פתיחת התפריט הראשי

מלבי"ם על תהלים טז


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מכתם לדוד", מדבר נגד עובדי האלילים אשר היו בזמנו, ומודיע ההבדל בין העובד ה' והשומר תורתו, ובין ההולכים אחרי ההבל ויהבלו ויודה על חלקו שהבדילהו מן הטועים.

"שמרני", תחלה מבקש מה' ישמרהו האל לבדו, כי אינו חוסה בדבר זולתו מכחות העליונים, רק "כי חסיתי בך":


 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אמרת", עתה ידבר בנוכח אל אומה העובדת אלהים אחרים וחושבת למצוא מחסה באליליהם, והיה דעת בעלי הצאבא עובדי עצבים, שה' הוא עלות העלות והוא הסבה הראשונה לכל נמצא וקרו ליה אלהא דאלהיא, אבל חשבו שמאתו לא תצא ההשגחה וההנהגה בעולם התחתון לא טוב ולא רע, רק ע"ז ממונים אליליהם אשר יחדו מקומות לשכנם על ההרים הרמים ועל מקומות ידועים, והיו אומרים שהם ממונים על כל מיני הטובות והרעות הבאים לעולם כ"א על דבר מיוחד, על החיים על החן על העושר וכדומה, עז"א את האומה העובדת לאלילים, "אמרת לה'" לאמר, אני יודע כי "אלהי אתה" ר"ל שאתה אלהא דאלהיא והסבה הראשונה לכל, אבל "טובתי בל עליך", הטובות הבאות לי אינם מושפעות מאתך ולא עליך העבודה הזאת להשפיע לי טובות, רק.


 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לקדושים אשר בארץ המה", הטובות שאני מקבל הם מיוחסים[1] אל הקדושים שהוא האלילים הקדושים אשר אינם בשמים רק הם שוכנים בארץ על כל הר מועד וגבעה רמה, שהקדושים האלה הם המשפיעים הטובות, "ואדירי כל חפצי בם", ר"ל בם בהקדושים האלה נמצאו גם אדירי כל חפצי, האדירים המושלים על כל חפצי, כי עובדי האלילים היו מיחסים כל כחות הנפש וכל החפצים של האדם תאוותיו ותכונותיו אל האלילים, שהיו אומרים שאליל פלוני ממונה על האהבה ופלוני על ריב ומדנים ומלחמה וכן על כל כח וחפץ של האדם היו אומרים שיש כח ממונה עליו בין האלים האלה, והיו אומרים שהאדם אינו חפשי במעשיו וחפציו, שכל חפץ שיעלה בלבו למשל לאהוב או לשנוא להתאכזר או לרחם וכדומה יהיה ע"י האליל הממונה על החפץ ההוא, שהם האדירים המושלים על כל חפצי ולא אוכל לחפוץ דבר בלעדי רשותם, כנודע בהבלי שירי עובדי האלילים שהיו מיחסים כל חפץ ורצון ותאוה ותכונה אל האלילים והיו עובדים לכ"א מהם להפיק ממנו רצון אל החפץ ההוא:


ביאור המילות

"אדירי כל חפצי". המושלים על חפצי, נמצא בם:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ירבו", יאמר הנה אלה אשר "אחר מהרו" אשר ימהרו לעבודת אל אחר, ירבו עצבותם ועצביהם של הקדושים הנ"ל, שהיו עושים להם עצבים לצייר תכונתם ולקבל מהם השפעה על העצבים המכונים להם, אבל אנכי "בל אסיך נסכיהם מדם", אני לא אלמד ממעשיהם להסיך לפני הקדושים ועצביהם נסכי דם וגם לא אשא את שמותם על שפתי, שאסור להזכיר שם ע"ג רק אאביד את שמם מתחת השמים, רק.


ביאור המילות

"עצבותם". מענין עצבים, ובא פה במשקל שם נקבה לגנאי, "אחר מהרו". הממהרים לאל אחר, וי"מ מענין מוהר ומתן, שמקריבים לו קרבנות:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ה' מנת חלקי וכוסי", ואיני נתון תחת המערכת וכחות הטבע, ויש הבדל בין "חלק" ובין "כוס", שהכוס הוא רק החלק שהכין האדם לעצמו עפ"י הכנתו, והחלק והכוס הם בשוה והגורל יהיה לפעמים בחלקים בלתי שוים כפי מה שיעלה הגורל, ויש לכל אדם חלק ונחלה בה' מצד הלידה שנפשו חלק אלהי וזה נקרא חלק, ועז"א "ה' מנת חלקי",

  • ב) יוכל לזכות בקדושה יתירה עפ"י הכנתו לפי מעשיו וזה נקרא כוס, עז"א "ה' כוסי",
  • ג) יקבל מה' מתנה יתירה על יתר אחיו עפ"י רצון ה' אחר שזכה לזה תחלה ע"י מעשיו כמ"ש ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני וזה נקרא גורל, ועז"א "אתה תומיך גורלי", שנגד שעובדי כוכבים מכחישים ההשגחה ואין להם חלק בה' והשגחתו רק בצבא השמים, ולא ע"י הכנה עפ"י מעשיהם אחר שהם מכחישים את הבחירה, ולא עפ"י גורל כי בחלקי נחל חלקם הן הם גורלם, לז"א כי שלשה אלה חלקו ונחלתו מה' לבד:


ביאור המילות

"חלקי כוסי, גורלי". הכוס הוא החלק שהכין האדם והזמין א"ע אליו, כמו במכסת נפשות, במכסת הערכך, יום הכסא, לא כן החלק יהיה גם בדבר שנופל לאדם ממילא, ויש הבדל בין חלק וגורל, שהחלק הוא בשוה לפי החלוקה לחלקים שוים, אם בקו, וידו חלקתם להם בקו (ישעיה ל"ד), אם במאזני משקל (יחזקאל ה') קח לך מאזני משקל וחלקתם, וכדומה, והגורל יהיה לפעמים בחלקים בלתי שוים אם באיכות אם בכמות, עמ"ש ישעיה (י"ז י"ד):

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חבלים", ויש הבדל ביני ובינם בין באושר הנפש בין בהצלחת הגוף, שבאושר הנפש "חבלים נפלו לי בנעימים", קורא בשם נעימים את התענוגים הרוחנים שתשיג הנפש, שבזה נפלו לי חבלים וחלקים רבים בעדן הרוחני והצחצחות אשר עובדי האליל אין להם אושר הנפש וקיום נצחי, ולעומת הצלחת הגוף וכל הנתלה בזה שזה קורא נחלה, כי הצלחות האלה ינחילו האבות להבנים כמ"ש בית והון נחלת אבות, יש לי "נחלת שפרה עלי" לא כהעכו"ם שנחלתם אינו שפרה בעיניהם כי מבקשים מותרות ואינם שמחים בחלקם, כמ"ש מה בין תלמידיו של א"א לתלמידיו של בלעם הרשע כו' אוכלים בעוה"ז וכו':


ביאור המילות

"חבלים". כמו ויפלו חבלי מנשה עשרה (יהושע י"ז):

"נחלת". כמו נחלה. וכן זמרת יה (שמות ט"ו), עזרת מצר (לקמן ס'):

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אברך", והגם שכפי דעת התורה האדם חפשי במעשיו, בכ"ז לא עזב ה' את האדם בזה שיהיה מוכן להכשל ע"י היצה"ר והתאוה, כי ה' עומד אצלי כיועץ בל אמשך אחרי עצת היצה"ר, והם דרכי התורה אשר נתן לנו שהם עצות שה' נותן לנו איך להשמר מרשת התאוה ומוקשיה, "אף לילות יסרוני כליותי" וגם שנטע ה' בנפש האדם הרגשת המוסר עד שנפשו בעצמו תיסרהו מלכת בדרך הרע וירגיש בנפשו מוסר מונע אותו מדרך רע, וז"ש שאף בלילה כליותי ייסרו אותי מלכת בדרך רע, [כמ"ש בפי' איוב במ"ש ובמוסרם יחתום]:


 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שויתי", וע"י עצות התורה והרגשת המוסר, שויתי את ה' לנגדי ר"ל שהגם שתאות הגוף וחמדותיו יסיתני לנטות מאחרי ה', אני משוה את ה' לנגדי, כי פקודת ה' ומצותיו הן עומדות נגד תאות גופי, והן מצוות את ההפך מה שאני רוצה מצד גופי ויצרי, ושויתי ערך שניהם זה מול זה, שבודאי ראוי שאבטל רצוני ותאותי מפני ה' ומצותיו, והענין כי בנפש האדם יש שני דרכים, הגוף וכחותיו יעצוהו תמיד ללכת לקראת נחשים ויטהו אל אהבת עצמו, עד שאפי' הטוב אשר יעשה, יעשה מפני אהבת עצמו מתקות השכר ויראת עונש או פנייה אחרת, אולם נמצא כח באדם שהיא התבונה המעשיית אשר תשים לפניו חק שיעשה הטוב רק בעבור שהוא טוב, ושרשה מהתבונה הכוללת הבלתי ב"ת שהוא השי"ת, עד שה' הוא מיעץ אותו נגד הגוף ונגד חפציו, והשומע לעצת ה' הוא משוה את ה' נגדו, ר"ל שמעריך שתי הטענות במאזני משקל טענת הגוף וטענת הנפש, ושני הדרכים האלה נקראים ימין ושמאל בכתבי הקדש, שההולך בעצת גופו ותאותו הולך בדרך השמאל, כי לב כסיל משמאלו, אבל אחר ששויתי ה' לנגדי ובטלתי רצוני מפני רצונו, הוא "מימיני בל אמוט", אני הולך ונוסע הנגבה לצד הימין אל הטהרה והקדושה.


ביאור המילות

"שויתי". מענין שימה. וכבר בארתי (הושע י') ששוה המורה על השימה כולל גם מושג השיווי והערך, שהערכתי את ה' לנגדי, ולכן בטלתי חפצי מפני רצון ה':

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן", בזה יש לי שלש מעלות,

  • א) "ששמח לבי" הלב מציין הכח הממשלה אשר בנפש, שהאיש המשועבד לתאותיו לבו אינו שמח כי הרשעים מלאים חרטה והלב י"ל תמיד מלחמה פנימית עם עצמו, אבל המושל ברוחו ומכניע תאותיו לבו שמח כי נצח את המלחמה,
  • ב) מצד הנפש האלהית שנקראת בשם "כבוד" בכתבי הקדש שהיא "תגל" בגילה חדשה, כי היא חפצה שתשאר ברוחניותה ולא תתגאל בפת בג הגוף וביין משתיו,
  • ג) מצד הגוף עצמו שכ"ז ששומע לעצת התאוה, יכל בשרו מרואי, וכל כחות התאוה ירגיזו את בשרו ויכלוהו, רקב עצמות קנאה, והתאוה תכלה בשרו ושארו, אבל ע"י שהשקטתי זעף התאוה ושאונה "בשרי ישכן לבטח":


ביאור המילות

"שמח לבי ויגל כבודי". בארתי (לקמן כ"ב ב') ההבדל בין שמחה וגיל ששמחה היא התמידית וגיל הוא על דבר מתחדש, ותפס פה רבותא בכל אחד, שהלב ישמח בשמחה תמידית, כי יתגבר על יצרו תמיד עד שלא יהיה זה אצלו דבר מתחדש כמי שפעם נוצח ופעם לא, וכבודו שהיא הנפש הרוחנית תגל, כי יתחדש לה בכל פעם מדרגה חדשה ותלך מחיל אל חיל:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", מפרש נגד מ"ש ויגל כבודי שהיא נשמתו הרוחנית כי עי"כ לא תעזב "נפשי לשאול", שהגם שהגוף ימות בהכרח וירד לשאול שהוא הקבר, אבל נפשי הרוחנית לא תרד שאולה כי היא תחיה לעולם בנעימות נצח, ונגד מ"ש אף בשרי ישכן לבטח מפרש כי "לא תתן חסידך לראות שחת", שהגוף שהתנהג בחסידות לא ישחת למות קודם זמנו, שעל ידי שלא הלך אחר תאותו ישכון בשר הגוף בשלוה ובבריאות ויאריך ימים:


ביאור המילות

"לא תעזב נפשי לשאול, לא תתן חסידך לראות שחת". נפשי היא הנפש הרוחנית (כנ"ל ג') שבעת שבא שם נפש נגד הגוף כוון על הנשמה, ושחת מציין לרוב המיתה קודם הזמן, מה בצע בדמי ברדתי אל שחת, ואתה אלהים תורידם לבאר שחת, ויש הבדל בין לא תעזוב ובין לא תתן הגם שכבר כללתי התו"ה (קדושים סי' ד') שפעל נתן הבא בשלילה ואחריו המקור פירושו לא תשבק, יש הבדל שלא תעזב היינו שיהיה תחת רשותו ולא יעזבנו להפרד מאתו וזה שייך על הנפש, ולא תתן שתרגומו לא תשבק היינו שיצילהו מני שחת, וזה שייך על הגוף שאינו כ"כ דבוק עם השם כמו הנפש שיצדק עליו לשון לא תעזוב:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תודיעני אורח חיים", החיים הזמניים הם רק חיים מדומים, והחיים האמתיים הם חיי הנפש עת תפשט את שלמותיה הבשריים ותשוב אל צרור החיים, וכל עוד תתלבש בגולם וגויה היא הולכת להתקרב אל ארצות החיים, אבל זה אם תלך באורח מישור בדרך ה' אשר בו תגיע אל מחוז החפץ, ובקש מה' שיודיעהו הארח שבו יגיע אל החיים הנצחיים, כי דרך זה לא יודע מעצמו רק מפי ה', ובאר כי יש שני הבדלים בין החיים הנפשיים האמתיים ובין החיים המדומים,

  • א) שהשמחה שישיג האדם בחיים הזמנים לא ישבע בשמחה "כי אחריתה" שמחה תוגה, אבל בחיים הנפשיים שם יש שובע שמחות "את פניך" מזיו השכינה,
  • ב) שהתענוג הגשמי הוא פוסק ואינו נצחי אבל נעימות הנמצא בימינך הוא נעימות נצח שהוא נצחי:


ביאור המילות

"שובע". שם, "נצח". כבר בארתי שנצח מורה על זמן הנצחי של הרוחנים שהוא למעלה מן הזמן הידוע לנו שנצחיותו נקרא בשם עולם:

 
  1. ^ זה המשך ציטוט טענת עובדי האלילים, כמפורש בהמשך דברי המלבי"ם: "עובדי האלילים היו מיחסים כל כחות הנפש כו'".