מלבי"ם על תהלים עד
<< · מלבי"ם על תהלים · עד · >>
פסוק א
- א) אם העזיבה היתה עזיבה עולמית ע"מ שלא לשוב אלינו עוד, עז"א "למה אלהים זנחת לנצח",
- ב) אם עזב רק לזמן עד יכלה כעסו רק שעדן לא נח רוגזו, ועז"א "למה יעשן אפך בצאן מרעיתך":
פסוק ב
- א) "עדתך קנית קדם" שמקדם בימי האבות והשבטים קנית העדה הזאת שתהיה שלך, וכבר הבטיח להאבות להיות להם לאלהים ולזרעם אחריהם, וראוי שלא תעזוב קנינך,
- ב) שאח"כ "גאלת שבט נחלתך", שעת החזיקו זרים בקנינך ונחלתך, היית אתה הגואל, (שהגואל הוא מצד שיש טענה וזכות בהדבר) וא"כ ראוי שתגאלם שנית אחר שהם שבט נחלתך שהם לך לנחלה עולמית,
- ג) "הר ציון זה" הלא "שכנת בו", והאר פניך על מקדשך השמם למען ה' אשר שכן שם:
ביאור המילות
"נחלתך". הנחלה מציין הקנין מדור דורים מאבות לבנים, כי הנגאלים היו שלו נחלה מהאבות, והגאולה היא מצד השייכות שיש לו בדבר כנודע, ומלת זכר נמשך לשתים זכור הר ציון:פסוק ג
ביאור המילות
"למשאות". לחורבת, והרימה פעמיך כמו הוקר רגלך, או וישא יעקב רגליו ההליכה מפה.
"כל". שיעורו כל בקדש, הרע אויב:פסוק ד
פסוק ה
ביאור המילות
"בסבך". מקור, שיבלע העץ ויסתבכו בו הקרדומות, ולפירוש הב' בסבך שם, ויל"פ כי בעת הבנין לא נשמע מקבות וכלי ברזל בהבנתו עפ"ז אמר הלא תחלה אם באו קרדומות בסבך עץ היה נודע כאלו הביא הברזל למעלה, ואיך עתה פתוחיה בכשיל וכילפות יהלומון:פסוק ו
ביאור המילות
"פתוחיה". הפתוחים והצורות המפותחים על הקירות.
"כשיל". תרגום בקרדומות באו לה בכשילין, וכילף, כלי שמשברים בה את האבנים:פסוק ז
פסוק ח
ביאור המילות
"נינם". מענין נין ונכד:פסוק ט
- א) ע"י נסים ונפלאות ועתה "אותותינו לא ראינו",
- ב) היתה מתגלה ע"י השפעת הנבואה לנביאים ועתה "אין עוד נביא",
- ג) היתה מתגלה ע"י רוח הקדש "ועתה אין אתנו יודע עד מה":
ביאור המילות
"עד מה". עד דבר מה, ר"ל כל מאומה:פסוק י
ביאור המילות
"יחרף צר, ינאץ אויב". הצר הוא בגלוי והאויב בלב כמ"ש בכ"מ, הצר מחרף בפרהסיא והאויב מנאץ בלב:פסוק יא
ביאור המילות
"מקרב". המ"ם מורה על ההוצאה, השיבה מקרב חיקך וכלה את האויב:פסוק יב
פסוק יג
פסוק יד
ביאור המילות
"לעם לציים". לעם שוכני ציה, והלמ"ד כפול, כמו לעדך ליעקב, לאדוני לעשו:פסוק טו
ביאור המילות
"בקעת מעין", בקעת הצור שיהיה מעין, וכן וטחני קמח:פסוק טז
פסוק יז
פסוק יח
פסוק יט
ביאור המילות
"נפש, חית". באו בהגבלה שניהם על הנפש, וחיה היא הנפש הנצחית שנקראת חיה על שחיה לעולם, ונפש היא נפש החיונית, ועל שניהם ביחד אמר ויהי האדם לנפש חיה.
" תורך". התור היא היונה הנוסעת, וע"כ ממשיל בו את ישראל (המשולים ליונה) בעת נסיעתם מגולה אל גולה:פסוק כ
פסוק כא
פסוק כב
- א) שפלות המבייש שהוא נבל,
- ב) התמדת החירוף "כל היום",
- ג) שהם עצמם ילעגו עליך בזה, ויאמרו.
פסוק כג
<< · מלבי"ם על תהלים · עד · >>
- ^ צ"ל בניהם