מלבי"ם על שמואל א כו
<< · מלבי"ם · על שמואל א · כו · >>
<< · מלבי"ם על שמואל א · כו · >>
פסוק ב
פסוק ג
פסוק ד
פסוק ה
פסוק ו
פסוק ז
השאלות
השאלות (ז) מ"ש והנה שאול שוכב וכו', כבר נזכר בפסוק ה'. שם אמר חונים ופה אמר שוכבים:
"והנה שאול שכב" וכו' "ואבנר והעם שכבים". עד שבאו לשם כבר שכבו כל העם (לכן קראם עתה בשם עם, לא מחנה, כי לא חנו עתה כמחנה ושומרים סביביה):
פסוק ח
פסוק ט
פסוק י
פסוק יא
פסוק יב
פסוק יג
פסוק יד
השאלות
השאלות (יד) מ"ש מי אתה קראת אל המלך, והלא אל אבנר קרא לא אל המלך:
"מי אתה קראת אל המלך". ר"ל כי הקורא לשר הצבא יקרא את משרתו שיודיע לאדוניו כי רוצה לדבר עמו, והקורא אל המלך יקרא לשר הצבא שהוא משרת המלך, וחשב אבנר אחר שקרא הלא תענה אבנר, בהכרח יש לו איזה מבוקש אל המלך:
פסוק טו
השאלות
השאלות (טו) מז"ש הלא איש אתה וכו'? ולמה אמר תחלה למה לא שמרת ואח"כ אשר לא שמרתם?:
"ויאמר דוד". השיב לו, כי הנמוס הזה שמי שיש לו דבר אל שר הצבא לא יקראהו בנכח רק ע"י משרתו, הוא רק אם הקריאה הוא לצורך הקורא או לאיזה ענין פרטי, לא כן אם הקריאה הוא בעבור ענין כללי הנוגע למלכות אז הנמוס שיקרא לשר הצבא בנוכח לא ע"י אמצעי, באשר תוכן הקריאה מיוחד אליו מצד מעלתו. וז"ש "הלא איש אתה ומי כמוך בישראל", ר"ל הקריאה מיוחדת לך לפי מעלתך הגדולה משני פנים, כי אחר שהתברר שהיתה המחנה והמלך בלא שומרים עד שקרב איש זר עד משכב המלך לקחת החנית מראשותיו, שזה פשע גדול, א"כ יצוייר שהיה זה או בפשע שר הצבא שלא העמיד שומרים לשמור ראש המלך, או (אם העמיד שומרים) השומרים פשעו ולא עמדו על המשמר, ובזה ראויים השומרים לעונש גדול, וגם בזה עליו מוטל להענישם על שלא עשו פקודתם. וז"ש על צד הא' "הלא איש אתה", ר"ל אתה האיש שעליך מוטל הדבר להעמיד שומרים לראש המלך. ועל צד הב', "מי כמוך בישראל", ועליך מוטל להעניש את הפושע. עתה פי' דבריו, על צד הא' שא"ל "הלא איש אתה ולמה לא שמרת אל אדוניך המלך", ר"ל למה לא העמדת שומרים, "כי" הלא "בא אחד העם להשחית", ואיה השומרים? והלא היה פה סכנה גלויה. וא"כ:
פסוק טז
פסוק יח
פסוק יט
השאלות
השאלות (יט) למה תפש לשון ירח מנחה? ולמה אמר כי גרשוני היום, וזה נגרש מימים רבים?:
"אם ה' הסיתך בי". גדר הסתה (והבדלו מן פתה, השיא) הוא שהמסית מורה להניסת שיהיה לו איזה תועלת בהדבר, ר"ל אם המחשבה שאתה חושב שיגיע לך תועלת מהריגתי היא סבה מאת ה': "ירח מנחה". המנחה נלוה תמיד עם הקרבן וטפל אליו, ור"ל את העולה כבר העליתי לרצון ועתה הוספתי את המנחה שבאה עם העולה, כמ"ש (ויקרא כג, לז) עולה ומנחה. ור"ל שמה שלא הרגו בפעם הראשון כשכרת כנף מעילו יחשב כקרבן הבא לרצות, ומה שלא הרגו עתה שנית יחשב כמנחה הנלוה אל הקרבן, ותחשב לי לצדקה: "ואם בני האדם". הם המסיתים: "ארורים הם לפני ה'". ר"ל הגם שאמחול להם על צערי, לא אמחול להם מה שנוגע לה' ולעבודתו: "כי גרשוני היום". ר"ל כי עתה גמרתי בדעתי לצאת מא"י אל ארץ פלשתים, וכמ"ש בסימן שאח"ז, וא"כ בסבתם אני נגרש "מהסתפח" (גדר פעל ספח הוא תוספת טפל אל העקר, ר"ל שהיה מרוצה להיות טפל בנחלת ה' ואינו רוצה שם שום משרה וחלק ונחלה) "בנחלת ה'", לקיים מצות התלויות בארץ: "לאמר לך עבד אלהים אחרים". שאהיה בח"ל תחת צל השרים העליונים רחוק מהשגחת ה' הדבקה בארץ הקדושה:
פסוק כ
השאלות
השאלות (כ) בלשון הזה דחקו המפרשים:
"ועתה אל יפול דמי ארצה". ר"ל עתה שגמרתי בדעתי לגור בח"ל לא יפול דמי ולא תוכל להרגני: "כי יצא מלך ישראל". ולכן אני מוכרח לברוח לח"ל: "כאשר ירדף הקרא בהרים". אמר על עצמו שם הקורא "בהרים", שעומד "בהרים" וקורא מרחוק כמו שעשה עתה, ובמה שרודף את הקורא הזה דומה כרודף אחר פרעוש הקופץ ממקום למקום:
פסוק כא
פסוק כב
פסוק כג
פסוק כד
<< · מלבי"ם על שמואל א · כו · >>