מלבי"ם על שמואל א ה

(ב) השאלות (א - ב) מ"ש ופלשתים לקחו את ארון האלהים, ויקחו פלשתים את ארון האלהים, הוא כפל:

"ויקחו". משם לקחוהו ויביאו אותו אל בית דגון, בחשבם כי דגון אלהיהם נצח לאלהי ישראל. ובמדרש (שוחר טוב שמואל יא) ר' יוחנן אמר כבדוהו, אמרי זה אלוה וזה אלוה יבוא אלוה וישרה אצל אלוה, רשב"ל אמר כך יהיה שכרו? (ר"ל ומדוע נענשו) אלא אמרו זה נוצח וזה נצוח יבא נצוח ויתעבד לנוצח:

(ג) השאלות (ג - ד) כפל הכינוי עם הפעול, נופל לפניו לפני ארון ה', הוא זרות בלשון: "נפל לפניו". ר"ל כי שניהם עמדו לצד שכנגד הפתח זה אצל זה, ואם היה נופל עפ"י מקרה, אז אם היה נופל על פניו היה נופל אל צד הפתח לא אל לפני הארון שעמד בצדו, ואם היה נופל לפני הארון היה מוכרח שיפול על צדו לא לפניו, אבל הוא "נפל לפניו", היינו על פניו לא על צדו, וגם "לפני ארון ה'", אל צד הארון לא אל צד הפתח, ובזה ראו שלא נפל בעצמו רק עפ"י נס. ובכ"ז בפעם הראשון לא שתו לב "וישבו אותו למקומו" (גם זה מורה כמו שפרשתי שנסע ממקומו אל מקום אחר, ולכן הוצרכו להשיב אותו למקומו, שאם כפי' המפרשים שנפל כדרכו היה ל"ל "ויקימוהו"):

(ד) "והנה דגון". ביום המחרת היה נס כפול, א] ששכב על פניו ואל צד הארון כמו ביום הראשון, ב] "שראש דגון ושתי כפות ידיו" היו "כרתות אל המפתן", לא אל צד הארון. ובזה ראו שתחלה נפל על המפתן ושם נכרתו איבריו, ואח"כ הוסב גולמו אל לפני הארון. והיה זה לבל יטעו שהיה מלחמה בינו ובין הארון וע"י שהארון נצח אותו כרת ראשו וידיו כדרך הנוצח, ולכן ראשו וידיו נכרתו אל המפתן לא אל צד הארון, שזה מורה שתחלה נכרת מעצמו, וכאילו אחר שנכרת מעצמו כרע ונפל לפני הארון:

(ה) "על כן". חשבו שעל המפתן היה האלהים המנצח ושם כרע לפניו ונהגו כבוד במקום ההוא:

(ו) "ותכבד". אחר שלא שתו לב למכת אלהיהם הוכו בגופם:

(ח) "גת יסב". הסרנים תלו הדבר במקרה, וע"כ אמרו שיסוב לגת לראות אם ישלח מטהו גם שמה, ולא שלחוהו לעיר קרובה לאשדוד רק לגת שהיה רחוק כמ"ש "יסב" (כמ"ש (שמות יג, יח) ויסב אלהים את העם), כי חשבו שהוא חולי מתדבק טבעי ולא יתפשט למקום רחוק:

(ט) השאלות (ט - יב) למה הוסיף מכה אחרי הסבו אותו דוקא? ומדוע לא אמר בקוצר ויך את אנשי העיר בעפולים? ולמה שלחוהו הגתים בעצמם ולא אספו סרני פלשתים, והעקרונים חזרו ואספו סרני פלשתים? ולמה האריך בפסוק י"א י"ב במכת העקרונים?:

"ויהי אחרי הסבו אותו". ר"ל יען שהסבו אותו בערה בם אש ה' יותר, והוסיף מכתו בג' דברים, א] שהיה "מהומה גדולה מאד", שהיא הפחד והאימה שנפלה עליהם. u1489 ב] "ויך" "את אנשי העיר מקטן ועד גדול", שזה לא היה תחלה. ג] "וישתרו להם" כו', שהיו העפולים סתורים תוך מעיהם, ובזה היתה מכתם פנימית ואנושה יותר:

(י) "וישלחו". לכן לא אספו את הסרנים בזאת הפעם רק שלחוהו מעצמם, אחר שכבר יעצו הסרנים לשלחו ממקום המכה אל מקום אחר. אבל העקרונים שבא הארון לשם זעקו זעקה גדולה, כי עד עתה היה רק מכה וחולי ועתה היתה "מהומת מות", ולכן זעקו "הסבו" וכו' "להמיתני" וכו':

(יא) "ויאמרו שלחו" כו' "וישב למקומו". לא כמו עד עתה שנשלח ממקום למקום. ובארו כי שם הגדיל חמה אפו, א] "כי היתה מהומת מות בכל העיר", שיד האלהים כבדה שם, שחולים רבים מתו תיכף:

(יב) ב] "והאנשים". שגם מה שהיה בגת היה פה, שאלה "שלא מתו הכו בעפלים", ובזה היו כולם מוכים: "ותעל שועת העיר". שצעקו לישועה, כי היתה צרתם רבה מאד: