מלבי"ם על שמואל א כו יט
<< | מלבי"ם על שמואל א • פרק כ"ו • פסוק י"ט | >>
• ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְעַתָּ֗ה יִֽשְׁמַֽע־נָא֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֖ת דִּבְרֵ֣י עַבְדּ֑וֹ אִם־יְהֹוָ֞ה הֱסִֽיתְךָ֥ בִי֙ יָרַ֣ח מִנְחָ֔ה וְאִ֣ם ׀ בְּנֵ֣י הָאָדָ֗ם אֲרוּרִ֥ים הֵם֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה כִּֽי־גֵרְשׁ֣וּנִי הַיּ֗וֹם מֵהִסְתַּפֵּ֜חַ בְּנַחֲלַ֤ת יְהֹוָה֙ לֵאמֹ֔ר לֵ֥ךְ עֲבֹ֖ד אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִֽים׃
השאלות
השאלות (יט) למה תפש לשון ירח מנחה? ולמה אמר כי גרשוני היום, וזה נגרש מימים רבים?:
"אם ה' הסיתך בי". גדר הסתה (והבדלו מן פתה, השיא) הוא שהמסית מורה להניסת שיהיה לו איזה תועלת בהדבר, ר"ל אם המחשבה שאתה חושב שיגיע לך תועלת מהריגתי היא סבה מאת ה': "ירח מנחה". המנחה נלוה תמיד עם הקרבן וטפל אליו, ור"ל את העולה כבר העליתי לרצון ועתה הוספתי את המנחה שבאה עם העולה, כמ"ש (ויקרא כג, לז) עולה ומנחה. ור"ל שמה שלא הרגו בפעם הראשון כשכרת כנף מעילו יחשב כקרבן הבא לרצות, ומה שלא הרגו עתה שנית יחשב כמנחה הנלוה אל הקרבן, ותחשב לי לצדקה: "ואם בני האדם". הם המסיתים: "ארורים הם לפני ה'". ר"ל הגם שאמחול להם על צערי, לא אמחול להם מה שנוגע לה' ולעבודתו: "כי גרשוני היום". ר"ל כי עתה גמרתי בדעתי לצאת מא"י אל ארץ פלשתים, וכמ"ש בסימן שאח"ז, וא"כ בסבתם אני נגרש "מהסתפח" (גדר פעל ספח הוא תוספת טפל אל העקר, ר"ל שהיה מרוצה להיות טפל בנחלת ה' ואינו רוצה שם שום משרה וחלק ונחלה) "בנחלת ה'", לקיים מצות התלויות בארץ: "לאמר לך עבד אלהים אחרים". שאהיה בח"ל תחת צל השרים העליונים רחוק מהשגחת ה' הדבקה בארץ הקדושה: