פתיחת התפריט הראשי

(א) השאלות (א - ג) מ"ש והנער שמואל משרת וכו' כבר נאמר (ב, יא ושם יח), שם אמר לפני ה' ופה אמר לפני עלי. ודבר ה' היה יקר וכו', לא נודע מה ענינו פה. מהו ויהי ביום ההוא באיזה יום? ומה צורך להודיע שעיני עלי החלו כהות? איך יתכן ששכב שמואל בהיכל ה' אשר אין זר נכנס שם ואף כי לשכב ולישן? ולאיזה צורך אמר ונר אלהים טרם יכבה?: "והנער". שלשה פסוקים אלה הם כדמות הוצעה להודיע מדוע בחר ה' אז לנבאות את שמואל ולא את זולתו, ומדוע נגלה אליו דבר ה' בלילה ההוא. וספר בזה שש סבות, א] מצד זכות שמואל שהיה "משרת את ה'", מתמיד בעבודת הקדש, והיה "לפני עלי", ר"ל שהיה לפניו וקודם לו במדרגה אל הקדש פנימה (ולכן לא אמר פה כמ"ש למעלה (ב, יא) את פני עלי). ב] מצד מיעוט מציאות הנבואה והנביאים בדור ההוא, כי "דבר ה' היה יקר בימים ההם", מפני מיעוט מציאותו שזה מורה שלא היו אנשי הדור ההוא מוכנים אל שתחול עליהם רוח ה'. ומוסיף "אין חזון נפרץ", כי השפע האלהית תחשוק בטבעה לרדת על המוכנים, כמ"ש (ישעיה מד, ג) כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה אצק רוחי וכו', כמו שבארתי בפירושי שם, ובעת לא תמצא איש מוכן לקבל השפע הזאת, תדמה כנחל מלא על כל גדותיו אשר אין לו מקום להגיר מימיו, שאז עת ימצא פרץ קטן, יפרוץ נחל מעם גר בשטף כביר ובכח חזק וימלא כל אפיקיו סביב סביב וימלא בקעות ושדות, וכן אחר שאין חזון נפרץ, ר"ל שהשפע מהמחזה האלהית לא מצאה פרץ לשטוף ולהגיר שפע מימי הקדש, עת מצאה פרץ קטן שהוא שמואל שהיה מוכן אל השפע אז באתהו פתאום בשפע רב עד נזלה גם סביביו, כמ"ש (פסוק כא) ויוסף ה' להראה בשילה כי נגלה דבר ה' אל שמואל, וכמ"ש שם:

(ב) ג] "ויהי ביום ההוא". שבו ביום בא איש אלהים אל עלי, ורצה ה' לתכוף החזון הזה אל החזון הראשון להורות כי נכון הדבר מעם אלהים, כי כל גזרה והודעה שמימיית הנשנית מורה שהיא חרוצה ונחוצה ושישקוד ה' על דברו לעשותו, כמ"ש (בראשית מב, לא) ועל השנות החלום פעמים וכו'. ד] מצד עלי, שירד אז אחורנית בין במעלותיו הנפשיות, שעז"א "ועלי שכב במקומו", ר"ל שלא שכב בהיכל ה', היינו מתבודד בעיונו ומחשבותיו בעניני הקדש ההיכל והארון, כמ"ש בשמואל (פסוק ג) ושמואל שוכב בהיכל ה' כמו שנבאר, רק שכב במקומו הגשמי ממש שכיבה של שינה. ועבודת הכהן היה לשמור את המקדש (כמ"ש (ריש תמיד) בשלשה מקומות הכהנים שומרים), וגם בלילה לא ישכב לבו במקום, רק ישכיל לחשוב מחשבות בקדש. בין בתכונותיו הגופניות, "שעיניו החלו" להיות "כהות" משיבה וזקנה, ופתאום עבר עליהם החולשה עד "שלא יוכל לראות" לגמרי. וכפי שירד עלי ושמשו היתה קרובה להשתקע אל המערב, כן היה מוכרח כי כאור בקר יזרח שמשו של שמואל יפיץ קדים עלי ארץ, וכמ"ש חז"ל (קדושין עב ב) עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי שנאמר (להלן פסוק ג) ונר אלהים טרם יכבה וכו':

(ג) ה] "ונר". והנה מצא אז את שמואל מוכן אל שיתגלה עליו האור הגדול הזה, אם מצד הזמן שהיה בסוף הלילה "טרם יכבה נר אלהים", שהיה דולק מערב עד בקר שקרוב אל היום אז הנפש נקיה מרעיונות היום, והמוח וכל כלי המחשבה הטהרו מן האדים אשר יאפיל זהרם בתחלת הלילה כנודע. ו] וגם היה מוכן מצד עצמו, שאז "שמואל שכב בהיכל" "ה'". וא"א לפרש ששכב בהיכל ממש כי אסור לשכב שם, וגם הלא מקום בן לוי היה מבחוץ, וחז"ל פי' שמ"ש ושמואל שוכב הוא מאמר מוסגר, ושיעור הכתוב, ונר אלהים טרם יכבה בהיכל ה' ושמואל שוכב (והאתנח שבמלת שוכב מורה כן, שהוא מופסק בין בהיכל). ובכ"ז כפי סדר המלות רצוף ג"כ הכוונה הפשוטה ששכב בהיכל ה' ממש, ור"ל שכיבה מחשביית (כמו גם בלילה לא שכב לבו (קהלת ב, כג), על משכבי בלילות (שה"ש ג, א), וכ"פ מהרי"א), ר"ל רעיוניו היו שוכבים ומעיינים בהיכל ה' "אשר שם ארון אלהים", מחשב בעניני ההיכל והארון ורוחניותם אשר ה' בם בקדש, הפך מעלי שאמר עליו ששכב במקומו אשר הוא שם כנ"ל (פסוק ב). ומסבת שש הכנות אלה בקע אור ה' ויאר אל שמואל: (ד) השאלות (ד - ח) למה השיב הנני בפעם הראשון ולא בשני? ולמה בפעם השני הוסיף עלי מלת בני? למה אומר ושמואל טרם ידע וכו' וטרם נגלה וכו'? מדוע באתהו הנבואה בדרך ז(ה)ו שיטעה שעלי קורא אותו?:

"ויקרא" וכו'. בתחלה שחשב שעלי קורא אליו השיב הנני כדי שידע עלי שאינו ישן, וגם: (ה) "וירץ". במרוצה, לעשות דברו. ועלי חשב בראשונה שהיה זה מפעולת הדמיון שיפעל לפעמים על החוש להטעותו עד שידמה קול קורא באזניו לכן אמר שוב שכב:

(ו) "ויוסף" וכו'. בפעם הזה לא השיב הנני באשר כבר הודיע שהוא ער, וגם לא רץ כי נכלם בפעם הראשון. והנה בפעם הזה כבר נפל ספק מה בלב עלי, לכן אמר "לא קראתי בני", הוסיף מלת בני דרך אהבה בל יתעצב, שזה מזיק אל הנבואה, ורצה לנסות אם יקראהו עוד הפעם:

(ז) "ושמואל". בא להשיב מדוע לא הבין שמואל בשלש פעמים כי ה' קורא, שזה יען היה זה "טרם ידע את ה'", שלא היה לו ידיעה מבית רבו בעניני האלהות ובאיזה דרך יטיף חזיונו לנביאיו, וגם "טרם יגלה אליו דבר ה'" עד שידע זה מעצמו ע"י הנסיון, ולכן לא הבין זאת:

(ח) "ויבן עלי". אז הבין בבירור שה' קורא אותו, כי התגברות הדמיון באיש הבריא לא יהיה רק על המעט, וכבר בארו החוקרים האחרונים שהנבואה תבוא לפעמים מושכלת במה שיושפע ידיעה ברורה על שכל הנביא, ופעמים תבא מדומה ע"י צורות שיראה הכח המדמה, ופעמים תבא מוחשת ע"י קול שיגיע לאזן הנביא, או צורות נוראות אשר יראום בעיניהם בפועל (ולא כהמורה נבוכים בח"ב מספרו), ומזה המין האחרון היה הקריאה שקרא לשמואל. וכבר באר מהרי"א כי לכן באתהו הנבואה ע"ז האופן, כדי שיטעה וירוץ אל עלי וירגיש עלי בדבר ויכריחהו בבקר להגיד לו המראה, כי זולת זה היה שמואל מעלים הדבר ממנו, כמ"ש (פסוק טו) ושמואל ירא מהגיד את המראה אל עלי. ודעתי בזה שנבואה זו לא באה אל שמואל בתורת שליחות רק בתורת הודעה לבד, שאם היה בא אליו בתורת שליחות הלא היה מוכרח להגידה אל עלי, כי נביא הכובש נבואתו חייב מיתה בידי שמים, ולמה הוצרך עלי להשביעו עדי הגיד לו, רק האמת הוא שה' לא שלחו אליו. והטעם בזה כי כל נביא שליח יהיה לאיזה צורך ותכלית, והוא שהעם או האיש שעליו ינבא ישים על לבו וישוב בתשובה ועי"ז תבוטל הגזירה, לא כן פה שהיה גז"ד שיש עמו שבועה כמ"ש (פסוק יד) לכן נשבעתי לבית עלי, שאין תשובה מועלת בו כלל, לא היה צורך בשליחות, והיה רק הודעה לשמואל לבד והיה רשות בידו להגיד או שלא להגיד, וה' סבב הדבר ששמואל היה מוכרח להגיד לו ע"י שהשביעו:

"וישכב במקומו" - רוצה לומר, במקום הרעיוני ששכב תחילה, כמו שנאמר (שמואל א ג ג): "ושמואל שוכב בהיכל ה'", כמו שפירשתי למעלה, כי היה מכין את עצמו עתה לנבואה, משא"כ בפסוק ה, אמר (שמואל א ג ה): "וילך וישכב".

(י) "ויבא ה' ויתיצב". העמידה וההתיצבות הושאל מן בעלי גשם אל חול הרוח העליון על מקומו, ר"ל על הענין המתדמה עליו בצלמו, שהוא רוח הנביא אשר הוכן לזה, שבא עליו ג"כ ותנח עליהם הרוח, וכמו (בראשית כח, יג) והנה ה' נצב עליו, ואמר במ"ר (ב"ר סט, ג) הצדיקים אלהיהם מתקיים עליהם, כי יתדבק הכל בהחלק וינוח עליו חול מעלה ודבקות. וכבר ידעת ההבדל בין עומד ובין נצב, שההתיצבות הוא בדבר שצריך להתחזק על שישאר במקום ההוא, ואחר שחומר האדם הוא מסך מבדיל בין האור הרוחני השופע על נפש הנביא, צריך חיזוק והתיצבות להשאר דבוק בו. וכבר בארנו במק"א הטעם שיקרא להנביאים שתי פעמים אברהם אברהם (בראשית כב, יא), משה משה (שמות ג, ד), שמואל שמואל, שהוא לעורר שני חלקיו הרוחני והגשמי שיהיו מוכנים אל הדיבור, ואין המקום פה להאריך. והנה שמואל לא אמר דבר ה', כי היה עדיין מסתפק פן הוא קול אחר:

(יא) "הנה אנכי עשה דבר". הוא מה שנתן לשבי עוזו ויסגר לחרב עמו ומיתת עלי ובניו: "(תצלינה". הפעיל משורש צלל, שישמע באזניו כקול צלצלי שמע):

(יב) "ביום ההוא אקים" וכו'. הוא מ"ש (למעלה ב, יד) וזה לך האות אשר יבא אל שני בניך, שנתן זאת אות אל קיום דבריו: "החל". שבזה תתקיים קללה הא' וכל מרבית ביתך ימותו אנשים: "וכלה". ואח"כ יתקיימו שתי הקללות האחרות בימי דוד כנ"ל:

(יג) השאלות (יג - טו) מ"ש והגדתי לו מלבד שכפי הדקדוק היל"ל ואגיד לו בעתיד, יפלא הלא לא צוה לשמואל להגיד, שאל"כ למה לא הגיד לו שמואל עד שהשביעו עלי הלא נביא הכובש נבואתו חייב מיתה? גם צריך לבאר באמת מדוע היה בדעת שמואל להעלים נבואה זו והלא אסור לנביא להעלים נבואתו:

"והגדתי". הגיד לו הטעם מדוע כופל נבואה זאת שנית אחר שבו ביום בא איש אלהים אל עלי ונבא זאת, אומר כי בעת נבא איש אלהים ביום היה עדיין גז"ד שאין עמו שבועה והיה לו עוד רפואה ע"י תשובה ומע"ט, לא כן עתה, אחר שכבר "הגדתי לו" ע"י הנביא שבא ביום "כי שפט אני את ביתו עד עולם בעון אשר ידע כי מקללים להם בניו" (ר"ל שהם מקללים להם לעצמם במה שכבודם נהפך לקלון והכל מקללים אותם בעבור מעשיהם), הנה הגדתי לו והתריתי בו כי בעון שידע שבניו מקללים אשפוט את ביתו עד עולם, כמו שנבא ע"ז איש האלהים בארך, ובכל זה "לא כהה בם", שהלא היה ראוי שתיכף ששמע דבר איש אלהים יכהה בם ויזעק עליהם בקול מר צורח, והוא לא שת לבו לדברי הנביא:

(יד) "ולכן". זה גרם שהוא עתה גז"ד שיש עמו שבועה: "לכן נשבעתי לבית עלי". שבזה אין להם תקנה כלל, והשבועה היא "אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה עד" "עולם", ר"ל העון שהעוו בענין הזבחים ומנחות כמ"ש (לעיל ב, כט) למה תבעטו בזבחי ובמנחתי, לא יתכפר להם עד "עולם" (משא"כ יתר חטאתם יתכפרו בתשובה, כי עליהם לא התרה הנביא בו):

(טו) "וישכב". הנה שמואל לא הגיד זאת לעלי, (לבא) [לא] תיכף בלילה, כי שכב "עד הבקר". ולא בעת קומו, כי הלך למשמרתו "ויפתח את דלתות בית ה'". ובאר הטעם שלא הגיד לו, כי "ושמואל ירא מהגיד את המראה". וכבר בארתי שלא היה בזה כובש נבואתו כי לא נשלח אל עלי, ולא היה רק מראה והודעה לא שליחות, וז"ש מהגיד את המראה:

(טז) "ויקרא עלי". הבין שהיה איזה חזיון על ביתו, באשר כבר בא אליו נביא באותו יום ולב יודע מרת נפשו:

(יז) "ויאמר". א] שיגיד לו מה הדבר, ב] השביעו שיגיד לו כל הפרטים ואל יעלים דבר:

(יח) "ויגד". הגיד לו כל הפרטים. והנה הגם ששמע שעקר הקצף עליו עתה היה על שלא שת לבו לדברי הנביא, בכ"ז השיב, "ה' הוא הטוב בעיניו יעשה", שחוץ מכוונתו הפשוטה כמצדיק דין שמים, אמר ג"כ הלא יש הבדל בין גז"ד שאין עמו שבועה שירצה ה' שלא יתקיים הגזר רק יתבטל ע"י תשובה, ואינו טוב בעיניו, לא כן גז"ד זה שיש עמו שבועה שהוא טוב בעיניו שיתקיים ולא יבטלהו, בודאי יעשה, ואין מזור ותעלה:

(יט) "ויגדל שמואל". ספר במעלת נבואת שמואל ג' מדרגות. א] מצד עצמו, שגדל "וה' היה עמו", שהיה רוה"ק שוכן עליו בתמידות: "ולא הפיל מכל דבריו ארצה". שזה העד שהוא נביא אמת, וכמ"ש (דברים יח, כא - כב) וכי תאמר בלבבך איכה נדע הדבר וכו' הדבר אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר וכו':

(כ) ב] "וידע". ר"ל שלא היה נביא לצורך עצמו לבד כרוב בני הנביאים שחל עליהם הרוח להשכילם ולהודיעם אמיתות באלהות ובהנהגה, כי היה נביא שליח לכל ישראל עד שידעו "כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'", שהוא נאמן ביתו ושליח מאתו, אמצעי בין ה' ובינם:

(כא) השאלות (כא) מ"ש ויוסף ה' להראה, כי נגלה דבר ה' וכו', הוא כפל לשון: ג] "ויסף". שהיה שפע נבואתו רבה כ"כ עד שמרוב השפע שעברה עליו נאצלה גם על בני הנביאים הקטנים ממנו, כמ"ש (במדבר יא, יז) ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, רק שהיתה נבואתם קטנה ממנו במדרגה, שאצלם היה רק מראה כברק המתראה וחוזר ומתעלם כמ"ש "ויסף ה' להראה בשלה", משא"כ על שמואל נגלה בגילוי גמור ובדבר ה' השולח. ושיעור הכתוב שע"י "שנגלה דבר ה' אל שמואל בשלה" בשפע רב, עבר השפע גם על תלמידיו ויסף ה' להראה בשילה: