חמריו וכו' ומתרץ במטהר פועליו וכליו לכך ע"ש וער"מ פי"ג מהמו"מ הביא דינים אלו ויש בדבריו לפלפל ואין כאן מקומו ובאתי לעורר ישמע חכם וכו'. והנה מבואר בר"מ כאן דעיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלים יי"ח מצה ואם אין הרועים אוכלין איי"ח מפני שאינו משומר לשם מצה ועשו"ע סי' תנ"ד שדעת הר"מ אפילו הוא נאה וראוי למאכל אדם מכל מקום א"י בה וברמ"א מביא דעת הר"ש דהטעם דאינו קרוי לחם וע"ש במג"א ועיין פרי חדש כ' דגם הר"ש מודה אף שהוא נאה וראוי למאכל אדם מכל מקום א"י בה דאינה משומרת לשם מצוה ע"ש ועיין בחלה בפי' המשנה לרבינו כתב ג"כ הטעם דאינו נקרא לחם וכאן בחיבורו חזר בו ולפמש"ל נ"מ בדבר אם לש העיסה זו במ"פ שכתבתי לעיל דאם א"צ שימור בשעת לישה די השימור משעת קצירה לשיטת הר"מ דשימור משעת קצירה בעינן ע"ש אם כן יוצא במצה זו אם שמרה קודם הלישה עבור מצה ובשעת לישה לשה במ"פ לכלבים יוצאים דזה הוי משומר אך להטעם דלא מיקרי לחם אם כן בכל גוונא לא יצא ובמ"פ א"צ שימור בשעת לישה דאינו מחמיץ אם כן הוא נ"מ לדינא ובודאי יש להחמיר אף אם נאה מהטעם דלא מיקרי לחם עיין ר"מ ה' חלה ואין כאן מקומו. והנה במשנה פכ"ש מבואר דחלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו איי"ח מצה עשאן למכור בשוק יוצאין בהם ושם ד' ל"ח מנה"מ א"ר דא"ק ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שא"מ לשם מצה אלא לשם זבח ופירש"י דצריך שימור לשם מצת מצוה וזו אינה משתמרת לשם מצת מצוה ר"י אמר א"ק מצות תאכלו ז' ימים מצות הראוי' לשבעה וזו נאכלת ליום ולילה ופרש"י דר"י ג"כ סובר קרא דרבה אלא דסובר דאפילו אם משמר לשם מצות מצה ג"כ מכל מקום בעינן שימור לשם מצה הראוי' לשבעה אבל זו לא נשתמרה לשם מצה הראוי' לז' וכו' ת"כ דר"י וכו' ומקשה הש"ס ותפ"ל דאינה נאכלת בכל מושבות ומתרץ ר"ל זאת אומרת חלות תודה ור"נ נאכלין בנוב וגבעון וערש"י כאן ותוס' ל"ו ע"ב ד"ה ר' אליעזר הקשו היאך ממעטינין דא"י בביכורים דאינן נאכלים בכל מושבות הא ביכורים נאכלים בנוב וגבעון וחשיב נאכל בכל מושבות כדאמרינן הכא וגם ל"ל הטעם דמע"ש נאכל בכ"מ כדר"א דמע"ש נפדה אפילו בירושלים בנטמא ת"ל דנאכלין בנוב וגבעון ונאכלים בכל ערי ישראל והוי שפיר נאכלין בכל מושבות ותירצו הא דממעטינין ביכורים מבכל מושבות או מע"ש היינו בזמן בית עולמים דאז אינן נאכלין בכ"מ ע"כ אתמעטו ביכורים ומע"ש ג"כ צריך טעמא דר"א וכאן דאר"ל דנאכל בנוב וגבעון היינו בזמן נוב וגבעון דאז היו נאכלים בכ"מ וא"א למעוטי מטעם זה ע"כ ממעטינן מטעמא דרבה ור"י ע"ש וכפירש"י כאן דבזמן נוב וגבעון אתמעט מפסוק ושמרתם וכו' וז"ל הר"מ פ"ו ה"ח הכהנים וכו' אבל א"י בבכורים וכו' מפני שאין להם היתר בכ"מ ובה"ט כתב דחלות תודה ור"נ עשאן לעצמן א"י בהם שנאמר ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה לבד הוא שיוצאין בה אבל זו משתמרת לענין הזבח וק"ל כיון דלפני זה כ' הר"מ טעם בביכורים משום דאינו נאכל בכ"מ אם כן למה מביא עתה טעם דרבה דל"צ הטעם אלא בנוב וגבעון אבל אחר נוב וגבעון פסולים משום דא"נ בכ"מ וידוע דרכו של רבינו שאינו מביא דין שלא ינהוג לעולם כי מה דהוי הוי וירושלים אין אחריה היתר אם כן אפילו בבית ג' תובב"א לא יהי' נאכל אלא בירושלים וא"כ א"י בהם מחמת דא"נ בכל מושבות ולמה צריך הר"מ להביא טעמא דרבה ואינו מספיק עצמו בטעם כמו בכורים וצ"ע לכאורה. אך באמת ל"ק דהר"ם לא יתרץ כתי' התוס' כאן וס"ל דהתירוץ דנאכלין בנוב וגבעון הוא כיון דהי' אז נאכל בכ"מ לא ממעטינן אף האידנא מבכל מושבותיכם והא דממעטינן ביכורים וגם מע"ש דוקא אליבא דר"א כבר תי' התוס' זבחים קי"ט ד"ה באו דמאי דמייתי כאן במע"ש מחמת ר"א הוא אליבא דר"י דהי' מע"ש נאכל בנו"ג דוקא ולא בכל ערי ישראל וגם ביכורים כיון דטעונין הנחה אצל המזבח לא הי' נוהג כלל בנוב וגבעון ע"ש ובדבר שאינו נוהג לא הכריע רבינו הלכה ע"כ מביא לענין מע"ש טעמא דר"א דהוא אליבא דכ"ע וגם ביכורים אפשר סובר כן דליכא פלוגתא בזה שם בזבחים וכאן לענין נוב וגבעון דרבה ור"י מפלפלים בזה ודאי אין ה' כר"י ערש"י אם כן כיון דנאכלין בנו"ג אף דהשתא אין נאכלין לא ממעטינן מבכל מושבותיכם וצריך טעמא דרבה ור"י אף האידנא ע"ש ותבין. ועוד נראה דל"ק כלל דהנה ע"ש ברש"י ותוס' ד"ה חלות תודה דמיירי שלא נשחט עליהם הזבח אם כן באמת נאכל בכל מושבות אפילו בזמן בית עולמים אך קושית הש"ס ותפ"ל דא"נ בכל מושבות הוא דנעשה לשם מצה ואינן נאכלים בכ"מ וכמו דצריך שימור דמצה הראוי' לשבעה דכתיב בתורה ה"נ בעינן שימור למצה ונאכל בשמחה ובכל מושבות ע"ש בתוס' כתבו כן להדיא וא"כ כ"ז לר"י דסובר דאפילו אם משתמרת לשם מצה מכל מקום בעינן משתמר לשם מצה ראויה לשבעה ע"ז מקשה הש"ס ל"ל הך טעמא דאינה ראוי' לזה תפ"ל דא"נ בכ"מ וא"כ אינה משתמרת לשם מצה הנאכלת בכ"מ ומה"ת בעינן דיהי' נאכל בכ"מ אבל לרבה דסובר דאם משתמרת לשם מצה אף דמשתמרת לשם מצה שא"ר לצאת מכל מקום יוצא כיון דבאמת ראוי' לצאת והטעם כיון שא"מ לשם מצה רק לשם זבח ע"ש ברש"י אם כן לא איכפת לן כלל אם (אינה) משתמרת לשם מצה שא"ר למושבות והר"מ פוסק כרבה דרבה ור"י ה' כרבה אם כן אין קושיא לדידי' ובלאו קרא ושמרתם וכו' היו יוצאין בה דבאמת נאכל בכל מושבות כיון דלא נתקדשו כלל ולא נשחט עליהם הזבח רק דנשחטו לשם מצות שא"ר וזה לר"י אבל לרבה לא איכפת לן בזה כלל כיון דבאמת נאכלין בכ"מ ע"כ אינו מביא הר"מ הטעם מבכל מושבותיכם כיון דבאמת תמיד נאכלין בכ"מ הוי בכ"מ ולרבה אין קושיא כלל ואצ"ל התירוץ דעל נוב וגבעון קאמר ולא האידנא דאף על האידנא צריך קרא כיון דנאכלים בכ"מ ועיקר הקושיא בגמרא אליבא דר"י למה צריך לומר מחמת מצה הראוי' לשבעה ע"ש בגמרא ותבין וע"ז מתרץ דלימי נוב וגבעון אצטריך וע"ש ברש"י ד"ה זאת אומרת תוך הדיבור כ' וע"ז הוצרך מושמרתם את המצות וממצות תאכלו ולא כתב ולא הוצרכו כו' היינו רבה ור"י אלא פשוט דקאי דוקא לר"י ומביא רש"י שני הפסוקים דר"י דורש משניהם ע"ש אבל לרבה אפילו האידנא כיון דבאמת נאכל בכ"מ לא נתמעט מבכ"מ והשימור א"צ דוקא למצה הראוי' אז בכ"מ רק אם נשמר לשם מצוה די ע"ש בסוגי' ותבין והדברים כנים ופשוטים והר"מ מיירי ג"כ בנשחט עליהם הזבח כי כתב ואם עשאן למכור בשוק עתו"ס שם וא"כ באמת נאכלין בכ"מ ועי"ש והנה מבואר כאן דבעינן מצה הראוי' לשבעה כי כן ס"ל לר"י ות"כ בברייתא ואפ"ל דרבה אינו חולק על עיקר הדין דמצה שא"ר לז' א"י רק דס"ל דאינו מזיק אם משתמרת לשם מצה שא"ר לז' ובאמת כאן ראוי' לזיי"ן כי לא נשחט עליהם הזבח רק דמשתמרת לשם מצה שא"ר לז' אבל מצה שבאמת א"ר לשבעה אפשר מודה רב' דאיי"ח. והנה בסוכה כ"ג מבואר שם פלוגתא דאם עשה סוכה ע"ג בהמה ר"י פוסל ור"מ מכשיר והטעם דכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים בעינן סוכה הראוי לשבעה ע"כ פוסל ר"י דא"ר לכל ז' דאין עולין לה בי"ט דאסור להשתמש בבע"ח ור"מ סובר מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דגזרו והוי ראוי לשבעה מן התורה משמע היכי דמה"ת ל"ח כ"ע מודים דפסולה אפילו בשעה הראוי' כיון דא"ר לז' והא דמבואר בסוכה כ"ז דעושין סוכה בח"ה ור"א סובר אין עושין דכתיב חג הסוכות ז' ימים דבעינן סוכה לשבעה וחכמים סברי ה"ק עשה סוכה כ"ש אם כן חזינן דלא דרשי סוכה הראוי' לשבעה ז"א דהם ס"ל דיכול לעשות הסוכה אימת שירצה דמ"מ הסוכה ראוי' לכל שבעה אבל בסוכה שא"ר לצאת כ"ז מחמת איזה פסול לא פליגי חכמים אם כן ה"נ במצה שא"ר לשבעה כ"ע מודים דא"י. וכעת לא מצאתי להר"מ שיביא ד"ז ואפ"ל דאין נ"מ בדבר כי כל הפסולים מביא הר"מ והם מטעם אחר כגון חלות תודה דא"י בלאו הכי וגם כל הפסולים שהביא הם פסולים מטעם אחר והפסול מטעם זה ולא מטעם אחר אפשר לא משכחת לה ע"כ לא הוצרך להביא הר"מ זה אך לפי המבואר בשו"ת ש"א באריכות דאם יש לו מצה של איסור שאין בה אלא לאו העשה דמצה דוחה הל"ת ע"ש וגם בירושלמי מקשה תיתי עשה דמצה לדחות ל"ת דחדש ולפמ"ש נהי דדוחה הל"ת מכל מקום אחר כך למצה של רשות א"ר והוי אינו ראוי לשבעה ואיך יוכל לצאת בה אף דנדחה עתה מפני המצוה מכל מקום א"ר לכל ימי הפסח. והנה נתעורר בזה הרב בעל טעם המלך פ"ו מהחו"מ ופ"ג מה' נדרים אך שכתב דהברייתא דרבה חולקת ע"ז וכבר כתבתי דלפע"ד אין חולק רק ס"ל דאינו מזיק אם השימור לשם מצה שא"ר לשבעה ולדידן אינו מזיק ג"כ אם השימור לשם מצה שא"ר בכ"מ כמש"ל ומכל מקום אם באמת א"ר בכל מושבות א"י כמו בביכורים וגם הרב הנ"ל כתב דתלוי בפלוגתת ר"א ורבנן בסוכה וכבר כתבתי דאפשר בזה כ"ע מודים ואינו ענין לפלוגתת ר"א ורבנן אם כן באמת נפלו דינים אלו דמפלפל ש"א לענין מצה של איסור בבירא ועי"ש שכתב גבי טבל דהוי ראוי לשבעה דיכול להפריש עליו וגם שבועות ונדרים דיכול לשאול עליו אבל חדש ושאר איסור למה יוצאין בה הא א"ר לזיי"ן והוא הערה נכונה לא נזכר בראשונים ואחרונים. והנה בנדרים אפ"ל דאם העשה דוחה הוי מצה הראוי לז' בלאו טעמא דאי בעי מיתשל רק דלא הוי מצה שא"ר לזיי"ן אלא אם א"ר לכל העולם כמו חלות תודה דנעשה נותר וכמו גבי סוכה אבל גבי נדרים ראוי לכל העולם אלא לדידי' א"ר הוי שפיר מצה הראוי' לז'. ובעיקר ד"ז דמצה הראוי לז' דלא הובא בראשונים ואחרונים נלע"ד דבאמת ל"צ כאן ראוי לז' וחילוק גדול יש בין מצה לסוכה דבשלמא גבי סוכה דהיא מצוה כל שבעה שייך שפיר לומר כיון דחדא מצוה היא הקפידה תורה שמצוה זאת לא תהי' נחלקת שהסוכה שמקיים המצוה יהי' ראוי כל זמן לקיום המצוה ולא שנעשה סוכה שא"י לקיים המצוה בסוכה זו כל ימי החג ונעשה סוכה אחרת עבור איזה יום כמו סוכה העשויה על ראש האילן שם אילו הוי מן התורה כ"ע מודים אבל מצה דרק כזית ראשון מצוה וכל שבעה הוא רשות גמור ומה ענין רשות למצוה בשביל המצוה התירה התורה ובשביל רשות לא התירה התורה לאכול דבר [איסור] ול"ש ד"ז דמצה הראוי' לז' וא"א להטעים עיין ותבין. וער"נ סוכה גבי מיגו דהוי דופן לסוכה כתב כעין זה דל"ש לומר דהתורה נתנה שיעור להכשר סוכה ובשבת יהי' צריכה הכשר יותר ולא יי"ח בסוכה זו ה"נ גבי סוכה הן הן הדברים אבל במצה דהוי רשות מ"ל אם צריך לאכול מצה אחרת כמו שאר מאכל אבל אם הי' במצה ג"כ מצוה לאכול כל שבעה שייך שפיר ד"ז דל"ש לומר כיון דמצוה אחת היא יהי' יוצאין בה אם א"ר לצאת כ"ז המצוה ויהיה צריכה הכשר יותר באיזה מימי החג ע"כ צריך מצה הראוי' לז'. והנה בפסחים כ"ח סוגיא דחמץ שעעה"פ אר"ש אפשר לומר כן והא ל"ת עליו חמץ שבעת ימים וכו' אלא כ"ז שישנו בקום אכול מצה הוה בב"ת חמץ וע"ש בפ"י שכתב דר"ש ס"ל דכל שבעה מצוה לאכול מצה ומאי דנפקא לן לקמן מרומיא דקראי דכתיב שבעת ימים תאכל מצות וכתיב ששת ימים תאכל מצות כל דבר שהי' בכלל וכו' דכל שבעת הימים רשות ר"ש דריש לי' בענין אחר ע"ש ג"כ אפשר נמי דר' יוסף דס"ל סברא זו דבעינן מצה הראוי' לשבעה סובר ג"כ דמצות מצה כל שבעה אם כן שייך שפיר הלימוד דשבעת ימים דצריך שיהי' ראוי לשבעה דהיינו משך המצוה שלא יהי' חלוק ויצטרך מצה אחרת להמצוה של שאר הימים אבל לדידן דס"ל רק לילה הראשונה חובה ואח"כ הוא רשות גמור אין שייך כלל דבר זה ע"כ במקום דדוחה העשה לל"ת כמ"ש הש"א שפיר דמי דל"ש א"ר לשבעה. והנה הא דא"י בטבל מוקי שם בגמרא הברייתא כר"ש דאין אחע"א אפילו בכולל אף דבמשנה הטעם משום מהב"ע ער"נ מכל מקום לתוס' סוכה מה"ב אינו רק דרבנן מוכרח לו' דהתנא דמשנתינו סובר כר"ש אף שהוא שלא כהלכתא וברש"י במשנה פי' כן מחמת ל"ת חמץ והוא אליבא דר"ש בגמרא וא"כ ר"י מוקים דבד"ז ג"כ סובר תנא דידן דמצה מצותה כל ז' אף דע"כ דלא כר"ש למסקנא דחלות תודה ור"נ נאכלין בנוב וגבעון ערש"י מכל מקום תנא דידן בד"ז ס"ל כר"ש דמצה מצותה כל ז' אם כן שייך שפיר סברא זו דמצה הראוי' לז' אבל לדידן דהוי רשות ל"ש ד"ז ע"כ לא הביאו ד"ז כלל ונכונים ד' הש"א דעדל"ת כנלע"ד. ולענין סוכה שכתבנו דשם הדין אמת דבעינן ראוי' לזיי"ן ויש נ"מ וג"כ לא הובא בראשונים יבואר במצות סוכה בישע אלקים ועוד אעורר דרש"י פי' כאן דבהא פליגי ר"י על רבה דא"נ איכוין לשם מצת מצוה ולשם תודה לא נפיק בי' וכו' מבואר בדבריו דלרבה אי חשב לשם מצת מצוה ולשם זבח ש"ד אף דגזירת הכתוב דבעינן לשמה וזה הוי לשמה ושלא לשמה ג"כ אינו מזיק וכ"נ מלשון דא"ר א"ק ושמרתם יצאת זו שא"מ לשם מצה אלא לשם זבח מבואר דעיקר הקפידה שא"מ לשם מצה כלל רק לשם זבח לבד וכ"מ בברייתא דת"כ דרבה אבל אם משתמרת לשם שניהם ש"ד וז"ל הר"מ פ"ו ה"ט ח"ת ור"נ א"י בה שנאמר ושמרתם את המצות מצה המשתמרה לש"מ בלבד הוא שיוצאין בה אבל זו משתמרת לש"ז ע"כ שינה הר"מ מלשון הש"ס והוסיף תי' בלב"ד נראה דבעינן שימור לשם מצה בלבד וגם לא כתב אלא לשם זבח רק לשם זבח ובגמ' אמרינן אלא לש"ז נראה דמשומרת לשם שניהם היינו לשמה ושלא לשמה א"י בה וע' פסחים ס' ובתוס' שם פלפול גדול היאך הדין בשני מחשבות לשמה ושלא לשמה או להיפך גבי פסח דבעינן לשמה ועיין פ"ק דזבחים בכל הזבחים והר"מ ה' פסה"מ פסק דפסול בשני מחשבות בקדשים וע"ש בפסחים לשמה ושלא לשמה פסול לאוכליו ושלא לאוכליו כשר וברש"י ותוס' שם וד"ז יש לחקור כ"מ דבעינן כוונה כגון גט דצריך לשמה או חליצה ומחיקת מגלת סוטה או שאר מצות להסוברים דצריך כוונה ובירור ד"ז צריך קונטרס מיוחד ועוד חזון למועד ול"מ מי שהתעורר בזה וכבר הבאתי לעיל דהאחרונים כ' דסתמא כאן לאו לשמה ומד' הירושלמי מבואר דתוך ל' לחג הוי סתמא לשמה ובזבחים פ"ק ופסחים שם יסתעפו כמה ענינים אי סתמא לשמה ואי"ה אשנה פ"ז. והנה חלות תודה אם עשאן למכור בשוק יוצאין וע"ש בש"ס ור"מ דכל לשוק אמלוכי אמליך אמר אי מזדבן מזדבן וא"ל איפוק בהו אנא ולכאורה קשה כיון דמדאורייתא א"י אם אינה משתמרת לשם מצה וכמש"ל אם כן היאך יוצא בה הא עכצ"ל אם אוכלן לשם מצה הוברר הדבר למפרע דנשמר לשם מצה ובאמת פסקינן בכ"מ א"ב בדאורייתא ולסברת התוס' גיטין בכתוב לאיזה שארצה וכו' אף אם נאמר ברירה מכל מקום כיון דכתיב וכתב לה לשמה צריך שיהי' מבורר בשעת כתיבה דאם אינו מבורר ל"ה לשמה ע"ש כ"ד ע"ב בתוס' ד"ה לאיזה אם כן כאן כיון דבעינין שימור לשם מצת מצוה ולא הוברר בשעת שימור אי לשם מצה או לזבח הוי שלא לשמה ואיך יוצאין בה שוב מצאתי שהרגיש בזה בס' משנ"ח ואין כאן מקומו להאריך. ועטואו"ח דמצת מצוה אפייתה דוקא על כל פנים אחר חצות דאיתקש לפסח וא"י י"ח אם נאפה קודם ובט"ז ה"ר דיוצאין אפילו נאפה קודם מהא דחלות תודה דעשאן למכור יוצאין אף דאין מביאין תודה בע"פ ונאפה מקודם ובאמת לפירש"י ותוס' שלא נשחט עליהם הזבח אם כן יכול לאפות ח"ת על זמן רב ואינו נפסל בלינה אם כן אפשר דנאפות בע"פ אשר הכין לשם תודה אחר הפסח אם כן אין ראי' אך שאר ראיות שהביאו הראשונים מתוספתא והירושלמי דמבואר דיוצאים במצה ישנה נ' דאין עיכוב בדבר וכן הר"מ לא הביא זה כלל וגם לדעת הב"י דנאפה קודם ע"פ צ"ל דלא נשחט עליהם הזבח דלא נפסל דאל"ה כבר נפסלו בלינה בע"פ אם כן כיון דלא נשחט עליהם הזבח נוכל לומר דאפה לצורך תודה על אחה"פ וז"פ וצ"ע על הרב"י בראי' זו. וע"ש במשנה דא"י בטבל ובברייתא דאפילו טבל הטבול למ"ע א"י והטעם דכתיב ל"ת עליו חמץ מי שאיסורו משום ב"ת חמץ יצא זה שאין איסורו משום חמץ אלא משו' טבל ומקשה ואיסורא דחמץ להיכן אזיל ומוקי לה כר"ש דאין אחע"א אפילו בכולל ועיין באחרונים דלדעת הר"מ להלכתא דלא כר"ש ואחע"א בכולל או מוסיף ע' הא"ב וא"כ א"י בטבל משום מהב"ע ודוקא הברייתא מוכרח לאוקמי כר"ש וע"ש בר"נ וברש"י דהטעם משום מהב"ע והביא הירושלמי שהובא במ"מ. והנה ענין מה"ב דעת הרבה ראשונים דמה"ת א"י וכ"ד הר"מ ה' א"מ ולהתו' סוכה אינו אלא דרבנן ובתוס' פסחים ל"ח וסוכה ל' הקשו ל"ל טעם דאיסור טבל בלאו הכי הא ל"ה לכם דמעורב חלק הכהן והלוי והעני כמו דא"י באתרוג של טבל ותירצו דמיירי אפילו אוכל יותר מהשיעור דבלא חלק הכהן יש כזית והוי שלו ומכל מקום א"י מחמת טעם הברייתא וע"ש בסוכה דכל שאין לו היתר אכילה ל"מ לכם דהיתר מיקרי לכם אם כן טבל ל"ה לכם מטעם זה ואפילו אוכל יותר מכשיעור ופלפלו האחרונים בזה ומכל מקום אני לך. והנה במשנה מבואר סתם טבל משמע אפילו טבל הטבול למ"ע בלבד וכן הר"מ סתם כלשון המשנה ובשאג"א פלפל דלהר"מ המ"א טבל הטבול למ"ע אינו אלא בלאו ידחה עלל"ת וגם ל"ש מהב"ע רק להטעם דהיתר אכילה או משום חלק העני ל"ש דחיית העשה דאינו שלו וע"ש לענין מצה של חדש ושל אה"נ כגון של כה"כ אה"נ ל"ה לכם ועי' בריטב"א סוכה דעתו דגם אה"נ הוי שלו ויש לו בעלים ואפשר דדברי' שהם בשרפה כמו כה"כ א"י דכתותי מכתת שיעורי' כמו לולב. ואם אסר על עצמו המצה בקונם דחל ע"ד מצוה אסור לאכול וע"ל מצוה ל' הקשה הרהמ"ח דידעל"ת ובשער המלך הל' נדרים פלפל בזה. והנה ג"כ אפשר דא"י אי אמרינן אה"נ ל"ה לכם וכתבתי לעיל מצות אכילת פסח דכה"ג ל"ש לומר מצות לאו ל"נ דכאן יש לו הנאה אחר המצוה גם כן כי המצוה נגמרת תיכף כשבלע ואפילו הקיאו יוצא והנאת מעיים יש לו כ"ז שלא נתעכל ולהאריך בפרטי ענינים צריך חיבור מיוחד והמפ' האריכו על כל קוץ וקוץ וע"ש במשנה דהכהנים יוצאים בחלה ובתרומה וערש"י דדוקא כהנים לא ישראל דכתיב ל"ת עליו חמץ והיינו כר"ש דל"ל כולל ומוסיף אבל לדידן ה"ל חמץ על תרומה מוסיף ג"כ דאתסר לכהנים אם כן ל"ש דרש זה והר"מ כתב גם כן כהנים יוצאים משמע אבל לא ישראל ובפרט שכתב לפני זה הכלל וכו' ובהלכות ברכות כתב דעל דבר איסור אין מברכין ברכת המזון וגם הטעם דל"ה לכם דשייך לכהן באמת תרומה וחלה אם קונה הכהן ה"ל ממונו וגם ל"ש טעמא כיון דאסור באכילה לישראל ל"ה לי' היתר אכילה ולא מקרי לכם דבסוכה מבואר בסוגיא דישראל יוצא באתרוג של תרומה דהוי לכם כיון דכהן יכול לאכלה לא מיקרי א"ב ה"א אם כן לא נשאר רק הטעם דמהב"ע ותלוי במש"ל להתוס' אינו אלא דרבנן ובמשנה ור"מ ניחא דחשוב גם דבר דרבנן טבל בעציץ שא"נ עיין בגמרא אבל לברר איזה דאורייתא תלוי בשיטות הנ"ל. והנה מבואר במשנה דא"י במע"ש שלא נפדה ופירש"י דמיירי חוץ לירושלים ושם בש"ס יכול יוצא אדם י"ח במע"ש בירושלים ר"ע אומר מצות מצות ריבה וע"ש ע"ב ברייתא יוצאין במע"ש ופירש"י דמיירי בירושלים ושם דל"ח עיסה של מע"ש לדברי ר"מ פטורה מן החלה וא"י בפסח וא"י באתרוג דר"מ סובר ממון גבוה ול"ה לכם וגם במצה בעינן לכם דילפינן מחלה ולרבנן דממון הדיוט הוא יוצאין והר"מ כתב כאן וכן יוצאים במע"ש בירושלים וכן בפ"ח דלולב ה"ב דיוצאין באתרוג של מע"ש בירושלים וכן פ"ו מה' ביכורים ה"ז עיסת מע"ש בירושלים חייבת בחלה ובכ"מ כאן וה' ביכורים תמה על הר"מ דנראה דפוסק כרבנן דמע"ש ממון הדיוט ופ"ג מה' מע"ש פוסק כר"מ דמ"ג הוא עי' מקומות הנ"ל מה שתי' והלחם משנה כ' דהר"מ פסק כרבנן ופוסק כר"ח בסנהדרין דמע"ש בירושלים דוקא פליגי ר"מ ורבנן אבל בגבולין גם רבנן מודים דמ"ג ע"כ כ' הר"מ יוצאין בירושלים דבירושלים מה"ד היא ובשער המלך פלפל בדבריהם וכ' דבירושלים יוצאין משום הואיל ואי בעי מיתשל עתו"ס סוגיא דכיצד מפרישין ולא ס"ל כתירוצם שם וחוץ לירושלים כיון דל"ח לשום אדם ל"א הואיל כמ"ש התוס' עירובין סוגיא דנזיר ביין ויבואר בארוכה במצות מע"ש אי"ה וכאן נלע"ד דא"י בגבולין אפילו אם נאמר הואיל ואי בעי מיתשל מכל מקום המע"ש אינו ראוי לאכילה בגבולין אם נכנס לירושלים ויצא עוברין על לאו ולוקין אם אכל חוץ לירושלים וקודם שנכנס לירושלים עוברים בעשה אם אכל חוץ לירושלים עתו"ס מכות ור"ם ה' מע"ש אם כן חוץ לירושלים כיון דאסור באכילה ואם עבר ואכלו א"י ידי מצה מחמת מה"ב כמש"ל ולענין איסור ל"ש הואיל כמו מי שעבר על נזירות ושבועות חייב מלקות כ"ז דלא נשאל ה"ה כאן אם כן ה"ל מה"ב וגם הטעם דאין לו ה"א ל"ה לכם וערש"י בסוגיא שם במשנה כ' דחוץ לירושלים א"י מחמת דא"ל היתר אכילה ל"ה לכם ועיין בכפות תמרים שדברי רש"י בגמרא גבי תרומה שכ' דיש לה היתר אכילה דראוי לכהן אבל אין לו' מחמת פדיון דתרומה אין לה פדיון נראה דמע"ש כיון דיש לה פדיון הוי יש היתר אכילה ע"ש באורך ובר"נ שכתב דמע"ש אפילו חוץ לירושלים יוצאין דיש בו ה"א בירושלים ושם בכפ"ת הקשה דבגבולין אמרינן בסנהדרין דכ"ע מודים דה"ל מ"ג ואיני עומד כעת לברר הענינים אך כאן אפילו נאמר דגם בגבולין ה"ל ממון הדיוט וגם הוי יש בו היתר אכילה כיון דראוי בירושלים או ע"י פדיון או מחמת הואיל ואי בעי מתשיל ה"ל כדידי' אפילו בגבולין מכל מקום א"י בגבולין י"ח מצה כיון דאסור באכילה הו"ל מה"ב אך תלוי בשיטות הנ"ל אי דאו' או דרבנן ומחמת יתר הטעמים לכל חד כדאית לי' א"י מן התורה וע' קדושין כ"ד סוגיא דמע"ש ויבואר אי"ה באורך מצות מע"ש ועתו"ס קידושין י"ג ד"ה אי ובכורות ט' ע"ב ד"ה ותנן כתבו דאף אם נאמר דמע"ש אפילו בגבולין מה"ד הוא מכל מקום אינו לכם מחמת דלא הוי לי' היתר אכילה ע"כ פטורה מן החלה. ושם בסנהדרין מבואר כפירש"י בסוכה דל"ה ה"א רק דראוי להוליכו לירושלים או לפדותו אם כן גם כאן א"י בגבולין דל"ה לכם דאין בו היתר אכילה כמש"ל או משום מהב"ע ואין להאריך וצ"ע על הר"מ דכאן ובה' לולב סתם וכתב דיוצאין במע"ש בירושלים וכן פ"ו מביכורים לענין חלה ובאמת דוקא בזמן שבהמ"ק הי' קיים הי' נאכל מע"ש בירושלים ע"כ יוצאין לשיטת הר"מ דבירושלים ממון הדיוט וגם יש בו היתר אכילה ומצוה לאוכלו אבל בזמן שאין מקדש ומזבח דמבואר בר"מ פ"ב מה' מע"ש דאינו נאכל בירושלים בזמן שאין בית שנא' ואכלת כו' בזמן שאין בכור אין מע"ש נאכל ועפ"ו מה' בית הבחירה אם כן א"י האידנא במע"ש בירושלים דאין לו היתר אכילה ול"ה לכם וגם הוי מהב"ע כמש"ל ובקונטרס כפ"ת עמד בזה על הר"מ ה' לולב ובצל"ח עמד על מה שלא הביא הר"מ חלה של מע"ש אם יוצאין המבואר שם בש"ס וגם חלה הלקוח בכסף מע"ש. ועוד מבואר במשנה דא"י בהקדש שלא נפדה והר"מ לא ביאר זה. אך כתב זה הכלל כ"ד שמברכין עליו ברכת המזון יוצאין וכו' ושם בהברכת המזון כתב דעל הקדש שלא נפדה כהלכתו אין מברכין עליו אם כן כאן א"י בו והנה הטעם דאינו לכם דהוי מ"ג ובמצה א"י אם אינה שלו או כיון דאיסורא הוא הו"ל מה"ב כמש"ל וקשה לי דמבואר בקידושין דהמקדש אשה בהקדש במזיד אינה מקודשת ובשוגג מקודשת כיון דמעל נפקא לחולין וכ"ה בר"מ בה' אישות ובכ"מ בש"ס ור"מ אם כן בשלמא אוכל הקדש במזיד ל"ה שלו אבל בשוגג כיון דאגבי' מעל ויצא לחולין או על כל פנים כשלעסו יצא לחולין אם כן כיון דחולין הוא אמאי ל"י י"ח ובמשנ' כאן ופ' ג' שאכלו אינו מבואר כלל החילוק בין שוגג למזיד אדרבא בה' ברכות מבואר דאוכל דבר איסור בין בשוגג בין במזיד אינו מברך ואם כן כאן ל"י ואמאי הא גבי קידושין מקודשת דהוי שלו אם כן ה"נ וגם מה"ב ל"ה כיון דהוי שלו קודם המצוה ל"ש מה"ב עתו"ס פ' לולב הגזול ד"ה הא קניא וער"מ ה' מעילה וצריך עיון גדול איך סתם הר"מ ובש"ס ולא חילקו בזה. אח"ז ראיתי במק"ח הקשה זה ותירץ דאף דיצא לחולין קודם הבליעה מכל מקום ה"ל מה"ב כיון דלעיסה צורך הבליעה הוא ה"ל העבירה בתחלת המצוה כו' והנאני שכוונתי לקושיתו אך תירוצו אין נוח לי ויש לפלפל בארוכה בד"ז דהקדש ואין כאן מקומו על כל פנים במזיד ודאי א"י מן התורה דל"ה לכם אבל בשוגג דמתחלל וה"ל מחמת מה"ב תלוי בשיטות שכ' לעיל אי מן התורה א"י או דרבנן. והנה הר"מ כתב כאן דא"י במצה גזולה והוא מירושלמי ער"נ ורא"ש והרב המגיד וכ"ה בש"ע סי' תנ"ד והטעם ברא"ש דהוי אינו שלו ובעינן לכם וע"ש דוקא גזל מצה אבל גזל חטים או קמח יוצאין דקנה בשינוי ועמק"ח שם הקשה ג"כ מדלעסי' קניא ואף אם בלע מצה מכל מקום כשמגיע למקום נמאס קונה בשינוי וע"ש שכתב דעיקר הטעם מחמת מה"ב אף דהקנין הי' קודם הבליעה מכל מקום הלעיסה הי' התחלת המצוה וכה"ג הו"ל מה"ב ולשיטת התוס' א"י מדרבנן ומה"ת יצא ועאו"ח סי' קצ"ו. דהר"מ ס"ל דאינו מברך על איסור ומכל מקום במקום סכנה אם אכל פסק הרהמ"ח דמברך עליו ועב"י וט"ז שם ובה' יוה"כ ונלע"ד באותם איסורים שכתבנו לעיל דא"י מטעם מה"ב כגון שאכל מע"ש וכדומה אם הי' חולה שיב"ס ואכל זה יי"ח מצה גם כן דעכ"פ אינו עבירה אדרבא מצוה איכא ואפילו לדעת הט"ז שם דאונס שוה לשוגג. מכל מקום נלע"ד דמה"ב ל"ש כיון דליכא עבירה ול"ש קטיגור נעשה סניגור ושונא גזל בעולה. ובזה מיושב קו' התוס' דל"ל גבי טבל קרא דל"ת תפ"ל דהוי מהב"ע. ולפמ"ש נ"מ אי אכל במקום סכנה אי לאו קרא הי' יוצא באכילת' אך מחמת גזירת הכתוב דא"י אם כן אף בכה"ג לא יצא ומכל מקום צ"ע ד"ז וא"ר להאריך. וכבר כתבתי לעיל דא' ממיני מצות שא"י בהם נתערבו במצות הכשירות בטלים ברוב ויוצאים בהם ואותם שאינם בטלי' מחמת דשיל"מ או שאר טעמים דראוי להתכבד כ"ז אינו אלא דרבנן ומדאורייתא בטל אך מצה של הקדש אפשר מן התורה אינו בטל דממון בעלים ל"ב והובא בח"ז לקמן אך אם עשה מצה מדבר שאינו מה' מינים או חמץ שנתערב נהי דבטל מכל מקום א"י דטעם מצה בעינן ואם בישל מצה ל"י ה"נ נהי דבטל על כל פנים א"ל טעם מצה דל"ה מין מצה כלל אבל כ"ה דהוי מצה גמור רק מטעם אחר פסלה אותם התורה ויש לו טעם מצה שפיר בטל ברוב ויוצאים בהם. ובזה מיושב קו' הצל"ח ל"ל מיעוט דא"י חוץ מה' מינים תפ"ל דכתיב ושמרתם והם כיון שאין באים לידי חימוץ ל"מ שימור ועמש"ל. ולפמ"ש לא קשה דאי הוי מצה רק דאינה משומר אם כן אם נתערב במצה הי' בטל אבל כיון דהתורה גילתה דא"י במינים הללו ואם כן אינו בגדר מצה כלל אם כן אינו בטל מחמת דטעם מצה בעינן והבן. ומצה של בכורים עש"א דא"י דאין נאכלים בכל מושבות ע"כ אפילו בירושלים א"י אפילו כהנים כיון דא"ר אלא בירושלים וכ"פ הר"מ כאן ועי' תוס' ד"ה א"ד ל"ח ע"א הקשו נימא הואיל ולא קרי להו שם ע"ש מה שתי'. והנה גם כן איכא לאקשויי נימא הואיל ואי בעי מיתשל דגם ביכורים נתקדשו בקריאה כמבואר במס' בכורים ובר"מ ה' בכורים. והנה לדעת הרב שעה"מ שכתב דהר"מ אית ליה האי סברא דהואיל אי בעי מיתשל עלה אך דוקא אם ראוי לשום אדם כסברת התוס' בעירובין ע"כ מע"ש חוץ לירושלים דא"ר לשום אדם ל"א הואיל אבל בתרומה דראוי לכהנים אמרינן הואיל ומיתשל אם כן כאן דביכורים ראוים לכהן אם כן נימא הואיל ומיתשל וה"נ נאכלין בכל מושבות עיין פסחים שם דמחמת הואיל הו"ל נאכלין בכל מקום אך באמת בביכורים שהביאו ישראל לעזרה ועתה שהוא ביד הכהנים אינה בשאלה כי תרומה ביד כהן לא יוכל לשאול כמבואר בנדרים. אך היאך מסתם סתים הא משכחת לה בביכורים שמביאים הכהנים עצמם דהם שלו וער"מ פ"א מ"ה ובכ"מ ובשער המלך. אפילו אם נאמר דתרומה מוציאי' מכהן לכהן עיין שם. מכל מקום נראה פשוט דבכורים דהוי קדשי המקדש ונותנין לאנשי המשמר וכ"ד שניתן לאנשי המשמר קרבן הכהן עבודתו ואכילתו שלו עיין ר"מ פ"ד מהלכות כלי המקדש אם כן הביכורים שמביא הכהן למה ל"י בהם. ולומר דלאחר תנופה והנחה בעזרה הוי כקרבן לאחר זריקה דלא מהני שאלה כמבואר בתוס' כריתות גבי יש אוכל. אך באמת זה אינו ברור. וכבר תמהו האחרונים על תוס' מסוגיא דשבועות, ע' טו"א בר"ה סוגיא דבל תוסיף ועמ"ל פי"א מהלכות מעה"ק מביא דהתו"ס כריתות. על כל פנים נראה מחמת הואיל ומיתשל יש להסתפק אפשר יי"ח הכהנים. וצ"ע על האחרונים שלא התעוררו בדברי הר"מ. וער"מ פ"ב מה' בכורי' שמביאין בכורי' מדבריהם מעבר הירדן ועיין בהרהמ"ח לקמן אם כן אפ"ל דא"י בביכורים הללו מדרבנן כי מן התורה נאכלים בכ"מ אבל תוס' פסחים ל"ח ד"ה אבל חלה כ' א"נ כיון דמדרבנן אין להם פדיון לא חשיב נאכל בכ"מ ונרא' דזה תלוי במה דמבואר באחרוני' וכ"פ בח"ז אי ע"י דרבנן נעשה דאוריי' ועי': והנה מבואר בגמרא דגם איסורין דרבנן אם כה"ג מן התורה א"י גם בדרבנן א"י מדרבנן כמבואר דא"י בעציץ שא"נ ולכתחלה ודאי אסור לאכול דהעמידו דבריהם במקום עשה כמו שופר ולולב שאין עולין באילן ולחתוך אותו אפילו משום שבות דהעמידו דבריהם במקום עשה. ובעבר ואכל א"י מדרבנן ומה"ת יצא ועפמ"ג בפתיחה הביא בשם התוס' דאם עשה המצוה מן התורה שלא לפי תקנת חכמינו זכרונם לברכה גם מדאורייתא ל"י רק באנוס והובא בח"ז כ"פ. ועשאג"א נ"מ אי א"י מן התורה או דרבנן אם מן התורה א"י ואח"ז נזדמן לו איסור תורה שעדל"ת מותר וחובה לאכול דעדל"ת אבל אכל דבר שיצא מן התורה רק מדרבנן ל"י ונזדמן לו אח"כ איסור כיון דמה"ת יצא אינו חייב בעשה ואדל"ת וערש"י כתובות צ"א דדוקא במצות דאורייתא כופין עד שת"נ אבל במצוה דרבנן אין כופין. אם כן נ"מ ג"כ אי מן התורה ל"י כופין אותו אח"כ עד שת"נ אבל אם מדרבנן ל"י אין כופין. אך התו' כתובות פ"ו השיגו ע"ז. ועיין בשאג"א דאם אין לו מצה של היתר בגוונא דעדל"ת כגון חדש יאכל האיסור דעדל"ת. ולכאור' יש לספק אם יש לפנינו חדש וטבל דרבנן וטבל דרבנן אינו נדחה מפני מצה ע' בש"ס אם יכול לאכול החדש דעדל"ת כיון דקיימא לן כ"מ שאפשר לקיים שניהם אין ל"ת נדחה וכאן מדאורייתא אפשר לקיים בטבל דרבנן וא"צ לדחות הל"ת אם כן מיקרי אפשר. אך מכל מקום הסברא נותנת דלא מיקרי אפשר כיון דחז"ל העמידו דבריהם והוי כאין לו שום דבר רק של חדש ונדחה הל"ת כנלע"ד וצ"ע בדבר. וע' פסחים פ"ה תוד"ה כשהוא נראה דאף אם איסור דרבנן עומד לנגדו חשיב לא אפשר וע' תוס' זבחים צ"ז יבואר במק"א אי"ה:

געריכה

ונוהגת. ער"מ פ"ו ופי"ב מה' עכו"ם אף דה"ל מ"ע שהז"ג מכל מקום נשים חייבות ע' פסחים מ"ג וצ"א מהיקישא ל"ת עליו חמץ שבעת ימים כל שישנו בב"ת חמץ ישנו בקום אכול מצה והנהו נשי ישנן בלאו דחמץ מחויבים גם במצה ובתוספות מגלה הקשו למ"ל היקישא תפ"ל דאף הם היו באותו הנס דבמקרא מגלה נשים חייבות מה"ט וע"ש שתירצו דטעם זה אינו אלא דרבנן ע"כ צריך קרא לחייבן מן התורה וע"ש שתי' עוד תי' אחר והר"מ כתב דה"ה עבדים חייבין ועבמ"מ כ' דכל מצוה שהאשה חייבת עבדים ג"כ חייבים. וכבר כתבתי במצוה הקודמת כיון דכתבנו דבמצה בעינן לכם והיאך יכול העבד לקיים מצות מצה דאין המצה שלו אלא של רבו אפילו אם נתן לו רבו במתנה מכל מקום הוא של רבו עיו"ד רס"ז אלא דוקא אם נותן לו אחר ע"מ שאין לרבו רשות בו וע"ש בש"ך ועס"י רכ"ב דלדעת הר"מ מהני אם אמר ע"מ שאין לבעלך רשות ומה שתרצה תעשה וה"ה בעבד לדעת הש"ך דלא כהט"ז אם כן ה"נ בנותן לו ע"מ שאין לרבו רשות אלא יעשה מה שירצה דיכול לעשות מה שירצה והוי שפיר לכם ולדיעה שניה שם דל"מ אלא אם אמר מה שתאכל או שתלבש דהיינו לדבר ידוע אבל מה שתרצה תעשה ל"מ וא"כ כאן בנותן לו על מה שיאכל כיון דל"ה שלו לשום ענין אלא למה שא"ל דהיינו לענין אכילה צ"ע אי מיקרי לכם דרש"י בסוכ' פי' דלכם היינו דראוי לכל דרכי הנאתו ע"ש וכאן דהוי שלו רק לדבר מיוחד צ"ע אי זה מיקרי לכם וכן גבי אתרוג כה"ג ואי"ה באתרוג יבואר באורך. וח"ע וחב"ח כתבתי ג"כ לעיל לענין ממון מה דינו ביום של רבו או של עצמו ע"ש. וכאן כל החייבים במצות חייבים במצוה זו טמטום ואנדרוגינוס דאפילו נשים חייבות חוץ מחרש שוטה וקטן דלאו בני מצות נינהו. ואם אכל מצה כשנשתטה ואח"ז נתפקח ל"י במה שאכל בעת שהי' פטור ער"ה ואם לא הביא ב' שערות בתחלת הלילה ואכל דהי' חייב מדרבנן כי הגיע לחינוך ואח"ז הביא ב' שערות לכאורה נרא' פשוט דצריך לאכול כי לא היה מחויב מן התורה כלל. אך לשיטת רבינו טובי' מווינא הובא במרדכי מגלה ובה' שבת דיוצא בקידוש שבת מפלג המנחה אף שאינו אלא דרבנן מכל מקום יי"ח של תורה אם כן ה"נ והר"מ כ' בהק"פ דאם עשה קטן פ"ר והגדיל קודם פ"ש פטור מפ"ש אף שנראה מד' דשה לב"א לאו דאורייתא נראה ג"כ דסובר דדרבנן פוטר הדאוריית' ועמש"ל בשם הט"א שהקשה ע"ז מש"ס דר"ה דעתים שוטה ל"י ולפמ"ש ל"ק דשוטה פטור אף מדרבנן אבל קטן חייב מדרבנן אם כן אפשר שסברת הר"מ כס' הר"ט ע' ותבין. ולענין א"צ כוונה ודאי צ"כ אך בדיעבד אם יצא בל"כ דעת הרבה ראשונים דל"י דפוסקים מצ"כ ומכל מקום אף דהר"מ סובר מצ"כ מכל מקום באכ"מ סובר דאף בל"כ יצא כיון דנהנה דהמתעסק בחלבים וכו' עיין ר"מ והרב המגיד פ"ב מה' שופר ואם כיון בפירוש שלא לצאת או שלא ידע שהוא פסח או מצה דעת הרבה ראשונים דל"י ועפמ"ג הק"ש מסופק אם מצ"כ הוא מן התורה או רק מדרבנן ובמזיד אם לא נתכוין אף מן התורה ל"י. עפמ"ג בפתיחה בשם התוס' גבי ל"ק מצות סוכה וכו' אם אינו עושה כתחז"ל אף מן התורה ל"י. אך באונס נ"מ והיינו אם לא נתכוין ואח"ז נזדמנה לי' מצה של איסור בגוונא דעדל"ת אם מן התורה לא יצא קודם אם כן צריך לאכול האיסור דעדל"ת אך אם מדרבנן ל"י אין דוחה. ומכל מקום אני מסופק בזה אף לדעת תוס' דהזיד בדרבנן ל"י אף מן התורה מכל מקום אפשר לדחות אח"כ איסור א"י וצ"ע. וגם בס' אם אכל מצה ואח"ז אכל מצה בל"כ אם נאמר סד"א לחומר' מן התורה אם כן ל"י עדיין אבל אם הוא רק דרבנן ובדרבנן לא בעי כוונה יצא אך כבר כתבו ז"ל דבס' [מ"ע] ודאי לחומרא מן התורה דיש חזקת חיוב והד' עתיקין. ונ"ל דבלאו הנל"ע וקיים העשה אפילו כיון בפירוש שלא לצאת וגם נאמר דמה"ת ל"י בכיון שלא לצאת מכל מקום אין לוקין על הלאו כיון דקיים העשה ובכה"ג ל"ב כוונה בדיעבד וראי' מתמורה דאי לאו מחמת טעמים המבוארים בתמורה ור"מ פ"א מה' תמורה ה"ל לאו הנל"ע אף דל"ש שם כוונה לצאת דנעשית ממילא וע' מכות סוגי' דבטלו נרא' בהרבה מקומות דל"ה ביטול העשה בל"כ או שנתכוין שלא לצאת רק בעשה המחוייבת אבל לא בבאה לתקן הלאו כנ"ב. ואי מצ"כ אי סגי במחשבה או צריך הוצאה בפה עמ"ל פי"ג מה' פסהמ"ק לענין פגול מביא דיעות הראשונים לענין מחשבה הפוסלת ואפשר דה"ה לענין כוונה ג"כ וכדומה לי בשו"ת ס' סידורו ש"ש פלפל בזה ואין הס' ת"י. וכופין אותו עד שת"נ ולענין אם צריך לבזבז ממונו דינו ככל מ"ע עוברת שהבאתי לעיל דא"צ לבזבז יותר מחומש. ולענין תשובה הוי ג"כ ככל מ"ע דתשובה מכפרת ועולה ג"כ וגם שיעור הכזית וכא"פ מבואר לעיל בחיבורי [מצות] גה"נ ואכה"פ ובמצות יוה"כ. והנה לעיל הבאתי מה שהקשו על מצה של איסור נהי דעדל"ת מכל מקום א"ר לשבעה אך אם נאמר דמ"ע יוצא אף שלא כדרך אכילתו אם כן כמו שאוכל עתה שלא כדר"א ויי"ח הוי ראוי לשבע' דיכול לאכול שלא כד"א וא"ע על הלאו ולהרבה ראשונים אף איסור ליכא ומכל מקום ר' יוסף אמר שפיר גבי תודה דא"ר לשבעה כי אסור להותיר מחמת הלאו דלא תותירו אבל בשאר איסורים דמותר להותיר חזי לאכילה שלכד"א. ויש להאריך ואין דרכי בח"ז. ועיין לקמן מצות סוכה הבאתי בשם רש"י סוכה כ"ח דנראה מדבריו דכ"מ דבעינן לכם אם אינו שוה פרוטה לא מיקרי לכם ולפי זה צריך הכזית מצה להיות ש"פ והוא דבר חידוש וצ"ע ועמש"ל ועבתו"ס סוכה כ"ז ע"ב דאתרוג של שותפים א"י דנתמעט מלכם מכל מקום במצה של שותפים כתבו התוס' כאן גבי טבל ובסוכה ל"ה דאם יש בשלו לבד שיעור יצא אם כן ה"נ אך אם אין שיעור בשלו אם כן חלק חבירו נהי דלעסו קניא מכל מקום ה"ל מה"ב אך אם יש בשלו לבדו כזית ל"ה מה"ב כי בלא העבירה גם כן יתקיים המצוה כמש"ל ודעת לנבון נקל: