פתיחת התפריט הראשי


פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ב) "בחורי". אלה שבחר (כנ"ל כה, ג), וע"כ "בחורי" בשו"א ולא בפת"ח:

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

"על הדרך". ודוד ישב רחוק מן הדרך, והצופים שראו שמחנה באה לא ידעו עדיין אם הוא מחנה שאול, וכן את המקום ששם יחנו, לכן:

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

"שלח מרגלים". ועל ידי כן "וידע" בבירור "כי בא שאול". וגם ידע "אל נכון" מקום תחנותו וכל פרט:

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

"המקום אשר שכב שם שאול ואבנר". מופרדים מן העם. ומפרש "שאול שוכב במעגל", שהיה עיגול סביביו בל יקרב איש שמה, ושאול כבר שכב, "והעם" לא שכבו עדיין, רק "חונים", מקצתם שוכבים ומקצתם הולכים ויושבים:

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ו) "מי ירד". שבבואם לילה יחשבו שהם מבני המחנה:

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

השאלות (ז) מ"ש והנה שאול שוכב וכו', כבר נזכר בפסוק ה'. שם אמר חונים ופה אמר שוכבים:

"והנה שאול שכב" וכו' "ואבנר והעם שכבים". עד שבאו לשם כבר שכבו כל העם (לכן קראם עתה בשם עם, לא מחנה, כי לא חנו עתה כמחנה ושומרים סביביה):


 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

"סגר אלהים". חשב שזה ודאי השגחיי שישנו כולם כדי שיכהו: "ולא אשנה לו". בל תפחד שיקיץ ע"י המכה ויצעק, כי אמיתהו בפעם הראשון:

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אל תשחיתהו". אף שהוא רודף ומותר להרגו, בכ"ז "מי שלח ידו במשיח ה' ונקה":

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויאמר דוד". הוסיף לאמר בל תחשב שע"י שגם אני נמשחתי תהרגנו להקים מלכותי כי דבר ה' שמשחני לא ישוב ריקם, עז"א כי ימלא קצו בא' מג' דרכים שהמיתה אפשריית, או על ידי מגפה לפני קצו, או על ידי מיתה טבעיית כי קצו קרוב, או על ידי מלחמה:

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חלילה" וכו' "קח נא". ר"ל ואל תחשב שאין עון במיתתו כי רודף הוא, וזה אינו אחר שיש הצלה אחרת, והוא "קח נא" את החנית, שעי"ז ניצול ממנו כמו שהיה באמת, וא"כ אסור להרגו. ועז"א "חלילה לי מה'":


 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ואין רואה". ומפרש נגד "ואין רואה" "ואין" יודע, "כי כולם ישנים" (ר"ל שלא לבד שאין רואה כי היה חשיכה, גם לא היה איש יודע ומרגיש בדבורם בבואם ובלכתם). ונגד "ואין מקיץ", אומר "כי תרדמת ה' נפלה עליהם", כי בדרך הטבע היה ראוי שיקיץ איש מן המחנה ברגש הזה, רק שהיה בהשגחה שהפיל ה' עליהם תרדמה:

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)

"רב המקום". כי יצויר שהדרך רחוק והמקום קרוב, כמו העולה לראש הר גבוה שדרכו רחוקה מאת העומד בתחתית ההר והמקום קרוב, כמ"ש (עירובין נח א) מקדרין בהרים, לכן אמר שהתרחק גם במקום:

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

השאלות (יד) מ"ש מי אתה קראת אל המלך, והלא אל אבנר קרא לא אל המלך:

"מי אתה קראת אל המלך". ר"ל כי הקורא לשר הצבא יקרא את משרתו שיודיע לאדוניו כי רוצה לדבר עמו, והקורא אל המלך יקרא לשר הצבא שהוא משרת המלך, וחשב אבנר אחר שקרא הלא תענה אבנר, בהכרח יש לו איזה מבוקש אל המלך:


 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

השאלות (טו) מז"ש הלא איש אתה וכו'? ולמה אמר תחלה למה לא שמרת ואח"כ אשר לא שמרתם?:

"ויאמר דוד". השיב לו, כי הנמוס הזה שמי שיש לו דבר אל שר הצבא לא יקראהו בנכח רק ע"י משרתו, הוא רק אם הקריאה הוא לצורך הקורא או לאיזה ענין פרטי, לא כן אם הקריאה הוא בעבור ענין כללי הנוגע למלכות אז הנמוס שיקרא לשר הצבא בנוכח לא ע"י אמצעי, באשר תוכן הקריאה מיוחד אליו מצד מעלתו. וז"ש "הלא איש אתה ומי כמוך בישראל", ר"ל הקריאה מיוחדת לך לפי מעלתך הגדולה משני פנים, כי אחר שהתברר שהיתה המחנה והמלך בלא שומרים עד שקרב איש זר עד משכב המלך לקחת החנית מראשותיו, שזה פשע גדול, א"כ יצוייר שהיה זה או בפשע שר הצבא שלא העמיד שומרים לשמור ראש המלך, או (אם העמיד שומרים) השומרים פשעו ולא עמדו על המשמר, ובזה ראויים השומרים לעונש גדול, וגם בזה עליו מוטל להענישם על שלא עשו פקודתם. וז"ש על צד הא' "הלא איש אתה", ר"ל אתה האיש שעליך מוטל הדבר להעמיד שומרים לראש המלך. ועל צד הב', "מי כמוך בישראל", ועליך מוטל להעניש את הפושע. עתה פי' דבריו, על צד הא' שא"ל "הלא איש אתה ולמה לא שמרת אל אדוניך המלך", ר"ל למה לא העמדת שומרים, "כי" הלא "בא אחד העם להשחית", ואיה השומרים? והלא היה פה סכנה גלויה. וא"כ:


 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

"לא טוב הדבר הזה אשר עשית". ר"ל אל תאמר כי חטאת בשב ואל תעשה, כי זה יחשב כמעשה, אחר שלא עשית המוטל עליך, ההיזק הנמשך ממנו נחשב כאילו עשית אותו בפועל. ואם על הצד הב' שעליו אמר ומי כמוך בישראל להעניש השומרים שפשעו בשמירתן, אמר "חי ה' כי בני מות אתם אשר לא שמרתם" וכו', כי "ועתה ראה אי חנית המלך", ומבואר שלא היה שם שומר, ושהיה המלך בסכנה גדולה:

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)

"מה עשיתי". נגד מלכותך: "ומה בידי רעה". בשאר ענינים:

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

השאלות (יט) למה תפש לשון ירח מנחה? ולמה אמר כי גרשוני היום, וזה נגרש מימים רבים?:

"אם ה' הסיתך בי". גדר הסתה (והבדלו מן פתה, השיא) הוא שהמסית מורה להניסת שיהיה לו איזה תועלת בהדבר, ר"ל אם המחשבה שאתה חושב שיגיע לך תועלת מהריגתי היא סבה מאת ה': "ירח מנחה". המנחה נלוה תמיד עם הקרבן וטפל אליו, ור"ל את העולה כבר העליתי לרצון ועתה הוספתי את המנחה שבאה עם העולה, כמ"ש (ויקרא כג, לז) עולה ומנחה. ור"ל שמה שלא הרגו בפעם הראשון כשכרת כנף מעילו יחשב כקרבן הבא לרצות, ומה שלא הרגו עתה שנית יחשב כמנחה הנלוה אל הקרבן, ותחשב לי לצדקה: "ואם בני האדם". הם המסיתים: "ארורים הם לפני ה'". ר"ל הגם שאמחול להם על צערי, לא אמחול להם מה שנוגע לה' ולעבודתו: "כי גרשוני היום". ר"ל כי עתה גמרתי בדעתי לצאת מא"י אל ארץ פלשתים, וכמ"ש בסימן שאח"ז, וא"כ בסבתם אני נגרש "מהסתפח" (גדר פעל ספח הוא תוספת טפל אל העקר, ר"ל שהיה מרוצה להיות טפל בנחלת ה' ואינו רוצה שם שום משרה וחלק ונחלה) "בנחלת ה'", לקיים מצות התלויות בארץ: "לאמר לך עבד אלהים אחרים". שאהיה בח"ל תחת צל השרים העליונים רחוק מהשגחת ה' הדבקה בארץ הקדושה:


 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

השאלות (כ) בלשון הזה דחקו המפרשים:

"ועתה אל יפול דמי ארצה". ר"ל עתה שגמרתי בדעתי לגור בח"ל לא יפול דמי ולא תוכל להרגני: "כי יצא מלך ישראל". ולכן אני מוכרח לברוח לח"ל: "כאשר ירדף הקרא בהרים". אמר על עצמו שם הקורא "בהרים", שעומד "בהרים" וקורא מרחוק כמו שעשה עתה, ובמה שרודף את הקורא הזה דומה כרודף אחר פרעוש הקופץ ממקום למקום:


 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)

"חטאתי שוב בני דוד". בקש שישוב ולא יצא לח"ל כי לא ירע לו עוד. וזה משני פנים, א] על שראה שיקרה נפשו בעיניו, ב] על שמתחרט גם על העבר שרואה שעשה סכלות ברדפו אותו ושגה בעיונו בזה והשגיאה היה הרבה מאד:

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)

"הנה החנית". ר"ל איני מאמין לך:

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וה' ישיב לאיש את צדקתו ואת אמונתו". ר"ל ה' ישיב את הצדקה והזכות שעשה איש, ר"ל שיזמין לפניו שנית שיעשה הצדקה הזאת, כמו פה שע"י שעשה דוד את הצדק ולא הרג את שאול שהיה בידו, הזמין לו ה' מצוה זו שנית שבא שנית לידו ודוד עשה צדק ולא הרגו, וז"ש "אשר נתנך ה' היום ביד" (שנית) "ולא אביתי לשלוח ידי", ובזה השיב ה' צדקתי שאעשנה בפעם השנית. ועתה יפרש מ"ש וה' ישיב לאיש את אמונתו, כי:

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)

"והנה כאשר גדלה נפשך היום הזה בעיני כן תגדל נפשי בעיני ה'". הנאמן לשלם מדה כנגד מדה: