פתיחת התפריט הראשי

(א) השאלות (א) מ"ש ויהי דבר שמואל לכל ישראל לא באר מה דבר להם, ואם כמפרשים שצוה להם לצאת למלחמה כדי שינגפו לפני פלשתים יפלא מאד שא"כ היו מחזיקים אותו לנביא שקר, וזה א"א:

"ויהי". אחר שספר (בסימן הקודם) ששמואל לא הפיל מכל דבריו ארצה מן הנבואות שנבא ליחידים, ספר פה, כי היה ונתקיים גם "דבר שמואל לכל ישראל", ר"ל דבר הנבואה שנבא על כלל ישראל, כמ"ש (למעלה ג, יא) הנני עושה דבר בישראל אשר כל שומעו תצלינה שתי אזניו, וזה נתקיים עתה, כי "ויצא ישראל לקראת פלשתים" וכו':

(ב) "ויערכו". מקום המערכה אינו מקום המחנה, רק מקום ממוצע בין שתי המחנות אשר יגבילו הלוחמים ביניהם ללחום שם, ושם ערכו פלשתים לקראת ישראל: "ותטש" "המלחמה". שנתפשטה בשדה המערכה: "וינגף ישראל". ונפל ממנו בשדה המערכה "כארבעת אלפים איש", ובכ"ז לא היה מפלה לגמרי, כי לא נסו איש לאהליו רק שבו אל המחנה. וז"ש:

(ג) השאלות (ג) שאל מהרי"א מדוע לקחו עתה את הארון מה שלא עשו כן בשום פעם? מה היה הקצף שבעבורו נתן לשבי עוזו ונשבה ארון הקדש?: "ויבא העם אל המחנה". על דעת להלחם שנית: "ויאמרו זקני ישראל". מהרי"א נתן כמה טעמים למה נלקח ארון האלהים ויתן לשבי עוזו, ולדעתי כולם מבוארים בכתובים. א] בהיות ישראל אז רעים וחטאים עובדי ע"ז ופסל מיכה היה ביניהם, כמ"ש (שופטים יח, לא) שהתמיד כל ימי היות בית האלהים בשילה, ולקמן (ז, ג) אמר להם שמואל הסירו את אלהי הנכר. ובכ"ז חשבו את עצמם לצדיקים עד ששאלו "למה נגפנו ה'", וזה העלה חמת ה' בם, כמ"ש (ירמיה ב, לה) הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי. ב] נמשך מהקודם, שע"י שנדמו כחולה אנוש הבלתי מרגיש מכאוב כלל וחשבו שהם צדיקים ולא חשבו להיטיב מעשיהם ולבקש תשועה מה', רק אמרו "נקחה אלינו משלה את ארון ברית ה' ויבא בקרבנו וישענו מכף אויבינו", חשבו באשר בהכרח יציל את ארון עוזו וישמרהו מיד פלשתים ועי"ז ינצלו וישמרו גם הם, וזה מחשבת דופי, כי ברית הארון אינו תכלית לעצמו רק בעבור ישמרו את הכתוב בו:

(ד) ג] חטאו במה שהוציאו את הארון מקדש הקדשים בלא רשות גבוה ולא שאלו לא לשמואל ולא לאורים ותומים אם יעשו זאת. וז"ש "וישלח העם שלה", ששלחו העם מעצמם בלא דעת נביא: "וישאו משם את ארון ברית ה' צבאות יושב הכרבים". שמקום הארון הוא תחת הכרובים לא על שדה המערכה, והם הניעוהו ממקומו ואת פי ה' לא שאלו (וכבר בארנו בפי' התורה ודברנו בזה אם היה הארון שבו הלוחות או של שברי לוחות, ואין פה מקומו). ד] נשבה הארון בחטא בני עלי כמו שהתנבא ע"ז שמואל, הנני עושה דבר בישראל וכו', וז"ש "ושם שני בני עלי עם ארון ברית האלהים" כו', שעליהם היה מה"ד מתוחה והיה עם הארון שמשם בא הדבור עליהם כי ימותו שניהם ביום אחד, והגיע העת להתקיים דבר שמואל, ועם מיתתם נשבה הארון אשר נשאוהו:

(ה) "ויהי". כאשר בא הארון אל המחנה הריעו תרועת נצחון, באשר חשבו כי כמו שנצח את האויבים בעת נכנסו לארץ וצרו על יריחו כן ינצח גם עתה. וגם בזה חטאו, כמו שהעיר הרי"א כי במלחמת יריחו צוה ה' בל יריעו ובל ישמיעו את קולם עד עת נפילת החומה שהוא עת הנצחון, אבל קודם לכן לא יריעו רק ישאו עיניהם אל ה' לבקש תשועתו מני צר, והם לא כן עשו:

(ו) "וישמעו". ספר כי הגם ששני המחנות היו רחוקים זה מזה, שמעו "פלשתים את קול התרועה" למרחוק, ובאשר חקרו על סבת התרועה נודע להם כי בא הארון אל המחנה:

(ז) "וייראו" כו' "כי אמרו". שעם הארון "בא אלהים" השוכן עליו "אל המחנה", והוא ילחם בם: "ויאמרו אוי לנו". ר"ל שנתנו שתי סבות ליראתם, א] שהגם שעד עתה היו הם הנוצחים תמיד את ישראל, הלא "לא היתה כזאת אתמול שלשום", שעד עתה לחמנו עם אנשים ועתה עם אל מושיעם:

(ח) ב] "אוי לנו". ר"ל ולא לבד שאין תקוה שאנחנו ננצח, עוד יש פחד כי נאבד בידו, כי "מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה: אלה הם". ר"ל הלא גבורתו נודעת מכבר מימי קדם, וא"א לאמר שהוא כח מוגבל רק על דבר אחד (למשל להכות בדבר, או במים, לא לנצח במלחמה), שהלא הכה "בכל" מיני "מכה". וכן א"א לאמר שמושל רק בארץ מיוחדת (רק בארץ מצרים לא בפלשתים), שהלא הכה "את מצרים" וגם "במדבר", הרי מושל על הישוב ועל המדבר שהם מקומות שונים:

(ט) השאלות (ט) אחרי התיראו מאלהים המכים את מצרים איך אמרו התחזקו והיו לאנשים, וכי ילחם איש עם אלהים ויוכל? ומהו הכפל והיו לאנשים והייתם לאנשים?:

"התחזקו". הנה ממ"ש "האלהים האלה, אלה הם האלהים", בלשון רבים, מבואר כי חשבו שאלהי יעקב אינו הסבה הראשונה (שידוע שהאומות הקדמונים כולם החליטו שמן הנמנע בכלל שהסבה הראשונה יהיה לו איזה קשר עם שוכני בתי חומר), רק חשבו שהוא קיבוץ כחות נשגבים רבים, עצומים יותר מכח אלהיהם אשר הם עובדים אותם. והיו חושבים כי לפעמים יתעצמו אדירי עמים, או אנשים רפאים להלחם עם בני אלים ולנצחם, כידוע בשירי היונים והבליהם, ולכן אמרו "התחזקו והיו לאנשים פלשתים", כאומר אל תהיו בהמות אשר לא יתגברו על בני אלים לעולם, רק היו אנשים שהם בכח אנושותם יתגברו לפעמים על האלים וכחות הנשגבות (ע"ד (בראשית לב, כח) כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל). וגם אם לא תנצחו אתם למו, עכ"פ התחזקו "פן תעבדו לעברים כאשר עבדו לכם", תרויחו בל ינצחו הם לכם עד שתהיו אתם עבדים למו. ומוסיף לאמר שאף אם לא תוכלו גם לזאת ובני אלים ינצחו אתכם, עכ"פ "והייתם לאנשים ונלחמתם", ר"ל אינו דומה המנוצח במלחמה שעכ"פ היה לאיש ולחם כדרך אנשים, ממי שימסר אל אויבו ולא ילחם, שזה יצא מכלל אנשים ודומה כבהמה שינהיגוה שולל בלי דעת. ובמה שנלחמתם תראו שאתם אנשים לא בהמות:

(י) "וילחמו פלשתים וינגף ישראל". ועתה לא שבו אל המחנה כמו בפעם הראשון ששבו אחור בסדר, כי עתה "נסו" ונתפזרו בלי סדר, ועי"ז היתה "המכה גדולה מאד": (יא) ואח"כ נלקח גם "ארון אלהים" כו' "ומתו חפני ופינחס" נושאיו, ובזה נתקיים נבואת שמואל כמ"ש ויהי דבר שמואל לכל ישראל:

(יב) "וירץ". הגם שרבים מבני שילה היו שם ונסו, הנה הם בנוסם התפזרו בכל פנה, התחבאו במערות וצחיחים, ורק "איש אחד רץ ובא ביום ההוא מן המערכה" בדרך ישר "לשילה" לבשר הדבר כי ראה הכל בעיניו: "ומדיו קרעים". על שבר בת עמו:

(יג) השאלות (יג - יז) מ"ש ויבא שילה, ויבא והנה עלי, והאיש בא להגיד, כפל לשון - למה הקדים שעלי יושב יד דרך מצפה? ואחרי זה הקדים כי עלי עיניו קמה ולא יכול לראות, ולמה קראו בפי"ב בשם מבשר? ולמה לא הלך האיש תיכף אל עלי שהיה הכהן ואליו ראוי שיגיד ראשונה מה שקרה לבניו ולארון, ואם לא רצה לבשר בשורה למה לא נשמר מזה אח"כ ויגד לו פתאום עד שסבב מיתתו:

"ויבא והנה עלי". מקדים דברו בל יפלא בעינינו, א] מדוע לא בא המבשר אל עלי בראשונה בשהוא נשיא עמו וראוי להגיד לו ראשונה?. ב] איך לא נשמר מהגיד אל הזקן פתאום מיתת בניו ולקיחת הארון שזה גרם מיתתו, ומוציא דבה הוא כסיל, וכמ"ש חז"ל (פסחים ג ב). ע"ז מספר כי "עלי" היה אז "ישב על הכסא יד דרך מצפה", ר"ל שלא היה בעיר u1512 רק בשער העיר מהעבר השני הקרוב אל הדרך, ושם היה יושב מצפה על מבשר שיבא מהמערכה להגיד לו מה נעשה עם הארון, "כי היה לבו חרד על ארון האלהים: והאיש" "בא להגיד בעיר". האיש המבשר אחר שנס מהמלחמה סבב דרכו ובא מהעבר השני, ועי"ז היה ראשית הגדתו בעיר, שהם ראוהו תחלה, ועי"ז "ותזעק כל העיר":

(יד) "וישמע". וכיון ששמע "עלי את קול הצעקה" ושאל על סבתו, קראו להאיש שיבא להגיד לעלי, כי לא רצה שום איש להגיד בשורה רעה כזאת להזקן. ובהיות שהאיש נקרא במהירות אל עלי אחר שכבר היתה צעקה ברחובות, חשב שכבר ידע עלי כלל הדברים ואינו דורש מאתו רק לדעת פרטי הדברים, וגם שע"י המהירות לא הגיד בישוב הדעת והגיד לו הכל פתאום, וז"ש "והאיש מהר ויבא", ועי"ז "ויגד לעלי" את הכל פתאום:

(טו) "ועלי" וכו' "ועיניו קמה". שאם היה יכול לראות והיה רואה את האיש ואדמה על ראשו וכל העיר קרועי בגדים לא היה מתפעל כ"כ מקול השמועה הפתאומית, כי היה נודע לו לאט לאט (ועיניו קמה, יחיד על רבים, ויל"פ וראות עיניו קמה):

(טז) "אנכי הבא". הודיע לו, א] שבא "מן המערכה", וראה הכל בעיניו. ב] שבל יחשב שעברו ע"ז איזה ימים שאפשר ששכח איזה דבר, כי היום נס "מן המערכה" (וחז"ל (שוחר טוב שמואל יא) לישב הכפל פה דרשו שהיה שאול, ושבא מן המערכה שילה, ועז"א אנכי הבא מן המערכה, ושם שמע שנשבה הארון וחזר בו ביום אל המערכה וחטף הלוחות ונס עמהם בו ביום שנית לשילה, ועז"א מן המערכה נסתי היום):

(יז) "ויען המבשר ויאמר". יש הבדל בין מגיד ובין מבשר, שמבשר הוא תמיד לטוב, שמגיד דבר שחברו שמח בו ורוצה לשמעו, ופה שבא על דבר רע הוא בדבר שצריך להגידו והוא המוכן להגיד כי יודע הדבר בבירור או שראה בעיניו, וכוונתו שאחר שחשב שכבר הוגד הדבר לעלי, ולא קראוהו רק מצד היותו מבשר ויודע הכל בבירור, ולכן לא נשמר ברוחו והגיד כל מה שנתהוה כסדר, תחלה "נס ישראל" ואחר כך "מגפה גדולה היתה בעם" ואח"כ "מתו חפני ופינחס" ואח"כ "נלקח ארון אלהים". ובאמת אצל עלי היה הכל שמועה פתאומית, ולכן:

(יח) "ויהי כהזכירו את ארון האלהים". שהוא היותר יקר בעיניו: "ויפל" וכו'. נתן ג' טעמים על שנשבר מפרקתו בנפילה זאת, א] שנפל "מעל הכסא", שהוא מקום גבוה. ב] שנפילתו היתה "אחרנית". ג] שנפל "בעד יד השער", שהיה על מרומי קרת, ולכן "ותשבר מפרקתו וימת" תיכף. עתה נותן ג' טעמים על שמת תיכף, א] "כי זקן האיש", בשנים. ב] "וכבד", בגוף. ג] אפסו כחותיו מרוב עבודה, ששפט את ישראל ארבעים שנה:

(יט) השאלות (יט - כב) מדוע סדר אל הלקח ארון אלהים ואל מות חמיה ואישה וכן בפסוק כ"א, ובפסוק י"ז סדר תחלה מיתת חפני ופנחס, ואח"כ לקיחת הארון שהיה אח"כ כנ"ל? מ"ש ותקרא לנער וכו' אל הלקח, ותאמר גלה כבוד וכו', הוא כפל מבואר אין לו הבנה כלל, ותחלה הזכירה מה שנלקח הארון ומת חמיה ואישה וסיימה רק בלקיחת ארון האלהים לבד, שזה צריך טעם ודעת:

"וכלתו". ספר איך ספו תמו כל בית עלי ביום ההוא, כלתו היתה קרובה ללדת "ותשמע" כו' "אל הלקח ארון", כי העם הקדימו החשוב בעיניהם שהוא הארון ואחריו מות עלי ואחריו מות אישה: "כי נהפכו עליה ציריה". פי' מהרי"א, שאחר יציאת הולד נהפכו לאחור, ונעדרו הצירים והמכאובים ולא זבו ממנה המותרות הדמיות, כי בהעדר הכח והפסק המכאובים לא יצאו עוד, וזה היה סבת מיתתה. ומלת ללת פי' בחסרון ד' ללדת, והרד"ק מפרשו מענין יללה, והרלב"ג מפרשו משורש נלה, כמו (ישעיה לג, א) כנלותך לבגוד, שהוא מענין כליון והשלמה שנשלמו ימי הריונה:

(כא) "ותקרא לנער אי כבוד". ר"ל איה הכבוד, אין כבוד ישראל עוד. ובארה דבריה כי "גלה כבוד מישראל אל הלקח" וכו', כוונתה כי יש שני תורות, תורה שבכתב ומשכנה בארון, ותורה שבע"פ ומשכנה בלבות חכמי ישראל אשר קבלו ממשה רועה נאמן, ואם יעדר אחד מהם ישלימהו השני, ר"ל אם היה נלקח הארון לבד ועלי ובניו היו בחיים, היה אפשר להחזיר התורה על ידם, כמ"ש ר' מאיר (כתובות קג ב) (אלמלא) [אלו] (ד)אשתכח תורה מישראל הוה מהדרנא ליה מפלפולי, אבל עתה גלה הכבוד בהחלט באשר נלקח הארון וגם מת חמיה ואישה:

(כב) "ותאמר". אח"כ הוסיפו לאמר שאין לחלק זה בשני שמות, כי כמו שהארון הוא ארון אלהים השומר לדברות האלהיים אשר היו חרותים על הלוחות אבנים, כן עלי ובניו מקבלי תורה שבע"פ, המה ארונות קדושים נוצרים את לוחות הברית החרות על לוח לב שהם חוקי תורה שבע"פ הכתובים על לב החכמים, כמ"ש ועל לבם אכתבנה (ירמיה לא, לג), ותורתך בתוך מעי (תהלים מ, ט), עד שעל אבדן שניהם יצדק לאמר "כי נלקח ארון אלהים". ויהיה ארון שם המין, ר"ל ארונות האלהיים כולמו, הארון לתורת הכתב והארונות לתורה שבע"פ. ובזה עוררה אבל גדול על בעלה ואישה להשוותם עם ארון הברית, וכמ"ש חז"ל (מכות כב ב) כמה טפשאי בבלאי דקיימי מקמי אורייתא ולא קיימי מקמי גברא רבא וכו':