פתיחת התפריט הראשי


תוכן עניינים

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נפלה", כשיפול האדם נפילה בלתי מסוכנת יקום בעצמו מנפילתו, וכשיפול נפילה מסוכנת עד שאינו יכול לקום בעצמו אז ימהרו קרוביו ומיודעיו להקימו, אולם "בתולת ישראל נפלה" נפילה מסוכנת עד "שלא תוסיף קום", שא"א שתקום בעצמה, ולפ"ז הלא מהראוי שימהרו קרוביה ובניה להקימה מנפילתה. ובכ"ז "נטשה על אדמתה ואין מקימה" לא נמצא מי שיקים אותה, הגם שהיא עדיין על אדמתה אין לה מקים. והנמשל כי בימים הראשונים גם אם נפלו התחזקו אח"כ וקמו בעצמם ויתאזרו חיל. וגם בעת שלא היה לאל ידם לקום בעצמם ראה ה' בענים והקים אותם כמו שהיה בימי ירבעים בן יואש שראה ה' את עני ישראל ורחם עליהם. ועתה אין לה כח בעצמה וגם ה' נטש אותה ואין לה מקים:


 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי כה אמר ה'". מפרש תחלה מ"ש שלא תוסיף קום מעצמה, כי נשארו מעט מהרבה, שהעיר "היוצאת אלף תשאיר מאה", כי נהרגו ומתו מהם תשעה חלקים וא"א עוד שתתחזק בדרך הטבע:


ביאור המילות

"היוצאת". ייחס יציאת האנשים אל העיר, כמו ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי כה אמר ה'", עתה מפרש מדוע אין מקימה, שלא תחשוב שהוא מפני שנשתנה רצון ה' שהיה מקים אותם תמיד ועתה היה ה' כאויב, כי לא כן הוא, כי רצון ה' היה עליהם להחיותם, והוא "אמר לבית ישראל דרשוני וחיו", נגד מה שמתו מהם תשעה חלקים אמר שאם ידרשו את ה' יחיו:


 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואל תדרשו בית אל", נגד מ"ש למעלה (ד' ו') שהיו מכריזים באו בית אל ופשעו הגלגל הרבו לפשוע, ושבעבור זה קצף ה' עליהם והכה אותם ברעב ובדבר ובחרב עד שלא נשאר מהם רק אחד מעשרה, אמר אל תדרשו בית אל (ששם היו דורשים אל העגל), "והגלגל לא תבואו" ששם היו עושים תועבות אחרות והרבו לפשוע, כמ"ש הושע ט' כל רעתם בגלגל, "ובאר שבע לא תעברו" ששם היה הדרך לבית אל כמ"ש וחי דרך באר שבע. הוסיף שלא ילכו אף בדרך ההולך לעגלות בית און, "כי הגלגל גלה יגלה" ומשם לא תשיגו חיים וישע, רק.


 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"דרשו את ה' וחיו, פן יצלח כאש בית יוסף", נגד מ"ש למעלה ותהיו כאוד מוצל משרפה ולא שבתם עדי, שהיא המכה האחרונה שהכה בם והם עדן לא שבו, אומר הלא עי"ז יצלח בית יוסף כאש לכלות גם האוד הנשאר, כי "תאכל ואין מכבה" עד שלא ישאר מהם מאומה. ורמז להם ג"כ על המרד שנתהוה ביניהם בימי הושע בן אלה שהיה סבתו העגל שבבית אל שרצה הושע לבטלו ונעשו ביניהם שתי כתות כמו שבארתי בהושע בכ"מ, וע"י המרד הזה אכלו איש את אחיו. וכמ"ש (ישעיה ט') ויהי העם כמאכולת אש איש את אחיו לא יחמלו מנשה את אפרים ואפרים את מנשה, ועז"א שבית יוסף יצלח כאש. שעץ הבוער אוכל את שכנו הקרוב אליו. וכן יאכלו זה את זה. ולפ"ז התרה בם ה' שידרשו אותו ויחיו והם לא שמעו בקולו ולכן לא הקימם מנפילתם, כי הם עצמם היו סבה למפלתם:


ביאור המילות

"יצלח כאש". הצלחת האש הוא אם מוצא עצים לכלותם, כי לשון הצלחה יפול על כל דבר שיעשה מלאכתו, כל כלי יוצר עליך לא יצלח (ישעיה נ"ד), ותצלח רוח אלהים רעה (ש"א י"א), וכן הם שמלאכתם לכלות איש את אחיו יצלחו במלאכתם לאכול ולשרוף:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ההופכים", אמר עוד סבה למה שנפלו באין מקים, מצד שהם "הופכים ללענה משפט", שא"א שיתקיימו ישראל רק ע"י משפט וצדקה, שמשפט כולל המצות שבין אדם לחברו, וצדקה כוללת המצות שבין אדם למקום, והם הענבים אשר קוה ה' מן הכרם אשר נטע בקרן בן שמן כמ"ש (ישעיה סי' ה'), והמשפט הוא מתהלך בארץ לשמור את החיים המדינים שיחיו חיים מתוקים וערבים לשמור את הקבוץ מעושק וגזל ושיחיו בנחת ושלוה והם הופכים ללענה משפט, והצדקה היא תשא כנף לשמים למצוא ע"י אושר הנפש באשר היא בת אלהים רוחנית אלהית, והם "הניחו צדקה לארץ", שהיא אצלם כדבר ארצי חומרי בלתי נחשב לכלום באשר לא יאמינו בנצחיות הנפש ובקדושתה:


ביאור המילות

"משפט וצדקה". משפט בין אדם לחברו וצדקה בין אדם למקום בכ"מ (עי' לקמן כ"ד, ו' י"ב):

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עושה", ע"כ כמו שהם מהפכים מתוק למר, ואושר שמיימי לדבר ארצי, ומהפכים הסדרים שסדר להם ה' להצלחתם בזה ולאושרם בבא, וכן ה' יהפוך סדרי הבריאה להומם ולאבדם, ובאר שכמו שערך ה' סדרי הבריאה באופן היותר טוב ומועיל, כי הוא "עושה כימה וכסיל", שכימה הם המזלות המביאים קור ומים, ולעומת זה עשה כסיל שהוא המביא חום ויובש כמ"ש חז"ל אלמלא חמה של כסיל אין עולם יכול לעמוד מצנתה של כימה, ואמרו שהקב"ה נטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם. והכסיל שומר סדר הבריאה בל יגברו המים וישטפו את הארץ. וכן הוא "הופך לבקר צלמות", שברא את האור שבו יהפך הצלמות לבקר, עתה יהפוך סדרים אלה לרע, שנגד מה שהופך לבקר צלמות עתה "יום לילה החשיך" ישוב היום להיות לילה, ונגד מה שעשה כסיל לשמור בל תגבר רעת כימה להביא מבול לעולם, עתה הוא עצמו "הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ", כי "ה' צבאות שמו" המושל על כל הצבאות ויסדר אותם כרצונו, וכמו שהם הפכו סדר ההנהגה כן יהפוך סדר הנהגת העולם לכלותם מעל פני האדמה:


ביאור המילות

"כימה וכסיל". (איוב ל"ח עיי"ש):

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"המבליג", וכן ע"י שהפכו ללענה משפט הפך הסדר גם אצל בני אדם, "שהשד התגבר גם על עז" והגבור, וגם ר"ל שהשוד עצמו התגבר עליהם שע"י השוד נענשו, וגם "שוד על מבצר יבוא", שהגם שהעז יושב בעיר מבצר לא תצילנו המבצר כי השוד יבא ויכבש המבצר:


 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שנאו", אמר עוד סבה לנפילתם באין מקים יען ששנאו את המוכיחים שרצו לישרם להשיבם לדרך הנכונה, בין המוכיח על דבר המשפט בין אדם לחברו, שהוא "מוכיח בשער" ששם מקום המשפט (שהיה דרך השופטים לישב בשער), וכן "דובר תמים" לישרם על דבר הצדקה במצות שבין אדם למקום "יתעבו" אותו, וא"כ אין תקוה שישובו ממעשיהם הרעים ע"י מורים ומוכיחים:


ביאור המילות

"בשער". הוא מקום המשפט. השערה אל הזקנים, וכן לקמן ואביונים בשער הט"ו, והציגו בשער משפט:

"שנאו יתעבו". התיעוב הוא יותר מן השנאה כמ"ש שקר שנאתי ואתעבה, שהדובר להזהיר על מצות שבין אדם למקום גרוע אצלם יותר:
"תמים", כמו תמימות, וכן אם באמת ובתמים (שופטים ט'):
 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן", כה אמר ה', כי אם היו שומעים תוכחה היה ממתין להם עדיין אולי ישובו, אבל אחר שאין תקוה שישובו גזר ה' ואמר "יען בושסכם על דל", וע"י מה שאתם בוססים ושוסים את הדל עי"ז "משאת בר תקחו ממנו", ומן החמס הזה שאתם לוקחים תבואת הדל "בתי גזית בניתם", לכן "לא תשבו בם", וכן מן החמס שאתם בוססים את הדל "כרמי חמד נטעתם", לכן "לא תשתו את יינם", כי תלכו בגולה וזה ראוי לכם מדה כנגד מדה:


ביאור המילות

"בושסכם", כמו בוססכם בחילוף שי"ן בסמ"ך, והוא מבנין מרובע:

@85(יב) "פשעיכם, חטאתיכם". הבדלם מבואר בכ"מ, שפשע הוא מצד המרד, וחטאת מצד התאוה או השגגה, ועי' באה"ע:
"כפר", הוא תמיד לפדות מדיני נפשות, וזה א' מן ההבדלים שבינו ובין שוחד:
 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי ידעתי רבים פשעיכם", הפשע היא מצד המרד, והחטא הוא מה שחוטא מצד התאוה וההנאה לא מצד הכונה למרוד, והנה הפשע הוא תמיד עצום יותר מן החטאת, אחר שמתכוין למרוד, והחטאת הוא תמיד מרובה מן הפשע, כי רוב החוטאים יחטאו מצד התאוה והיצה"ר, ועל המעט ימצא שיעשה חטא שלא מחמת הנאה רק שיתכוין להכעיס ולמרוד, אבל אצלכם גם "הפשעים הם רבים" בכמות, וכן "עצומים חטאתיכם" שגם החטאים הם עצומים באיכות. ומפרש, מ"ש רבים פשעיכם כי הם "צוררי צדיק" שמה שיטו משפט צדיק אינו מצד התאוה וההנאה רק מצד שהם צוררים את מי שהוא צדיק, כי ע"י מרדם אוהבים את החומס והרשע ושונאים את הישר והנגזל שהוא צדיק בדינו, ויצא חייב מאתם אף בלא קבלת שוחד כלל, וא"כ זה פשע מתמיד. ונגד מ"ש עצומים חטאתיכם, מפרש "לוקחי כפר", שמה שחוטאים בזה להנאתם ע"י שנותנים להם שוחד אינם לוקחים שוחד להטות דיני ממונות לבד, כי הם לוקחים כפר, שהכפר הוא להטות דיני נפשות (כמ"ש ולא תקחו כפר לנפש רוצח), שזה הגם שהוא חטא שעושים אותו מצד הנאת הממון הוא עצום באיכות שעי"כ תחנף הארץ בדמים, ועי"כ "אביונים בשער הטו", שהאביון אין לו מאומה ומשפטו בשער אינו על דיני ממונות רק על דיני נפשות מכות וחבלות והם לוקחים כפר ומטים משפט האביון המוכה והנרצח:


 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן", ועי"ז שנשרשתם בחטאים ופשעים "ידום המשכיל בעת ההיא", ומשכילי עם היודעים רשעתכם והיה דרכם להוכיח ועתה ידומו וישימו יד לפה, באשר "עת רעה היא", ושונאים את המוכיח והורגים אותו, וע"כ אין מוכיח ומישר את העם ואין תקוה כלל שישובו מעונותיהם, כמ"ש שנאו בשער מוכיח, ולכן נפלה על אדמתה אין מקימה, כי א"א שיקומו רק ע"י שישובו מעונותיהם:


 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"דרשו טוב", שב אל דבריו הקודמים, שאמר כה אמר ה' דרשוני וחיו ואל תדרשו בית אל. שר"ל אם תרצו שתחיו לא יהיה זה ע"י שתדרשו בית אל רק ע"י שתדרשו את ה', וא"כ "למען תחיו דרשו טוב ואל רע", שלא בזה תחיו ע"י שתדרשו רע לדרוש לעגלי בית אל רק ע"י שתדרשו טוב, שבמה שתדרשו טוב בזה תדרשו את ה', כמ"ש דרשוני וחיו, דהיינו שתדרשו טוב שעי"כ "ויהי ה' צבאות עמכם כאשר אמרתם", שאתם בעצמכם אומרים שאתם משתדלים שיהיה ה' עמכם להצילכם מיד אויביכם וצרותיכם, רק שאתם בוחרים אמצעיים לזה שהם מרחקים את ה' מכם, כי ע"י העגלים והחמס יסתיר ה' פניו מכם, ואם תרצו שיהיה ה' עמכם כאשר אמרתם, אז דרשו טוב שהוא עצמו דרישת ה' והוא יועיל לכם שיהיה ה' עמכם ושתחיו:


 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שנאו רע", מוסיף שלא לבד שלא תדרשו רע רק טוב, כי ראוי שתשנאו את הרע אחר שעל ידו אתם לוקין, וראוי "שתאהבו את הטוב", לא כמ"ש שהם צוררי צדיק ששונאים את הטוב ועי"כ יטו משפט צדיק, ראוי שתעשו ההפך שתאהבו טוב ועי"כ "והציגו בשער משפט, אולי" עי"כ "יחנן ה' את שארית יוסף" לתת להם שארית ותקוה. וגם יל"פ שמ"ש דרשו טוב היינו בענינים שבין אדם למקום, ומה שהוסיף שנאו רע ואהבו טוב הוא בענינים שבין אדם לחברו, כמ"ש והציגו בשער משפט, וע"י שתדרשו טוב באמונות ומע"ט למקום יהיה ה' עמכם, וע"י שתציגו בשער משפט יחנן ה' את שארית יוסף, כי עקר הגלות היה בעבור עבירות שבין אדם לחברו, כמ"ש יען בושסכם על דל וכו':


 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(טז-יז) "לכן כה אמר ה'", אחר שאינכם שבים אל ה', "בכל רחובות מספד כי אעבר בקרבך", וזה הוצעה למ"ש הוי המתאוים את יום ה', שהיה מקובל ביניהם מן הנביאים שיש יום מוכן לה' שיתגלה ה' בכבודו להעניש את העמים שהרעו לישראל, הנקרא יום ה' הגדול והנורא, ושאז יוושעו ישראל תשועת עולמים, וכבר נבא יואל (סי' ג') השמש יהפך לחשך והירח לדם לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, והיו ישראל מתאוים ומצפים שיבא היום ההוא, שיעבור ה' בקרבם כי אז יוריד את כל הגוים אל עמק יהושפט וישפוט אותם על הרע שעשו לישראל, אמר להם הנביא שהם טועים בדבר, כי יום ה' שיבא לטובת ישראל יהיה בעת שיהיו ישראל שלמים וצדיקים וראוים לתשועה, אבל יום ה' שיבא עתה שיעבור ה' בקרבם יהיה להם יום חשך ואפלה, כי יעבור בקרבם לכלותם ולהגלותם, (ע"ד ועבר ה' לנגוף את מצרים), וז"ש שעתה "כי אעבר בקרבך" יהיה "בכל רחובות מספד", והרחוב הוא מקום הרחב שלפני הבתים ששם מתאספים העם והחוצות הם מקומות הצרים שאחורי הבתים ששם אין נמצאים רק בני המבוי והחצר שהוא הנשים והטף, ומציין שבהרחוב יתאספו כולם לספוד, והנשים והטף שיעמדו "בחוצות יענו" על ההספד "הו הו. וקראו אכר אל אבל", כי היה הדרך להספיד תחלה ואח"כ לעשות אבל, כמ"ש ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ובימי האבל בטלים ממלאכה וע"כ האכרים עובדי האדמה לא היו משתתפים עם אבל העם לבל יתבטלו ממלאכתם שבשדה, אבל אל אבל זה יקראו גם את האכר, כי בל"ז האדמה תשאה שממה ולא יהיה להם מלאכה בשדה, "וקראו מספד אל יודעי נהי" לבעבור המספד יקראו למי שיודעים להרים קול מר בלשון הי והוי להגדיל מרירות ההספד, וגם בכל כרמים יהיה "מספד" תחת שעד עתה היו חוגגים בכרמים ושמחים וחולים במחולות, וכ"ז יהיה בעת "כי אעבר בקרבך":


ביאור המילות

"רחובות, חוצות". עי' הבדלים (ישעיה ט"ו ג'):

"מספד הו הו". עי' (ירמיה ט' י"ט):
"אכר", הוא עובד האדמה ע"ש שהשדה נקרא כר:
"ומספד", מלת אל נמשך לשנים אל מספד (ר"ל בעבור המספד) יקראו "אל יודעי נהי":

@48

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)




 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הוי", ר"ל וא"כ אחר שבעת שאעבר בקרבך יהיה לכם הוי ומספד רעות רבות וצרות א"כ אני קורא אל "המתאוים את יום ה'" שהוא היום שיתגלה ה' בכבודו להעניש את הרשעים, "למה לכם יום ה'", שהגם שיום ה' יהיה יום תשועה לישראל באחרית הימים, זה יהיה בעת שיהיו ישראל צדיקים, אבל לא לכם אתם הרשעים, שהגם שיום ה' הבא באחרית הימים יהיה חשך שאחריו אור כי מתוך חשך הצרות יהיה אור לצדיקים ותשועה לישראל, זה בעת התקון, אבל לכם "הוא" רק "חשך ולא אור", שביום הזה יהיה לכם צרה וחשכה:


 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כאשר", הלא עתה ידמה היום במשלו "כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב", שכן אלה שיהיו לפליטה מגלות הראשון שהגלה מלך אשור יפגע אותם הגלות השני, וגם מי שימלט מן הגלות מן הדוב "ובא הבית וסמך ידו אל הקיר" באופן שחושב שבביתו ימצא מנוס מן הדוב, "ונשכו הנחש", ר"ל הנמלט מגלות השני תשיגהו הגלות השלישי, כמ"ש כעת הראשון הקל כו' והאחרון הכביד כו' (ישעי' ח):


 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הלא", וא"כ למה לכם יום ה', "הלא חשך יום ה' ולא אור" כי אין בו תקוה לישועה, ומוסיף "ואפל" שהאופל גרוע מן החשך שבחשך ימצא עכ"פ נגה של הלבנה והכוכבים ובאופל לא ימצא אף נוגה:


ביאור המילות

"חשך, ואפל. אור, נוגה". הנוגה אינו אור עצמי רק אור הירח והכוכבים, ויצוייר נגה גם בחשך כשזורח נגה הירח, והאופל הוא כשאין גם נגה ירח וכוכבים, וכן אומר נקוה לאור והנה חשך לנגוהות באפלה נהלך. וע"כ אמרו חז"ל ריש פסחים דבאתרי' דר"י קרו לליליא נגהי, ובברכות (דף י"א) ולימא יוצר אור ובורא נוגה, לישנא מעליא. הרי שתחת חשך יכול לאמר נגה, (ושם דף ה' ע"ב) אשר הלך חשכים ואין נוגה לו אם לדבר מצוה הלך נוגה לו ואם לדבר הרשות הלך אין נוגה לו, ר"ל כי יצוייר שילך חשכים ויש נוגה לו שיזרח אור הירח, וע"כ הוסיף שגם אין נוגה לו. ובנמשל כל הרגיל לבא לבהכנ"ס ולא בא יום א' הקב"ה משאיל בו שנאמר מי בכם ירא ה' אשר הלך חשכים, שלא בא לבהכנ"ס. אולם יצוייר בזה שנוגה לו אם הלך לדבר מצוה, לכן אמר ואין נוגה לו שהלך לדבר הרשות. וע"כ הוסיף שהיום אפל ואין נוגה לו:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שנאתי מאסתי חגיכם", ונגד מה שהיו בוטחים בקרבנות שהיו מביאים לה' בפרט הקרבנות שהיו מביאים בחגים, אומר שה' שנא אותם, והנה השנאה היא בדבר השנוא מעיקרא. והמאוס הוא בדבר שהיה נבחר תחלה ונמאס אחר כך, ואמר שיש חגים ששנא לגמרי. וגם החגים שהם לה' שהיו אהובים תחלה עתה מאס אותם אחר שהם חוטאים, "ולא אריח בעצרותיכם" גם בימים שאתם נעצרים לפני לא יהיה זה לריח ניחוח:


ביאור המילות

"שנאתי, מאסתי". השנאה הוא הפך האהבה, והמיאוס הוא הפך הבחירה, בחרתיך ולא מאסתיך (ישעיה מ"א) אשר בחר ה' בהם וימאסם (ירמיה ל"ג):

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי אם תעלו לי עולות" שהגם שבחגים היו מחויבים להביא עולות ראיה ושלמי חגיגה ועם העולה היו מביאים מנחה, אמר שהעולות שתעלו לי עם המנחות שלהם לא ארצה, והגם שהעולה בא לרצות על עשה ולאו הניתק לעשה לא תרצה עליכם, וכ"ש השלמים "ששלם מריאיכם לא אביט" כלל, וכן אמר (ירמיה ו') עולותיכם לא לרצון וזבחיכם לא ערבו לי:


 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הסר", וגם מה שאתם אומרים שירה בחג בעת הבאת הקרבן, אני אומר "הסר מעלי המון שיריך", כי אינם שירי ה' רק המון והומיה לבד, וכן "זמרת נבליך" שהוא השיר שבכלי "לא אשמע":


ביאור המילות

"שיריך, וזמרת נבליך". סתם שיר הוא בפה, ומוסיף שיסורו זמרת הנבלים שמזמרים בכלי להטעים השיר:

"והמון", בא לגנאי אל השיר קול הומה באזני:
 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויגל כמים משפט", כמ"ש עשות צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח, והמשפט הוא בין אדם לחברו, והצדקה היא בין אדם למקום, המשפט הוא נטוע בשכל האדם, שאחר שהאדם הוא מדיני בטבע צריך הוא למשפט שעי"כ יתקיים הקיבוץ המדיני, וע"כ מדמהו כגולות מים שהמקור נובע מעצמו ויוצא לחוץ אל זולתו, וכן יגל המשפט ויביע ממקור השכל וטבע האדם עצמו, והצדקה איננה נמצאת בטבע האדם רק יקבל את מצותיה מאת ה', והיא דומה כנחל שמימיו אינם נמצאים בו בעצמו רק יתקבצו אליו ממים המוגרים מן ההרים ומן המקורות שבחוץ, כן תבא הצדקה מבחוץ מאת ה', וכן מימי הנחל לא יביעו כמקור למלאת את זולתו ויתאספו רק בתוך הנחל לבד, וכן עקר מעשה הצדקה הוא לשלמות הנפש עצמו, ועז"א "וצדקה כנחל איתן", ור"ל שעקר העליה לרגל והקרבנות היה ללמוד שם חקי ה' ומשפטיו, כמ"ש למען תלמד ליראה את ה' אלהיך, וא"כ צדקה ומשפט היא התכלית הנרצה לא הקרבנות:


ביאור המילות

"ויגל". בנינו נפעל ושרשו גלל, ובא על מי מעין המתגלגל מראשי ההרים, משא"כ המקור והמבוע, והמעין הוא בעומק האדמה, ועז"א גל נעול מעין חתום, הנועל בדלת נועל מן הצד, וכשנפתח הדלת הסוגר בעד המעין יגללו המים מן ההר אל הנחל, אבל המעין חתום מלמעלה. ועז"א ויתן לה את גולות עלית ואת גולות תחתית, ר"ל שבראש ההר ובשפולו, ומי הגולות ימלאו את הנחלים. וכבר התבאר (ישעיה נ"ט י"ד) כי המשפט קודם בטבע אל הצדקה, אחר ששכל האדם נוטה אליו, וכמש"ש והוסג אחור משפט וצדקה מרחוק תעמד, ולפ"ז ימשיל שע"י שיגל המשפט ממקורו, ימלא את הנחל בצדקה, כי אז יעוררהו ה' אל מעשה הצדקה:

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר", מביא ראיה מעת היותם במדבר "ארבעים שנה", שלא היה להם אז בהמות הרבה לקרבנות ויינות לנסכים ועקר עבודתם היה מה שעשו משפט וצדקה. כמ"ש צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל:


 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונשאתם", חוזר למעלה למ"ש הלא חשך יום ה' ולא אור כי אז תגלו בגולה ולא יועילו לכם הקרבנות והחגים כי תלכו בגולה עם האלילים שעשיתם, "ונשאתם את סכות מלככם" שלעבודת המולך היו עושים כמין סוכות כמ"ש ואנשי בבל עשו את סכות בנות, וכן היו עושים לו כונים מבצק כמ"ש (ירמיה ז) הנשים לשות בצק לעשות כונים למלכות השמים שהיו עושים מן הבצק דמות הצלם שהיו עובדים אותו. ועז"א את כיון צלמיכם, ובזה היו מכוונים אל הכוכב שהיו מיחסים לו אלהות, ועז"א "כוכב אלהיכם", וגם לעומת שבצאתם ממצרים ישבו בסוכות, וכן נשאו את בצקם טרם יחמץ, ימליץ כי בצאתם מירושלים ישאו סוכות המולך ובצק של כיון הצלם:


 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והגלתי אתכם מהלאה לדמשק", כבר בארתי למעלה (ג' י"ב) שתחלה הגלה מקצתם לדמשק, וזה לא היה קשה בעיניהם כל כך, כי דמשק היה סמוך לגבולם בשגם שבימי ירבעם בן יואש היתה לגבול ישראל (כמ"ש במ"ב ט"ו כ"ח) ונבא להם שאח"כ יגלה אותם מדמשק שנית להלאה לחלח וחבור: