פתיחת התפריט הראשי

מלבי"ם על תהלים עג


תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מזמור לאסף", מדבר ומתוכח על שלות הרשעים ויסורי הצדיקים, ומשיב תשובה מספקת ע"ז. - "אך טוב", טרם החל לדבר מהשאלה הזאת של רשע וטוב לו וצדיק ורע לו, הקדים לאמר כי באמת "לישראל אלהים הוא אך טוב", ר"ל שאינו מציע השאלה הזאת כמספק בהנהגת ה' עצמו אם הוא טוב או רע, כי כל ישראל לבם נכון בה' היותו אך טוב, אולם זה רק "לברי לבב", מי שלבם בר ונכון וחזק באמונתו יאמר כן, לא כן אנכי, כי.


 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואני כמעט אשר נטיו רגלי", והחלותי להרהר ולדרוש ולחקור אחר הנהגת ה', הנה "כאין שפכו אשורי", היה קרוב שישפכו אשורי מדרך האושר אל כפירה ומינות:


ביאור המילות

"שפכו אשורי". יצייר כי נושא אתו כלי מלא מן אושר נפשי שלו, וכשימעדו רגליו ליפול ישפכו האשורים שלו כאשר ישפכו מים שבכלי עת ימוט הנושאם:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי קנאתי בהוללים" שהם מצליחים בעוה"ז, "ושלום רשעים אראה", וחושב בהצלחת הרשע ג' דברים שהם משונים בם מכלל בני אדם, כי המון בני אדם כולם נכונים המה לשלש רעות כוללות,

  • א) מצד מזג גופם שהוא רפה וחלוש, עד שכרוך בטבעו האפיסה וההעדר על ידי ליחות השרשי שיחסר תמיד עד יבא המות, אבל הרשעים לא ישיגם רעה זאת:


 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי אין חרצובות למותם", לא נמצא בטבע מזגם וגופם שיתחבא בחוריו ובסתריו חולשה שיוביל אותם אל המות, כי "בריא אולם", אולם וכחם הוא בריא וחזק מאד,

  • ב) שכל בני אדם מלאים עמל ויגון למצוא מחיתם וצרכיהם כי אדם לעמל יולד, והם.


ביאור המילות

"חרצובות". פרשתי ישעיה (נ"א ו'). חור צב, חורים מכוסים וטמונים, ר"ל דבר נסתר המוביל אל המיתה. ואולם שרשו איל, והמ"ם כינוי הרבים, כחם הוא בריא וחזק:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בעמל אנוש אינמו", אינם צריכים לעמול למצוא פרנסתם כי מתפרנסים בלא עמל,

  • ג) שבני אדם ימצאו רעות מצד הטבע הכולל, מנגעים המשמשים בעולם, כמו נגעי התקופות ושינויי העתים והמערכת והמקומות וכדומה. והם "עם אדם לא ינגעו":


ביאור המילות

"אנוש, אדם". אדם יציין גם המין, ר"ל נגעים המיוחדים אל מין האדם, וכן דרשו חז"ל על בנגעי בני אדם, משא"כ העמל אינו מיוחד מצד האדם, רק מצד שהוא אנוש קטן ודל:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן ענקתמו גאוה", יש סביב צוארם ענק של גאוה, אשר "יעטף" ויכסה ויסתיר את "שית חמס אשר למו", ר"ל שהגם שי"ל שית ועריה בושת של חמס שהם עושים, מ"מ השית חמס מתעטף ומסתתר ע"י הענק של גאוה שעליהם, ר"ל שע"י גאותם וגדולתם לא יגנו אותם על החמס שעושים:


ביאור המילות

"יעטף". בא על דבר המעטיף ומכסה על דבר, ומוסב על הענק, ושית כינוי על מקום הערוה חשופי שת (ישעיה כ') שית זונה (משלי ז'), שיכסה ערות החמס אשר למו:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יצא", מוסב על שית חמס, השית וערוה של חמס "יצא" ובוקע לחוץ, "מן חלב של עינמו", אשר העינים שלהם "עברו משכיות לבב", מצייר שעיני הרשעים האלה הם משונים מעיני בשר זולתם, כי עיני הרשעים הם עוברים משכיות לבב, שתחת שכל ב"א משכיות לבבם עוברים את העינים, היינו שלבם שוכה ורואה וחומד יותר מאשר יראו עיניהם, היינו מאשר נמצא אתם, כי מי שי"ל מנה מבקש מאתים, אבל הם עיניהם משיגים יותר ממה שלבם חומד כי ישיגו יותר מתאותם, (וכמ"ש למעלה י' כי הלל רשע על תאות נפשו), ושיעור הכתוב שהגם שהענק של גאוה מכסה את שית וערות חמסם, בכל זה חמסם יוצא ונראה לכל מן החלב והשומן של עיניהם (העוברים משכיות לב), שמחלב עיניהם תבקע החמס שלהם ויצא לחוץ, שכל מה שיראו בעיניהם הגם שלא יחמדוהו בלבבם הם חומסים ועושקים אותו:


ביאור המילות

"יצא". מוסב על השית שיוצא ומתגלה מחלב של עינימו משכיות עמ"ש ישעיה (ב' ט"ז):

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ימיקו, ממרום ידברו", מצייר שיוצא דבור ממרום ששם ידברו ויגזרו אומר על הרשעים האלה, שראוי "שימיקו", ושימותו "בדבר" ע"י "רע" של "עושק" שלהם, כן ידברו במרום, אבל הם לא יפחדו מגזרת עירין שגזרו במרום, כי בהפך.


ביאור המילות

"וידברו". מענין דבר.

"ברע עושק". ע"י הרע של העושק:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שתו בשמים פיהם", הם יתנו את פיהם בשמים להכריז כרוז להפך ממה שדברו במרום, "ולשונם תהלך בארץ", ר"ל ובארץ אין שומעים קול הראשון אשר דברו במרום, רק לשונם היא המהלכת והנשמעת בארץ, והם שתו בשמים פיהם ומכריזים לאמר.


 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן", אחר שמה שהכריזו במרום עלינו לרעה לא בא עלינו, כי גם במרום אין שולטים עלינו להרע לנו, "לכן ישוב עמו" (של המרום) "הלום", לשמוע לעצתנו, לא למצות המרום ופקודיו רק לעשות כמעשינו, ואז "מי מלא ימצו למו", ישיגו ההשפעה של מים מלאים ממעיני הצלחה, ולא לבד שישתו כל המים, כי גם ימצו את התמצית, ר"ל שיריקו כוס ההצלחה עד שוליו, והמליצה שהגם שכפי הנהגת המרום היה ראוי שימותו הרשעים בדבר וחולאים קשים, הם מצליחים ואין שולטים בשמים עליהם להומם ולאבדם, כי ידם רמה וכאלו אין ביכולת ה' להרע להם:


ביאור המילות

"עמו". של המרום.

"מי מלא". מים של פלג אלהים מלא מים.

"ימצו". כמו שתית מצית, שישתו עד התמצית:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואמרו", ועפ"ז בני האדם טועים להכחיש את ההשגחה, ויטענו לאמר "איך" אפשר לומר "שידע אל" מכל הנעשה בעולם השפל, הלא.


ביאור המילות

"איכה ידע אל, ויש דעה". לא ידע, יפול גם על מי שהוא בן דעת ואינו יודע ענין פרטי, אבל אין דעה, מציין שלא נמצא אצלו דעת כלל, תחלה יאמרו שאינו רוצה לדעת מעניני עולם השפל, באומרים עזב ה' את הארץ, ואח"כ יאמרו כדעת המינים שלא יצוייר אצלו דעה כלל, וכדעת הפילוסוף שהביא הכוזרי ובמו"נ, וכמ"ש חז"ל מה העמוד הזה וכו':

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנה אלה רשעים", שהלא הם מפורסמים ברשעם, ובכ"ז הם "שלוי עולם והשגו חיל" ומצליחים, ובהפך אנכי הגם שאני צדיק, בכ"ז.


ביאור המילות

"השגו". ענין ריבוי, כמו ואחריתך ישגא מאד:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אך ריק זכיתי לבבי" שלא לחטוא במחשבה, "וארחץ בנקיון כפי", שלא חטאתי שום חטא במעשה, וכ"ז לא הועיל לי, כי הלא בכ"ז.


 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואהי נגוע כל היום" בלא שום חטא ועון, והיא "תוכחתי לבקרים", ר"ל שהגם שאני נגוע בחנם, בכ"ז הם הנגעים האלה הם לי תוכחת מוסר בכל בקר, שאני חושב שאין יסורים בלא עון ואני מפשפש במעשי ואוסיף אומץ ביראת ה', הגם שהרשעים הגמורים עושים עבירות גדולות ומצליחים:


 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אם", אחר שהציע השאלה הגדולה הזאת, יאמר, בבואי לברר השאלה הזאת, ראיתי "שאם אומר לספר" ולהציע השאלה הזאת "כמו" שהיא, הלא "הנה דור בניך בגדתי", עי"כ יבגדו הדור בה' ויצאו לידי כפירה ואהיה מחטיא את הרבים, וכן אם.


ביאור המילות

"בגדתי", פעל יוצא מקומות המזומנים והמקודשים לשכר ועונש בעולם הנצחי:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אחשבה לדעת זאת", אם לא אספר לרבים רק אני בפ"ע אחשב ואעיין על חקירה זאת לדעתה, גם זאת "עמל הוא בעיני", גם זאת אחשב לעמל ואון, שנראה כאילו אני מסתפק בעקרי האמונה:


 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עד", ובהיותי נבוך בשאלה זאת ולא יכלתי לא לספרה לזולתי ולא לחקור עליה בפני עצמי, "באתי" בעיוני "אל מקדשי אל", היינו שהשכלתי מקומות המקודשים לאל שבם תקבל הנפש גמולה ועונשה אחר המות, והשכלתי כי חיי העוה"ז אינם אחרית חיי האדם ומציאותו, כי עת תפשט הנפש שמלותיה החומריים בעת המות תבא אל מקדשי אל, ושם תחיה בחיים ערבים נצחיים טובים מחיים האלה, אז "אבינה לאחריתם", ראיתי מה אחרית חיי הרשעים האלה שהצליחו ברשעם, אז ראיתי שהצלחתם פה הוא העונש היותר גדול להם, והוא כי.


 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אך בחלקות" אשר "תשית למו" עי"ז "הפלתם למשואות", שזה דומה כמי שכרה בור ושחת ללכוד בה ציד חיה, והחליק את הדרך המוביל אל הבור ההוא, שהגם שהחיה בעת תלך על הדרך החלק ידמה לה שהיא לטובתה להקל מהלכה, בסוף יתגלה שע"י החלקות נפלה למשואות, כן ע"י השלוה וההצלחה שהיה לו בעוה"ז ימות מיתת נצח ויפול לגיהנם, והוא כמו שבארתי בארצות השלום, שאחר שמחויב מהיושר האלהי שלא יקפח שכר כל בריה, שגם מי שהרשיע כל ימיו ועשה מצוה אחת יחויב שיתן לו שכרו עבור המצוה ההיא, וכן ראוי שהצדיק שעבר עבירה אחת יקבל את ענשה, וראה ה' כי העולם הנצחי הרוחני שבה יחיה האדם אחרי מותו נכבד הוא מאד משישלם בה שכר להרשע ועונש להצדיק, כי בהכרח יהיה השכר והעונש ההוא נצחי ואמתי, לא זמני ומדומה, ולכן ישלם שכר הרשע ועונש הצדיק, פה בעולם החומרי, אשר ההצלחה שיצליח הרשע פה ויסורי הצדיק אין להם מציאות בשכל רק בדמיון, כי העולם הגשמי בכלל הוא רק עולם המוחש נתלה בזמן ובמקום, עד שהטובות והרעות שירגשו בו הגופים אינם טובות ורעות נמצאים בפועל רק מדומים, וכן אינם נצחיים רק זמנים, וכן הם משיגים את החלק הפחות של האדם שהוא הבהמה שלו, לא אל האדם העצמי העקרי שהיא נשמתו, וא"כ בחלקות הזה שהחליק לו בעוה"ז עי"ז הפלתם למשואות לאבדן נצחי, כי ראה נא.


ביאור המילות

"בחלקות". הב' הוא ב' הכלי, ע"י החלקות אשר תשית:

"למשואות". מענין שממה וחשך:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"איך היו לשמה כרגע", כי ברגע שימותו חלף ונפסק כל הצלחתם המדומה, ואז "ספו" וגם "תמו" ע"י "בלהות" ושדים, ר"ל שלא נשאר מהם שארית במותם, כי תאבד נפשם באבדן גוייתם ואז יהיה כלא היה, ואז.


 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כחלום מהקיץ", כאשר יתום החלום ע"י היקיצה, כן אתה "ה', בעיר" בעת יעירו ויקיצו משנתם, אז "צלמם תבזה", ר"ל כי חיי העוה"ז וההצלחה או היסורים שירגיש בו אינם חיים אמתיים נפשיים רק חיים זמנים מוחשים, וכמו שבעת החלום יחלום האדם שהוא מוכה ומתיסר או שהוא מלך גוים ומצליח, והגם שבמעמד השינה יש להרגשות האלה מציאות בדמיונו, כי מרגיש הכאב או העונג, בכל זאת בעת יקיץ ישכיל כי ההרגשה הזאת שהרגיש בחלומו לא השיג הדבר כמו שהוא במציאות רק כמו שהוא בדמיונו, שהמלכות או היסורים לא היה להם מציאות חוץ לדמיונו, כן ההצלחה או היסורים שידמה לאדם שהוא מצליח או מתיסר בימי חיי הבלו אינם דברים נמצאים בפעל, כי הם נשואים על דברים בלתי נמצאים בעצמם רק במקרה, כי העולם הזמני בכללו המוחש לחושנו אין לו מציאות בעצם רק במקרה, כמו שהתבאר בפילוסופיא, והזמן עם המוחשים המתראים בו הוא ממיר מצבו בכל רגע, בלתי עומד רק שוטף ועובר, ולא תרגיש הנפש את ההצלחה או היסורים רק בעוד שהיא ישינה בחומר הלז, כי אז תחלום שהגוף שהיא לבושה בו, מולך או מתיסר אבל "בעיר", בעת תעיר משנתה ותקיץ מחלומה, שאז אינה רואה את כל מאומה בידה מדברי העוה"ז, ואז "צלמם תבזה", כי אז ישיגו העונש בצלמם ונפשם הרוחניית, שתחת שהנפש נקראת כבוד תהיה מבוזה כי תכרת ותרד לאבדון:


ביאור המילות

"בעיר". כמו בהעיר.

"וצלמם". היא הנפש הנצחיית, צלם אלהים שלהם.

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", בעת "שיתחמץ" ויזדכך "לבבי" ויטהרו רעיוני, "וכליותי אשתונן" לבקש המחשבה והעצה הנכונה, אז אראה כי.


ביאור המילות

"יתחמץ". יטהר כמו חמוץ בגדים (ישעיה ס"ג) לפי פרושי שם. ויל"פ שכליותי מוסב על יתחמץ כי יתחמץ לבבי וכליותי אז, אשתונן, כמו ושננתם לבניך אז אלמד לדעת שאני בער, ולדעת המפ' בא הא' תחת הה' השתונן:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אני בער", במה "שלא אדע" כי "בהמות הייתי עמך", שחיי הגשמים בגוף וגויה היא חיי הבהמה, כי גוף האדם אינו משונה מגוף הבהמה ולא זאת עצמות האדם והבדלו מן הבהמה, וההצלחה והיסורים שישיג בעוה"ז לא ישיג האדם, רק הבהמה שבה ישכון האדם העצמי, והיא אינו האדם רק בית ומשכן אליו, או לבושו וכסותו ושמלתו לעורו:


 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואני תמיד עמך", אבל אני בעצמי, שהוא האדם, שהוא נפשו ושכלו שהוא עקר האדם, "אני תמיד עמך", עצמות האדם שהיא נשמתו לא ישתנה ולא יתפעל ממקרי הגוף שהוא בהמתו טובותיו ורעותיו, כי בכל השנויים שישתנה הגוף "האני" הוא קיים בלתי משתנה, והיא "תמיד" מתמדת על מעמד אחד, והיא "עמך" חי בחיים נכבדים אמתיים אלהיים למעלה ממקרי הזמן ותמורותיהם, כי היא דבקה בה', ואתה "אחזת ביד ימיני", ימליץ כי האני הזה שהוא עצמות האדם, ר"ל נשמתו, י"ל שתי ידים, יד ימין שבו יתגבר על בהמתו וירים ימינו וישבע בחי העולם לחיות חיים מלאכיים אלהיים נבדל מן הגוף ותאוותיו, ויד שמאל הוא היד שתשפילהו לאכול באבוס אחת עם בהמתו ולחיות כחיי הבהמה ולב כסיל לשמאלו, ואתה "אחזת ביד ימיני", לבל אחסה תחת הבמה, רק ארכב עליה ובל אבקש הצלחות המדומים האלה המשתנים, רק.


 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בעצתך תנחני", היא עצת ה' להדבק בו, ולעשות הכל לשמו בלי פניה גופניית רק בעבור מצות ה' "ואחר כבוד תקחני", והעצה הזאת היא תקח אותי "אחר כבוד", שהיא אחר הנפש שנקראת בשם כבוד בכתבי הקדש כי היא כבוד האדם האמתי, שאלך אחר כבוד לא אחר הבזוי והשפל שהוא החומר ותאוותיו:


ביאור המילות

"ואחר כבוד". אחר הנפש שנקראת כבוד, ומן הנגינה נראה שפי' ואחר כך, ר"ל אחר המות אז בכבוד יקח אותי אליך ב' בעצתך, נמשך לשתים:

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מי לי", עד שאקרא להמון כחותי לאמר, "מי לי בשמים", מי הוא מכם השייך לשמים, שהיא הכח השמיימי הרוחני הנעלה מן הזמן והגשם, אל הכח הזה השמיימי הנמצא בי אשמע ואותו אבקש, "ועמך לא חפצתי בארץ", ועם מה שאני עמך, דבק באלהות ורוחניות ע"י הנפש הרוחניית האלהית הנמצא בי, "לא חפצתי בארציות כלל", ומואס אני את החומר והצלחות הארציית כולנה, רק אביט אל הצלחות שמיימיות אושריות רוחניות, כי הלא.


 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כלה שארי ולבבי" הלא כחות הגוף כולם יכלו ויתמו לבסוף, בין שארי שהוא בשר הגוף שהוא הנושא לאלה ההצלחות המדומות, וגם לבבי שהוא החפץ ומתאוה אל הצלחות האלה, הלא הוא כלה ובלתי נצחי ועם כליונם יכלו גם ההצלחות שהם נשואות עליהם, אבל "צור לבבי", הצור העקרי השרשי של לבבי, הצור שעליו תום לבבי יעמוד, שהיא הנפש שהיא צור האדם ושרשו, וכן "חלקי אלהים" החלק האלהי הנמצא בי הלא הוא אינו כלה רק יעמד "לעולם", וא"כ האושר הנישא עליו הוא ג"כ נצחי בלתי נפסד:


ביאור המילות

"שארי". בשרי.

"צור לבבי". הנפש, כמ"ש ויעתק צור ממקומו עמש"ש, וחלקי (חלק) אלהים כמו כסאך אלהים (למעלה מ"ה):

 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי הנה", עתה סיים דברי המזמור בכלל, אומר הנה הרשעים אובדים משתי סבות,

  • א) שיאבדו מעצמם מצד שהם רחוקים מה', שעז"א "רחקיך יאבדו", כי קיום כל נמצא הוא מה' וכפי רחוקו ממנו אין לו קיום וחיות ומציאות,
  • ב) יאבדו ע"י השגחה ועונש, כי "הצמתה כל זונה ממך", שתכרית אותו בהשגחה על חטאיו:


 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואני", יש לי קיום מצד עצמי, כי "קרבת אלהים לי טוב", שע"י קרבת אלהים לי, אמצא טוב ואושר,

  • ב) מצד "ששתי בה' מחסי" שמשגיח עלי בהשגחה מיוחדת ובזה שמתי מחסי, "לספר כל מלאכותיך", שאספר רק המלאכיות והרוחניות שהם עניני הנפש שהיא מלאך ה' בארץ לעבוד עבודתו והוא כאלהים לדעת טוב: