פתיחת התפריט הראשי

מלבי"ם על תהלים עד


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"משכיל לאסף", הוסד על חרבן בהמ"ק, "למה" ר"ל כי מה שארך הזמן ולא נושענו, יהיה בא' משני פנים,

  • א) אם העזיבה היתה עזיבה עולמית ע"מ שלא לשוב אלינו עוד, עז"א "למה אלהים זנחת לנצח",
  • ב) אם עזב רק לזמן עד יכלה כעסו רק שעדן לא נח רוגזו, ועז"א "למה יעשן אפך בצאן מרעיתך":


 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זכור", שלשה דברים,

  • א) "עדתך קנית קדם" שמקדם בימי האבות והשבטים קנית העדה הזאת שתהיה שלך, וכבר הבטיח להאבות להיות להם לאלהים ולזרעם אחריהם, וראוי שלא תעזוב קנינך,
  • ב) שאח"כ "גאלת שבט נחלתך", שעת החזיקו זרים בקנינך ונחלתך, היית אתה הגואל, (שהגואל הוא מצד שיש טענה וזכות בהדבר) וא"כ ראוי שתגאלם שנית אחר שהם שבט נחלתך שהם לך לנחלה עולמית,
  • ג) "הר ציון זה" הלא "שכנת בו", והאר פניך על מקדשך השמם למען ה' אשר שכן שם:


ביאור המילות

"נחלתך". הנחלה מציין הקנין מדור דורים מאבות לבנים, כי הנגאלים היו שלו נחלה מהאבות, והגאולה היא מצד השייכות שיש לו בדבר כנודע, ומלת זכר נמשך לשתים זכור הר ציון:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ג-ד) "הרימה", שיעור הכתוב "הרימה פעמיך שאגו צורריך בקרב מועדיך, הצוררים" כשבאו במקדש ה' "שאגו" עליו "בקול" לאמר, "הרימה פעמיך" מפה, לך מפה "למשואות נצח", אל חורבת נצח, ר"ל שפה ישאר שואה ושממה לנצח, ותחת ששכנת בהיכל תשכון בשממות עולם, כי "כל הרע אויב בקדש", כל בקדש הרע אויב, הוא הרע והשחית כל אשר היה בקדש כן שאגו הצוררים בקרב מועדך במקדש, ונוסף לזה "שמו אותותם אותות", ששמו ע"ז אות ומופת שאין יכולת בידך להציל, כי אמרו.


ביאור המילות

"למשאות". לחורבת, והרימה פעמיך כמו הוקר רגלך, או וישא יעקב רגליו ההליכה מפה.

"כל". שיעורו כל בקדש, הרע אויב:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)




 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יודע", אמרו הלא בזה "יודע" שדבר זה דומה כאילו מה שמשחיתים בבהמ"ק למטה "מביא" אותו "למעלה", היינו שרע בעיני השמים למעלה, "אם יסבך העץ את הקרדמות", אם יבלעו הקרדמות בהעץ ולא יוכלו לפעול פעולתם, זה יהיה אות שהורע דבר זה למעלה, או יל"פ בזה "יודע ה', אם יביא למעלה את הקרדמות" המכים בהעץ, "בסבך של העץ" אם יבלעו בהעץ, (ובאמת אמרו חז"ל שהקרדומות נבלעו בהשערים, שתחלה נעשה האות, רק שאח"ז נפסק נס הזה, ובזה "שמו אותותם אותות". שה' מסכים על החורבן):


ביאור המילות

"בסבך". מקור, שיבלע העץ ויסתבכו בו הקרדומות, ולפירוש הב' בסבך שם, ויל"פ כי בעת הבנין לא נשמע מקבות וכלי ברזל בהבנתו עפ"ז אמר הלא תחלה אם באו קרדומות בסבך עץ היה נודע כאלו הביא הברזל למעלה, ואיך עתה פתוחיה בכשיל וכילפות יהלומון:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ועתה", הלא ראינו שלא נעשה האות הזה. כי "יהלומון בכשיל וכילפות" וכלי משחית, "את פתוחי" הזהב שעל הקירות, ואח"כ.


ביאור המילות

"פתוחיה". הפתוחים והצורות המפותחים על הקירות.

"כשיל". תרגום בקרדומות באו לה בכשילין, וכילף, כלי שמשברים בה את האבנים:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שלחו באש מקדשך" ושרפוה, וגם "חללו לארץ משכן שמך" שהוא הארון וכלי הקדש:


 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אמרו", עד שלא לבד שנשאר המקדש חרב בימיהם, כי "נינם" ובני ביניהם "אמרו בלבם יחד" שהם "שרפו כל מועדי אל בארץ", כי החורבן ערך עד ימי נינם, עד שגם נינם מתפארים שאין עוד לאלהים מקום מועד שישכן שכינתו בארץ, וכן מתראה כדבריהם, כי.


ביאור המילות

"נינם". מענין נין ונכד:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אותותינו", כי שכינת האלהים בארץ היתה מתגלה,

  • א) ע"י נסים ונפלאות ועתה "אותותינו לא ראינו",
  • ב) היתה מתגלה ע"י השפעת הנבואה לנביאים ועתה "אין עוד נביא",
  • ג) היתה מתגלה ע"י רוח הקדש "ועתה אין אתנו יודע עד מה":


ביאור המילות

"עד מה". עד דבר מה, ר"ל כל מאומה:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עד מתי" מתחיל לטעון שראוי שיעשה ה' למען כבוד שמו, כי "עד מתי". אתה "אלהים, יחרף צר וינאץ אויב את שמך", הכי יהיה זה "לנצח":


ביאור המילות

"יחרף צר, ינאץ אויב". הצר הוא בגלוי והאויב בלב כמ"ש בכ"מ, הצר מחרף בפרהסיא והאויב מנאץ בלב:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למה תשיב ידך וימינך". והלא אינך צריך לפעול פעולה נגדו רק שלא למנוע הפעולה, כי אתה משיב ידך וימינך ולא תניח את ידך לצאת כנגדו, רק הסתרת אותם בתוך חיקך לבל יעשו דבר, ואם (תוציאם) "מקרב חיקך כלה", הלא אז יכלו ממילא, ולמה תעצרם בחיקך ולא תניח אותם שיצאו ויכלו אותם, ור"ל שלפעמים האויב חזק עפ"י הטבע וא"א לכלותו רק ע"פ נס ושידוד הטבע, ולזה צריך זכות הדור וכשאין הדור זכאים לא יעשה ה' נס להתנוסס, אבל פה א"צ לזה נס, כי האויב חלוש מצד טבעו ואם רק לא תשים ידך בחיקך, אם תוציא אותה מתוך חיקך יכולה עפ"י דרך הטבע, רק אתה מסתיר ידך ומונעה מלכלותו:


ביאור המילות

"מקרב". המ"ם מורה על ההוצאה, השיבה מקרב חיקך וכלה את האויב:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואלהים מלכי מקדם", והלא מקדם היית מלכי אשר לא לבד שלא השבת ידך אל חיקך כי גם חשפת זרועך הנטויה בדרך נס, עד שהיית "פועל ישועות בקרב הארץ", ר"ל כי הישועות שיעשה ה' עפ"י הטבע והמערכה הוא פועל אותם בשמים, שמצד שהוא אלהי השמים ומנהיג מערכת השמים יסדרם באופן שיושעו ישראל כפי הסדר הטבעי, אבל אם יעשה נס שלא כדרך הסדר הטבעי הקבוע בשמים, אז הוא פועל הישועות בקרב הארץ למטה, הגם שהסבות הקודמות היורדות משמים אין מסכימים לזה:


 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אתה פוררת בעזך ים", הלא נס של קריעת י"ס שנתפורר הים ונעשה יבשה לפני ישראל היה נס בקרב הארץ שלא ע"י טבע השמים והמערכה, "שברת ראשי תנינים על המים", ובעת ההיא שנעשה יבשה לפני ישראל בצד אחד, הטביע את התנינים המצרים מצד השני, והיה נס כפול, והנה המצרים נקראים בשם תנינים כמ"ש התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו, שהיו מאמינים שיש להם כח ע"י המים ונהר נילוס שהיו עובדים אותו ואת התנינים שבו, כמ"ש לי יאורי ואני עשיתני כמש"פ שם, ובכ"ז שברת אותם על המים:


 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אתה רצצת ראשי לויתן", שהם שרי המצרים וגדוליהם, "תתננו מאכל לעם לציים", העם שהלכו בציה ומדבר שהם בזו בזת המצרים ושלל הלויתן:


ביאור המילות

"לעם לציים". לעם שוכני ציה, והלמ"ד כפול, כמו לעדך ליעקב, לאדוני לעשו:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אתה", וגם ראינו שאתה פועל פעולות הפכיות, בצד אחד "בקעת" את הסלע ונעשה ממנו מעין ונחל, ובצד אחר הובשת נהרות איתן, שתעשה מן העפר מים ומן המים עפר, וכמ"ש מה לך הים כי תנוס ההופכי הצור אגם מים:


ביאור המילות

"בקעת מעין", בקעת הצור שיהיה מעין, וכן וטחני קמח:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לך יום", ובאר הטעם שביכלתך לשנות ולהפך סדרי המציאות אחר שסדר הטבעי כולו הקבע מאתך ומתיחס אליך ולכן תוכל לשנותו כרצונך, ובאר שסדר הילוך המאורות הוא קבוע מאתך, בין המהלך היומי שסובבים את הגלגל בכל יום ממזרח למערב שממנו בא היום והלילה, "לך יום אף לך לילה", הגם שהלילה הוא העדר האור הוא מתיחס אליך, כי "אתה הכינות מאור ושמש", שגם אל הלילה הכינות מאור הלבנה שמקבל אורו מן השמש:


 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אתה", וגם התנועה השנתית שתלך השמש מצפון לדרום ומדרום לצפון על קו המזלות, הוא מאתך, כי "אתה הצבת כל גבולות ארץ", שעי"כ יצוייר הישוב בארץ בצפון ובדרום, כי "קיץ וחורף אתה יצרתם", שעי"כ יהיה הקיץ והחורף לפי מה שתלוז השמש מן קו המשוה לצפון ולדרום כנודע וכנ"ל סי' י"ט, עד שגם בסדור הטבעי נמצא פעולות הפכיים, והכל לתכלית ישוב הארץ וכולם בחכמה עשית:


 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זכר זאת אויב חרף ה'", הגם שסדר היום והלילה וחקות הטבע הם מאתך, הלא זאת היא הסבה שהאויב מחרף את ה', כי ע"י שרואה שהטבע הולך על סדר קיים קבוע יאמר כי עולם כמנהגו נוהג ולית דין ולית דיין, "ועם נבל נאצו שמך" המפורסם שאתה בורא כל, ואומר שהכל הוא בטבע, וא"כ ראוי שתראה נפלאותיך ונסיך כבימי קדם:


 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל", (טענה ב') הלא ראוי ג"כ שתושיע בשבילנו, שישראל שדומים "כתור" וגוזל בל יטרפוהו "החיות" הטורפות, וגם "חית ענייך" היינו נפש חיה שלה, שהיא נשמתה האלהית, "אל תשכח לנצח" ר"ל כי מבואר מסוד המציאות שהצורות נכנעות זו תחת זו, עד שלכן יכנעו החיות החלשות נגד הטורפות מצד טבע צורותיהם, יאמר הגם שישראל דומה כתור, שהוא עוף בייתי חלוש ונוסעת בטבע, כן הם נוסעים ומטולטלים וחלשים, ראוי בל תתננה לחיות הטורפות מצד חיתה, נשמת חיים שבה, שהיא הצורה היותר עליונה מכל הצורות שבעולם השפל, כי היא בת אלהים חיים:


ביאור המילות

"נפש, חית". באו בהגבלה שניהם על הנפש, וחיה היא הנפש הנצחית שנקראת חיה על שחיה לעולם, ונפש היא נפש החיונית, ועל שניהם ביחד אמר ויהי האדם לנפש חיה.

" תורך". התור היא היונה הנוסעת, וע"כ ממשיל בו את ישראל (המשולים ליונה) בעת נסיעתם מגולה אל גולה:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הבט לברית", (טענה ג') כי בסוף התוכחות שבתו"כ אמר וזכרתי את בריתי יעקוב וכו' והארץ אזכר, והארץ תעזב וזכרתי להם ברית ראשונים, באר שאחרי שתשיגם המון צרות וגם הארץ תעזב אז יזכור ברית האבות וברית שכרת עמהם על הארץ, ועז"א אחר שכבר "מלאו מחשכי ארץ נאות חמס", שבארץ צרה וחשכה והמחשכים שלה מלאו נות חמס, ראוי "שתבט לברית" שכרת ע"ז עם האבות:


 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל", (טענה ד') שראוי שתושיע את המקוה לך "לבל ישוב דך נכלם", וכדי "שעני ואביון יהללו שמך" שאתה מושיע חוסי בך ושומע אל אביונים:


 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קומה", (טענה ה') הלא ראוי שתקום "לריב ריבך" מה שנוגע לכבודך המחולל, כי ראוי שתזכר "חרפתך מני נבל כל היום", שהוא,

  • א) שפלות המבייש שהוא נבל,
  • ב) התמדת החירוף "כל היום",
  • ג) שהם עצמם ילעגו עליך בזה, ויאמרו.


 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל תשכח קול צורריך", כן "שאון קמיך עולה תמיד", שהעם עצמם יאמרו בשאון וקול בניאוץ ובוז שלא תשכח קול צורריך, יצייר במליצה שע"י ששאונם עולה תמיד הם עצמם מזכירים אותך תמיד בל תשכח קול צורריך רגע: